קהילת הייקים

אלפרד סיימון – הבריחה מגרמניה

ארגון יוצאי מרכז אירופה

תמליל ראיון מתאריך 17.9.1980

משפחת איינשטיין חיה בעיירה "איכנהאוזן" (Ischenhausen) שבגרמניה בשנים המאוחרות של תקופת שלטונו של קיסר פרנץ יוסף (1848-1916). המשפחה התגאתה בחמישה דורות בעיירה. הקיסר הביא הרגשה של חירות ושקט ליהודי גרמניה ואירופה אחרי דורות של הטרדה מתמדת בעיקר על ידי הכנסייה הקתולית. בשנים אלו של מלכות הקיסר, התחילו היהודים לראות תנאים טובים יותר של פרנסה, תרבות ועושר. סוף סוף היה אפשר למות בשיבה טובה! סבתא רבה שלי הייתה מספרת לנכדים שלה על איך כאשר הקיסר בא לבקר באיכנהאוזן הקהילה היהודית הייתה מקבלת אותו על ידי הוצאת ספרי התורה מבית הכנסת לרחוב כדי להביע את השמחה שלהם.

בשנת 1800 היה באשנהאוזן אחוז יחסי גבוה יותר של יהודים מאשר בירושלים. עד 1900 באיכנהאוזן עדיין הייתה באופן יחסי אחוז של יהודים גדול מהעיר ניו יורק. היהודים היו מיוצגים בהרכבה של המועצה המקומית, בעמדות בולטות באירגונים מקומיים, וחברות ואפילו בעמותת ותיקי מלחמת פרוסיה פרנקו. בשנת 1913 הוענקה במקום מעמד אזרחות של כבוד ליו"ר הקהילה היהודי.

בשנת 1914, נרצח האחיין של הקיסר. האחיין היה בתור לרשת את כס המלוכה. מעשה הרצח הביא לפרוץ מלחמת העולה הראשונה. בתחילת מלחמת העולם ה -1, הכומר הקתולי והרב היהודי של איכנהאוזן הלכו יחד מדלת לדלת כדי לאסוף כסף לחיילים המשרתים באותה המלחמה. בשנת 1914 הורי הכירו ונישאו ועברו לגור בעיר פירמאסנס (Pirmasens).

השם שלי הוא אלפרד סיימון. אני נולדתי ב -28 באפריל 1915 בעיר קטנה בשם פירמאסנס בגרמנייה. פירמאסנס ממוקם בחלק הדרום מערבי של גרמניה במדינת Palatinate. זו הייתה עיר מולדתי, רק שלושים ק"מ מזרחה לגבול הצרפתי.

פירמאסנס היה המרכז של תעשיית הנעליים הגרמנית כפי שהיא עד היום. בזמן שלי, שם התגוררו בפירמאסנס אולי כ- 45,000 אנשים. העיר הייתה ידועה בכל במדינה בגלל מפעלי הנעליים. סביב לעיר היו קהילות קטנות – כולם היו קשורים עם מפעלי נעליים.

הש שלי בעברית אברהם, על שם הסבא של אמא שלי. בצד אבי, ההורים של אבי נפטרו לפני שנולדתי. אפילו לא זכור לי את שמות הפרטיים שלהם, שם המשפחה הוא סיימון. לסבתא היו כמה אחים אבל שמם לא זכור לי. הסבתא שלי נפטרה בזמן הלידה של אבי. אחרי זמן מה, הסבא שלי (מצד אבי) התחתן שוב לאחר מות אשתו הראשונה. אשתו השנייה הייתה מוכרת לי, אבל היו לנו מעט מאוד קשרים עימה. הם גרו בעיירה קטנה ליד Sadwick, אולי חמישים קילומטרים צפונית מערבי מפירמאסנס.

בצד אמי, שם המשפחה היה איינשטיין. המשפחה הייתה חמישה דורות באיכנהאוזן, עיירה בגרמניה קרובה מאוד ל- Ulm במדינת בוואריה. בוואריה החלק היפה של גרמניה, שם היה מקורם של משפחת איינשטיין. שם הסבא של אמי היה הינריך הירש איינשטיין. הוא נולד בשנת 1812 ומת בשיבה טובה בשנת 1899.

היינריך הירש עבד בעסקי העור, הוא היה סוחר בעורות. הוא קבור בבית העלמין העתיק בעיר מולדתו – איכנהאוזן. הנרייטה איינשטין (nee: Newberger) הייתה אישתו של הינריך הירש. היא נולדה בשנת 1818 ומתה בשנת 1883. היא הייתה עקרת בית. היא גם קבורה באיכנהאוזן.

שני הסבים באו ממשפחות חשובות ואפילו מיוחסות בגרמניה עם מספר קרובים עשירים מאוד שעסקו בבנקאות בשוויץ . הם היו מה שאנו מכנים היום, "חברה גבוהה". בתור ילד אני זוכר אמי הייתה מחליפה עם קרובינו בשוויץ ברכות לראש השנה אבל לא מעבר לזה.

ידוע לי שהיו להיינריך והנרייטה שני בנים ובת. אחד הבנים היה סבי, אברהם איינשטיין. אחיו היה יוסף ואחותם הייתה הדל. לא זכור לי מעבר לכך על האחים.

איכנהאוזן

קהילת איכנהאוזן הייתה עיר של כ -6,000 בני אדם בימים ההם, ולפחות מחצית מהאוכלוסייה יהודית. סאבי, אברהם, נוד ב-1854 באיכנהאוזן. הוא היה גם בעסקי העור, כמו אביו וכמו סבו לפניו. הוא מכר את מוצרי העור לתעשיית סנדלרים. באותם ימים היה לסוחרים סוס ועגלה ונסעו ברחבי האזור בקרבת מקום מגוריהם למכור לקהילות השונות את הסחורה, ישנו במשך השבוע בפונדקים. היו נוהגם לחזור הביתה ביום שישי אחר הצהריים.   הם היו יהודים דתיים מאוד. הקהילה של איכנהאוזן הייתה דתית מאוד ובקפדנות, כך שזה היה עניין של עובדה שכולם הגיעו הביתה ביום שישי אחר הצהריים.

יום שישי בערב בקהילה שלהם היה כיום חג. כולם נפגשו בבית הכנסת. ארוחות השבת היו מיוחדות וחגיגיות. בבקר שוב נפגשו בבית הכנסת אחד את השני. הבתים היו פתוחים לאורחים אחר הצהרים בשבתות. ואז, במוצאי שבת, הסב

שלי חיבר את סוסו אל העגלה ויצא שוב למסע השבועי שלו כדי למכור את מוצרי העור. הייתי אומר שרוב הזמן הסבא שלי בילה בנסיעות, לפרנסתם של המשפחה. אשתו, סבתי, Wilhelmine (מינה), היית מבית איינשטין גם כן. היא נולדה בשנת 1867 ב-מיינז. לסבתא שלי, מינה הייתה בית מרקחת באיכנהאוזן. בימים ההם תרופות ותרופות בריאות היו שונים בהרבה ממה שאנחנו מכירים. אני כמעט בטוח שסבתה לא הוכשרה כרוקחת אך הייתה מעודכנת היטב במנהגים והצרכים של בעיות בריאות פשוטות.

בית המרקחת שימש גם למגורים של המשפחה. אני זוכר את בית המשפחה ואת בית המרקחת בצעירותי. הסבא שלי נפטר בשנת 1914, עוד לפני שנולדתי, מהתקף לב. עם זאת, אמי ואני בילינו כל קיץ איכנהאוזן עם הדודות והסבתה והכרתי את סגנון החיים הפשוט אצל סבתה באיכנהאוזן. אני ציפיתי כל שנה לקיץ. גם את החברים שהכרתי בקיצים ההם באיכנהאוזן היו חברים יהודים – לא כמו אלה בעיר שלי של פירמאסנס.

חבריי ואני היינו עסוקים בלשחק חיילים ומשחקים בחוץ. אנחנו יצאנו לטיולים ולפעמים עשינו בישול קטן בשדה – בעיקר תפוחי אדמה. הדלקנו אש, נכנסנו לשדה בקרבת מקום וחפרנו להוציא תפוחי אדמה. שמנו את תפוחי האדמה על האש הפתוחה וצלינו אותם עד שהם הפכו לשחורים. הם נראו בלתי אפשריים לאכילה עד שהסרנו את הקליפות. הם היו טעמים.

עניין של עובדה, תפוחי אדמה, במיוחד בפירמאסנס, היה מצרך חשוב של תזונת היום יום של האוכלוסייה. אכלנו מתכונים שונים של תפוחי אדמה – כמו כופתאות תפוחי אדמה; מרק תפוחי אדמה פנקייק תפוחי אדמה.

לאמא שלי הייתה מתכון לעוגת תפוחי אדמה אפוי שהיא למדה להכין. זה היה בזמנים הקשים לקראת מלחמת העולם השנייה. לא היו ביצים או קמח. אני זוכר את עוגות תפוחי האדמה האלה. למדתי להנות מטעמם ולהעריך את המאמצים של אמא שלי בזמנים קשים כאלה שדאגה בכל זאת, שתהיה עוגה בבית.

לאברהם ולוילאמין היו חמישה ילדים: הלין (אמי) , מקס, ברטה, וזוג תאומות אלסה וארמה. הלין נולדה בשנת 1891. ברטה נולדה בשנת 1893 ולא נישאה, נפטרה ממחלת כליות בשנת 1938 ונקברה באיכנהאוזן. מקס נולד בשנת 1895 ונשאה לאישה לא יהודיה בשם גרטרוד וינטר. מקס ואשתו, גרטרוד גרו בעיר מיינץ שם הוא היה בעסקי הנעליים הקמעונאי ענף של סחר העור, נולדה להם בת בשם ליאנה בשנת 1927. ארמה ואלסה נולדו בשנת 1898. ארמה נפטרה מסרטן בשנת 1922. אלסה נשאה ל-Jules קליגר. נולדו להם שני בנים – מנפרד ואריק. בסופו של דבר יוליוס ואריק ניצלו מאימת הנצים, ואלסה ומנפרד מצאו את מותם במחנה ריכוז במלחמת העולם השנייה. אריק נהיה מהנדס, נשא אישה לא יהודייה בשם אינגה. הזוג חיו אחרי המלחמה בברלין. לא היו להם ילדים. אינגה עדיין חיה בברלין. יש לה קרובים בישראל.

כשסבתה וילהלמינה הזקינה היא עברה לגור אתנו בבית הורי בפירמאסנס. היא קבורה בבית הקברות היהודי העתיק במיינץ.

ילדות

אמא שלי ,הלין (Helene Einstein Simon) נולדה באיכנהאוזן בשנת 1891. בגיל 18 היא נשלחה על ידי הוריה למיינץ ללמוד במכללה פרטית. אז היה מקובל שנשים צעירות תלמדנה לתפור לבשל ולהיות "בעל הבוסתר" על הניהול הבית. הם למדו נימוסים, אופנה, מוסיקה והאמנויות.

ההורים שלי הכירו על ידי שדכן ונישאו בשנת 1914. הם חיו יחד בסך הכול כ-25 שנה בזמנים הסוערים לאחר מלחמת העולם הראשונה ועד ימי הטלר. אבא שלי עבד כסוחר בפירמאסנס, עיר קטנה לא מרחק גדול מ-מיינץ. לשם הם עברו לאחר הנישואין.

הבית שגרנו בו קיים עד היום ברחוב הנקרא .TeichStrasse 25 לבית היו שתי חנויות בקומת הקרקע בכניסה לבניין. חנות אחת הייתה חנות נעלים, החנות השנייה הייתה מכולת. אנחנו גרנו בקומה השנייה. אני נולדתי בבית הזה. היו ארבעה דיירים בבנין.

בדירה שלנו היו שני חדרי שינה, סלון, חדר אוכל ומשהו שלא בכל דירות האחרות – חדר אמבטיה. היה לנו גם מרפסת נחמדה מאוד. על המרפסת אמא שלי גידלה וטפחה צמחים ופרחים. על קיר אחד בסלון שלנו היה תלוי שטיח קיר גדול שאמי רקמה ביד. עבודת השטיח לקח לה כמה שנים להשלים. חשבתי שזה היה באמת יצירת מופת. הרבה פעמים לאחר שנאלצנו לעזוב הכול, חשבתי בין היתר על השטיח של אמא.

בחדר האמבטיה היו לנו רק מים קרים זורמים. אם רצית לעשות אמבטיה, הייתה צריך להרתיח את המים מתנור שהיה תלוי על הקיר. זה לקח זמן רב כדי לחמם מספיק מים לאמבטיה, אבל היינו שמחים לקבל חדר אמבטיה לא משנה מה. זה היה הרבה יותר מרוב האנשים בסביבה. על קיר אחר בסלון שלנו היו תלויים דיוקנות של בני המשפחה שלנו. המיוחד היה דיוקן של סבא וסבתא. הדיוקן הזה צויר על ידי אמן ידוע. אמא שלי הייתה הבכורה מבין חמשת הילדים במשפחתה, ולכן היא הייתה זו שקיבלה את הדיוקן המיוחד של ההורים. הרהיטים של ההורים היו באיכות גבוהה ובתאם. תמיד הכול היה מבריק ומסודר.

אז שאני זוכר, אמא שלי נהגה לעמוד לידי בזמן שאני מצחצח את השיניים. היא גם לא הייתה עוזבת אותי לפני שהברשתי את השיער. זה היה חשוב לה שאהיה נקי ומסודר לפני שיצאתי מחוץ לבית. כשהתבגרתי, במיוחד שכבר לא הייתי בבית, הזנחתי את עצמי במידה ניכרת. כשאני חושב לאחור, אני חושב על מה אמא הייתה רוצה והרגשתי כשלון בבחינה זו. היא הייתה מאוכזבת לדעת על כך.

אמא הייתה מאוד פעילה. היא הייתה בוגרת מכללה מעיר גדולה ביחס לרוב נשי פירמאסנס. אבל, היא ידעה להתיידד עם חברים בקלות והייתה פופולארית בקרב חברותה. אמא הייתה מוכשרת מאוד. היא ניגנה בפסנתר אף שהיה לה ליקוי שמיעה באוזן ימין. לא ידעתי אם זה היה המקרה מלידה או על ידי זיהום בילדותה. לא נראה שזה הפריע לה כלל. היא נהנתה לנגן אופרטות, ואלסים ומארשים גרמנים. המארשים היו גם אהובים עליי.

הסדינים ומגבות שלה היו רקומות עם ראשי התיבות של המשפחה, דבר שהיה נחשב לאלגנטי אז. היא אפתה ובישלה וניקתה והייתה עקרת בית גאה מאוד לאבא שלי. אמא שלי לעתים קרובות אירחה חברותיה עם מסיבות תה אחר הצהריים. בדרך כלל , במפגשים האלה, היה מתכון מיוחד של עוגה או עוגיות.

לאמי הייתה חתולה אהובה. לא זכור לי את שמה. אבל אני וגם אבי לא ממש חיבבנו אותה. החתולה הזאת הייתה מטופחת ומפונקת. אמי אפילו אפשרה לה לשבת על הספה. אבל, בעיקר, היא ישבה בתיבת החלון באור השמש.

אמא היית מלובשת תמיד אלגנטית ובלבוש עדכני – לפי המודה. השער שלה היה ערוך ומסודר ל-מן עיגול במרכז ראשה. היא הייתה נאה ורזה. תמיד שמחתי לצאת אתה לרחוב או לקניות.

אבי נולד בעיר בשם Quierschied במדינת Saarland בגרמניה (כ 40 ק"מ מערבית לפירמאסנס). שמו היה Herman Josef Simon . אבא שלי גדל בלי אמא ואבא מגיל צעיר. אמא של אבי מתה בלידת אבי, לאחר פטירתה סבא התחתן בשנית, אך תוך זמן קצר חלה בסרטן. האישה השנייה שלחה את אבא שלי (בהיותו ילד) לחיות עם האחיות של אמא שלו בפירמאסנס. אני חושב שזה היה יותר מדי בשבילה לטפל בבעלה החולה ווגם בילד שלו, בתוספת לדאוג לפרנסתם. הדודות שלחו את האבא שלי לבתי ספר פרטיים ובסופו של דבר לאוניברסיטה. הוא למד שיווק. את רוב שנותיו הוא גר רחוק מהבית והמשפחה. לא היה לו חינוך דתי ואני חושב שהוא היה מריר ובודד. הוא לא דיבר על עם משפחתו וכמעט לא העזתי לשאול אליהם.

אבא שלי היה בעסקי הנעליים ועור בדומה לסחר של משפחת איינשטיין. כאשר נעליים נעשו באותם ימים, היו חלקים מסוימים של הנעליים שלא נעשו במפעל. אלה היו החלק האחורי של הנעל – שנקראו counters הם היו צריכים להיעשות במדיה קפדנית ומדידה על ידי מכונות מיוחדות, בדרך כלל לא הייתה במפעל לייצור הנעליים מכונה כזו. לאבי היה מפעל עם מכונות שמדדו counters . הם נשלחו חזרה למפעל הנעליים שבו פועלים עשו את המדרסים של הנעליים, אחים עשו את הסיום, ולבסוף, פוליש. ככה נעליים נעשו בגרמניה.

כאמור, נולדתי בשנת 1915. שמי היה אברהם על שם סבי איינשטיין. הייתי ילד יחיד ללא אחים ואחיות. בשנת 1917, כאשר הייתי רק בן שנתיים, גיסו את אבי לצבא הגרמני. הקריאה הייתה פתאומית. הורי ידעו לפי המצב הרועה ושמועות שהמלחמה מתקרבת ושגרמניה במצב לא טוב. אבל אבא היה גרמני גאה ולא היסס להתגייס , הוא נשלח לחזית. חיינו השתנו באותו רגע.

מאוחר יותר נודע לי שאחוז גבוה יותר של יהודים מגרמניה נלחמו במלחמת העולם הראשונה מזה של כל קבוצה אתנית, דתית או פוליטית אחרת בגרמניה, 12,000 חיילים היהודים אשר נלחמו מצאו את מתום במלחמה על גרמניה. אפילו, למרבה האירוניה, היה סגן יהודי שזכה באות הברזל – סוג של כבוד מיוחד בצבא הגרמני.

האמא שלי לא עבדה מחוץ לבית. משפחתה התגוררה רחוק מפירמאסנס. היא הייתה לגמרי לבדה איתי בתקופה ההיא. שנה לא שמענו כמעט מילה מאבי. אז לא היה תקשורת. החיים בגרמניה לא היו בטוחים. האוכל היה מועט ויקר מאוד. אין לי מושג איך אמא שלי הצליחה להסתדר. היא לא דיברה איתי על הימים ההם. אולי רק בגלל שהמצב מאז החמיר עוד יותר עם הזמן.

בשנת 1918, שנה אחת מאוחר יותר, אבא שלי חזר הביתה. זה היה הלם גדול לראות אותו שהוא איבד את רגלו הימנית במאמץ המלחמתי. למען האמת, אני לא זוכר את אבא שלי עם שתי רגליים. הייתי צעיר מדי.

הוא איבד את הרגל שלו מהירך כלפי מטה. אני זוכר את הגדם הקטן שנשאר ברגלו. היה עליו ללבוש את הרגל מלאכותית לשארית חייו. בימים של אז התותבות לא היו במידה מדויקת ולא היו ממוחים שידעו לטפל. הוא סבל כל כך.

אבא שלי הרגיש מאוד מוגבל. הוא לא יכול להתאים את עצמו למצב החדש, לא משנה כמה הוא ניסה. הוא היה מר מאוד , לא רק בגלל שגרמניה הפסידה במלחמה, אבל בגלל שהוא ראה לא מעט מחבריו שנצלו את מעמדם שרדו את המלחמה בלי לשרת בחזית. הוא חשב ששלמרות שהוא נבחר למועצת העיר, והיה כנראה יכול לעכב את גיוסו ע"י הגשת בקשה כמו כמה מחבריו, לא עשה זאת, הוא היה גרמני גאה ושהוא קבל את הצו גיוס הוא רצה רק למלא את חובתו.

לאט לאט, עם הרבה עידוד מאמא ועם רגל מלאכותית ומקל מעץ, אבא שלי המשיך לשמור על העסק שלו לכמה שנים טובות. אני זוכר בהמשך השנים, שהייתי גאה באבי שנלחם למען ארצו. הייתי גאה באתות הגבורה שהיו מצגות בסלון שלנו. אבא היה גבוה ממני כבוגר, מאוד חזק ושרירי , כך היה נדמה לי בכול אופן בתור ילד.

לפני הפציעה שלו, הוא גם היה פעיל בספורט – למרות שאנחנו אף פעם לא דיברנו על השנים הראשונות של חייו. היחסים שלי עם אבא היו יחסי כבוד ויראה. כל כך שאתה כמעט אף פעם לא שאל שאלות של מידע אם לא היה מוצע לך קודם. כמה שניתן חזרנו לחיים רגילים למדי אחרי המלחה והפצעה.

לעתים אבא ואני שיחקנו שחמט ודמקה בשעת הערב המוקדמות. המשחק האהוב עליו איתי היה 'תחרות האיות". הוא היה זורק מילה ואני זרקתי מילה. כל אחד מאתנו היה צריך לאיית את המילה של השני. כאשר אבא שלי עלה במדרגות לדירה שלנו אחרי העבודה שלו, הוא לא יצא שוב. יותר ויותר היה קשה לו הניידות .

בגיל חמש הלכתי לבית הספר ואהבתי כדור רגל. ההורים שלי חשבו שבית הספר זה הדבר החשוב ביותר והיו מאוד קפדנים. עליי היה לקבל את הציונים הטובים ביותר.

שנים עברו ועדין היה מורגש תוצאות המלחמה. אף אחד לא יכול היה להתעלם מהתוהו ובוהו של אותן שנים. זה היה חלק מחיינו. המדינות האשימו את גרמניה באחריות להפסדי הענק במלחמה. הייתה אינפלציה גדולה. המטבע הגרמני איבד את הערך שלו. התעמולה הנאצית החלה להתארגן ב 1920. אנשים התחילו להאשים את היהודים בתבוסתה של גרמניה.

אמא ניסתה כמיטב יכולתה כדי לשמור על בית כשר. חגגנו את החגים היהודים של יום כיפור, ראש שנה, חג הפסח. אני זוכר שעזרתי לה בהחלפת כלי האוכל לקראת חג הפסח. אבא שלי לא הכיר מנהגים וטכסים יהודים, רק בגלל שזה היה חשוב לאמא שלי, הוא קיבל את זה.

כשהייתי בערך עשר או שתים עשרי שנים, אני זוכר את האכזבה קורעת לב של אמא. יצא הודעה בקהילה שכבר אי אפשר לקנות בשר כשר בפירמאסנס. כבר לא הייתה מותרת שחיטה יהודית של בעלי חיים. בשר ותפוחי אדמה היו המאכלים העיקרים באותם ימים. ירקות לא היו זמינים. אם היה לך תרנגולת בחצר שלך, היו לך ביצים. לאבא שלי עדיין היה העסק והיינו יכולים להרשות לעצמנו לאכול טוב יותר ממרבית האחרים, אבל עצם ההנאה מבישול לא פסקה אצל אמא אחרי הגזירה הזו.

אנשים רבים סביבנו איבדו הרבה מעושרם לאחר שגרמניה הפסידה במלחמה. עסקים רבים נעלמו בגלל האינפלציה. גם אבי רצה למכור את העסק שלו.

הכנסייה הקתולית הייתה כמעט כוח עליון בגרמניה באותם ימים. מגיל עשר היו שיעורי דת חובה בבית הספר. בבתי הספר הציבוריים חלק מנושאי הלימוד היה גם חינוך דתי. היו כמה תלמידים יהודים בכול כיתה. לימודי הקודש שלנו היו בדרך כלל עם רב כל שהוא. לקחו אותנו מהכיתה ונשלחנו לחדר קטן יותר פעמיים בשבוע ללימוד קודש. אף אחד מאתנו לא אהב להיות 'נבחר' כיהודי. תמיד זה גרם לנו להרגיש לא בנוח. רצינו להסתיר את העובדה והנה פעמים בשבוע מכריזים עלינו כיהודים! לא למדתי שום דבר בשעורים האלו שקירב אותי ליהדות. התואר "יהודי" היה עול כבד מידי לילד בן עשר.

אבא היה סוציאליסטי מה שאנחנו יכולים לקרוא "שמאלה למרכז". הוא הרגיש שחלוקה מחדש של עושר היה על סדר היום. סופו של דבר, מגמה זו התפתח והוביל לסוציאליזם לאומי – שהיה בעצם, סוציאליזם של הטלר.

בערבים, ההורים שלי היו בויכוחים קבועים על דעות הפוליטיקה של אבי. כמו כן, משום שכסף היה מועט, העסק היה עני ככל שחלף הזמן תמיד היה על מה להתווכח. רוב הזמן לקחתי את עמדתה הפוליטית של אמא. חשבתי שאבא שלי לא היה מעשי בחשיבתו, חשבתי שהוא פוליטיקאי ראשון מעבר להגיון. מתוך כבוד לאבא, לא יכולתי להתווכח איתו על הדעות שלו. לאחר הפציעה זה היה נדיר שהיו להורים שלי חברים המבקרים בביתם חוץ ממשפחה. אבא שלי היה סוציאליסט רדיקלי כזה, ואנשים לא נהנו משיחה עימו.

ימי ראשון היה היום שאנשים טיילו בפארק אשר מאחורי הבית שלנו. שם יכולתה לפגוש את כולם. פעמים רבות היה קונצרט בפארק. מאוחר יותר, יהודים לא הורשו עוד ליהנות מהפרק או הקונצרטים. נאסרו עליהם שטחים ציבוריים.

ההורים שלי היו נהנים מאוד ממוסיקה. מוסיקה בגרמניה הייתה חלק מרכזי מהתרבות. אני גם לקחתי שיעורי פסנתר.

אמא אהבה לשבת איתי ולעזור לי. היא אהבה לתקן אותי. זה היה מרגש אותה שיש ביננו את חווית הפסנתר במשותף. היא ציפתה שאקשיב כשהיא נגנה כפי שהיא הייתה מקשיבה בזמן שאני מתאמן. היה לנו פסנתר מצוין.

אני לא נהניתי מפסנתר באותם ימים לאורך הזמן. לא ידעתי להעריך את זה.   היה לי מורה קפדן מאוד ובעיקר היה לי לתרגל תרגילים וזה עייף אותי מפסנתר. ידעתי שאמא הייתה מאוכזבת ממני. רק מאוחר יותר בחיים שלי, התגעגעתי לנגנה בפסנתר. אני חושב שהתגעגעתי לנגן בפסנתר בעיקר בגלל שזה הזכיר לי מאותם ימים השמחים כשישבתי יחד עם אמא.

שהגעתי לבית ספר תיכון, אני לא ממש אהבתי את הלימודים. בשבילי זה היה חלק מתהליך ההתבגרות. אני חושב שהייתי תלמיד בינוני. הנושא האהוב עליי ביותר היה מתמטיקה בעיקר בגלל זה שהיה לי מורה טוב. הוא היה אומר לנו שאדם שיודע מתמטיקה הוא אדם שיצלח בחיים. הוא אמר שזה בגלל שיש היגיון מוחלט במתמטיקה.

היינו צריכים בן היתר, ללמוד אנגלית וצרפתית, מלבד גרמנית. אולי היו לנו שלוש שעות של שיעורי בית כל יום! בשנים בית הספר תיכון, אמא סידרה לי שעורי צרפתית באופן פרטי כך שיהיה לי לקראת הגשת בקשה לאוניברסיטת טיעון נוסף כדי שאני יהנה מיתרון. הייתי טוב בלימוד שפות. אנחנו לא יכולנו לדעת אז מה הולך לקרות – שכשהגעתי לגיל 18 ליהודים כבר לא הרשו לימודים באוניברסיטה!

פעמיים בשבוע אחרי הלימודים היה לנו חוג התעמלות ומשחקי ספורט . זו הייתה פעילות עם נערים מכל הכיתות בגיל שלי. היינו כמו קבוצה של חברים בגלל השתתפותנו בספורט. היינו מן "חבורה" – אלה מהקבוצה היו החברים הכי טובים שלך. הייתי שחקן טוב מאוד בכדורגל וסוג של גיבור של הקבוצה שלנו. אבל, במשך הזמן כ 14-15 הנערים היהודים הופרדו מהקבוצה ונאלצנו לארגן קבוצות ספורט עם רק ילדים יהודים. החברים הגויים שלנו כבר לא נחשבים חברינו. ואפילו לא הסכימו לשחק נגדינו.

אף פעם לא ידעתי מי יזם את הצעד הזה. היה זה המאמן שלנו או הוראה של בית הספר, או אולי ההורים של הנערים עצמם. זה לא משנה. אנו, ילדים יהודים קיבלנו את זה בלי אלטרנטיבה.

מאחורי הבית שלנו היה פארק גדול. ליד הפרק התגורר משפחה בשם Schern . Schern בגרמנית פירושו "נחמד". למשפחת   Schern היה ילד שנולד באותו היום שנולדתי. אנחנו גדלנו ביחד – היינו הולכים יחד לבית הספר וחזרה – היינו באותה קבוצת ספורט. שמו היה הנס Schern. היינו חברים הכי קרובים עד שפתאום הוא התחיל להתעלם ממני בבית הספר. הוא לא דבר איתי. היה לי כל כך קשה להבין מה הייתה הסיבה שהוא השתנה. אני הייתי אותו בן אדם אתמול כמו היום – לאחר מכן, מערכת היחסים שלנו נמסו לגמרי. מאוחר יותר הבנתי שהיה רצון הוריו שלא נפגש עוד. הוריו הרגישו נבוכים כי אני נער יהודי שמבלה איתו ומהר מאוד הם לא אפשרו לו להיות איתי.

בשום אופן אמא ואבא שלי לא הבינו איך להסביר לי שכך מצבנו, שהכול הולך ומחמיר להיודים. שהתקרבתי לשנה האחרונה של התיכון היה ברור לקהילה שהיהודים בגרמניה לא היו כבר רשאים ללמוד שום סוג של השכלה גבוהה. הבחירה שלנו יכולה להיות רק בבית ספר מקצועי או לא כלום.

רופאים יהודים, עורכי דין, חנויות ועסקים של יהודים היו מוחרמים. רק שישה ימים לאחר מכן, החוק לשיקום שירות המדינה המקצועית עבר בממשלה, האוסר על יהודים מלהיות מועסק בממשלה. חוק זה אמר שיהודים לא הרשו לעבוד בתפקיד כל שהוא באופן עקיף או ישירות במשרה ממשלתית. מעכשיו המקומות שמורות עבור גרמנים "אריים". מכאן ואילך, יהודים נאלצו לעבוד בתפקידים בזויים יותר, מתחת לגויים. זה אילץ לעבודות פשוטות שלא הולמו את מעמדם או השכלתם. לא רק זה, אבל רופאים יהודים כבר לא היו רשאים להיות חלק מתכנית ביטוח הבריאות הממלכתית כך שהחולים היו מחויבים בתשלום על כל ביקור. עורכי דין יהודים לא היו יכולים לעסוק בעריכת דין על הבר. ועוד..

הייתי בדעה שהגיוני ללמוד את תחום ה"עור" כמו המשפחה שלי לפניי. אהבתי את נושא השיווק. נרשמתי בגיל 17 לקורס. הדרישות היו גבהות. הייתה צריך ללמוד הקלדה, הייתה צריך ללמוד הנהלת חשבונות, ופרסום. אני לקחתי את הכול ברצינות. אבא היה כמעט לא מסוגל להמשיך לעבוד וחשבתי שאני יהיה מפרנס במשפחה. את העסק שלו הוא מכר בסופו של דבר בהפסד גדול.

השנה 1933, כשהתחלתי ללמוד בבית ספר המקצועי. הייתי בן 18. יותר מאוחר בחיי שמתי לב לכך שזה היה חמישה עשר שנים לפני ההכרזה על הקמת המדינה ישראל, (1948). לא היו נביאים אז.

רוחות של שינוי

זה היה חודש מרץ בשנת 1933 כשנערכו הבחירות בגרמניה .הקנצלר שנבחר לא מכבר, A.Hitler, הכריז על בחירות אלה כדי לגייס תמיכה רבה יותר למפלגת הפועלים הגרמני הלאומי הסוציאליסטיים שלו. באותו הזמן, היה לו רק 37% משל Reichtag (הפרלמנט הגרמני).

אבא, בהיותו פוליטיקאי, חשב שזה חשוב להצביע. למען האמת, היה נדמה לכולם, כולל יהודים, להטלר רעיונות קונסטרוקטיביים. הוא רצה לנקות את הרחובות מהומוסקסואלים; הוא רצה להביא חוקים מחמירים יותר על אנשים שביצעו עבירות, רצח, אונס. אנשים הרגישו שאולי הטלר יביא קצת סדר למהומה שהייתה חלקת חיינו.

אמא ניסתה לשכנע את אבי שלא ילך להצביע. היה אז שעת אחר הצהריים. היה צריך להגיע לתחנה המרכזית להצבעה בדרך לא קלה. כמובן, אבי לא הקשיב לה. אבא גם לא הסכים שאני אלווה אותו. הוא עטר את עיטורי המלחמה שלו, ועזב את הבית כדי למלא את חובתו כאזרח גרמני. מי יפגע בגיבור מלחמה?

הרחובות היו מלאים בבני נוער מודדים את נצחונו של הטלר. זה בהחלט לא היה מקום בטוח לאדון יהודי מבוגר, גם אם הוא היה גיבור מלחמה. כשאבא ירד במדרגות הבית, אמא החליטה שזה חשוב ביותר שאני יעקוב אחריו, כדי לוודא שהוא בסדר. אני כמובן הלכתי.

נשארתי מחוץ לטווח ראייתו כמיטב יכולתי. היו שם המוני אנשים – מזמרים ומתווכחים ושתויים. היו חיילים שהיו אמורים לשמור על הסדר, אבל זה לא היה נראה שהם עושים את העבודה שלהם.

בכניסה למקום ההצבעה היו מדרגות והתור היה ארוך עם מצביעים פוטנציאליים המחכים לתורם. לאט, אבא התקדם במעלה המדרגות בתור. אף אחד לא הייתה אהדה לאיש זקן, גיבור מלחמה עם מקל הליכה. אף אחד לא הציע לו להתקדם בתור. אני עמדתי מאחורי עץ וצפיתי מלמטה.

פתאום, קבוצה של חיילים דחפה את דרכם במורד המדרגות, ואבא שלי איבד את שיווי משקלו. הוא החליק ונפל במספר המדרגות ופגע במדרכה. ירד לו דם בראש מהנפילה. זה היה ברור מאוד שהוא יהודי על ידי המראה שלו. כל הסובבים התחילו לצחוק. אז ראיתי כמה חיילים מתאספים סביבו של אבא כשהוא שוכב על הקרקע. שניים מהם פתחו את מכנסיהם והשתינו עליו! כולם צחקו שוב בקול רם.

רצתי אל אבא לעזור לו כמה שיותר מהר. עזרתי לו לקום. המשקפיים היו זרוקות ולא מצאתי אותן. הוא נשען בכבדות עליי כשהלכנו חזרה הביתה בשתיקה. זה היה המקרה הקשה ביותר לאבי להיות ללעג כזה. איך אני יכול להסביר שאני לא קפצתי לעזרתו מוקדם יותר? איך אני יכול להסביר את חוסר האומץ כדי לעזור לו? אף אחד לא יכול להסביר את הרגשת הפחד מהפרצופים הכועסים האלה, והצוחקים ההמונים. רק מי שחווה באופן אישי את זה יבין. התסכול מזה הוא אחד מהדברים מבין עוד שליווה אותי עד כה.

כשהלכנו בדרך הביתה, אף אחד מאתנו לא דיבר על מה שקרה. כעסתי ורציתי לצעוק על החיילים האלה שביישו את האבא היקר שלי. אנטישמיות זה הייתה? זה היה יותר ממה שאי פעם חוונו. הסכמנו בינינו שאמא לא צריכה לדעת את היקף האירוע. אנחנו דילגנו על הרבה פרטים. לה רק סיפרנו שאבא נפל במדרגות, איבד את משקפיו, נפגע בראשו.

היו אלה הבחירות האחרונה שיתקיימו תחת שלטונו של הטלר. הטלר צפה לבחירות שיסתיימו בנצחן מוחץ נאצי. אבל הוא טעה. המפלגה הנאצית קיבלה פחות מ -50% מהקולות של 39 מיליון בוחרים. מפלגות ימין האחרות דחפו את ההצבעה על זכות של הטלר לקצת יותר מ 50% אבל זאת לא היו התוצאות שהטלר היה רוצה. הבחירות הראו כי גרמנים רבים עדיין לא תמכו במה שהנאצים ניסו להשיג. זה בהחלט הייתה אחת מהסיבות לכך שהפעילו חוק חדש שפירוש כי לגרמניה הנאצית לא הייתה עוד צורך בחירות. מעכשיו, המילה של הפיהרר הפכה לחוק בתוך 24 שעות.

היינו כל כך תמימים. ההורים שלי, אני, וידידים חשבתנו שבשנים הראשונות של הטלר יהיה טוב יותר. בשנים הראשונות, הראש הגרמני היה משוכנע שהטלר עשה הרבה טוב לגרמניה. היה יותר 'סדר'. במקום שיש 12 מפלגות נפרדות, היה לנו אחד. במקום שכל אחד נהיה פוליטיקאי, הממשלה החדשה שכנעה אותך שהם עושים את כל ההחלטות לטובת הכלל.

בעיצומו של שפל הכלכלי הגדול, הנאצים שיחזרו סוג של יציבות ובצעו תוכניות בנייה. להקל על האבטלה המונית הוציאו צווי גיוס לעבודות ציבוריות נרחבות כולל בנייה כבישים מהירים. חזרה ליציבות כלכלית שיפרה הפופולאריות של המשטר. לא הייתה התנגדת. אולי זה יהיה יותר טוב מהתוהו והבוהו שהיה חלקת חיינו. הסכנו שזה היה הגיוני ובכיוון הנכון.

כך היית האווירה בזמן הלימודים שלי בבית ספר המקצועי. כשהייתי בערך בן 21, עם הדיפלומה שלי מצאתי עבודה כאיש מכירות. זה עדיין היה אפשרי לעבוד נסעתי למפעלים למכור את העור לייצור נעליים, אוכפים לסוסים, חגורות ועוד. באותם ימים, אנשים עדיין לבשו מכנסי עור – במיוחד, חקלאים.

העבודה שלי לקחה אותי למקומות בסביבה הכפרית של פירמאסנס. פגשתי אנשים רבים. קשרתי קשרים עסקיים. אפילו חשבתי על פתיחת עסק משלי ולהיות עצמאי. אבא שלי היה עכשיו בבית כבר לא עובד. הצלחה בעסק היה נראה לי משימה חשובה. ידעתי שתמיכה בהורים תהיה חלק מהעתיד שלי. אני לא הרגשתי רע על זה. זה היה משהו שמאוד רציתי לעשות להפוך את חייהם נוחים יותר, לעזור להם, לשמור על אבא מהרחוב. פחות או יותר, דברים היו יציבים עד סביבות שנת 1935.

באותה שנה, כבר הטלר ישב איתן בעמדתו כמנהיג. הוא יצא עם חוקים חדשים שזעזעו את הקהילה שלנו וכלל קהילות היהודים בגרמניה. עכשיו זה יהיה בניגוד לחוק שיהודי יתחתן עם גוי, או אפילו בניגוד לחוק שיש לגוי חברה יהודית.

נכון, היה גם מחנה ריכוז שידענו עליו. הוא נפתח במושבה קטנה בשם דכאו, ליד מינכן. היו מקרים בהם יהודים הוכנסו למחנה הריכוז מסיבה מעוטה מאוד. אולי הם היו מבחינה פוליטית לא מן השורה. אולי הם ביצע פשע כלשהו. אם היית יהודי הייתה אפס סובלנות לכל מעשיך. בעיקר, היו במחנה ריכוז, הומוסקסואלים, צוענים וכן הלאה. אנחנו, יהודים מהקהילה שלנו, הסכמנו כי אם אנחנו לא נעורר יתר תשומת לב ושנשאר מחוץ לאור הזרקורים בסופו של דבר ייתכן שישנו את החוקים האלה.

אבא שלי הרגיש בטוח למדי כוותיק מלחמה. אמא שלי הרגישה שאולי אנחנו צריכים לעזוב את גרמניה, אך שהיא חשבה על האפשרות ופחדה. "לאן נלך?" להתחיל מהתחלה? היא הבינה שאבא לא היה מספיק בריא כדי לעשות את זה. היא גם חשבה שאני צעיר מדי ואיך היא תסתדר עם שמיעה הבעייתית שלה. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא הרגישה שזה כמכשול.

אמרתי לעצמי פעמים רבות, שאם היו לי אחים ואחיות קרוב לוודאי היו ההורים שלי מעודדים אותי לעזוב את גרמניה, בן 20 להתחיל במקום אחר ולהביא אותם בסופו של דבר החוצה. ידעתי על חברים שעזבו את גרמניה. חיינו רק 30 קילומטרים מהגבול צרפתית. זה היה אפשרי ללכת ברגל ולחצות את הקווים, אבל אלה היו מעטים וחשבנו שהם פשוט אימפולסיביים לנקוט בצעד שכזה.

בשנת 1936, נאסרו על יהודים כל עבודות מקצועיות, מונעים מהם השפעה כלשהי בחינוך, בפוליטיקה, בהשכלה גבוהה ובתעשייה. בגלל זה, לא היה שום דבר כדי לעצור את הפעולות נגד היהודים המפוזרים על פני כלכלת גרמנית הנאצית.

עד בערך 1937, הייתי אומר, אולי רק 15-25 אחוזים מיהודי גרמניה עזבו את גרמניה. ההזדמנויות להגר היו מוגבלות, אבל עדיין אתה יכולת לעזוב. אתה אפילו יכולת לקחת את החפצים שלך, רהיטים שלך. לא יכולת לנסוע לאמריקה בגלל מערכת המכסות שלהם. לקנדה לא יכולת לנסוע בכלל. יכולת ללכת רק לדרום אמריקה אם היה לך קצת רקע תרבותי. אם היה לך סכום מסוים של כסף יכולת ללכת לאוסטרליה.

בחלקה הראשונה של שנת 1938 כאשר נעשה יותר ויותר קשה לנהל הגבלות נורמאלים כיהודים התחלתי לחפש דרך לעזוב את גרמנייה. התחלתי לכתוב מכתבים. רציתי למצוא אפשרות ודרך לצאת וגם להביא את ההורים. כמה חברים עשו זאת בהצלחה. כל מה שאהיית צריך היה מישהו שינתן לך תצהיר של תמיכה. אם היה לך תצהיר זה, הרשו לך לעזוב באופן מיידי. יהודים עשירים רבים מברלין היו אורזים את משקי הבית שלהם ועוזבים את גרמניה, גם עבורם, היה צריך להבאי תצהיר. אבל, להם היו חשבונות בבנקים זרים אז ההליך היה אחרת.

כתבתי לכל מי שאני יכולתי לחשוב עליו. את כל הזמן הפנוי שלי ביליתי בהתכתבויות. רק במקרה, גילתי בן אדם קרוב רחוק שלנו שחי בניו יורק. שמו היה זיגמונד קאהן. מר קאהן היה גם בעסקי העור והמפעל שייצגתי ועשה עסקים עם המפעל שלו בניו יורק. המפעל שלנו בגרמניה היה בבעלות יהודי. הם קנו עור גולמי (לא מעובד) בארצות הברית. מר קאהן רצה הפניות ממני. אחד הפניות שנתתי לו הייתה הבוס שלי במפעל שעבדתי.

מכתבים הלכו הלוך ושוב, ואני המשכתי לנסות. אני חושב שהיה אפשרי להצטרף לקבוצות שמנסות להגיע לישראל. הייתי לוקח את סיכון העלייה לישראל ללא חובת האחריות להורים. תמיד הרגשתי כציוני בנפשי. היו צעירים מועמדים לכך. הסוכנות לעלייה עבדה בהסתר פנים ובדרכים לא ברורות. לא רק הגיל לא התאים להורי. איכשהו כל הרעיון היה נראה להם כהרפתקה מסוכנת למקום בסוף העולם. היינו גרמנים ראשון, יהודים שני. היה לנו עדיין תקווה שהמולדת האהובה שלנו יעבור את התקופה הזו לטובה.

ב -7 בנובמבר 1938 היה מקרה שממש שינה את חיי. יהודי פולני צעיר בשם שלא אשכח, הרשל גרינשפן, התקיף וירה בשני פקידים גרמנים בשגרירות הגרמנית הנאצית בפריז. (גרינשפן כעס על הטיפול בהוריו על ידי הגרמנים הנאצים). פקיד גרמני שבשם גבלס רצה למצא חן בעיני הטלר, הוא הוציא הוראות לארגן הפגנות נגד יהודים כעונש על התקפה של גרינשפן. ההפגנות היו אמורים להיות מאורגנות בכל רחבי גרמניה כנקמה. הצו הזמין את ליל הבדולח להתבצע בלילה של ה 9-10 בנובמבר 1938.

חזרתי הביתה מעבודתי כרגיל כבכל יום שלפני. שום דבר לא נראה חריג מדי ברחובות. היה לנו רדיו בבית אבל רק אבא היה מעוניין במהדורות החדשות. החדשות היו בשליטה ממשלתית. זה לא היה שירות חדשות של מדע. לעתים קרובות אבא בכלל היה מנמנם במהלך רגעי השיא של התוכנית . היינו לגמרי לא מודעים למה שעומד לקרות, שיהפכו את חיינו.

בבוקר למחרת הלכתי לעבודה שלי כמו כל בוקר. מעט מאוד אנשים היו ברחובות. לא יכולתי שלא לראות את התוהו ובוהו המוחלט והרס של חנויות של יהודים. ואז, פתאום מישהו הזהיר אותי מבעד לדלת בסמטת הרחוב "אל תלך בדרך זו, הם יתפסו אותך".

אז הסתובבתי והלכתי דרך אחרת למקום העבודה. אף אחד לא ידע שאני יהודי. למרות שבהחלט הייתי נראה יהודי, אבל באותו הזמן אף אחד לא שם לב. אז הכול היה עדיין בסדר. אבל, הייתי באי שקט וחוסר מנוחה. הלכתי מוקדם הביתה שוב פעם בין הסמטאות.

הגעתי הביתה ומצאתי את אמא היסטרית. התברר לי שהם לקחו את אבא! היא לא ידעה אם הם היו חיילים או שוטרים. "הם דפקו בחוזקה, נכנסו וסובבו אותנו. אחרים הסתובבו בבית כדי לחפש כסף או זהב. הם לקחו את מה שהם רוצו מהבית שלנו. לא העזנו להתנגד.   לאחר מכן, הם דחפו את אבא לקום ולצאת, מהר מהר עד שהוא נפל במורד המדרגות. הם אילצו אותו לעלות לניידת. היו עוד יהודים בניידת. לאמא לא הייתה מושג לאן הם לוקחו את אבא.

לאחר מכן, נשים אחרות בקהילה הקרובה יצאו בוכות "מה לעשות – מה לעשות" כולם היו בפחד ואי וודאות. לא היה מי שיסביר מה קורה. לא היה אף אחד שיכול לתת מידע למה הגברים, רבים מהם זקנים, נעצרו ונלקחו כל כך בפתאומיות.

מאוחר יותר, התחלנו להבין את מידת הנזק. רב של בית הכנסת המרכזית במיינץ קבל אזהרה כלשהי מחבר גוי. הוא ארגן כמה מחברי תפילת הערב לקחת עימם פריטים מבית הכנסת. הדוד מקס שלי היה בין אלה בתפילת הערב. הוא לקח ספר תורה וכמה ספרי תפילה … כל מה שהוא היה יכול לשאת. אחרים עשו את אותו הדבר. התברר כי בית הכנסת של מיינץ המרכזי נשרף עד היסוד באותו הלילה. המקום עמד ריק במשך 60 שנים שחלפו מאז. רק לאחרונה, שמעתי שזה הולך להיבנות מחדש.

הנשים היו בפאניקה. גברים ונוער כמוני היו מטרה למעצר. אם לא היית בבית באותו יום, יכולתה בקלות להעצר למחרת או בלילה. אף אחד לא ידע מתי לצפות לחזרתו של משטרת הממשלה האלה. אמא רצתה שאני אסתדר. במקביל, היא רצתה אותי לידה כדי לגלות איפה האבא שלי היה! זה היה נורא ולא ידענו מה לעשות.

הדבר הראשון שרצתה היה בשבילי לרדת למרתף שלנו. זה היה מקום לאחסון הפחם לחימום הבתים. היו שם ארגזי תפוחים ומזונות אחרים שצריכים היו להיות כל הזמן במקום קריר. לא היה לנו מקררים כמו היום. ישיבה במרתף לא נראתה כפתרון. לאחר כמה שעות חזרתי למעלה כדי להיות עם אמא.

מאוחר יותר נודע לי כי רבים מהחברים שלי 'נעלמו' או היו מתחבאים אצל החברים הלא היהודים או שהלכו ל"מחתרת". אני הייתי בקומה עליונה עם אמא, כששוב הנקישה החזקה נשמעה בדלת. שוב הגיעו הגסטפו. ללא כל אזהרה מוקדמת. הם הזדהו , הם לא עצרו אותי מייד. הם רצו לחפש תכשיטים, כסף, מסמכים, כל דבר שיהיה בעל ערך בעיניהם.   לא היה שום סיכוי להתנגד לחיפוש הזה. הבית שלנו כבר לא היה רכוש פרטי. הם מצאו מה שמצאו, מילאו שק או שנים ופתחו את הדלת ללא מילה.

לאחר מכן, הם לקחו אותי. למטה הנהג של הטנדר קרא את השמות וכתובות של כל אחד מהאסירים. הוא קרא את שמו של האבא שלי גם. אנחנו הכרנו את הנהג מהשכונה. הוא היה כבר חבר במפלגה והיה לו תפקיד להביא את היהודים למרכז האיסוף. לא הייתה לי השפעה או אומץ רב כדי לגשת עליו. פתאום אני מתקרב אליו ובלי הרבה לחשוב ובשקט מזכיר לו שהאבא היה נכה וותיק מלחמה ועצור כבר כמה שעות ארוכות. הוא הסתכל לכיוון שלי ולא גילה אפילו רמז שהוא שמע את קולי מדבר עליו.

כ-91 יהודים נהרגו, ועוד 30,000 נעצרו באותו ליל הבדולח. אלו היו בעיקר זכרים. כולם נשלחו למחנות הריכוז שהוקמו. ב -3 החודשים הבאים 2000-2500 מהם מתו במחנות הריכוז, והשאר שוחררו בתנאי שהם עוזבים את גרמניה מידי. גרמנים רבים, כעסו אך לא מחו ושתקו לאחר הפעולה שהיתה בליל הבדולח בחודש נובמבר.

כאשר ההיקף המלא של נזק התגלה, הטלר הורה להטיל את האשמה על היהודים. היהודים חיובו להחזיר מליארד רייכסמארק, המטבע של אז, עלות הנזקים לקופת הנאצים. כדי לקבוע את הקנס הזה, השלטון החרים 20 אחוזים מכל רכוש יהודי. זה נעשה בחיפושים בבתי היהודים כמו שעשו אצלנו. היהודים גם נאלצו לתקן את כל הנזקים בחנויות שלהם בכספם.

אותי הורידו למטה לרחוב עם שום דבר מלבד סוודר. לא נתנו לי להתעכב רגע לחשוב. לא ידעתי למה לצפות . אמא הייתה צופה בחלון. סבבינו, כולם היו במדים רוב האנשים במדים היו שהכרנו מהשכונה שלנו. איך הם יכולים להפוך כל כך בקלות נגדנו?

היה שם מספר משאיות חונות ברחוב עם יהודים, יושבים ומחכים. מצאתי את העיניים של אבא שלי מסתכלים לכיוון שלי מאחת המשאיות. הנהג שלנו רמז למישהו שלאבא מותר לרדת מהמשאית. זה היה כל כך קשה לו, כל כך כואב, אבל הקלה גדולה לשנינו. הוא נשלח בחזרה הביתה.

הנה אני, עומד לזמן ארוך עם אחרים ברחוב, בזמן שהיו גברים במדים סביבנו. "מה הולך לקרות? מה אנחנו הולכים לעשות עכשיו?" שאלנו אחד את האחר. הייתי כל כך מבוהל, היה לך מעט מאוד על מה לדבר עם אחרים. אתה פשוט עמדת שם. אף אחד אפילו לא ניסה לארגן קצת הגנה למצב הזה. פשוט פחדנו.

לפתע, מישהו הצביע עליי ומשך אותי מחוץ לקבוצה, זה אחד, עוד אחד ועוד אחד. עד עצם היום הזה אין לי מושג למה אני נבחרתי. מישהו זיהה אותי מסיבה זו או אחרת. אני הוכיתי. והייתי מפוחד יותר מכואב. בסופם של המכות נותר בי בעיקר חותם עמוק מאוד בנפשי. אלה לא היו אנשים במדים שהכו אותי. אבל היה לנו ברור שהם גם היו חברי המפלגה. בחור אחד מהמכים לקח את המשקפיים שלי. היה לי סימנים שחורים וכחולים רבים מהמכות. לא יכולתי להתגבר על התחושה של תסכול מזה. אתה יודע, כשאתה סוחר, בעסקים, אתה מרגיש שאתה מכבד. אתה מצפה שאחרים יכבדו אותך בחזרה. זה היה אירוע כה משפיל. מהר מאוד לאחר מכן, הכניסו אתנו לאוטובוסים ונלקחנו למחנה דכאו.

ברכבת

הכול קרה כל כך מהר. מיום אחד למשנהו. זה היה בנובמבר 1938. היה קר, ירד גשם והיה רק שמועה. נדמה היה שהם לקחו אותנו לתחנת הרכבת בפירמאסנס שהיתה מחוץ לעיר. מהאוטובוס, עלינו על קרון רכבת. היו שם מושבים אז לפחות היינו יכולים לשבת. רכבת זו נסעה למינכן. הנסיעה מפירמאסנס למינכן לקחה בערך שלוש שעות. הרכבת נסעה באיטיות רבה. אפשר היה לשמוע את החריקה של הגלגלים אט אט. אתה לא יכול לראות היכן נוסעים. היה כבר לילה. היה חושך. במינכן העבירו אותנו לקרונות שהיו מיועדות לבקר ללא מושבים. הרכבת הזו לקחה אותנו לעיר הנקראת אולם (Ulm ) ומשם למחנה דכאו.

הכרתי אחרים ברכבת. כולם היו מהקהילה שלנו, כלום מבולבלים ועצבניים כמוני. משכונות אחרות שמעתי יותר מאוחר, לקחו למחנה בוכנוואלד. ברכבת למינכן אני יכולתי עדיין לכתוב הודעה להורים שלי. נייר לא היה רק עט בכיס. לקחתי פתק ממשהו, שוטר שגם הכרתי כשכן עשה לי טובה. הוא הסתיר את הפתק מתחת לשרוול ולקח אותו לדואר במינכן. עובדה שהורי במשך הזמן קבלו אותו.

כל מה שאני יכולתי לכתוב היה שאני בדרכי למינכן והשמועות מספרות משם למחנה דכאו. כתבתי גם כן כמה שמות של חברים אחרים שהיו איתי.

אני הייתי בדכאו מספר חודשיים. שהגענו, כולנו היינו כל כך רעבים וצמאים מהבוקר. אף אחד לא אכל. לא היה זמן לחשוב על אוכל כשהם לקחו אותנו. עכשיו, אחרי החוויות הארוכות ומייגעות של היום, היינו חלשים, עייפים וכל כך רעבים!

דכאו

דכאו הייתה חוויה שניסיתי למחוק מזיכרוני. היה כל כך קר. הם נתנו לנו ללבוש רק מן סוג של פיג'מה. בהתחלה, עמדנו שעות בחוץ אולי שלושה ימים לובשים רק את בפגמה! פה ושם הם נתנו לנו כמה תפוחי אדמה ותה. סופו של דבר, הם נתנו לנו מספר. הייתי מספר אסיר 33825. אתה לא שוכח את המספר שלך.

אחרי כמה זמן חילקו אותנו לקבוצות עבודה. עדיין יש לי מכתב שכתבתי להורים שלי מהמחנה דכאו, אני חושב. הם הכניסו אותנו, אחרי שלושה ימים, לסוג של צריף שבו אתה ישן על ארגז עץ ללא מזרן. כל ארגז היה בשתי קומות, אחת ליד שני. לא היה אור . לא היה חלון. גם לא היה שירותים. אנשים זקנים חלו מהקור העז. אחרים פשוט לא שרדו את שגרת היום-יום. בכל בוקר בשעה חמש הם הצעידו אותנו סביב לחצר המחנה לפעילות גופנית. מפעם לפעם הצלב האדום בא לראות מה המצב בדכאו.

באותו הזמן, בתחילת 1938, עדיין דכאו היה מחנה עבודה, ולא מחנה השמדה. כולנו היינו מזועזעים מהשגרה של עבודה קשה. לא היינו רגילים. הגרמנים היו טובים בלקחת את הביטחון העצמי שלך. כ -91 יהודים נהרגו ועוד כמוני, 30,000 נעצרו, בעיקר זכרים. אחרים לא היו מסוגלים להתמודד. מתוך כל מי שנשלח למחנות הריכוז שהוקמו אז בליל הבדולאך בנובמבר, בתוך 3 החודשים הבאים כ 2000-2500 מתו במחנות הריכוז, מעט שוחררו בתנאי שהם עוזבים את גרמניה מידי.

באותם הימים לא ידעתי שיחד איתי בדאכו היה חמי לעתיד. הוא היה בשנות הארבעים שלו. מאוחר יותר בחיים נודע לנו שהיינו יחד בדאכו, בחרנו לא לשוחח על הנושא.

נס קרה. בזמן שהייתי בדכאו, התצהיר הגיע ממר קאהן לבית הורי. היה כתוב: "אתה לא יהיה נטל ציבורי כל עוד שמר קאהן חתום עליך". מלבד המכתב הקצר שהוברחתי ברכבת ממינכן, לא הייתה לי התכתבות עם ההורים. הייתי כבר יותר מ 13 שבועות בדכאו. להורים היה התצהיר בידיהם. זה היה יכול להיות כרטיס השחרור שלי מדכאו.

יצא במקרה שאחד ממנהיגי הנאצים של הקהילה שלנו היה חבר לשעבר במועצת העיר של אבי באותו הזמן לפני ליל הבדולח. ובכן, לא 'חבר' במובן זה שהם היו חברים ממש, אבל הם הכירו אחד את השני מספיק טוב כדי להתקשר זה לזה לפי שם פרטי.

אבא עשה מאמצים גדולים כדי להיפגש עם האיש הזה במועצת העיר. בגלל הכרות שלהם לפני שנים, הוא הסכים לקבל את אבי למשרד. אבא הסביר את המצב של התצהיר ושאני כלאו בדכאו. מיד ניתן הוראות לשחרור שלי. אבל, זה לקח עשרה שבועות נוספים לפני ששוחררתי ממש.

אף אחד לא הסביר לי מה סיבת העיכוב. ההורים שלי לא ידעו מה או למה. המצב בפירמאסנס היה גרוע יותר מאשר אי פעם. ההורים שלי לא יכלו לעזוב את הבית שלהם בלי סכנה גדולה. למזלה של אמא, היא הייתה אמיצה ועשתה את דרכה לשוק ולחנות המכולת בבניין, למרות שהם היו גויים וממש לא נחמדים אליה.

הגוי הזה במכולת היה מחייב את אמא בהרבה מעבר למחיר למצרכי המזון הבסיסיים. כסף היה להורים שלי בבנק אבל לא היה באפשרותם להוציא אותו. הם חיכו לי כל רגע שאחזור הביתה ושיחד נחליט מה לעשות הלאה.

יציאה לחופשי

רק בחודש ינואר, 1939 שחררו אותי. אני לא הייתי יחיד באותו היום להשתחרר. היו שם אולי מאה אחרים כמוני, כולם בני נוער בשנות העשרים. אתה לא יודע מראש שזה יום השחרור. אתה לא יודע ביום שני, או ביום רביעי. אז ביום שני בלילה, שאתה הולך לישון, ביום שלישי בבוקר הם קוראים לך. .. "אתה, אתה, אתה ואתה, לך לדלת כך וכך. אין לך מושג מה קורה ואז אתה מקבל פקודה לצעוד לדלת אחרת וסופו של דבר אתה מקבל עוד פקודה לצעד למקום שבו הם נותנים לך חזרה את הבגדים שהגעת איתם.

אז הם נותנים לך נאום קטן. עיקרו של הנאום, הזהירו אותנו שאם יתפסו אותנו בכל מקום בגרמניה יחזירו אותנו לדכאו לצמיתות. ממקום שבו עמדנו, יכולנו לראות שורות של גדרות תיל, הנהר מאחורי התיל והמוני אנשי צבא הנאצי בכל המקום. אם היו מחשבות או תוכניות על בריחה כל שהיא – מעולם לא היו עומדות עם המציאות שמצאנו ברגע השחרור.

במהלך השנה וחודשיים בתוך המחנה, לא האמנתי כמה דכאו גדול! כמה אלפי יהודים רוכזו ואילצו לשם. הייתי באמת אחד מבני המזל לצאת משם. אני הייתי בקבוצה של עשרה משוחררים שהדלתות נפתחו.הרבה מהקבוצה התעכבו על ידי הגסטפו ברגעים האחרונים. אני לבשתי את הבגדים שהגעתי אתם. היה ינואר היה שלג, רוחות וקור עז. אני הייתי בלי סוודר, בלי מעיל. היה נדמה לנו שהקור היה יותר מהרגיל. הבגדים היו רטובים ומלוכלכים. ראשינו היו מגולחים. היה ברור כפי שנראנו שאנו היינו אסירים, יתר על כן שאנו יהודים. הרגשנו פחד רק מלחכות לאוטובוס שהיה אמור לקחת אותנו. עלינו לאוטובוס ונסענו לרחוב צדדי קטן בקצה דאכו.

בסך הכול דאכו פעם הייתה עיירה קטנה של אומנים. היו תיירים שבילו בעיירה לפני השלטון הנאצי. באופן מפתיע, גילנו שבתוך כל הפעילות האנטי יהודית מסביב למחנה נמצא משרדי הג'וינט, מאחורי דלתות ללא כתובת ברורה. המשרד פעל בימים המוקדמים של 1938-39. אחר-כך, דאכו נהיה מחנה להשמדה – ולא מחנה עבודה.

המשרדים היו קשורים למשרד הג'וינט בניו יורק שבו יהודים היו מופנים אם היו להם את הניירות והתצהיר המסודר. הכניסו אותנו מהר מהר פנימה. שם, נתנו לנו משהו לאכול, חקרו אותנו עד כמה שניתן. נתנו לנו כובעים לכסות את הראש המגולח. לי ועוד שנים נתנו איזה מעיל. שאלו אותנו על מקום שרצינו ללכת. בשום אופן לא היה אפשר להישאר במשרד הקטן מעבר לכשעה.

אף אחד לא רצה לדבר, בעיקר מתוך פחד. לא ידענו אם לסמוך על הפקידים האלו. לא ידענו לאן ללכת. כבר לא היה לנו זכר של בטחון עצמי. לא נתנו לנו למסור הודעה למשפחה, זה היה מאוד מדכא להיות משוחרר ולא להודיע להורים על כך. אנחנו גם קיבלנו עצות כגון: "כשאתה נוסע ברכבת, יש להוריד את הווילון על החלון, לא לשבת יותר משנים בתא אחד, לא מדברים על דכאו, לא מדברים על שום דבר יהודי, וכן הלאה. הייתה כל כך מבוהל, פחדתי כשיצאתי מדאכו.

אני לא ידעתי לאיזה כיוון ללכת. היה לי את ההורים בפירמאסנס. ידעתי עד כמה הם מודאגים ומחכים לי. הייתי לחוץ לתת להם אות חיים ואת החדשות שאני כבר מחוץ לדכאו. הייתי מודאג לגבי בריאותו של אבי, ומצבה של אמא.

היה לי דוד במיינץ. שמו היה מקס איינשטיין. הוא היה אח של אמי, והיה נשואי לאישה לא יהודייה בשם גרטרוד וינטר. הייתה להם בת יחידה בשם ליאנה. ליאנה הייתה צעירה ממני בשמונה שנים. אף על פי שהיינו בני דודים היא תמיד אמרה לי שהיא הרגישה שאני כאח גדול עבורה.

מקס היה מאוד מבוסס והיו לא הרבה קשרים. הוא היה עסקן וסוחר בעורות. מקס היה גם גיבור ממלחמת העולם הראשונה. הוא איבד עין אחת והשמיעה שלו נפגעה בגלל הרסיסים. בצד הימני של גופו היה מלא ברסיסים "נודדים" שלא ניתן להסירם בניתוח (באותם ימים). הוא בהה כל הזמן בתנוחה אחת. היה לא קושי לזיז את עינו הימנית הרואה. החלטתי שאני לא אלך ישירות לפירמאסנס כי "הם" (הגסטפו) עשויים לחכות לי שם. אם אני הולך אז למיינץ, לא רבים סביר להניח, מכירים אותי שם. אז, מדכאו נסעתי ברכבת ישירות למיינץ לדוד מקס.

מיינץ הייתה במרחק של כ -360 קילומטרים, נסעתי ברכבת עם הפרוטות האחרונות שלי, משתדל להיות דיסקרטי מעיניהם של חיילים רבים ואנשים מסביב. הדוד מקס היה מוטרד כשראה אותי עם השיער מגולח, הגוף השברירי שלי לאחר החודשים הארוכים האלה בדכאו. יחד שוחחנו על המצב שלי והמצב הכללי של הימים ההם בגרמניה. מקס ידע על כמה מחבריו ומשפחותיהם שהיו מחפשים דרכים להימנע מהמעצר שחוויתי, הוא ידע עוד רבים שנעלמו מהבתים והעסקים שלהם.

החלטנו שהדבר הטוב ביותר לעשות בשבילי יהיה לא לחזור לפירמאסנס ואולי למצוא דרך לעבור את הגבול מגרמניה להולנד, אפילו באופן לא חוקי. רבים עשו את זה חלק הצליחו. הדוד שלי, אני צריך להזכיר, לא רצה שאני אשאר בביתו. הוא חשש שנוכחותי עלול לסכן את המצב של משפחתו. ידעתי שביתו ממוקם שני רחובות מבנין הגסטפו ברחוב "קייסר שטראסה". מאוחר יותר נודע לי שאשתו, גירטרוד, הייתה במידה מסוימת, נאצית בעצמה. שני האחים שלה שירתו במאמץ המלחמתי (חברי המפלגה הנאצית) כמו כמה מקרובי משפחתה האחרים . זה בהחלט היה מזעזע לדעת את זה.

מפני שהיו לנו גם קרובי משפחה ,רחוקים, ב-Dusseldorf , נסעתי ממיינץ לשם למחרת בבוקר. אני נשארתי איתם בדיסלדורף כחודש ימים. בינתיים, הדוד שלי יצר קשר עם ההורים שלי. מקס נתן לי את התחושה שההורים היו בינתיים בסדר. היה להם כסף, כאמור אבי היה חבר במועצת העיר לשעבר בפירמאסנס ואדם מכובד, הוא היה גיבור מלחמה. כל זה היה נשמע כאילו הם פחות בסכנה שהייתה שוררת ברחובות. ביודעים זאת הוא נתן לי מידה של שקט נפשי . רק מאוחר יותר התברר לי עד כמה שונה התמונה הייתה באותם ימים להורים שלי.

מקס אמר להם שאני בסדר ובדרכי לדיסלדורף. חשבתי שהדוד מקס יהיה מועיל יותר בעזרתו למען המצב. זאת הייתה לי אכזבה שלא שכחתי כל שנות חיי.

מקס נתן לי סכום קטן של כסף לכרטיס ברכבת ל-דיסלדורף. הוא הבטיח שהוא יעשה כמיטב יכולתו כדי לטפל בהורים שלי עד שאוכל למצאו דרך עבורם לצאת מגרמניה. בזה נפרדנו. הקשר שלי עם מקס היה בהמשך במכתבים. הוא כתב לי כמעט כל יום. הוא סמך עלי שאני אדאג לו, לאשתו ובתם לצאת מגרמניה בבא היום.

זה היה למעשה, המשפחה בדיסלדורף שעזרה לי הכי הרבה. היה להם קשר כלשהו עם המחתרת היהודית. הם עשו מאמצים אדרים כדי לעזור לי אפילו שהמאמצים העמידו אותם בסכנה ממשית. בעלות סכום כסף לא קטן הם ניצלו את קשריהם עם המחתרת היהודית כדי לסדר דרכון הולנדי כוזב בשבילי.

הייתי אצלם כחודש ימים. אז, בלי התרעה מוקדמת הגיע דפיקה בדלת שהביאה את הבשורה. הדרכון מוכן ועלי לצאת באותה לילה להולנד.

הולנד

אב המשפחה נתן לי בגדים חמים ואת המפות מהם למדתי את המסלול במשך החודש. הוא גם נתן לי את האופניים האישיות שלו. האם דאגה לי למזון ותרמיל. קבלתי את שמה של משפחה יהודית בעיר אוטרכט (Utrecht) אשר בהולנד. נפרדתי מהם בחצות הלילה. האב הלך אתי לכיוון היער. הסיכוי היחיד שלי, הם יעצו, היה לנוע דרך היער, משם דרך ההרים והשבילים הרחק מהכבישים הראשיים לכיוון הולנד. אתה יכול לדמיין איך הרגשתי.

אם רק היה עוד מישהו ללכת איתו למסע. איך, חשבתי, אחרי כל כך הרבה חודשים של אוכל -לא אוכל ואי מנוחה – מאיפה יהיו לי כוחות לשרוד את ה-150 קילומטרים מדיסלדורף לאוטרכט. הפחד והחוסר ביטחון חזרו. הזמנים היו רועשים ואני הייתי שוב לבדי בניסיון החדש והבלתי נודע. אני זוכר שהדבר היחיד שנתן לי כוח להתגבר הייתה המחשבה שאולי אוכל להוציא את הורי מגרמניה.   אם רק היה מישהו נוסף ללכת איתו אולי היה פחות מפחיד. וההורים שלי! הנה אני עוזב אותם מאחור לא יודע אם אני אראה אותם שוב …. לא נפרדתי מהם בשלום. זה היה יותר משנה וחצי מאז שראיתי אותם לאחרונה, וזה היה כאשר הגסטפו עצר אותי בבית ברחוב Teichstrasse 25 ב-Pirmasens לאחר ליל הבדולח.

הרבה יותר מאוחר נודע לי, כי באותו יום שאמא שלי הצליחה להגיע לדיסלדורף כדי לראות אותי, היה בדיוק אותו היום שבו חציתי את הגבול להולנד.

בדרך עקבתי אחרי המפה והשבילים והקהילות הקטנות הלא מוכרות לי. לא נתתי לעצמי לבכות או לרחם על מצבי או להתעכב על הדאגה שלי להורים שלי ואת מצבם בפירמאסנס. ידעתי שהתקווה שלנו הייתה שאעשה את המסע ולא שום דבר אחר. אני לא זוכר את הפרטים איך שרדתי ואיך הצלחתי לשרוד את הלילות והקור. אני חושב שלקח לי שלושה שבועות. אחרי השבוע הראשון, האופניים התקלקלו ונאלצתי לנטוש אותם. המשכתי ברגל. ראיתי חיילים גרמנים במשאיות בהזדמנויות רבות. ראיתי גם משפחות עם חבילותיהם מצטופפים לאורך הדרך ביערות, לא רצו לדבר איתי. אני רק יודע שהייתי נראה כמו חיה פצועה כשהגעתי לפאתי העיר Utreicht ושהייתי תשוש.

היה לפנות עליית השחר. הנעליים שלי היו קרועות והייתי מלא בעקיצות חרקים. האוכל שלי נעלם מזמן, והבגדים שלי היו רטובים מהגשם שירד כמעט יום יום. אני יכול להודות רק לאלוקים על שהראה לי את הדרך, איכשהו לבית הכנסת בעיר. משם, הייתי יכול לנוח קצת, לאכול ולאתר את המשפחה אשר שנשלחתי אליה.

המשפחה פחות או יותר חיכתה לי. הם קבלו אותי יפה. סוף סוף יכולתי להניח ראש, להתרחץ ולהודיע למקס שהגעתי. להורי לא היה קשר דרך טלפון אבל סמכתי על דוד מקס להרגיעם.

המשפחה ההולנדית הייתה נחמדים למדי. הם היו יהודים נאמנים לדעתם וגם נאמנים להולנד, מולדתם. גישה זו הייתה שונה מהגרמנים. כגרמנים היינו ראשון נאמנים למולדת גרמניה ושנייה ליהדותנו כיהודים.

הנאצים עדיין לא פלשו להולנד. חשבתי שאיכשהו, עכשיו שאני נמצא בהולנד, ואני יכול לעזור להורים שלי. ניסיתי לשכנע את המשפחה שהורים זקוקים לי ושצריך דחוף לסדר להם דרך לצאת גם. לאחר דיונים, המשפחה עזרה לי להבין עד כמה קשה היה להשיג דרכונים מזויפים; מה יעלה בגורלו של "אחזקות" בבנקים בגרמניה של ההורים שלי. הם לא יכלו פשוט לעזוב (כפי שעשיתי אני) בגילם ומצב בריאותם. הם היו זקוקים לכסף כדי להפוך את החיים החדשים "בצד השני" למוצלחים. כלל לא ידענו מה באמת קורה באירופה. זה היה משהו שאף אחד לא יכול להבין או לתאר. היינו בעין הסערה ולא הבנו שכבר אי-אפשר לעשות תוכניות או לברוח במיוחד לזקנים מוגבלים כמו הורי.

אני לא זוכר את שמה של המשפחה בהולנד. סמוך מאוד לאחר שנחתי וחזרתי לאנרגיות שלי מהמסע הקשה מDusseldorf, המשפחה לקחה אותי לוועד היהודי בעיר. אנשי הועד הבטיחו שהם ידעו מה לעשות הלאה. לפני שהופעתי בפני הוועדה, המשפחה הציגה אותי. הם סיפרו שאני איש צעיר שחצה את הגבול מגרמניה ורוצה להגיע לאמריקה. הדבר הראשון שהוועדה דרשה היה להשמיד את הדרכון ההולנדי המזויף. הם טענו שהדרכון עלול לסכן את רשת האנשים שעובדים כדי לעזור לאחרים לעזוב את גרמניה.

אז, מאוחר יותר באותו השבוע, התבקשתי שוב להופיע בפני הוועדה. לפגישה זו, הוזמנו חברי בית המשפט ההולנדי. הם ביקש ממני להסביר מי אני ומה בדיוק אני עושה בהולנד. הם הבהירו בפני להגיד רק את האמת – לאחר הפסקה קצרה, החברים ההולנדיים של בית המשפט המקומי לקחו אותי לכלא.

הייתי בהלם ומצוקה. אחרי כל כך הרבה חוויות איבדתי את כל הביטחון העצמי שלי. המשפחה היהודית ניסתה לתת לי אומץ לב כשנודע הדבר. הם אמרו, "אל תדאג. זה לא גרמניה". הייתי בכלא הזה יותר מחודש. לא ידעתי למה לצפות. אף אחד לא הסביר או דיבר איתי. הסתובבתי בחצר הכלא כמו כולם, פושעים ומפרי חוק אחרים אשר היו בכלא. לא לדעת מה יהיה הגורל שלי, לא שמעתי חדשות מההורים שלי , רק ידעתי מהאחרים שהמלחמה מתעצמת. יכולתי להבין מהשומרים שהיה חשש גדול שהנאצים ייכנסו להולנד בקרוב מאוד.

לאחר כמה זמן, נאמר לי שהשם שלי נשלח לבדיקה בארכיון של העירייה בפירמאסנס. הם בקשו לבדוק אם אני הייתי מבוקש מפני פשע כל שהוא בגרמניה. צוין שאני במעמד אדם בשהות לא חוקית בהולנד. כנראה, לא גילו דבר פלילי אלי. בזה, נגמר הדיון והודיעו לי שאני עומד להישלח למחנה מעצר לגברים יהודים במקום הנקרא .Hoek Van, Holland

אף על פי ההחלטה של בית המשפט, השחרור מהכלא לקח כמה שבועות. דבר טוב היה שיכולתי בזמן הזה להתכתב עם הורי. מכתבים שקבלתי עברו ,צנזורה על ידי הגסטאפו. אבל מרגע שנודע שמותר לי לקבל מכתבים, מהר שלחתי מכתב הביתה. אמא שלי כתבה כל יום ולפעמים יותר מפעם ביום.

ב 7 אפריל 1938 פחות מחצי שנה מלפני המעצר שלי לדכאו יצא החוק להקמתה מחדש של שירות המדינה. ב 11 באפריל 1938 פטרו את כל מי שאינו מוגדר ארי (שאחד מההורה או סב יהודים ) משירות המדינה. בתחילה, נעשו חריגים עבור אותם עובדים שמאז אוגוסט 1914 נפגעו ממלחמת העולם הראשונה (איבדו אב או בן) או נלחמו על גרמניה או בעלות הבריתה במלחמת העולם הראשונה. אבי אכן, היה בין החריגים.

העיר Hoek Van ממוקמת על תעלה של ספינות משא וחלק מעיר נמל של העיר הגדולה רוטרדם. העיר מנוהלת על ידי עיריית רוטרדם כמחוז של העיר. Rotterdam ממוקמת על חוף הים הצפוני, על הגדה הצפונית של תעלת ספינת Waterweg Nieuwe. המחנה Hoek ואן היה כמו מחנה מעבר בחסות ארגון יהודי ומסופק על ידי ממשלת הולנד.

הייתה פעילות של אנשים מישראל במחנה המנסים להביא סירות לא חוקיות של בני נוער כמוני לישראל. אני הייתי ציוני, אבל הרגשתי שיש לי אחריות כלפי ההורים שלי. אם זה היה רק לי, הייתי לוקח את ההזדמנות – גם על סירה בלתי חוקית לישראל.

היינו קבוצה של כ 800 גברים במחנה. כולנו דיברנו אחת עם שני. כולנו היינו פחות או יותר באותו המצב. לחלקם היו ניירות לנסוע לאמריקה, כמוני. אחרים קיוו לחכות עד תום המלחמה ולחזור לגרמניה. היו כאלה שניסו להגיע לישראל על ספינות בלתי חוקיות.

לאחר זמן מה קבלתי הודעה ממשרד ה-Counsul . נאמר לי ש Counsul ברוטרדם לא מכירים בתצהיר שלי לאמריקה. Counsul קרא לי לפגישה. הם אמרו לי שהאיש באמריקה הוא זקן מדי ולא היה בעמדה טובה ל-guarantee התמיכה שלי. "נניח שהוא מת", הם שאלו אותי, "מה היית עושה?"

עכשיו הם דרשו ממני לקבל תצהיר משלים. הייתי הרוס. לא היה לי קשרים יותר. מקס לא היה קרוב עם עזרה. ידעתי שהדברים לא היו טובים בגרמניה ומאוחר יותר נאמר לי שמקס בעצמו היה במחבוא.

שבועות חלפו. אני זוכר את שמו של הפקיד במשרדו של Counsul. זה היה טיילור. אני הייתי בתוך ומחוץ למשרד שלו כל כך הרבה פעמים, ניסיתי לשנות את דחיית התצהיר שלי. היה דיון בין הארגון היהודי וCounsul. ידעו שהנאצים עמדו בדלת האחורית של הולנד. דברים היו מאוד מתוחים. מר Tayor חזר ונשנה, "זה איננו תלוי בי אלא על ההגירה האמריקנית לקבל את התצהיר".

בוקר אחד, קרא לי למשרדו מר טיילור. ללא הסבר, הוא הודיע ​​כי התצהיר שלי היה עכשיו מובן מאליו והזמין אותי לעזוב את הולנד. היום היה 20 ינואר 1940. מר טיילור אמר לי שעלי להתייצב בנמל כדי לעלות לספינה, Veendam, שעוזב ב -24 בינואר מהנמל של הוק ואן. הייתי אמור להפליג במחלקה השלישית בבטן האונייה.

אני כמובן הייתי משותק עם הודעה זו. כתבתי במהירות להורים שלי על החדשות, והבטחתי שעכשיו אני איהיה חופשי לעשות סידורים עבורם לצאת סוף כל סוף מגרמניה. רק עם הבגדים שעל הגוף שלי, כמה ספרים מהחברים שלי במחנה תקוות גדולות, עליתי על הספינה. מאוחר יותר, נודע לי ש Veendam הייתה האוניה האחרונה לעזוב את הולנד לפני פלישת הנאצית.

ארבעה חודשים לאחר הפלישה הנאצית, הגרמנים הפציצו את העיר רוטרדם במאמץ לשבור את ההתנגדות ההולנדית ולכפות עליהם להיכנע. בהפצצה נהרס כמעט כל מרכז העיר ההיסטורי, והרג כמעט 900 אנשים והשאיר 30,000 ללא קורת גג.

שום דבר לא נשמע מהחברים שלי במחנה לאחר מכן. בעת היותי במעצר במשך כל כך הרבה זמן, ב-Dachu ועכשיו במחנה הארעי הוק ואן היה לי הרבה זמן לחשוב, להרהר בגורל ובעתיד שלי. אני עזבתי את גרמניה לאחר שיצאתי מדכאו והגעתי להולנד. מצאתי את עצמי לגמרי לבד בקרב קבוצה של נערים יהודים כמוני במחנה. חלק מהילדים האלה הפכו לחברים טובים. הם החדירו בי רוח יהודית שאף פעם לא ידעתי לפני כן.

הדוגמא שלהם הפכה לדרך החיים שלי, בסופו של דבר. למדתי איתם. אחד מהם נתן לי ספר על ההיסטוריה היהודית. הוא תיאר את ההיסטוריה של היהודים בספרד ובבבל. הילד הזה הציע לי פשוט לקרוא אותו כדי להיות מעודכן. הוא היה כתוב בגרמנית. בכל ערב קראתי את הדפים אחד או שניים. ככל שזה עשוי להיראות טיפשי, נאבקתי עם הספר הזה. מתוך הקריאה הפכתי לאדם מאמין באלוקים.

מבני הנוער שהיו יחד איתי הייתה ההשפעה הגדולה ביותר עליי. בחור אחד במיוחד היה יהודי דתי ומשכיל. בכל יום שישי בערב הוא ביצע את התפילות לקבוצה כולה. הוא לא היה רב הוא היה רק ילד, בגיל שלי. היה לו סידור תפילה קטן. אנחנו גם שרנו את השירים של יום שישי בערב. הוא היה ההשפעה הגדולה ביותר אי פעם שהייתה לי. היינו רק קבוצה אחת מבין האחרים, אבל הרגשתי מרומם בחברתם. זה קרה כל כך בגלל הילד הזה עם סידור התפילה. שמחתי מאוד לשמוע שהוא גם קיבל תצהיר כפי שאני קבלתי והיה איתי בספינת הקיטור מרוטרדם.

עם ההשראה שחוויתי במחנה, עם קבוצה זו של חברים, ובמיוחד עם הבחור והסידור הרגשתי מעט רוגע וסיפוק נפשי. היו ימים בהולנד, וב-Dachu אשר זה היה נראה כאילו מעולם לא הייתי יוצא מגרמניה. נדרתי נדר לעצמי אז, עם החברים הדתיים שלי שאם אני מצליח בכלל לצאת מהולנד בחיים, אני אשתתף בכל יום שישי בערב בתפילת שבת, כל ימי חיי. יש נסיבות רבות בחיים שאתה לא יכול לשלוט על גורלך, פרט להשען על אמונה ולהאמין ביד האלוקים. לא הרגשתי ששום צד שלקחתי הייתה טעות. הרגשתי שיש "כוח עליון" המנחה את חיי. אני קיבלתי את הנעשה כרצון האלוקים. עם אמונה קפדנית זו מצאתי עבודה, התגברתי על כל מיני מכשולים וקשים בהמשך דרכי. עם המודעות הזאת, יצאתי מהולנד. לא במקרה ההזדמנות האחרונה לקבל אישור יציאה דברים מסוימים נוספים שקרו לי בדרכי לדיסלדורף שיכול שלא קרו רק בגללי. זיהיתי את היד החזקה שעוטף אותי. ברור לי שאני לא הייתי מזהה אותה בלי האמונה הנר לידי. התחושה והאמונה חיזקה אותי אחרי שהתמודדתי עם המידע, שהנאצים צועדים לכיוון הולנד. ועוד לא היה בידי האישור לצאת. היד האלוקים שסידר לי את הניירת שבועות בלבד לפני הפלישה ואני על הסיפון בספינה האחרונה שיצאה מהולנד שלעולם לא חזר עליה. הדברים הקטנים האלה הניסים במהלך החיים הנשארים בזיכרון לנצח.

נתונים נוספים לא מתוך הראיון

בתאריך ה 28 לספטמבר 1942 הלין סיימון (לבית אינשטיין) ובעלה הרמן סיימון גורשו ברכבת למחנה ריכוז Theresienstadt. בתאריך 14 לאפריל 1943 נספה הרמן סיימון ב Theresienstadt. בתאריך ה 16 למאי 1944 נשלחת הלין סיימון ברכבת ממחנה Theresienstadt לתאי הגזים באושוויץ. אלפרד סיימון נישא לאלפרידה לבית בראון והיו להם 5 ילדים. לימים הבת יהודית עלתה לישראל נישאה למנשה קם והיו להם עשרה ילדים. אלפרד ואלפרידה עלו לארץ בשנות השמונים. אלפרד נפטר ב 17 ליולי 1987 ונקבר בבית הקברות היהודי העתיק בחברון.

תאריכים מרכזיים:

הולדת אלפרד: 28 באפריל 1915

מלחמת העולם הראשונה: 28 ביולי 1914 – 11 בנובמבר 1918

עליית היטלר לשילטון: 30 בינואר 1933 (לאחר בחירות נובמבר 1932)

בחירות: 5 למרץ 1933 (הנאצים זוכים רק ב 43.7%)

השלמת הקמת מחנה דכאו: 22 למרץ 1933

חוקי נירנברג (שלילת אזרחות היהודים): 15 בספטמבר 1935

סיפוח אוסטריה לגרמניה (אנשלוס): 13 מרץ 1938

ליל הבדולח: 9-10 לנובמבר 1938

מעצר אלפרד בדכאו: מנובמבר 1938 עד ינואר 1939

בריחת אלפרד מגרמניה: מרץ 1939

מעצר אלפרד בהולנד: אפריל 1939

שחרור אלפרד ממעצר בהולנד: מאי-יוני 1939

פלישת גרמניה לפולין ותחילת מלחמת העולם ה 2: 1 בספטמבר 1939

מות ווילמין במיינץ: ספטמבר 1939

יציאת אלפרד מהולנד (בהפלגה): 24 לינואר 1940

פלישת גרמניה להולנד: 10 למאי 1940

גירוש יהודי גרמניה לגטאות: אוקטובר 1941

הפתרון הסופי (וועידת"וילה ואנזה"): ב-20 בינואר 1942

שליחת הלין והרמן ממיינץ למחנה ריכוז: 21.9.1942

ההכרזה על גרמניה נקייה מיהודים ("יודנריין"): 19 במאי 1943

מות הרמן סיימון (בטרזיינשטאט): אפריל 1943

מות הלין (נשלחה ב 16.5.44 נטריזנשטאט לאוושויץ): מאי 1944

מות אלפרד סיימון: 1987 ישראל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

סיפורים נוספים:

Search
Generic filters
דילוג לתוכן