אילה גורן- קדמן / נעמי לימור

אילה גורן- קדמן / נעמי לימור

פגשתי את איילה ובעלה אריה בביתם בדיור המוגן ב"אחוזת צהלה". אישה נמרצת בת 90, אשר כינויה בקהילת הבית הוא "הרקדנית" ואכן כל כולה, גופה ונשמתה מעידים על כך. בפרץ מילים גועש סיפרה על הוריה:

"השם שניתן לאמי בלידתה היה גרטרוד. היא נולדה בכורה בשנת 1897 למשפחת לובנשטיין בלייפציג גרמניה. גדלה בבית יהודי מתבולל כבת-טובים, אבל רוחה המרדנית מנעה ממנה לקבל את הערכים המקובלים. ברצותה להיות שונה ובהשפעת תרבות הגוף הגרמנית של תחילת המאה ה-20 הצטרפה בגיל העשרה המאוחר לתנועת ה"וונדרפוגל" (ציפורי נוד) אשר חרטה על דגלה את החזרה לטבע. בהשפעתם פיתחה את ערכי החוסן והחירות הנפשית והפיזית. התאמנה בעירום באוויר הפתוח, התלבשה בלבוש חופשי והילכה ברגליים יחפות. בשנות ה-60 כאשר החלו בארץ לשמוע על 'ילדי הפרחים' נהגה אמי לטעון, שעבורה התנהגותם לא חדשה, היא זרקה את חזיותיה כבר מזמן ובעובדה, התהלכה בסנדלים רוב ימות השנה.

במהלך התבגרותה ספגה את תרבות הגוף (Körperkultur) בהשראת תקופת ויימאר, אשר דגלה באמונה שגוף בריא הוא חלק מאורח חיים משוחרר הכולל עיסוק בגימנסטיקה, ריתמיקה, אקרובטיקה ועוד. מילדותה נמשכה לכל מה ששייך לתרבות העממית. התעניינה בפולקלור של הכפרים והעיירות הקטנות, אשר בהם חגגו טקסים עם תלבושות, כלי נגינה וריקודים. היא למדה פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטת לייפציג. בחתונה משפחתית פגשה את ליאו קאופמן יליד העיר מילהיים שבגרמניה, בוגר מספר אוניברסיטאות והיה פעיל בהקמת ארגון "החלוץ" בגרמניה. שניהם הושפעו מתנועתו של בובר ונמשכו לרעיונות על ישראל והיהדות אשר קירבו אותם אל הציונות. ב-1919 הצטרף לקבוצת הכשרה חקלאית ושנה לאחר מכן נישא לגרט(גרטרוד).

באותה תקופה הרגיש ליאו בחושיו הבריאים שליהודים טוב מדי בגרמניה, שמשהו חמור עומד להתחולל. בראייתו הנבואית הציע לעזוב את גרמניה כל עוד הם חופשיים. בינתיים, נולד בכורם רפאל ולמשפחתם הצטרפה אישה שנייה בשם שולמית, שהיתה במקצועה רופאת ילדים.

כמשפחה אשר שאפה לחיות חיי שוויון מלאים ואינה נכנעת לערכים המקובלים עליהם גדלו, החליטו לעלות ארצה ולהגשים את רצונם להיות חקלאים בקיבוץ צעיר. שלושת בני המשפחה עם התינוק עלו ארצה במסגרת "החלוץ" והתיישבו בקיבוץ חפציבה לרגלי הגלבוע. תנאי המחיה היו קשים: הם גרו באהלים, בקיץ סבלו חום אימים ובחורף נשטפו בבוץ. שם נולד לגרט וליאו בנם השני אמנון. המלריה הכתה בהם ואמנון חלה מספר פעמים. תשעה חודשים אחרי לידתו של אמנון נולדה לליאו ושולמית בתם אבישג.

בראשית 1924 הצטרף ליאו אל גדוד העבודה ובמסגרתו נסע לפעילות הסברה וגיוס כספים במרכז אירופה. המשפחה עברתה את שמה, גרטרוד הפכה לגורית ושם המשפחה הפך לקדמן, דהיינו, עם הפנים קדימה.

באחד ממסעות ההסברה של ליאו, בהיותו בוינה עמדה גורית ללדת בשנייה ולקראת הלידה אספה את שלושת הקטנים אמנון, רפאל ואבישג ועברה לגור זמנית בפֶסְלָאוּ שליד וינה עד אחרי הלידה, כאשר לילדים שכרה מטפלות לעזרה. ב-3 למאי 1925 נולדתי בבי'ח רוטשילד אשר בעיר הואלסים הוינאית.

לקראת תום 1925 חזרנו לקיבוץ חפציבה ולא אשכח כיצד ברגע שכבר התחלתי להבין התביישתי לשמוע את הגרמנית שהורי דיברו ביניהם. ליאו שהיה בהשכלתו ארכיטקט הבין, שרצוי להניע אנשים בארץ להקים לעצמם בתים על שטחי קרקע עליה יוכלו לפתח חקלאות זעירה. ב- 1928 פעל בהסתדרות ב"מרכז לשכונות עובדים" ולקח חלק בהקמת שכונות מעונות עובדים. המשפחה עזבה את חפציבה לחיפה ומאוחר יותר עברו לתל-אביב. בצד עבודתו כארכיטקט היה אבי בנפשו למעשה היסטוריון והארכיאולוגיה של ארץ ישראל הפכה לתחביבו הראשי. הוא נמנה כחבר ועד החברה לחקירת א'י ועתיקותיה ואף עמד בראש החברה הנומיסטית (למטבעות) של ישראל. אהבתו זו ליוותה אותו עד יומו האחרון בגיל 68.

משיכתה הטבעית של אמי לריקודים ושירים המשיכה גם בארץ. בשנת 1929 הוזמנה גורית לשתף פעולה בכפר הנוער 'בן-שמן', אשר נוסד ונוהל על-ידי ד'ר זיגפריד להמן, אשר העריך מאוד את האמנויות כדרך להכרת תרבויות העולם ואמצעי להקנות לילדים ולנוער ערכי ציונות, עבודת אדמה ומוסר. גורית למדה להכיר ולהוקיר את הצעירים והמבוגרים ב'בן-שמן' באמצעות שיריהם וריקודיהם. היא לימדה אותם גם ריקודי עמים ושם מצאה את מקומה. אימא סיפרה כיצד הכירה ב'בן-שמן' לראשונה יצורים מוזרים העובדים שם כפועלים, מדברים שונה מאיתנו עם קבוצות שיער שחורות ומתולתלות התלויות בחזית אוזניהם. מהר מאוד היא קלטה שכתימנים הם בעלי שפה ותרבות מיוחדת ונמשכה אליהם בחבלי קסם, עד כדי כך, שיצרה שם הצגות ופסטיבלים לריקודי עם בליווי המורה המיתולוגי למוזיקה חנן אייזנשטט, שהיה בעל יד אחת, ניגן באקורדיון, לימד נגינה בחליליות והקים גם תזמורת חליליות.

באותה תקופה השתלמה גורית באנגליה ב'אינטרנשיונל פולק מיוזיק' ולקחה שם קורסים וסמינרים בריקודי עמים. בחזרתה לארץ החלה להדריך להקות וחוגי ריקוד במסגרת אגודת 'הפועל'. כסוכנת שינוי חברתי ותרבותי יזמה וייצרה ריקודים חדשים על בסיס שפע ריקודי העדות שעלו איתם ארצה. היא היתה רדופה לתעד את מורשתם, תוך שהקנתה באמצעות המחול העברי דפוסים חינוכיים וקהילתיים של תרבות הגוף בארץ ישראל. תיעוד מחולות העדות הפך להיות ממאפייניה המרכזיים (יוכיח זאת ארכיון המחול על שמה המכיל את כל מסמכיה וכתביה).

גורית נהגה לומר: 'עַם שאין לו ריקודי עם איננו עם'. היא שאפה לנצור את היש בריקוד העדתי וליצור את ריקודי העם שאין לנו. התנ'כ, שהיה המקור הראשון ובו נאסר על העם לעשות כל פסל ומסכה. הוזכרו שם רק מעט סצנות הקשורות למחול כמו: מחול המחניים, בו הלכו מחנה מול מחנה בשורות, או הנשים מרים ובת יפתח שיצאו בריקודים. מקור מחול שני בסביבתנו, פרט לעדות היהודיות, היו שכנינו הערבים עם מחול ה'דבקה' למשל. אבל, הרחיבה איילה, על-פי התיאוריה שלי, כאשר היהודים התפזרו בין תרבויות אחרות: מצרים, כנענים, כורדים, בלקנים ועוד, הם הושפעו ורקדו כמוהם. בארכיונה של גורית ניתן למצוא סרטים משנות ה-40 בהם תיעדה את ריקודי העדות. היה לה צלם קבוע(עמי קרצ'בסקי) וידיד תימני בשם אהרון עמרם ושלושתם נסעו ברחבי הארץ לצלם ולתעד ריקודי עם ועדות בקיבוצים, במעברות ובמחנות בהם שיכנו את העולים. אהרן עמרם שהיה המתורגמן מתימנית נהג לספר, כיצד כנהגת גרועה מאוד היו מגיעים לעיתים למחוז חפצם רטובים עד לשד עצמותיהם. קרצ'בסקי הצלם קיבל הנחיות מגורית לצלם גם את הרגליים הרוקדות ולא רק את הפנים והידיים. 'הצעדים חשובים', הסבירה גורית, 'זה מִפקד היש'. ידיד תימני נוסף בשם סעדיה גורש(כורש) ליווה את גורית לכל מקום וכבת- בית בכפרו היא יצרה וצילמה שם רבות בעיקר את הצעדים הבולטים בריקודיהם.  

באחד מביקוריה בקיבוץ דליה העלתה ב-1943 את הרעיון לכנס בביתה נציגי תרבות של כל הקיבוצים במטרה לשמוע מה נעשה בתחומי האמנות בקיבוצם. האמנות היתה אלמנט חיים בקיבוץ, עבדו קשה, כסף לא היה ולכן טיפחו את האמנות, המוזיקה והמחול שיהיה משהו לרוח ולנפש. שנה לאחר מכן, ב-1944 התארגן בקיבוץ דליה טקס הבאת הביכורים שהיה משותף להם, לרמת השופט ולעין השופט. גורית שלימדה באותו זמן בסמינר הקיבוצים את הקורס הראשון למדריכי ריקודי עם, הזמינה את תלמידיה ויחד עם מוזיקאים ורקדנים של הקיבוצים ארגנה את כנס מחולות העם הראשון בדליה. היא יזמה והפיקה את 'מגילת רות' בשילוב עם ירדנה כהן אשר הביאה למופע את תרבות המזרח. ב'עין חרוד' ובתל-אביב, היו מי שטענו על גורית: 'את משוגעת לחשוב על ריקודים בזמן שבעולם נהרגים יהודים ונטבחים'. ותשובתה היתה: 'דווקא! תמיד היו פרעות, חיסולים ופוגרומים ותמיד נהיה באבל. כאן בארץ אנחנו בונים מדינה משלנו, משהו חדש ועלינו ללמוד לחוג ולשמוח'.

ב-1947 בהיותי בת 22 התלוויתי לאמי לפסטיבל הנוער שנערך בפראג. גורית הפיקה את כל החלק הישראלי עם להקה גדולה של רקדנים ונגני חליליות מ'בן-שמן'. הלהקה שלנו היתה עוד בתחילת דרכה, לעומת להקות העולם האחרות. הלהקה שלנו רקדה עם תלבושות ריקודים תימניים, חסידיים והורה אגדתי. גורית פיתחה את ההורה והרונדו שרקדו במטרה לרומם את מצב הרוח בחיים הקשים ולשמוח בימי חג ומועד.

בשנת 1963 נערך ביוזמתה בארץ קונגרס בינלאומי למוזיקה עממית ומספר שנים מאוחר יותר יזמה בשיתוף משרד החינוך והתרבות, יחד עם המחלקה לפולקלור של האוניברסיטה העברית את הקמת המפעל לטיפוח ריקודי העדות. היא פרסמה שני ספרים בתחום הריקוד בישראל ומאמרים רבים. פרס ישראל הוענק לה בתחום תרבות המחול בשנת 1981. שש שנים מאוחר יותר נפטרה בגיל 90.

ועכשיו עלי – אני ינקתי עם חלב אמי את האהבה לריקוד. יצר התנועה זורם בעורקי עד היום, כאשר אני רוקדת אין לי מעצורים. מגיל צעיר מאוד הלכתי עם גורית לרקוד בכל מקום אפשרי בו היא רקדה. הייתי תלמידתה של גרטרוד קראוס שנים ארוכות. חייתי בתוך עולם הריקוד ביחד עם כל נציגי העדות למיניהם, בעיקר ערבים ובוכרים. למדתי את תלבושותיהם, מטעמיהם וטקסיהם.

בחרתי ללמוד באוניברסיטה אנתרופולוגיה, משום התעניינותי באדם הנמצא בתוך החברה והתרבות שלו. במשך השנים השתלמתי גם בקורסים בתחום הפולקלור. צומת חשובה, מרשימה ומסעירה היתה הפגישה שלי בגיל 22 בפסטיבל הנוער בפראג עם להקות ריקוד מכל העולם מול הלהקה שלנו. שם יכולתי להבחין ולהתחיל להבין יותר טוב במה שונים ריקודי העדות מריקודי העמים ובתוכם ריקודי העם הישראליים.

במשך השנים דאגתי ליצור אבחנה ברורה בין אלמנטים ריקודיים של קבוצות שונות המושפעות מארצות מוצאן ומאזורים שונים בתוך אותן ארצות. לדוגמא, תימנים שמוצאם מצנעא

בעלת התרבות העירונית לבין אלה שמקורם בתרבות הכפרית. עמדתי על ההבדלים הרבים בנוסח הריקוד, למשל בין יהודים לגויים, בין גברים לנשים בעדות השונות.

לימדתי ריקודי עדות באולפנים להכשרת מדריכים לריקודי עם והמשכתי ליצור ריקודי עם ישראליים. במשך הזמן דאגתי להכניס למוסדות החינוך את ריקודי העם והעדות. אני רואה את עצמי כממשיכתה של גורית אמי בתחום המחול, תוך כדי העמקת תורתה, הרחבתה והפצתה.

הכנסתי את התחום של ריקודי עם ועדות כמקצוע חובה לכל תלמידי המחול באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים. כותרת המקצוע היא 'מורשת המחול במסורות ישראל- מקור ויצירה'. בשיעור מלמדים מומחים בתחומים רלוונטיים שונים וכמובן בני העדות עצמם. מטרת התוכנית היא ללמד את היוצרים הצעירים לינוק מחומרי מקור ומנדבכי המסורת.

שעורי החובה תוכננו על-ידי ובמוקד עומדים המחול העדתי, הזיקה בינו לבין המוסיקה העדתית והמוסיקה הישראלית, מקומו של המחול בתחום הפולקלור, זיקת הגומלין בין ריקודי עדות לריקודי העם, המקור המסורתי כבסיס וכהשראה ליצירת מחול אמנותי. הקורס נמשך לאורך שנת לימודים אחת. בסיום הקורס עליהם להגיש עבודה בנושא בחירתם, המתבססת על קריאת חומר רקע המופיע בכתובים, עריכת תצפיות על והשתתפות באירועים עדתיים ותיעודם. עריכת ראיונות עם אינפורמנטים מבני העדות. ראויה לציון מיוחד העובדה, שמוסדות אקדמיים כמו האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים וסמינר הקיבוצים בתל אביב, ראו בהוראת מורשת המחול האתני נושא שראוי להיכלל במערכת הלימודים.

 הבאתי ודאגתי להפיץ לפזורה היהודית בחו'ל את ריקודי העם שלנו אשר נוצרו חדשות לבקרים. בארצות הברית בה קיימת פזורה ישראלית רחבה יוצרים גם ריקודי עַם המכילים אלמנטים אתניים ועדתיים. למשל, דני דסה שחי בקליפורניה או ישראל יעקובי תימני במקורו. תחום ריקודי העמים (International folk Dances ) נפוץ מאוד בארה'ב כארץ הגירה.  

מאז פסטיבלי המחולות בקיבוץ דליה, דרך חגי המחולות עד היום בפסטיבלי המחולות בכרמיאל אנו חווים ומשתתפים בהופעות של להקות המעלות ריקודים ומוסיקה עדתית הנוצרת בהקשר ישראלי ובזאת ניתן לראות אחד הפתרונות לדילמת ההמשכיות של המורשת האתנית.

בעדות שונות חלה התעוררות גם בקרב צעירים, המגלים זיקה לריקודים ולמוסיקה העדתית והמעוניינים להשתתף בלהקות פולקלור של עדתם. להקות אלו מעוניינות לחשוף את המורשת של העדות שהן מייצגות לציבור הרחב, בדרך כלל באמצעות הופעות הכוללות ריקודים המלווים במוסיקה ובתלבושות מסורתיות בלי רגשי נחיתות. רבות מהלהקות משתתפות באירועים ובפסטיבלים לאומיים ובינלאומיים בארץ ובחו"ל.

במשך השנים נוכחתי בתמורות ובשינויים מרחיקי הלכת שעברו המורשות האתניות עם העתקתם לישראל. הבולטים שביניהם הם המימונה, הסהרנה, הסיגד – חגה של העדה האתיופית.

מימונה חגם של יהודי צפון אפריקה בכלל ויהודי מרוקו בפרט, מציין את המעבר מחורף לאביב ומהמגבלות הקולינריות החלות בימי חול המועד פסח לימות השנה הרגילים. אירוע זה, שבארצות המוצא היה מסיבה צנועה ומשפחתית בעיקרה, עבר שינויים סמליים וממשיים מאז החלו יוצאי צפון אפריקה לציינו בארץ. אמנם נשמר מנהג הבית הפתוח בערב החג, אבל החגיגות עצמן נהפכו לאירועים המוניים, שאליהם נוהרים משתתפים בני העדות הללו עצמן, וגם רבים מהציבור הרחב. גם בטקסי החתונה משולבים אלמנטים עדתיים המוסיפים גוון עדתי לאופי ולסגנון אחידים. הבאים לידי ביטוי בשימוש בכלי נגינה, בשירים ובריקודים עדתיים, בפרט בעת הובלת הכלה והחתן לחופה ומיד אחריה.   

מתוך כל עושר עולם הריקודים בארץ, שאמי יחד עם חלוצות מחול אחרות יצרו יכולתי ליצור

מופעים בימתיים בכל הצורות האפשריות ומחומרים אוטנטיים, שאלמנטים מהם נלקחו מלהקות המחול של העדות. הופעות כאלה בפני קהל צופים מעורב חייבו אותי להכניס שינויים מרחיקי לכת בדפוסים המסורתיים תוך הסתגלות לחוקי הבמה. בין השינויים אפשר למנות את קיצור משך ההופעה, הימנעות מחזרות מתמשכות על אותם צעדים, מעברים מהירים מצורה אחת לאחרת ודגש על עמדה חזיתית מול קהל הצופים כדי למנוע שעמום.

כמסקנה מתבקשת מכל האמור, רצוי לתמוך בשימור ובטיפוח של מסורות אתניות המוסיפות להתקיים, גם אם בתהליך ההסתגלות שלהן לסביבתן החדשה חלים תמורות ושינויים בדפוסים המסורתיים המקוריים ובעוצמות שונות.

חשוב לי לציין, שגורית תפשה את תחום הריקוד כריקוד של העם ללא כל צורך במתן כותרות ותארים. אני לעומתה ראיתי את הצורך להכיר בתחום כתחום אקדמי, כדי להעניק לו את היוקרה המתאימה ולהעלות את מורל בני העדות השונות וגאווה במורשת שהעבירו.

כראייה, לחשיבות התחום בו עסקתי כל חיי ברצוני לספר על שתי נכדותי, הדור השלישי למחול העוסקות: האחת, לומדת תרפיה באמצעות מחול והשנייה חוקרת את רזי המוח".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *