אינה דימון – סיפור חיים/תיעדה – זיוה לוי

אינה דימון – סיפור חיים/תיעדה – זיוה לוי

לפני כשש שנים, נכנסה אמי לבית האבות "פסגת אחוזה" בחיפה. היה זה לאחר תקופה ארוכה וקשה של המעבר מביתה שבבת-ים לביתי בחיפה ומשם, לאחר התלבטויות רבות – בחרה לגור ב"פסגת אחוזה", שם הכרתי לראשונה את גב' אינה דימון.

אני רוצה לציין כי אמי אמנם עברה את "מבחני הקבלה" הנדרשים (ילידת מרכז אירופה), אך בכל-זאת, קינן בליבה החשש שאולי, בהיותה ילידת פולין, היא לא מתאימה (הדיירים שם באותה העת היו ברובם יוצאי גרמניה).

כבר בימים הראשונים פנתה אליה אינה, התעניינה לשלומה של אמי והזמינה אותה אליה להיכרות. זאת הייתה מחווה אנושית, מאוד יפה. אמא מאוד התרגשה וגם אני.

כך החלו המפגשים שלנו, של אינה ושלי. אני אוהבת לשמוע סיפורים וזיכרונות המהווים עדות ממקור ראשון. הגעתי למפגשים אלה תמיד בשמחה. הם היו מהנים ולא רק בשל סיפורי הזיכרונות שסיפרה. מפגשים אלה היו תמיד חוויה. נהניתי מעצם המפגש, מהשיחה, מהחלפת הדעות ביני לבין האישה החכמה, הצנועה והמרשימה הזאת. לקראת כל מפגש כזה הכנתי שיעורי בית: קראתי חומר רקע, הכנתי שאלות לבירור נוסף. במפגשים עצמם רשמתי לעצמי נקודות מעניינות וחשובות. אני אוהבת לשמוע סיפורים וזיכרונות המהווים עדות ממקור ראשון. בהיותי בעבר מורה להיסטוריה, ניסיתי גם לשלב את הסיפור המשפחתי של אינה עם הידע הקודם שלי.

אינה דימון (לבית קוריין) נולדה בברלין, גרמניה, בשנת 1922 ועלתה ארצה בינואר 1934 עם הוריה ואחיה פריץ גיאורג.

אביה, פרופסור מקס קוריין (Max Kurrein) יליד אוסטריה, רכש את השכלתו ב"טכנישה הוכשולה", פראג. הוא עבר ארבע שנים באנגליה והצטרף בשנת 1913 ל"טכנישה הוכשולה" בברלין (כיום האוניברסיטה הטכנית) ולימים כפרופסור בפקולטה להנדסת מכונות. באותה העת פעל גם כמומחה בבית המשפט לפטנטים וכיועץ לתעשייה.

עם עלייתו של היטלר לשלטון בינואר 1933 פוטר מעבודתו האקדמית והמדעית כולל איסור להיכנס ל"הוכשולה". כחודש לאחר מכן התקבל מכתב ממשרד החינוך הגרמני, לפיו היות שמקס קוריין לא היה חייל לוחם במלה"ע הראשונה (הוא ניהל כקצין את בית החרושת לתותחים בארסנל, וינה), אינה לא תוכל להתקבל לבית-הספר התיכון.

לחץ כפול גרם לו לנסוע מידית ללונדון, כדי לברר אפשרויות שם. בו-זמנית נפגש עם פרופ' חיים וייצמן להתייעצות.

הנציגות של הסוכנות היהודית הייתה ב- Russel street 77.

קוריין קיבל את ההצעה לעמוד בראש פקולטה חדשה להנדסת מכונות בטכניון בחיפה. חזר לברלין ובאוגוסט התברר סופית שיש מימון לשנה משכורת. אז נעשו כל ההכנות לקראת המעבר למולדת החדשה והם עזבו את גרמניה ב-7 בינואר 1934. פרופ' קוריין היה אז בן 56.

שאלתי את אינה "למה שאר היהודים לא עשו זאת?" ואינה השיבה: "מה את חושבת, שזה היה אפשרי?" ועוד היא מוסיפה: בניגוד לאביה, היו יהודים עו"ד, רופאים, שלא יכלו להאמין שמשהו רע יקרה להם, או שהיו בעלי מקצועות שלא ידעו שפה אחרת ולכן "איך יסתדרו בחו"ל?" היא זוכרת גם בעלי חנויות יהודים, אשר עד ליל הבדולח החזיקו מעמד. אחרים, כולל בני משפחה, בחרו לנסות את מזלם באמריקה.

אני מתרשמת כי אביה קרא מהר את המפה, עם עלייתו של היטלר לשלטון בינואר 1933.

אינה: "אבא היה מאוד פרקטי, ראה קדימה."

באותה העת עזבו ארבעה 'ליפטים' בדרך הים את ברלין: שניים עם תכולת הבית והספרייה המדעית, אחד עם מכונית ואחד עם מכונות שהוא בחר לפי בקשתם, עבור בית המלאכה של הטכניון.

הייתה לו מטרה: לפתח את התעשייה בארץ ולתרום מיכולתו ומידיעותיו.

פרופ' קוריין החל מיד בהכנות לעבודתו בטכניון ואחת המשימות הראשונות הייתה להשלים את הידע של תלמידי השנה הראשונה למקובל בחו"ל (הסטודנטים העולים מגרמניה, אוסטריה וצ'כיה למדו מתמטיקה ופיזיקה ברמה גבוהה בהרבה מזו שלמדו בוגרי התיכון בארץ). קוריין הכין מראש את כל ההרצאות וישב מדיי שבוע עם אינג'ינר גולדברג – לימים חבר ב"וועד הלשון". ביחד, הם המציאו מילים עבריות למונחים המקצועיים בלועזית, שלא היו קיימים אז.

הוא שם דגש על העבודה בשטח. כל יום שישי עבד איתם בבית המלאכה, כדי ללמד אותם דיוק והקפדה, שלא היו הצד החזק של ה"סבר'ה". הוא ביקר איתם ביחד במפעלים בארץ והסביר במקום את תהליכי הייצור. הוא הקפיד מאוד, אך אהב מאוד את ה- "junges" הצעירים שלו.

אינה: "צריך היה ללמד אותם כראוי". עוד היא מוסיפה: "אבא היה הפרופסור היחיד שלקח בשנת 1950 את תלמידי קורס ד' לסיור מקצועי במשך חודש ימים בכל ענפי התעשייה בשוויץ. לקראת ביקורים אלו, הוא הכין לבד את כל ההתכתבויות עם עשרות מפעלים ודאג לכל פרטי הלינה, ההסעות וכולי. המפעלים בחו"ל עזרו וגם אשתו לוטה עזרה בסידורים במקום (סידורים סופיים עם המפעלים, הרכבת וכולי).

אינה נזכרת שלפני כשנה תושב חדש בבית ההורים סיפר לה כי אחד החברים שלו, סטודנט לשעבר בטכניון, השתתף בסיור זה וישמח להיפגש איתה. בביקורו, הוא סיפר לה כיצד דאג אביה לסטודנטים ולא רק מההיבט המקצועי. הוא לקח אותם למוזיאונים וגם להינות מפלאי הנוף השוויצרי. הוא נזכר בהתרגשות שהוא וחברו, ששניהם דתיים, פקפקו האם בכלל יוכלו להצטרף למסע, אביה השיב בחיוב ואמר שידאג להם. אכן, בכל מקום ידע על מסעדות כשרות, קצבים כשרים ובתי כנסת. כל זאת בירר עוד מהארץ בעזרת המפעלים בהם היו אמורים לבקר.

אינה מספרת שמאוד התרגשה מההערכה שלו לאביה על הדאגה לצרכיהם ובמיוחד על הרגישות שגילה כלפיהם. היא לא ידעה על כך.

אינה ממשיכה ונזכרת: "בשנות ה-30 המרצים והעובדים בטכניון עוד לא היו בטוחים שיקבלו את משכורתם באופן סדיר. לרוב זה היה באיחור. המימון לטכניון הגיע בעיקר מאנגליה. כ-10 שנים עברו עד אשר החלו לדבר על פנסיה. הרבה זמן עבר עד אשר זכו הפרופסורים למזכירה."

כך ייסד אביה של אינה את הפקולטה להנדסת מכונות בטכניון ושימש כדיקן הפקולטה בין השנים 1934-1957. הוא העמיד דורות של מהנדסים אשר "רמתם לא נפלה מזו של חבריהם באירופה. הם עמדו בראש מפעלים קיימים וחדשים לתפארת הטכניון והארץ" (מדברים שנשאה אינה בטקס במשכנות שאננים, 6.7.2009).

הוא היה חבר כבוד ראשון של האגודה הישראלית לניהול בשנת 1957 שבה התאגדו כל ה"יונגנס" שלו. ביטוי שהיה חביב עליו ומבטא את יחסו החם אל דורות המהנדסים שהעמיד.

בנוסף להוראה המשיך במחקריו. ב-1960 זכה בפרס רוטשילד ביחד עם עוד שני מדענים. הם היו הראשונים שזכו בפרס זה. כמו כן, פרסם מחקרים רבים ומספר מספרים שיצרו לאור בברלין ובלונדון. כך היה נודע, מוכר ומוערך מבחינה מקצועית באירופה. בעברו היה יועץ לממשלת גרמניה בנושאי פטנטים וכמובן, כאן בארץ, בתקופת המנדט, יועץ לתעשייה המתפתחת ב"מדינה שבדרך" (ל"הגנה", למשל). אחר-כך משהוקמה המדינה – המשיך לייעץ לתעשייה הישראלית. שנים לאחר מכן, במלאת לו 70 שנה, הוענק לו תרמיל של פגז ועליו חריטה: "אבי התעשייה הצבאית".

אביה של אינה הוא לא היחידי במשפחה שתרם רבות למדינה ולעם היהודי. סבא רבא של אינה, מצד אבא, ד"ר לואי לווה, היה מזכירו ויד ימינו של מונטפיורי. הוא היה עילויי, איש אשכולות, בלשן ומזרחן ידוע. הוא שלט ב-39 שפות. כמו-כן, הוסמך כרב ונודע בשמו העברי אליעזר הלוי. הוא וויתר על קריירה מזהירה והעדיף את השירות למען עמו, למרות שדלתות העולם היו פתוחות בפניו. לבתו ג'סיקה, סבתה של אינה, הסביר את בחירתו בחיים לצד השר:"…למען הארץ הקדושה ואחינו המסכנים…כשלעצמי לא יכולתי לעשות הרבה, אך כספו של מונטפיורי והתלהבותו יחד עם עבודתי נתנו תקווה למען המטרה הנעלה."

נמשיך בסקירת תולדות המשפחה:

אשתו של ד"ר לווה, סבתא רבא של אינה, היא אמה (Emma) לבית זילברשטיין. אמה, ילידת ברסלאו, אישה משכילה ששלטה היטב בשפה הגרמנית והאנגלית.

כך גם אמא של אינה, שרלוטה לבית בלאו. ילידת ברלין שהייתה אף היא אישה משכילה (למדה מתמטיקה ופיזיקה באוניברסיטה). אביה של שרלוטה (סבא של אינה), ד"ר לואיס בלאו, התמחה באונטולוגיה ואף ערך כתב עת בנושא זה.

אני מתרשמת מהמעמד אליו הגיעו עוד רבים מבני משפחתה ובמיוחד מההשכלה שרכשו כל בני המשפחה ולא רק הגברים, אלא כאמור, גם הנשים.

אינה מספרת כי בקרב בני משפחתה הדחף לרכוש השכלה היה קיים תמיד. "הם באו מסביבה בה למדו. לעיתים אפילו, בכוחות עצמם", מעידה אינה.

נחזור לאינה:

אינה, כאמור, הגיעה ארצה בגיל 11. היא ואחיה פריץ למדו בביה"ס הריאלי. בנוסף, הם למדו עברית עם מורה פרטי, כדי להשלים את ידיעותיהם. לעומת זאת, ידעה אנגלית כבר כשהגיעה ארצה – מה שהקנה לה יתרון.

אני מתעניינת כיצד הייתה הקליטה בארץ. עם תרבות אירופית שונה כל-כך מזו שהייתה בארץ. המפגש עם הארץ היה חוויה מסוג חדש. הכול היה שונה – לפני העלייה רכשה אמה של אינה בגדים חדשים לאינה ולאחיה, אבל בארץ הילדים היו לבושים אחרת.

אינה מספרת כי בגרמניה היה מקובל שבת תקוד קידה (Knix) לפני מבוגר. עניין של נימוס וכבוד. ואילו כאן – איך התקבל הדבר? מהר מאוד הבינה שכאן הסגנון שונה. פעם אחת אינה עשתה בטעות את ה"קניקס" בכיתה וכולם פרצו בצחוק.

ועוד על השוני בין "כאן", הארץ החדשה, ל"שם", למקום ממנו באו:

  • מעולם לא ראתה לפני כן ערבים לבושים בשרוואל.
  • אמה נהגה לקנות פירות וירקות מערבי שהיה מגיע לביתם על חמור. על-יד ביתם, ברחוב הנביאים, הייתה עוברת לעיתים קרובות שיירה של גמלים נושאי מטען של חומרי בניין ובראשה חמור.

אינה רצתה מאוד להיות אדריכלית ואף הספיקה ללמוד שנה אחת עד שפרצו מאורעות 1939-1936.

ידיעותיה באנגלית ובמיוחד שליטתה בהדפסה (בביתם הייתה מכונת כתיבה) – סייעו לה למצוא עבודה כמזכירה. את משכורתה (4-5 ליש"ט) מסרה לאמה כעזרה בכלכלת המשפחה. משכורתו של אביה באותה העת הייתה כ-20 ליש"ט והיא אפשרה חיים בצמצום בלבד (לעומת רמת החיים ממנה נהנו בגרמניה). למרות זאת, במבט לאחור, אינה מרגישה שגדלה בחממה, גם אם בזמנו לא הייתה מודעת לכך. שהרי, יחסית לאחרים, הייתה להם מכונית וגם מקרר חשמלי, מה שלא היה בכל בית.

אינה שירתה ב"הגנה" (למדה להעביר הודעות בקוד מורס) וכשקמה המדינה והעלייה ההמונית הייתה בשיאה, הציעו לאינה עבודה כמזכירה מחוזית בשירות המבחן לנוער של משרד הסעד.

את בעלה חנוך, שהגיע מברלין בשנת 1835, הכירה במועדון החייל בחיפה (מול קולנוע אורה). בשנת 1956 הם נסעו לגרמניה למשלחת הקניות של מדינת ישראל ונשארו כשנתיים. הם רכשו עבור המדינה הצעירה רכבות, ציוד לבתי חרושת, אניות, נפט ועוד. אינה עבדה כמזכירתו של ד"ר פליקס שנער, שעמד בראש המשלחת ולימים גם השגריר.

בשנים 1968-1980 אינה וחנוך גרו ברחובות ואז עבדה אינה כמזכירתו של מנהל המחלקה הכירורגית בביה"ח אסף הרופא. כאן, ניכרת בה נימה מהולה של חשיבות עבודתה בצד כאב גדול על סבלם של החולים. "נשבר לי הלב כל פעם מחדש כאשר פגשתי בחולים שבמחלקת הילדים וראיתי את סבלם". היא מתארת כיצד התעניינה בשלומם ובמצבם. זוכרת במיוחד ילד קטן וחיוור שעמד מעבר לגדר בפיג'מה של ביה"ח ושאל אותה "מתי אמא תבוא?" ושוב, אחרי אתנחתא קצרה היא אומרת: "היה קשה, אבל…"

אני מבקשת לדעת מה יחסה לגרמניה, לגרמנים, אז וגם היום.

"אין לי רגשות", היא עונה לשאלתי. "גם לא רגשות רעים?" אני שואלת. אינה עונה: "גרמנים שמגיעים לכאן, לארץ, עברו איזשהו סינון. יש להם איזה עניין בקשר עם ישראל וככאלה – אין לי בעיה איתם."

אביה ביקר רק פעם אחת בגרמניה. לאנטישמיות שלהם קרא ה"רישעס" (הרשעות). היא מספרת כי לאביה היה סיפוק גדול מעצם העשייה בהווה למען עתידה של המדינה ולכן, בכל מגעיו עם גרמניה וגרמנים, ניסה להיות ענייני ולא נתן לרגשות אחרים לקלקל לו.

אינה דימון היא אישה בלתי רגילה:

הזיכרון שלה מדהים, דיבורה שוטף, היא מובילה את השיחה ומדי פעם גם מראה לי איזו תמונה, מכתב או מסמך לאישוש דבריה.

כמובן, כייקית לדוגמא, אינה מאוד מסודרת. כל המסמכים מתויקים, מסודרים ומאורגנים, כך שניתן בקלות לשלוף אותם ולהציגם. ניכרת בה מודעות רבה לחשיבות ההיסטורית שיש לתיעוד של תולדות משפחתה.

פעילותה בתחום זה מרשימה ביותר. ניכר בה כי היא עושה זאת מתוך הרגשה של ייעוד, בצניעות, בדייקנות ובדבקות במטרה.

אינה, מראשוני בית האבות "פסגת אחוזה" ומעמודי התווך שלו. משכמה ומעלה. אני שמחה שנפל בחלקי להכיר את האישה המופלאה זאת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *