אברהם אגמון – חייל בשירות הדיפלומטי / מאת נעמי שוט

אברהם אגמון – חייל בשירות הדיפלומטי / מאת נעמי שוט

בשכונת בית הכרם אין בכלל בעיה של נושאים מעניינים שאפשר לכתוב עליהם– החל מהיסטוריה בת קרוב לתשעים שנה, וכלה באנשים המיוחדים הגרים בה היום. אני מקבלת הרבה הצעות ובקשות לכתוב על מישהו או מישהי, וביניהם הייתה פנייה חוזרת ונשנית שאכתוב עלאברהם אגמון ז"ל, שגר בשכונתנו עם משפחתו למעלה מחמישים שנה. תחילה סברתי שהאיש אינו מוכר לי, אבל לאחר שראיתי את תמונתו התברר שראיתי אותו לעיתים בשכונה. בתולדות חייו של אברהם אגמון אפשר למלא חוברת עבה, אבל קוראיי יצטרכו להסתפק בתמצית מכול מה ששמעתי מבנותיו דינה ותניה, ומחברו חיים גומא.

אברהם אגמון נולד בראשית שנת 1924 כהורסט מרטין אברמובסקי. הוריו בטי ואוסקר היו אף הם ילידי ברלין, ובעלי חנות קטנה לכובעים שייצרו בעצמם. אחיו היינץ וורנר היה נכה ומשותק למחצה. משפחת אברמובסקי הייתה משפחה יהודית אופיינית, שחגגה חגים יהודיים ובר מצווה. את בנם מרטין שלחו לבית ספר גרמני, שם הצטיין בלימודים בעיקר במתמטיקה. כנער הצטרף לתנועת הנוער של בית"ר, ואף למד עברית כהכנה לעלייה לארץ ישראל.

בשנת 1933, עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה, החלה יזמה מבורכת של יחידים בעלי חזון להעלות את הנוער היהודי מגרמניה לארץ ישראל.  אחד מהם היה מייסד 'כפר הנוער בן שמן' ד"ר זיגפריד להמן, שבא אל המשפחות היהודיות בברלין ושכנע אותן לשלוח את ילדיהם לבדם לארץ ישראל במסגרת שלימים נקראה בשם 'עליית הנוער'. הורסט מרטין יצא מברלין בשנת 1939, ממש לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. לפני כן עוד היה עד לשריפת בית הכנסת של משפחתו, ולהתעללות הנאצים באביו והשפלתו של אזרח גרמני מבוגר ומכובד. בגלל נכותו של אחיו נשארו ההורים בגרמניה, וכולם נספו באושויץ.
באותם ימים היו 'מאורעות' בארץ, והנסיעה של העולים הצעירים מהנמל לבן שמן הייתה באוטובוס משוריין. הנער סיים את לימודיו בכפר הנוער בן שמן, ויצא להכשרה בקבוצת גבע שבעמק יזרעאל. שם עבד ברפת, ואף הוביל את כדי החלב בעגלה רתומה לסוס אל המחלבה של "תנובה" בתל יוסף.

כשמלאו לו שמונה עשרה התגייס לצבא הבריטי לפי הנחיית מנהיגי היישוב העברי, וגם בתקווה ליצור קשר עם בני משפחתו בגרמניה. הוא הועסק בשמירה בארץ ובמצריים, ועבר קורס חובשים. עם הקמת החי"ל – הבריגדה היהודית של הצבא הבריטי, הצטרף אליה ונשלח כחובש לאזור הקרבות בצפון איטליה.

באפריל 1945, סמוך מאוד לסיום מלחמת העולם השנייה, נפצע אברהם קשה בפיצוץ ובשריפה שפרצה בעקבותיו במבנה שבו שהה עם יחידתו. כל חבריו נהרגו, והוא נכווה קשות בפניו ובידיו, וניצל רק הודות לזעקות שזעק לעזרה בהיותו ליד החלון. הוא עבר טיפולים וניתוחים באיטליה ובאנגליה, אבל הכוויות הקשות הותירו בפניו ובידיו את חותמן, וברבות הימים השפיעו על מצבו הגופני. הוא הוכר גם כנכה צה"ל. לאחר יותר משנה באנגליה חזר לארץ ישראל, ואז נודע לו שהוריו, אחיו וקרובים אחרים נספו באושויץ, ונשארו רק קרובי משפחה מעטים בארץ ובעולם.

עם הקמת משרד החוץ של מדינת ישראל, הצטרף אברהם לשורותיו, בעיקר על בסיס הידע שלו בשפות גרמנית, אנגלית, איטלקית וצרפתית. בהתאם להוראות הימים ההם שינה את שמו לאברהם אגמון, שם שליווה אותו מאז ועד לפטירתו.

עבודתו הראשונה הייתה בארכיונים של המשרד בארץ ובוושינגטון, אך במשך הזמן עבר למחלקה הקונסולרית, ושימש שנים רבות כנציג קונסולרי בגרמניה, איטליה וארצות הברית. כדיפלומט מקצועי היה תמיד לבוש בחליפה ועם עניבה, אבל זה לא אפיין את התנהגותו. בתפקידיו כקונסול טיפל בהרבה בעיות של ישראלים בחו"ל, ועזר ככול שניתן. אברהם אהב את עבודתו כקונסול,  ראה בה אתגר, מצא בה עניין רב, ולכן המשיך בתפקיד זה עד סוף שנות עבודתו. ידיעת השפה הגרמנית תרמה רבות לעבודתו בכל התחומים, ובעיקר בשנות פעילותו בגרמניה.

הבנות גדלו שנים לא מעטות בגרמניה ואיטליה, שם למדו בבית הספר האמריקאי. הן זכרו גם את המגבלות שהיו להם בגלל המצב הביטחוני בארץ ובחו"ל – שמירה במגורים ושמירה אישית.

כשהיה אברהם במשלחת הישראלית בקלן פגש צעירה מקומית שעבדה שם כפקידה. היא הייתה רק בת עשרים – וצעירה ממנו בשנים רבות. לאחר זמן קצר נישאו, ובתם הבכורה דינה נולדה בגרמניה. את דירתם בבלוק 4 בגבעת בית הכרם רכשו בראשית שנות השישים, לפני שהבנייה הסתיימה. הם גרים שם עד היום – עכשיו יחד עם שתי הבנות ומשפחותיהן, 'חמולה' ישראלית אמיתית.

למרות נכותו, היה אברהם אגמון אדם פעיל בהרבה תחומים, ספורטיביים ותרבותיים. הוא שיחק טניס, ושחה כמעט בכול יום בבריכה של "בית הלוחם"; שיחק ברידג' עם חברים בבתים ובמועדונים בבית הוועד ובמתנ"ס; הוא שיחק גם שחמט; אבל יותר מכול אהב לקרוא, ובמיוחד התעניין בהיסטוריה של תקופתנו ובתולדות ארץ ישראל. כמו כן נהנה ממוסיקה קלאסית ומאופרות, וביקר בגלריות ותערוכות אמנות. למשפחת אגמון היו תמיד כלבים, שאתם יצא לטייל בשכונה ובסביבותיה, ואף נסעו עמו למקומות שירותו מעבר לים. למרות נכותו, אנשים וילדים לא נרתעו מפניו, כי היה אדם לבבי ואופטימי, עם אישיות כובשת וחמה.

בשלב מסוים התגרשו אברהם וענת, והיא שבה לארץ עם הבת הצעירה. אך על אף המצב הרשמי, הם גרו בסמוך בבלוק 4, והמשיכו הרבה שנים בזוגיות מופלאה של בילויים יחד, של דאגה הדדית, ובאווירה משפחתית משותפת וחמה.

בשנת 1990 פרש אברהם לגמלאות כסגן מנהל המחלקה הקונסולרית של משרד החוץ. הוא הוסיף לעבוד עוד כמה שנים עם חוזה מיוחד, עד שפרש סופית בגלל  גילו. משנת 1996 היה משותק חלקית, ובשנות חייו האחרונות היה נע בכסא גלגלים ונעזר בעובד זר.

חבריה של המשפחה היו באופן טבעי אנשי משרד החוץ כמו משפחת גומא, אורי פרוסאור, שלמה חובר ועוד. בכול שנות חייו היה אברהם ציוני אמיתי, ושייך אידיאולוגית לתנועת העבודה. בשנותיו האחרונות היה מוכן לויתורים רבים תמורת שלום אמיתי.

אברהם אגמון נפטר במאי 2009 , ונקבר בבית הקברות של קיבוץ מעלה החמישה. לאור דמותו של האיש שהצטיירה מסיפורי בנותיו דינה ותניה ואשתו ענת, הצטערתי שאי אפשר לשאול אותו עוד ועוד שאלות, שבעקבותיהן הייתי ודאי שומעת תשובות מפורטות וסיפורים מעניינים ביותר.

הוא היה "חלוץ, חייל אמיץ, ועובד מסור ונאמן של משרד החוץ" – כתב חברו חיים גומא. זה אומר הרבה, ואין לי מה להוסיף על כך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *