אימי מרגוט לוי-אלטמן/ מאת פרופסור מיכה לוי

אימי מרגוט לוי-אלטמן/ מאת פרופסור מיכה לוי

בביוגרפיה הכרונולוגית שלה יש פרטים ותקופות עליהם ידוע לי מעט. כרגיל איננו מספיקים בנעורינו לשמוע ויש דברים שאינם נאמרים ובכל זאת אנסה לתארה סביב לוח הזמנים שבין לידתה ב-5 לנובמבר 1902 ועד למותה בגיל 54, גיל הנראה עם הזמן כצעיר יותר ויותר .

אמא היתה ילדתם השניה של אלברט ולאורה אלטמן מתוך החמישה שנולדו תוך שבע שנים עד להולדתו של הבן המיוחל .
מרגוט שלא היתה הזוהרת בבנות אלטמן היפות היתה החכמה והאנושית מכולן ועמוד התווך של המשפחה.  האלטמנים גרו ברחוב רוישן בברסלאו בדירה גדולה של חמישה חדרים וניהלו חיים יהודיים בורגניים לא דתיים. אף פעם לא שמעתי על מחסור כלכלי בבית שגרה בו גם קבע עוזרת וזאת אף בתקופת מלחמת העולם הראשונה ושנות המשבר הכלכלי שבין המלחמות.

סבא אלברט היה סוכן נוסע של טקסטיל ובזמנו החופשי היה חובב ספורט וכדורגל בפרט.  לאורה לבית שפיץ באה ממשפחה אמידה יותר ותיקה ומבוססת בברסלאו.  בעיר חיו גם חלק מאחיה ואחיותיה. היא נשאה לאלברט בשנה 1900 בגיל שלושים .

אמא הייתה תלמידה טובה והיחידה מבין אחיה שלמדה בבית ספר תיכון עיוני, גימנסיה, ועברה את בחינת הבגרות – האביטור, בשנה 1921.  היא שלטה בספרות הקלסית הגרמנית ידעה בעל פה מאות שירים, כתבה בעצמה שירים וסיפורים וניגנה בחליל אלט ובגיטרה.  אני זוכר  אותה שרה, ומלווה את עצמה בגיטרה, בלדות גרמניות ישנות על האבירים הגרמניים הרוכבים בפלנדריה שם מלווה אותם המוות והזכרון לאהובותיהם.

היא הייתה חברה בארגון הנוער קמרדן שדגל בטיולים בטבע ובערכי הסביבה. לאחר בחינת הבגרות אמא למדה בסמינר והוסמכה כמורה בשנה 1923. היא אף פעם לא עבדה בבית ספר רגיל אלא התחילה לחנך ילדים של משפחות יהודיות באופן פרטי . הפרטים הידועים לי על מעשיה של אמא בהמשך שנות העשרים אינם רבים. במחציתו השניה של העשור היא עברה להתגורר במינכן שם למדה פסיכולוגיה  ותרפיה נפשית בילדים, ובהמשך עבדה כתרפיסטית ב-  Hecksher Nerven Klinik und Forschung Institute.ן  בניהולם של הפרופ' איסרלין והרוזנת פון-קינבורג.

לאחר עלית הנאצים לשלטון באוקטובר 1933 היא מפוטרת מעבודתה "בעקבות המצב". כאן מתחיל הפרק הציוני בחייה. היא עברה  לברלין והתקבלה לעבודה במוסד "אהבה" לנוער יהודי. היא חברה לגיאורג יוספטל בעלית הנוער בברלין ויחד עם הד"ר סיני אוקו עלתה ארצה ב-1935 כמדריכי קבוצת נוער לקיבוץ גבעת ברנר .

כעבור שנה היא עברה לירושלים, מצאה חדר ברחוב החבשים והחלה לעבוד במוסד אירנה גסנר לילדים. את החיים בירושלים בשנים אלה היא תיארה כנהדרים מוקפת בהרבה חברים.  על אף שלא היה ברשותם הרבה אמצעים חומריים הם חיו בהתרוממות הרוח.  בינתיים הגיעו לירושלים אחותה רות ובעלה ואחיה וילי שהביא עימו את סבתא לאורה. בקיץ 1937 היא פוגשת בד"ר מרדכי לוי .

למרדכי היתה זו תקופה קשה. לאחר עוזבו את קיבוץ משמר העמק הוא לא מצא מקום עבודה מתאים וקבוע והוא לא הצליח להביא את הוריו ארצה.

בתחילת חודש ינואר 1938 אמא בהריון אך בנוסף נחשד גידול ברחם ויתכן כי יתחייב ניתוח. היא לוקחת חופשה ממקום עבודתה ומפליגה לאוסטריה. חודש וחצי לאחר שהגיעה לוינה חל האנשלוס. חרדתם של היהודים והיאוש הלכו וגברו.  במכתב לאבא בחודש אפריל היא מבקשת ממנו לא לדאוג לה אלא רק לעצמו ומבטיחה לו כי דוקא במצבים קשים היא פועלת בצורה הטובה ביותר. מצב היהודים בוינה הלך והורע ומיד לאחר הלידה בשלישי ליוני היא קובעת את החזרה ארצה לראשון באוגוסט. מפליגים מטרייסט באוניה ירוזלמה.   .

בשנה הראשונה לחיי התגוררנו יחד עם סבתא בדירת מרתף של שני חדרים בבית המעלות בירושלים ובהמשך עברנו בעקבות מוסד גסנר לרמת גן עד לשנה 1941.

בקיץ 1941 אנו עוברים להתגורר" בבית הקטן" בין ארנונה לרמת רחל. אמא עובדת במוסד "ארמון ילדים" הסמוך,  בטיפול בילדים בקהילה ובהקמת מוסד בני ברית לילדי טהרן.

הבית הקטן מלא. תמיד. 2-3 ילדים נוספים,המטפלת בלהה, עד שהלכה לפלמ"ח. בלילות הקיץ החמים ישנים במיטות מתקפלות בגינה וסופרים כוכבים. כל משפחתה של אמא בירושלים פרט ללוטה ובנה ארנולד שנשארו בפולין ונרצחו. הסבתא עוברת בין ילדיה.  אמא כרגיל הדבק המלכד את המשפחה.

בשנת 1944 אבא מתמנה למזכיר האקדמי של הטכניון בחיפה ואנו עוברים מספר חודשים אחריו. שנתיים אנו גרים בשני חדרים ללא מטבח בביתו של ד"ר בירם. אמא דואגת לנו ממטבח מאולתר מאחרי ארון הספרים ועובדת בתחנת הטיפול והיעוץ של הדסה בהדר הכרמל.

ב-1946 אנו נכנסים בדמי מפתח לדירה ברחוב הרופא. חדר אחד מושכר . אמא שומרת על יחסים נהדרים עם כולם. מלחמת השחרור. הבית מלא בפליטים ויש מקום לכולם. ימי הצנע.  אוכלים מה שיש. לא קונים בשוק השחור.  סבתא עוברת לבית ההורים היקי באחוזה. אמא כל יום אצלה.

1951  אמא מפסיקה לעבוד בהדסה ועושה חיל בפרקטיקה פרטית. הצלחתה גדולה בכמה קיבוצים  מכתיבתה עולה גם ההומור האופטימי שלה וגם הקושי שנשאר להתבטא כפי שהיתה רוצה בעברית כפי יכולתה הנהדרת בגרמנית.
אמא עובדת קשה והמצב הכלכלי משתפר קצת. המוניטין שלה גוברים אך היא ממשיכה גם לעשות את כל מלאכות הבית. מבשלת על פתיליות, ארגז קרח, גיגית לכביסה. שבת יום למשפחה, לחברים לארוחת בוקר מאוחרת ולסיגרית עדן פילטר אחת.
.
החברים נועצים בה לא רק בעיינין ילדיהם . כולם מרגישים ביכולתה המופלאה להבין בני אדם. היא מעולם לא רבה עם איש  היא היתה אוהבת אדם ותמיד ראתה את הצד החיובי.

1956. אמא מתחילה להתלונן על כאבי בטן אף פעם לא התלוננה לפני כן. תמיד היתה רזה וקטנה. יורדת במשקל במהירות.. אמא מנותחת ומתגלה קרצינומה של הקיבה (ממנה נפטר אביה באותו גיל). ההורים נוסעים בפעם הראשונה יחדיו לחו"ל לשבוע ביוון. בסתיו עוד הידרדרות. ניתוח נוסף, אין מה לעשות. אמא שוכבת על הספה בחדר המגורים. בקושי אוכלת אך תמיד אופטימית ומעודדת את כולם. סוף אוקטובר אמא מתרגשת מהניצחון במלחמת סיני.ומאושרת מתחילת לימודי בבית הספר לרפואה. הקץ קרוב אמא מאושפזת שוב בבית חולים כרמל. אני בא ב-26 לדצמבר לביקור אחרון ויודע כי לא אראה אותה יותר .התמזל לי.מזלי באישתי, בילדי ובנכדי הנפלאים. הצלחתי במעשי אך מלווה אותי הרגשת החמצה כי לא חלקתי עם אמא את חיי הבוגרים וכי לא זכתה לראות את פירות אומץ ליבה.

תגובה אחת ב“אימי מרגוט לוי-אלטמן/ מאת פרופסור מיכה לוי

  1. במקרה נתקלתי בכתבה והתרגשתי. שכן היכרתי את מרגוט אלטמן לוי שהייתה חברה של אמי ברוריה וינריב (במקור ביאטה רוזנפלד).
    מרגוט, כך הרגשתי בתור ילד, הייתה מיוחדת.
    אמי גררה אותי לעיתים לביתה של מרגוט על הר הכרמל שם שיחקתי בצעצועים של הבן מיכה, שייתכן מאוד שגם נפגשתי אתו ושיחקנו יחד.
    מיניין היכירו אמי ומרגוט? אין לי מושג, אולי מברסלאו היכן שאמי למדה באוניברסיטה ובבית המדרש לרבנים, ואולי בשל עבודתם המשותפת עם ילדים (אמי עבדה במוסד אהבה).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *