משפחת פלורסהיים (גולדשמידט) / עפרה גבעון

בעיר גלנהאוזן הנמצאת כ-45 ק"מ מפרנקפורט ישנה קבוצה מתושבי המקום ששמו להם למטרה להנציח את היהודים שגרו בעיר. חלקם נספו בשואה וחלקם שרדו והתפזרו ברחבי העולם. קבוצה זו החליטה לחבור לאמן גינטר דמניג ש"שותל" אבני נגף Stolpersteine ברחבי אירופה במקומות בהם חיו יהודים.

סבתי קרולינה לינה (לאה) פלורסהיים לבית גולדשמידט נולדה וחייתה עם משפחתה המורחבת בגלנהאוזן עד לנישואיה עם יוליוס (יעקב) פלורסהיים ואז עברה לגור בפולדה. ב-1936 סבתי (אלמנת מלחמת העולם הראשונה) גורשה יחד עם אחותה בטי מפולדה לפרנקפורט וביולי 1941 נשלחה יחד עם אחותה לקובנו. שתיהן נרצחו בקובנו ב-25 בנובמבר 1941.

ב-10 בנובמבר 2010 נערך טקס גילוי אבני נגף לזכר משפחתי ולהלן הסיפור כפי שכתבה אותו רוזמרי ברטל מגלנהאוזן. בבוקר העשירי בנובמבר 2010, בעלי, ארהרד נסע לשדה התעופה בפרנקפורט על מנת לאסוף את אורחינו מישראל. עפרה ושמעון גבעון הגרים בישראל, בקרו את בנם בבריסל ועכשו עושים עצירה בגלנהאוזן. נדב, בן של בת דוד של עפרה ואשתו סמדר יגיעו עם הרכבת מברלין [הם לומדים שם] בערך באותו זמן. יחד, הם רוצים לפקוד את אבני הנגף של בני משפחתם ולומר תפילה לזכרם.

מצב רוחי התנודד מצד לצד, מחרדה להתרוממות רוח וחזרה לחוסר ידיעה. מה הם יחשבו עלי ועל קבוצת המחקר שלנו? איננו מכירים, מעולם לא דברנו. היתה זו כריסטינה ראדלר ההסטוריונית של הקבוצה שיצרה את הקשר. עפרה היא הנכדה של לינה פלורסהיים שגורשה לקובנו ב-1941 ונרצחה ב-25 בנובמבר באותה שנה.

ברחוב ברלינר 8 ארבע אבני נגף הוטבעו במדרכה לזכרם של קרולינה לינה פלורסהיים, בטי ורוזה גולדשמידט (אחיותיה של לינה) ויוסף גולדשמידט – בן דוד של השלוש. יוסף ורוזה נרצחו באושוויץ ולינה ובטי נרצחו בקובנו.

אלו מחשבותי בזמן ההמתנה לבואם: אני גרמניה. מה יחשבו עפרה ושמעון עלי, עלינו? האם הם יעמדו מנגד? אינני בטוחה. האם נוכל לתקשר מאחר והאנגלית שלי אינה במיטבה? האם נוכל למוסס את ההסתייגויות שיש ביננו?

פעמון הדלת צלצל. כשליבי מפרפר פתחתי את הדלת ומיד אני מחובקת ומאומצת. אין ספק לגבי החיבוק החם.

אשה שמחה בת גילי אומרת לי בגרמנית מושלמת היה זה טוב לראות [בשדה התעופה] שלט – "אבני נגף גלנהאוזן".

לא היתה בעיה למצוא זה את זה.

היא המשיכה: משפחתי מאד שמחה שתושבי גלנהאוזן מנציחים את משפחתי במיוחד סבתי ואחיותיה. את המשפחה שלי לא ישכחו לעולם. אבן קטנה תזכיר לכולם כי פעם גרה כאן, ברח' ברלינר 8 משפחה אוהבת.

נדב וסמדר המתגוררים כעת בברלין מאד מרוצים מההנצחה של בני המשפחה.

עפרה ממשיכה: לרוב הישראלים אבני נגף הם דבר שלילי אבל אנחנו רואים זאת ממבט אחר. שמענו על מיזם אבני הנגף מבת דודי אוה פלורסהיים המתגוררת בנורבגיה. היא ספרה לי שחברים לא יהודים החליטו לתרום את אבני הנגף לזכר סבתי ואחותה שגורשו מפרנקפורט ונרצחו בקובנו [ב-1936 הן גורשו מפולדה לפרנקפורט].

זה רק טבעי שאנשים מתנגדים לרעיון שאנשים דורכים על אבני מדרכה, זה יהיה כאילו הם רומסים שנית את הקורבנות. היה גם פחד שתושבים יחבלו באבנים ובכל גרמניה היה מקרה אחד בלבד של חבלה באבן נגף. העיריה באותה עיר בשיתוף עם המשטרה גדעו את הואנדליזם באיבו. היום, בכל רחבי גרמניה מתייחסים בכבוד לאבני הנגף שנוצרו ביוזמתו של האמן גינטר דמניג.

ב-10 בנובמבר 2010 , יום לאחר יום הזכרון לליל הבדולח, היה הטקס לזכרה של משפחתה של עפרה. הטקס החל בבית העיריה בהשתתפותו של סגן ראש העיר קארל פראנץ שקיבל את המשפחה בחום רב, וחברי קבוצת המחקר של אבני הנגף. הקבוצה אימצה את המוטו של האמן דמניג "אבן אחת, שם אחד, אדם אחד" ששם לו למטרה לשמר את זיכרון היהודים שגרו במקום, אלו שנרצחו, אלו שהתאבדו, אלו שגורשו ע"י הנאצים ואלו שניצלו.

סגן ראש העיר הדגיש בדבריו כי בשתיים עשרה שנות שלטון הנאצים, הרוע השתלט על הכל ולבש צורה שלא ניתנת לתאור. עלינו לשמר את הזיכרון. האתגר שלנו הוא לא לשכוח את מה שקרה. עלינו לשאוף, בכל כוחנו להלחם בגזענות ובאנטישמיות. ע"י השתתפות במיזם אבני הנגף, העיר גלנהאוזן הראתה ולקחה אחריות. מסוף המלחמה כבר גדלו להם מספר דורות. אנחנו, הדור המבוגר חייבים לשמר את הזיכרון של חלק זה של ההסטוריה של ארצנו ולהעביר את המסר כאזהרה לדורות הבאים, הוסיף ואמר. יש לתת לדור הצעיר יותר מידע ממה שניתן להם עד כה.

לאחר טקס קבלת הפנים ראינו את התערוכה "אבני נגף לגלנהאוזן" שהוצגה בבית העיריה. הגורל האישי של היהודים שנרצחו ושל כומר קתולי הוצג על לוחות גדולים. הלוחות הציגו את השיטה הלא אנושית של הנאצים.

עפרה: הלכנו לביתה של סבתי ברח' ברלינר 8 והזכרנו אותה ואת שאר בני המשפחה. על כל אבן הונח ורד לבן ובעלי, שמעון אמר "קדיש". חשבנו על סבתי ומשפחתה – משפחתנו ועל חייה הקצרים שהסתיימו ברצח.

אנו מאמינים כי עתה הם לא יישכחו. האבנים מזכירות לנו אותם והאבנים תשמשנה תמרור אזהרה לעולם – לא עוד!

רוזמרי ברטל: בשעות אחרי הצהרים של 10 בנובמבר 2010 המפגש וההכרות מגיעים לסיומם, מהר מדי.

עפרה, שמעון, נדב וסמדר קבלו אותנו בחום וללא הסתייגויות. כל החששות נמוגו. נפרדנו לשלום מתוך ידיעה שקנינו לנו חברים חדשים.

תורגם מספר שיצא באנגלית ובגרמנית ע"י קבוצת המחקר של אבני הנגף בגלנהאוזן "למרות העבר – סיפור של חברות ופיוס".