ארץ קיסמי האהבה: מקס ברוד, קפקא וההתיישבות הציונית בארץ ישראל / נורית פגי

ארץ קיסמי האהבה: מקס ברוד, קפקא וההתיישבות הציונית בארץ ישראל / נורית פגי

לפני כחודש ימים שמענו כאן את הרצאתם המרגשת של מיכה שגריר וגיורא סאלוס אודות ילדותם בקיבוץ חפציבה. רגע מרתק במיוחד היה כאשר הקריא מיכה קטע מתוך יומנה של אימו, המתאר כיצד באוגוסט 1929 בשעת צהריים לוהטת, בה אפילו הזבובים התעלפו מרוב חום, ירדה לרציף מתוך קרון של רכבת העמק, "האשה היפה ביותר בעולם" עטופה במעיל פרווה וכובע רחב תיתורה מקושט בנוצה. היתה זו אלמה מאהלר, בת החמישים, שבאה לבקר את חפציבה שכוחת האל בליווית בעלה השלישי, המשורר פרנץ וורפל, לו נישאה רק חודש ימים לפני כן. ונשאלת כמובן השאלה, מה הביא את אלמה מאהלר, אשת החברה הגבוהה הוינאית, שהיתה ידועה ביופיה ובתבונתה, כמו גם בדעותיה האנטישמיות (למרות שהתחתנה עם שני יוצרים ממוצא יהודי) – מה הביא את הגברת הנכבדה הלא-כל-כך צעירה הזו לבלות את ירח הדבש שלה בפלשתינה הרחוקה, ומכל המקומות, מדוע החליטה לבקר דווקא בקבוצת חפציבה? והרי גם שני בעליה היהודים, לא היו כל כך גאים בעובדת השתייכותם לעם היהודי. מאהלר, בעלה הראשון, המיר את דתו, וגם וורפל, לבקשתה של אלמה, המיר את דתו. אחר כך, בסתר, חזר בו. אז מה הביא שני "סלבים" אלה בשיא החום של אוגוסט 1929 לחפציבה? חידה.

מיכה שגריר טוען, שוורפל החליט לבקר ידידים מתקופת הלימודים באוניברסיטת וינה, שהתיישבו בחפציבה. יתכן. אבל אם הרעיון היה רק מפגש רעים, סביר אולי להניח, שוורפל, כבר אז סופר ידוע, היה מצפה להם באיזה לובי של מלון מכובד בחיפה, יחד עם אשתו הענוגה, במקום לעשות את כל הדרך הארוכה ברכבת, לחפציבה צרובת השמש ומוכת המחסור. לכן הייתי מהמרת, שלא הנוסטלגיה לימי הסטודנטיאליות היא זו שהביאה את פרנץ וורפל לחפציבה, אלא הסקרנות; הרצון לראות מקרוב את הניסוי האנושי המרתק ביותר של המאה ה-20, ניסוי דרכו ניתן היה לשמוע, לדעת כל משתתפיו, את פעמי הגאולה של האנושות כולה.

הביקור בחפציבה ישנה את חייו של פרנץ וורפל. בהרצאה סיפר מיכה שגריר כיצד מפגש עם שומר יערות ארמני בחפציבה היווה השראה לכתיבת הרומן המפורסם "40 הימים של מוסה דאג", שעורר לראשונה את דעת הקהל העולמית להכרה ברדיפות הארמנים. הרומן הביא לוורפל תהילת עולם. אך וורפל לא היה היחידי, שעלה לרגל לחפציבה, ובעקבות הביקור בקבוצה השתנו חייו. ב-14 באפריל בשנת 1928 הגיע לחפציבה מפראג הרחוקה גם הסופר והוגה הדעות מקס ברוד. גם עבורו היה זה ביקור גורלי. תחת הרושם האדיר שעשתה עליו ההתיישבות החלוצית הציונית למרגלות הגלבוע, כך הוא מספר ברומן שכתב בעקבות הביקור "ארץ קיסמי האהבה", מחליט ברוד לעשות מעשה חלוצי גם הוא: על האוניה השטה מפלשתינה חזרה לאירופה, הוא נשבע להקדיש את שארית חייו להוצאה לאור של כל כתבי ידידו הטוב קפקא, כציוני.

ההרצאה שלי היום תדון בחיבור שבין ספרות יפה ובין ההתיישבות הציונית בארץ ישראל, דרך דמותו ויצירתו של המשורר, הסופר, המחזאי, הפילוסוף, העיתונאי, והקומפוזיטור היהודי-פרגאי מקס ברוד. היום מקס ברוד הוא סופר נשכח, שאין קוראים עוד את ספריו, אך אז, בעשורים הראשונים של המאה ה-20, היה סופר ידוע, נערץ ובעל השפעה רבה. באמצעות הרומנים שכתב אנסה להראות, מה היה הקסם המיוחד של ההתיישבות הציונית למרגלות הגלבוע, ואיזה חלום ניסו להגשים ילדי הבורגנות היהודית של טפליץ, פראג וברלין, שלא השתייכו לאף מפלגה או תנועה ציונית פוליטית מוגדרת, ובכל זאת בחרו להגר בשנת 1922 לפלשתינה, לארץ הגזירה. מה הוביל אותם לחוות תנאי חיים קשים ביותר, מחסור, מחלות, זבובים, וחום בלתי נסבל בקצה המדבר. ומדוע "מושבת העונשין" שלהם, כפי שקרא לה מקס ברוד, תהפוך לסמל הגאולה המתקרבת, והשראה להוצאה לאור של מי שנחשב היום כאחד מגדולי הסופרים של המאה ה-20.

ברוד נולד בשנת 1884 בפראג למשפחה יהודית דוברת גרמנית, שאיבדה למעשה את הקשר החי אל היהדות. ברוד מספר, שהחג היחידי שהמשפחה חגגה היה חג הפסח, אבל בעיני הילדים קריאת ההגדה, אותה לא הבינו, היתה רק הזדמנות להתלוצץ ולהתבדח. מבחינה תרבותית הזדהה ברוד לחלוטין עם התרבות הגרמנית והעריץ את נציגיה הנאורים; גיתה ואדלברט שטיפטר. בשנת 1902, ככל ילדי הבורגנות היהודית האמידה של פראג, החל ללמוד משפטים באוניברסיטת פראג לבקשת אביו, אבל מה שעניין אותו באמת ובתמים היו לימודי פילוסופיה, קונצרטים, ערבי שירה והצגות תיאטרון. וכך, כבר בשנת 1906, בהיותו בן 22 בלבד, יצא לאור קובץ סיפוריו הקצרים מוות למתים.

מה היתה בשורתו של ברוד הצעיר לאנושות בתחילת דרכו? ברוד מספר שעוד בהיותו נער כבן 15, העריץ את משנתו של שופנהאואר ולמד אותו בעל פה. על בסיס משנתו הפסימית, הרואה בעולם התופעות אשליה בלבד, מפתח ברוד משנה פילוסופית אותה הוא מכנה בשם "אינדפרנטיזמוס". העולם שלנו מחולק לניגודים, אומר ברוד – עושר מול עוני, חסד מול רוע, תאווה מול הסתגפות, אופטימיזם מול פסימיזם. מול כל אלה מסרב "האינדפרנט" לנקוט עמדה. הוא נשאר מרוחק במידה שווה משני הצדדים גם יחד. לדעתו, גם אם נבחר באפשרות כזו או אחרת, אין לכך כל משמעות, שכן כוח אדיר מכוון את מעשיו של האדם, מבלי שיהיה מודע לו; הטבע, האינסטינקטים, הרצון העיוור. לכן ה"אינדיפרנט" אינו רוצה להחליט שום החלטה בעלת משמעות ערכית, שתחייב אותו לפעול. הוא שם את ה"טוב" בצד אחד, ואת "הרע" בצד שני, הן בתחום האתי, הן בתחום הפוליטי והן בתחום האסתטי, ואומר שהכל זה היינו הך. יתרונה של עמדה זו הוא בכך, שחוסר הנכונות לבחור בכיוון מסוים מעניקה עולם עשיר, שבו הכל אפשרי, וכך ניתנת לאדם לפחות האפשרות לשמוח על כל מה שהוא רואה סביבו, טוב ורע. גיבור הסיפור "אינדפרטיסמוס", לו גרוטק הקטן, החולה במחלה אנושה ומרותק למיטתו, מתבונן מאושר בעולם העובר על פניו מבעד לחלון חדרו, ומסביר: "על כל מה שמתרחש אנחנו יכולים לשמוח. לא רק על המוסרי או רק על הכוחני, אלא על כל מה שמופיע. זהו האינדפרנטיזמוס."

במקום הערכה מוסרית מציב ברוד במרכז החיים את ההתבוננות והחוויה האסתטית. רק דרך ההתבוננות בפרטים, בכל הפרטים ללא משוא פנים – קטנים כגדולים, יפים כמכוערים, חשובים וטפלים, ניתן לראות את הדרו של העולם, ולחוות אושר אמיתי. החיים הם בעצם אשליה, משחק, ומה שנותר לנו, כבני אדם, הוא לבחור כיצד לשחק את המשחק, לבחור את הסגנון המתאים לנו, ולאמץ אותו כזהות אישית. אלא שלו הקטן לא רוצה לבחור סגנון אחד בלבד. הוא רוצה לחוות הכל. אם הייתי יכול, אומר לו גרוטק הקטן, הייתי בונה טירה, וכל חדר הייתי מרהט בסגנון אחר לגמרי, כדי שלא להיות בעל סגנון חד-צדדי וזר לחיים.

וברוד אכן בונה טירה, שתייצג תפיסה אקלקטית זו, שבה הכל ענין של סגנון והעמדת פנים, והחיים הם מעין נשף מסכות צבעוני אין סופי. ברומן הראשון, שפרסם שלוש שנים מאוחר יותר, "טירת נורנפיגה, רומן האינדפרנט", מביא ברוד את האינדפרנטיזם לידי שיא.

גיבור הרומן, וולדר נורנפיגה, הוא ממציא צעיר ההופך מיליונר בזכות המצאתו. הוא חי בטירה ליד העיר הגדולה, וחש ריקנות איומה. הוא מרגיש חסר זהות, ומחליט שאם יאמץ זהות כזו או אחרת, בעקבות מודל כזה או אחר, תיפטר הבעיה. וכך הוא עובר לאורך הרומן כמה גילגולים: בתחילה הוא מושפע מן הגמד השטני גואשן ומקים בטירתו את "מועדון המתוחכמים", מועדון בו מתווכחים חבריו הוגי הדעות על אמנות מודרנית. אחר כך הוא מתאהב בלוטה, צעירה פרוסית המגיעה לטירתו משטטין, מתחתן עימה, בונה בית אכרים והופך לבורגני. בעקבות אוירונט, אחיה הכריזמטי של לוטה, הוא הופך לדון-ג'ואן ומקים הרמון בגן טירתו. בהשראתו של לודולף המטיף, הוא הופך לנזיר ומתבודד במערה שמצא בגן טירתו. סופו של דבר החיפוש האינסופי אחר סגנון וזהות נכשל, ועיניו של וולדר נפקחות: "אני יודע מי אני: מפלצת, מפלצת. […] ילד של ימינו, בן-הזמן של פסי הרכבת והאימפריות הקולוניאליות, חולה מרוב התרחבות זרם התעבורה הגלובלי, חולה מרוב תיאוריות, מרוב אפשרויות, חסר יכולת להחליט, […] האדם המודרני. האינטלקט הגדול יתר על המידה. […] כדי להיות חופשי עלי להיות בעת ובעונה אחת במועדון, בבית אכרים, בהרמון, במערה, לחיות את כל הסיטואציות שהעולם מאפשר. יותר מדי! יותר מדי! לו הקטן, שתמיד היה חולה ושכב במיטה, יכול היה להיות אינדפרנטיסט, לחוות את כל הצדדים. אבל אני הבריא ומלא החיים, מת מרוב שפע." וולדר חוזר לטירתו ומתאבד בתליה.

"טירת נורנפיגה" התקבלה בתרועות על ידי הביקורת. הגדיל לעשות קורט הילר הברלינאי, שטען כי "נורנפיגה: זה היה רעם, זו היתה סערה, זו היתה נרקוזה. החוויה העילאית, העוצמתית והמשמעותית של שנת 1909. כפי שעשרות שנים קודם לכן פאוסט היה. […] אחריה היה האדם כולו נסער, לא יודע איך לחדול, אדם היה רץ משולהב בכל הכיוונים ונעשה משוגע מרוב כאב, מרוב שמחה." אך הרומן, שהיה אקורד הפתיחה עבור החוג הברלינאי והתנועה האקספרסיוניסטית הגרמנית, היה עבור ברוד אקורד סיום. הרומן הבא של ברוד יהודיות (1911) כבר נשא אופי אחר לגמרי. ברוד הפך לציוני.

מדוע זנח ברוד את משנתו ה"אינדיפרנטית" לאחר שזו זכתה להצלחה כל כך גדולה? הסיבה היתה – פראג. פראג בתחילת המאה ה-20 היתה עיר שהתחולל בה מאבק על זהות לאומית בין שני עמים יריבים: מצד אחד, עמדו הצ'כים, שמאז "אביב העמים" בשנת 1848 דרשו בעקשנות עצמאות לאומית. מצד שני עמדו הגרמנים, ובמיוחד אלה היושבים בסודטים, ודרשו להסתפח לגרמניה הגדולה. בתווך נתקעו היהודים, בין הפטיש והסדן, כבעלי לאומיות מפוקפקת וללא כל זהות ברורה. בפראג מצבם היה הקשה ביותר: הם היו "אי" קטן של יהודים אמידים דוברי גרמנית, שראו עצמם כגרמנים לכל דבר, בעוד מסביבם "ים צ'כי" פרולטרי עוין. הצ'כים שנאו אותם על היותם גרמנים ועשירים, ואילו הגרמנים דחו אותם בבוז כמי שלעולם, למרות כל המאמצים, לעולם לא ישתייכו למורשת הדם הגרמני. וכך, יהודי פראג הופכים "אינדיפרנטים". הם מסרבים לבחור בזהות כזאת או אחרת, להזדהות עם מאבקו של צד זה או אחר, אלא נותנים לגיטימציה לכל הזהויות באשר הן, כפי שעשה ברוד.

אך לא ניתן להחזיק בעמדה שכזו לאורך זמן. בסופו של דבר הצעירים האינטלקטואלים היהודים בפראג, היו חייבים להכריע לכאן או לכאן. וכך, בעקבות מצבם הבלתי נסבל, חלק מן הצעירים המיר את דתו, חלק הצטרף לתנועות קומוניסטיות וסוציאליסטיות, ששללו את התופעה הלאומית לכשלעצמה, חלק ברח מפראג והתיישב בוינה ובברלין. חלק הפך ציוני, כמו מקס ברוד.

להפוך לציוני – זו היתה החלטה קשה ביותר. הרבה יותר פשוט היה לברוח לוינה, כפי שעשה פרנץ וורפל, למשל. שכן ברוד, כמו צעירים יהודים דוברי גרמנית רבים בתקופה זו, תיעב את הזהות היהודית. ב"טירת נורנפיגה", למשל, מופיע יהודי בשם פולדי, שהמאפיינים האנטישמיים שלו לא היו מביישים את שיילוק השייקספירי. פולדי היהודי הוא איש יחסי ציבור ומתווך גס רוח, משרתם הנרצע של בני האצולה. וולדר, המעוצב בדמותו של ברוד עצמו, שונא את פולדי ורואה בו אדם מפוקפק: "יהודי גועלי […]. ממה בכלל הוא חי, המתחזה הזה? מדברים כל כך הרבה על עסקיו המפוקפקים ועל המוניטין שהוא מפברק. כך נראים הפרזיטים של החברה הזו, […] ברוקוקו היו אלה גמדים, משוגעים, קופים. כאן יכול אדם עם היהודי הזה, לרכוש פרצוף מעוות מרוב בצע כסף ופקחות…"

נקודת היציאה של ברוד בתיאור היהודי ביצירתו, קשה ביותר. היהודי הוא אדם פיקח מאוד, אך אין לו שום תחושת כבוד עצמי ואין לו כל עכבות מוסריות. הוא נוכל ומתרפס, והאינטליגנציה שלו מופנית רק לצורך הפקת רווחים מתפקידו כמתווך. נוסף על כך, כשוולדר נורנפיגה מחליט שהגיע הזמן להרחיב את נסיונו המיני, למי הוא פונה ועם מי הוא מתייעץ? עם פולדי. פולדי היהודי הוא לא רק יד-ימינם של האצילים השנואים, מי שגובה כסף עבורם, אלא הוא גם סרסור לעניני מין ואהבה אסורה. וכשלוולדר יש נקיפות מצפון, גוער בו פולדי: "מה קורה לך? בסוף יש לך נקיפות מצפון? כך לא תהיה מקובל אצלנו! אולי אתה מאמין, שהגעת לארץ המידה הטובה? לארקדיה? […] אני אומר לך, החיים הם כמו סולם בלול עופות. מלמעלה עד למטה הם מרוחים בחרא…"

זוהי דמותו של היהודי על פי ברוד בתחילת דרכו. דמות דוחה, שהמוסר הוא ממנה והלאה. והנה, עוברות ארבע שנים, ודמותו של היהודי עוברת מטמורפוזה של מאה ושמונים מעלות. פתאום היהודי הוא לא עוד מי שמוקצה מחמת מיאוס, הדמות הדוחה שברוד לא רוצה להזדהות איתה. לפתע פתאום היהודי הוא משאת נפש, "שמשון הגיבור", דמות מנהיגה ומובילה, דמות מעוררת השראה, דמות נבחרת האמורה להוביל את האנושות כולה לקראת גאולה.

בשנת 1912 מפרסם ברוד רומן בשם "ארנולד בר, גורלו של יהודי". הרומן עוסק בילדותו ובהתבגרותו של נער יהודי דכאוני בשם ארנולד, שיש לו המון כשרונות (כמו ברוד עצמו, כמובן), אבל הוא לא מצליח למצוא משמעות לחייו. "עצבות דכאונית הכבידה על ריאותיו. מה עניין אותו בעצם? מה הוא רוצה מן העולם? מה כבר הצליח להשיג בחייו? […] בהרגשה רעה מצא את חייו אומללים, בלתי נסבלים יותר. האם זאת היתה תחושה משותפת לכל בני האדם, או רק גורל טיפוסי של נער יהודי? " כך שואל ארנולד את עצמו, ונשמע בשלב הזה בדיוק כפי שנשמע וולדר ב"טירת נורנפיגה", הד למחבר הרומן עצמו, המחפש לשווא אחר זהותו. והנה יום אחד נוסע ארנולד, המתקרב כבר לשנתו השלושים (בשעת כתיבת הרומן היה ברוד בן 28), עם אימו לכפר נידח בהרי ההרץ, בו מתגוררת סבתו, אותה לא ראה כחמש-עשרה שנה. הסבתא כביכול שוכבת על ערש דווי, וזוהי הזדמנות אחרונה לראות אותה לפני מותה.

הסבתא היא אשה קשה, שיש לה התפרצויות זעם מפחידות. כמו פולדי ב"טירת נורנפיגה", קשה להזדהות איתה. היא חסרת שיניים, דוברת יידיש, וחיה בעוני רב בחדר קטן, מלוכלך וחשוך. הסבתא היתה ההיפוך המוחלט לכל מה שהכיר ארנולד בחייו הבורגנים עד כה בעיר הגדולה. אך קורה נס, ולפתע מתאהב ארנולד בסבתו. פתאום הוא רואה בה דמות מתריסה, המזכירה בתעוזה שלה ובהתפרצויות הזעם שלה דמויות מהברית הישנה. לפתע, מתחת לחזות הדוחה, הוא רואה בה קדושה. הוא לא יכול היה להסביר זאת, אך היתה לו הרגשה "שמתחת לחוסר היציבות של תבונתו החקרנית, וממעמקי אינסטינקטים אפלים, קרבת דם ומורשת, היא אחזה בקרביו ביד ברזל מצווה, וגררה אותם לעבר סדר חיים חדש לגמרי."

בעקבות שיחות עם הסבתא, מבין ארנולד שני דברים. האחד – שהוא שייך לעם היהודי, לטוב ולרע. זה גורלו. ואז "בפעם הראשונה בחייו אהב את עצמו… הוא מצא שהוקל לו, כאילו הכיר בעובדה שהוא תוצאה של נדודיהם ומעשיהם הרעים של אבותיו […] ארנולד הרגיש אדמה תחת רגליו, זה מה שזה היה, לראשונה… חש את מנהיגותם הטבעית ויכולתם לספר סיפורים, ואת כניעתם לגורל שהוטל עליהם למען האנושות, גורל שלא ניתן לרדת לפשרו ולפיכך גם לא לגנותו."

אי אפשר להבין את הגורל היהודי, אך גם אי אפשר להתכחש אליו. זוהי משמעותה של הבחירה במילה "גורל" בכותרת הרומן "ארנולד בר, גורלו של יהודי". דבר נוסף שמבין ארנולד ברומן הוא, שכיהודי הוא נבחר. נבחר להורות את הדרך המוסרית לכל האנושות, וזאת עליו לעשות כסופר. שכן היהודים הם עם נבחר של "מנהיגים מטבעם ומספרי סיפורים".

וברוד אכן מילא את התפקיד שנטל עליו ברומן זה נאמנה, והחל משנת 1913 החל לכתוב אין ספור מאמרים העוסקים ביהדות וציונות, כגון: "הסופר היהודי בשפה הגרמנית", "רפורמה, יהדות ומחשבה חופשית", "פרגמטיות יהודית", "מנגינות יהודיות", "ההתיישבות היהודית בפלשתינה", "הציונות כאמונה באנושות", "סוציאליזם בציונות", וזאת בנוסף להחלטה לעסוק בפעילות פוליטית של ממש, הכוללת נסיעות, הרצאות ונאומים במסגרת התנועה הציונית בצ'כוסלובקיה.

מהי היהדות עבור ברוד? ברוד הושפע מהמסה של הוגו ברגמן "קידוש השם" שהופיעה בשנת 1913, בה הוא טוען, שהאדם נתבע להתמסר ככל יכולתו לתיקון מוסרי של עצמו ושל החברה האנושית. "קידוש השם", מפרש ברגמן, הוא קידושה של ההויה באמצעות המעשה הטוב, וזהו תכלית קיומו של העם היהודי – לקדש את האל על ידי יצירת חברת מופת מוסרית, עצמאית ואוטונומית.

"הייתי מוקסם מן ההוכחות הפשוטות והחזקות של ברגמן", כתב ברוד באוטוביוגרפיה חיי מריבה. "הן חיו בקירבי. משפטים כמו אלה דלהלן עמדו לנגד עיני באותיות גדולות: "מי שעושה מעשה מוסרי, כמו למשל שופט הצדק, נעשה שותף למעשה בראשית. וכמו שהאדם מחדש על ידי המעשה המוסרי שלו את מעשה הבריאה של אלוהים, כן גם להפך, בחטאו של האדם כרוך ביזויו של אלוהים." האהבה מקבלת משמעות רחבה, קולקטיבית. רק מתוך אהבה, מבין ברוד, יכול לבוא מרפא לא רק לנפשו של האדם, אלא לעולם כולו. ללא אחווה זו, כל תיקון חברתי הינו חסר ערך.

תפיסת אהבה חדשה זו, היא שהובילה את ברוד לכתוב את הרומן הידוע דרכו של טיכו ברהה לאלוהים (1915). ביסוד הרומן מונחת מערכת היחסים המעונה שמנהל האסטרונום טיכו ברהה עם יוהן קפלר הצעיר, הקורא תגר על תורתו. טיכו מזמין את קפלר לביתו, מראה לו את רשימותיו ולוקח אותו תחת חסותו. אלא שמאחורי האהבה וההערצה ללא גבול של טיכו לגאונותו של קפלר, מסתתרת קנאה גדולה. יום ולילה מתענה טיכו בתחושות סותרות של שנאה ואהבה לקפלר תלמידו-יריבו, עד שבסופו של דבר הוא מחליט לגרש אותו מביתו. אך כשמגיע הקיסר רודולף השני לפראג, ומביע בשיחה עם טיכו את הסתיגויותיו מקפלר ותורתו החדשה, מגן טיכו על קפלר למרות קנאתו העזה. הוא מבקש מן הקיסר שדווקא קפלר המתנגד לתורתו, הוא ולא אחר, יהיה היורש שימונה לאסטרונום החצר לאחר מותו.

כשיוצא טיכו מן המפגש עם הקיסר, הוא חש ש"רק השעה הזאת – ולא סמיות העיניים שלפני כן – היתה הנעלה שבכל שעות חייו. […] הה, אושר! לטובת עצמי לא פעלתי כלום אצל הקיסר, אולם לטובת קפלר הכל מה שאויתי. הה, מה נעלה ומלאת משמעות הנה המטרה הזאת; להיות חכם ונבון לטובת הזולת ולא לטובת עצמי. הנני עובד עבודת אלוהים, הנני עושה שליחותו. […] ממעל מתוך העננים שולח האלוהים את ידו, ומעל הארץ מעל ראשי אני נושא אליו את חוכמתי ומושיטה לעזרת אדוני."

התגלות אקסטטית זו התעוררה בטיכו בהשראת מפגשו עם המהר"ל, נציגה של יהדות פראג, בשעה שהמתין בחצר הקיסרות להיקרא לשיחה אצל הקיסר. לשאלתו של טיכו את המהר"ל כיצד אפשר לשאת את כל הסבל והצער שבקיום האנושי, עונה הרב: "האלוהים קיים לא בשביל הצדיק לעבדו ולתמוך בידו, כי אם הצדיק חי בעולם בשביל לעבוד את ה' ולתמוך בו." על האדם, לפעול, לעשות את המעשה המוסרי והטוב, ובכך לשנות את העולם. ומהו האמצעי הנתון בידו לשינוי פני העולם? האהבה. "האהבה היא כניסת הנס לעולם הזה. בשל הנס הזה, הכל – ידידות והומניזם אצילי – נעשה אפשרי", כותב ברוד. רק האהבה יכולה לאחד בין חומר ורוח, ומאפשרת, בדרך שאינה רציונאלית, לשאת בסתירה העומדת בסיס העולם.

ואכן, במהלך מלחמת העולם הראשונה, ניסה ברוד לעזור ככל יכולתו לזרם הפליטים היהודים מגליציה, שהציף את פראג. הוא לימד בהתנדבות ספרות עולם בבית ספר לנערות פליטות, והיה אחד האינטלקטואלים היהודים הבודדים שהתנגד למלחמה מראשיתה. כמטרה מיידית שאף ברוד בראש ובראשונה לאוטונומיה יהודית ולרנסנס תרבותי ורוחני בגולה עצמה. לכן במהלך המלחמה יצר קשרים עם ההנהגה הצ'כית ועם מסריק, מה שהוביל בסיומה להכרה בזכויותיו הלאומיות והתרבותיות של העם היהודי בצ'כוסלובקיה. הוקמה המועצה הלאומית היהודית, וברוד נבחר לכהן כסגן נשיא בה. אך במקביל, שאלת ההתיישבות בארץ ישראל כפתרון רדיקלי יותר לבעיה היהודית, החלה להעסיק גם אותו. וכך אנו עדים להתכתבות חריפה בשנת 1915 בין מקס ברוד להוגו ברגמן, ששירת בצבא האוסטרו-הונגרי בזמן המלחמה, על האופי העתידי של ההתיישבות הציונית בארץ ישראל. בניגוד לרצונו של ברוד לראות בפיוס ובאהבה בין שני העמים היושבים בארץ-ישראל ערך עליון, רומז לו ברגמן במכתב מהחזית שקיימת התנגשות ברורה "בין טובתם של הערבים לבין טובתם של היהודים בארץ-ישראל, מקום שם מוטלת עלינו אמנם החובה שלא לקפח את הערבים, אבל רק עד היכן שטובת עמנו מתירה זאת". על כך עונה ברוד:  "על מכתבך מוכרחני להשיב בלאו פסקני. מוטב לי שאהיה פרא משאהיה יהודי בעל שאיפות לאומניות אימפריאליסטיות.[…] תיקונים חומריים אפשר להשיג בדרך של תיקון פנימי ולא בדרך של מלחמות גזל. ואשר ליהודים והערבים. חובה עלינו להעלות את פיתוח הקרקע במדה כזו, שיהא מקום בארץ לשני העמים גם יחד.[…] אילו זכיתי והנהגתה האחראית של המדיניות היהודית היתה בידי, כי אז הייתי מראה לעולם כולו את הדוגמא של מדיניות הבוחרת באביונות בחומר ובעשירות הרוח בלבד, מדיניות של צדק.[…] רוצה אני או מדינה למופת או לא כלום! מוטב שתאבד היהדות משתוותר על מחשבת הצדק הדתית שלה. (גם לא יתכן לעשות מזיגה של השקפתך והשקפתי: לעת עתה לראות את היהודים עם ככל העמים, ואחר כך, בשבתם בארץ, להשגיב את האידאל שלהם. כמעט חושש אני, כי זו היתה שגיאתו של משה! משום כך נתפרעו היהודים כה מהר, כי כפראים חדרו לארץ. עם ההאחזות השניה יש לנהוג מלכתחילה (וכך נעשה הדבר בעיקרו) לא בדרך גרמנית ולא בדרך ביסמארקית אלא בדרך אלוהית. באופן שנהיה לברכה בפי הערבים ולא לקללה!… חובה עלינו לתבוע באופן מוחלט רק את מזער התנאים הגשמיים בשביל ההתפתחות הרוחנית, ותו לא." עונה לו ברגמן, שלמרות שהיה פילוסוף, היה נטול אשליות לחלוטין: "…זה הדבר שעליו אוכיחך: חוסר חוש המציאות! האידאליזם אסור לו לעצום עיניו מפני המציאות, וזאת אתה עושה ידידי היקר…הדיבור על כיבוש הארץ שנעשה לא בדרך ביסמארקית, או אף כדבריך, בדרך אלוהית, אינו לדאבון הלב אלא אידיליה שאתה מעלה בחלום.[…] כמובן מסכים אני ומסכים שנמנע מסיכסוכים […] אך מודה אני כי עם כל רצוננו הטוב אי אפשר להמנע מהם, אם ברצוננו לבוא לארץ.[…] כי למה ילך לו הערבי לארם-נהריים לבקש לו חלקת אדמה שם, אם אבותיו ישבו כמה דורות באדמת מרחביה, כנרת וכו'? מר ברוד יקירי, סכסוכים הם אלו, ואין שום טעם לנהוג מנהג בת-יענה. ואם אעלה בדעתי כמה טינופת, שוחד, דיכוי, היה במנהג שנהגו בערבים בארץ, הרי איני יודע אם לא היתה דרכו של משה, דרך החנית, טהורה ואצילית יותר…" וברוד עונה לו בהחלטיות ומסיים בכך את הויכוח: "סבורני כי עם המתייחס ברצינות אל התעלותו הרוחנית ילמד יותר ויותר להזדכך מהזוהמה החמרנית, מתאוות הבצע, מהקפיטליזם, מיצר העוולה שבתוכו.[…] אילו השכילו הרומאים לתקן את התיקונים הפנימיים לפי עצת הגרככים אצילי הרוח, כי אז לא הוצרכו לא לכבוש את העולם ולהתעשר מרכוש גזול ולא להתמוטט לבסוף מבפנים כבית של קלפים. – זה משפט האלוהים! לא אלוהים עומד לימינם של הליגיונות החזקים, אלא השטן. אם אמנם תקום מלכות כזאת של הרוח (בארץ ישראל?) או אז יש לגונן עליה עד טיפת הדם האחרונה. אבל אולי לא יהיה צורך בזה. המופת שלנו עשוי לפרוק את הנשק. אולי! על כל פנים: זה מקרה הגבול האפשרי היחיד של המלחמה, שאני מסכים לו… אך ארחיק לכת: אני אומר כי כיבוש שטחים במלחמה, מגביר את העצלות הרוחנית ואת יצר העוול שבתוכנו."

סלידתו של ברוד מן הסדר הקפיטליסטי בולטת בהתכתבות הזו. ברוד הושפע ממשנתו של גוסטאב לנדאואר, ידידו של מרטין בובר, שחשב שלהיות יהודי, פירושו לרצות לתקן את העולם, ובציונות ראה "בשורה רוחנית אוניוורסלית"; היהדות, כך סבר, צריכה להעניק למפעל הסוציאליסטי את היסוד הקהילתי. דרך הסוציאליזם תשתחרר היהדות מן הברית הכוזבת שכרתה עם הקפיטליזם ותשוב אל העולם כיסוד של "קהילה חופשית וצודקת".

וכך, לאחר שהפך מ"אינדפנטיסט" לציוני, והכיר בהשתייכות לעם היהודי, ולאחר שניסח את בשורתה של היהדות לעולם כתמצית הפתגם "ואהבת לרעך כמוך", החל ברוד לראות את ההתיישבות הציונית כאפשרות של גאולה עוד בעולם הזה, כביאת ימי המשיח.

ב-10 לאפריל 1928 מגיע ברוד לביקור בארץ. במהלך המסע הוא מבקר, בליווית הוגו ברגמן, בקיבוצים בית אלפא וחפציבה. ברגמן כותב ביומנו שהאוירה בחפציבה היתה מאוד שפופה. בגלל הבצורת החברים איבדו שני שליש מהיבול. ובכל זאת, הביקור בחפציבה עושה רושם אדיר על ברוד.

עם חזרתו לפראג הוא מפרסם את הרומן הציוני "ממלכת הקסם של האהבה". ברומן מנסה ברוד לענות על צורך כפול: האחד, למסור את רשמיו על הביקור בקבוצת חפציבה. השני, להתמודד לראשונה, לאחר ארבע שנים, עם מותו של ידידו הקרוב ביותר קפקא, שנפטר משחפת בשנת 1924. "ברומאן שלי "ממלכת הקסם של האהבה" נושא גיבור הרומן ריכארד גארטא הרבה מקווי אפיו של פרנץ אשר נחרתו במוחי ובליבי", כותב ברוד בביוגרפיה על קפקא, אותה פרסם בשנת 1937, כעשר שנים מאוחר יותר. "באותם הימים, ארבע שנים אחרי מותו, עדיין לא הייתי מסוגל לכתוב ביוגרפיה עניינית…. אז עוד חייתי עם הידיד הבלתי נשכח, תמיד עמד לצידי במלוא מובן המילה… גם היום לא אוכל לספר דברים הולמים ומאלפים יותר על… השנים הראשונות להיכרותנו ועל העמקת ידידותנו… מכפי שעשיתי זאת ב"ארץ קסמי האהבה".

ברוד מוצא דרך מיוחדת לחבר בין קפקא ובין קבוצת חפציבה. הוא ממציא לקפקא אח בשם אריך, שהופך לחלוץ, עולה לפלשתינה ומתיישב בקבוצת אפונה, למרגלות הגלבוע. אבל אריך אינו גיבור הרומן. גיבור הרומן הוא כריסטוף נאווי, היושב בפראג, (בן דמותו של ברוד כמובן), ידידו הקרוב של ריכרד גארטא המת, שהשאיר אחריו ערמות של כתבים, ולכריסטוף אין צל של מושג מה לעשות איתם. לכן מחליט כריסטוף לשוט באוניה לפלשתינה, לחפש את אחיו הצעיר של גארטא, ולשאול אותו מה לעשות עם הכתבים. נוסף על כך, בכוונתו לנסות לשכנע את אריך לחזור בו מן ההרפתקה המטורפת בפלשתינה ולשוב עימו לאירופה.

הפרק הראשון מתחיל בצלצול פעמונים המבשר על סופו של עידן: "פעמוני האוניה צלצלו שוב ושוב, דקה אחרי דקה, בכוח ובעקביות. "לנטוש את האוניה, כולם על הסיפון"… זו היתה המשמעות של צלצול הפעמונים. ואז, מעל ההמולה, עלתה וירדה צפירה מבהילה ושריקת דודי קיטור." ואם הקורא החמיץ את הסימליות של צלצול פעמוני הגאולה, טורח ברוד להביא אותה באופן מפורש מפיו של גיבורו, כריסטוף: "היה עליו להודות שתרגיל האעזקה הטיפשי על אונית הקיטור היו כצלצול פעמון המודיע על חיים חדשים, על השתחררות מקשרים ישנים, והכנת הדרך למען סדר חדש."

ואכן, לקראת סופו של הרומן, כשמגיע כריסטוף לפלשתינה, הוא חוזה בהתממשותו של העידן החדש עליו הכריזו הפעמונים: הוא מגיע לקבוצת "גבעת אפונה", העוסקת בייבוש הביצות לרגלי הגלבוע. כבר תוך כדי הנסיעה מחיפה לגלבוע, תוך כדי דיאלוג עם חיה לוין, חברת הקבוצה, מגלה כריסטוף את יומרתם של אנשי הקבוצה לשנות את העולם. חיה מסבירה לכריסטוף שאריך, אחיו של גארטא (הלוא הוא קפקא) לעולם לא יעזוב את הקבוצה: "המשמעות היא עזיבת הארץ הממלאה את חלומות עמנו, או יותר נכון, את חלומנו לאנושות טובה יותר, שבה לא יהיה יותר ניצול." "אם כך, יש לך נטיה לסוציאליזם?", שואל כריסטוף. "לא נטיה, בבקשה", עונה חיה. "אני סוציאליסטית. הייתי בקבוצה רק כמה ימים, אבל אינני יכולה לדמיין חיים אידאליים חוץ מאשר כויתור על הרכוש הפרטי."

תגובתו הראשונה של כריסטוף למראה הקבוצה היה, שריכרד גארטא, אחיו של אריך, היה שולל אותה. הנשים צרובות השמש בבגדי הגברים, הרצון לחזור אל הטבע ולחיות חיים פרימיטיביים, כל זה היה מאוד מאולץ ולא טבעי בעיניו. והקשיים בפניהם עומדת הקבוצה: הילדים החולים במלריה, הרזון של חברי הקבוצה, שולחן האוכל השחור מרוב זבובים, המחסור בכסף, שמנע מחברי הקבוצה לאכול בשר, היבול הדל בשל הבצורת, הצריפים הריקים ובהם רק מיטות שדה, שולחן כתיבה, כמה ספרי חקלאות על המדף, אבל גם פאוסט של גיתה. כל זה נדמה היה בעיני כריסטוף כ"מושבת עונשין", פראפרזה על סיפורו הידוע של קפקא. אבל בערב הביקור, אחד "האיכרים" הללו ניגן בפסנתר שהוצב בחדר האוכל יצירות של בטהובן. מסתבר שאותו "איכר" יש לו תואר במשפטים, אבל כאן, בקבוצה, הוא הפך לסיס וסנדלר. ופתאום נזכר כריסטוף שגארטא (הלא הוא קפקא) תמיד ערג למקצוע פשוט של עבודת ידיים. בעיניו זו היתה הדרך הנכונה והנעלה להעביר את החיים.

כריסטוף, עדיין אחוז ספקות, שואל את אריך: "אז זהו קומוניזם בלי שימוש בכוח, בלי פיקוח של המדינה מלמעלה?". "זהו קומוניזם התנדבותי של קבוצה אחת" הוא עונה. "אם לא היינו כולנו חברים, זה לא היה מתרחש. אנחנו חייבים להבין אחד את השני. עשינו הסכם, שבו כל אחד מבין ומכבד את השאר." "ומהי מטרתכם?" מקשה כריסטוף. "להוכיח לעצמנו ולאחרים, שהצדק אפשרי בעולמנו." עונה אריך. וכשכריסטוף מפקפק בסיכויי הצלחתו של ישוב אחד להשפיע על העולם כולו, עונה לו אריך בטון החלטי: "אנחנו לא היחידים כאן. בעמק לבדו היו רק עד לפני כמה שנים רק שתי קבוצות, כעת יש חמש עשרה. תחשוב על כל העמק, או אפילו על פלשתינה, במקומות שאין בה ערבים, – ולבסוף תחשוב אפילו על האיזורים הערביים, כתוצאה מההשפעה שלנו, – כולה תהיה מכוסה ברשת של קהילות קולקטיביות על פי המודל שלנו; זאת תהיה בוודאי ההוכחה." אמנם הציונות מכוונת בראש ובראשונה לעם היהודי, מסביר אריך, אך "לעם הזה, שהוא כל כך נגוע בשנאה עצמית, בהרס עצמי, בציניות, צריכה להנתן תודעה חדשה… עבורי זוהי משמעות הציונות. רציתי באמת לדעת איך יתנהלו היהודים. אני סקרן לראות. ואנחנו נוכל לדעת רק אם נתחיל בחיים עצמאיים משלנו. האם למשל הכפרים שלנו יהיו נקיים, או לא; האם ביכולתנו לנהל עיר, – מי יכול לדעת? אולי נזדעזע ממה שנגלה, ואולי נתמלא שמחה – מי יודע?… הציונות היא נסיון רציני של הכרה עצמית. אולי הוא יותר מזה, אבל אני שמח שמטרתו היא ידיעת האמת."

אבל מהר מאוד מתבהר לכריסטוף שהמאמץ החלוצי שהוא עד לו, הוא הרבה מעבר לסתם נסיון התיישבות, מדובר ממש בפעמי המשיח: "הוא אהב אותם: הוא הרגיש שהם עומדים כאן כחלוצים, לא רק של העולם היהודי אלא של העולם כולו, ושהם השקיעו את כל נשמתם במשימה הזו. הם היו גזע של משיחים, שלקחו על עצמם את כאבו של העולם."

לא מפתיע, כותב ברוד ברומן, שהרקע להתיישבות משיחית שכזאת הוא המדבר. רק במדבר, מקום בו הצרכים מועטים והקרבה לטבע ולאל גדולה, תיתכן התיישבות טהורה, ללא שפיכות דמים. רק כאן, בארץ שאינה שייכת לאיש, לא נשדד אף אדם משום דבר. זהו הקומוניזם האמיתי, סדר סוציאלי שלא חייב להשתמש בכוח הזרוע ובאלימות, כפי שקרה ברוסיה. וכך תביא ההתיישבות החלוצית את ימות המשיח.באמצעות הקורבן, תגיע הגאולה.

ואכן, גם לחיי כריסטוף מגיעה הגאולה. אריך מספר לכריסטוף הנדהם, שאחיו, גארטא (הלוא הוא קפקא), היה בליבו ציוני, למרות שלא הזדהה כלפי חוץ ככזה. הוא רצה לעלות לפלשתינה, הוא למד עברית במלוא הרצינות. ותוך כדי הדברים לפתע נזכר כריסטוף בחדרו של גארטא. היה זה חדר סגפני, מיטה, שולחן כתיבה, ושתי תמונות על הקיר. אחת מהן היתה הדפס של איכר החורש את אדמתו.

התמונה שהיתה תלויה כנראה בחדר של קפקא.

תמונה זו גם מופיעה כוריאציה בפלקט של הקונגרס הציוני, ובפרסומים של הקרן הקיימת לישראל. כעת מבין כריסטוף שממשיך דרכו האמיתי של גארטא, הוא אחיו, אריך הציוני, "בעל קרבת הדם שלפתע הופיע בקצה המדבר".

גלויה של הקונגרס הציוני החמישי, 1901

בהיותו על האוניה השטה חזרה לאירופה, מבין סוף סוף כריסטוף מה היא שליחות חייו. "הוא יעבור בתשומת לב על כתביו של גארטא, ואחר כך, בעקבות כוכבו המנצנץ של גארטא, יקח על עצמו משימה אחרת, בתקווה לכוח ומזל טוב." וברוד אכן לוקח על עצמו את המשימה של פרסום כתביו של קפקא, משימה לה התמסר עד סוף חייו, ובזכותה שמו נשאר בתודעה ההיסטורית עד היום.

אך את הביוגרפיה הידועה של קפקא נאלץ ברוד להדפיס מחוץ לגבולות גרמניה. לאחר עלייתו של היטלר לשלטון בשנת 1933, הוכנסו ספריו של ברוד, כספריהם של כל הסופרים היהודים, לרשימת הספרים האסורים על הקורא הגרמני. פול זולנאי, המוציא לאור הקבוע של ברוד, שהיה תלוי בקהל הקוראים הגרמני, מחליט לנתק את קשריו עימו. מעתה ואילך נאלץ ברוד להוציא לאור את יצירותיו בהוצאת הספרים Allert der Lange באמסטרדם. את יחסיו המתערערים עם ההוצאה לאור הוינאית, ואת המשבר העמוק אותו הוא חווה בשל רצונם של הגרמנים למחוק מקרבם כל זכר לנוכחות יהודית, הוא מתעד ברומןהאשה שאינה מאכזבת. לעומת השבר שחווה ברוד בין היהודים לגרמנים באירופה, מציג ברוד את מערכת היחסים בין היהודים לערבים בארץ ישראל כדוגמא ומופת לאנושות כולה.

בסוף הרומן מספר פועל יהודי בשם יעקב ברזילי, הנשלח לאירופה כדי להשיג עזרה בבניית בית ספר משותף לילדים יהודים וערבים, שבארץ ישראל נוצרת הזדמנות לפתור אחרת את בעיית הלאומיות. כשיש שני עמים, האחד החזק – שזה היהודים, והשני חלש – שזה הערבים, חייבים לפתור את הבעיה לא באמצעות כוח ופוליטיקה, אלא באמצעות חינוך, באמצעות שינוי הנפש לעומקה.

כדוגמא מקריא ברזילי ליוסטוס, גיבור הרומן, קטע מתוך יומן, וזוהי תמציתו: בשעת הצהרים חורפית, יצא ברזילי לקרוא לילדי הישוב לבוא לאכול בחדר האוכל, והנה גילה אותם בוואדי, יושבים על אדמת האפנדי, ביחד עם הילדים הערבים. הילדים ניסו לתקשר זה עם זה בהתלהבות באמצעות המילים המועטות שידעו זה משפתו של זה. במהרה הוזמנו הילדים הערבים לבוא למחרת בבוקר ליישוב היהודי, כדי לראות אותו מקרוב, כי "אנחנו רוצים להיות ידידים". בדרך חזרה לישוב מחליטים הילדים היהודים בינם לבין עצמם ללמוד לקרוא ולכתוב בערבית, וללמד גם את הילדים הערבים קרוא וכתוב, ואחר כך – גם ללמד אותם עברית, כי "עשינו איתם ברית עולמים. תמיד נהיה ידידים". אחד הילדים מוציא מטבע מתיקו ואומר שיתן את המטבע לידידו החדש עבדאללה, והשני מודיע שיכין עבור הילדים הערבים ארוחה. ואז מתחיל ויכוח בין הילדים. אחת הילדות אומרת: "אנחנו ניתן להם את השאריות מן הארוחה שלנו", וחברתה כועסת: "את חושבת שהם כלבים? הם אנשים בדיוק כמונו". אחד הילדים לוקח כף כרובית מצלחתו ומניח בהפגנתיות את הכרובית בקערה גדולה: "הקערה שייכת לערבים, הם צריכים לקחת חלק בכל דבר משלנו", הוא מדגיש, ושאר הילדים עושים מיד כמוהו. וכך מתמלאת הקערה כולה.

יוסטוס גיבורנו מתמלא אושר, הוא על סף דמעות. "יש תקווה" הוא ממלמל. וכך, מסיפור סימלי, המתרחש בחברת ילדים, מנסה ברוד להעביר את מסר האהבה כדוגמא ומופת לתהליכים פוליטיים בין עמים. גם לאחר מלחמת 1948 המשיך ברוד להחזיק ברעיון, שהדרך היחידה לפתור את הסכסוך היהודי-ערבי, אם הוא ניתן כלל לפיתרון, היא האהבה. "יהיה עלינו לאהוב את הערבים", אומר דב פופר, עיתונאי ימני קיצוני וחלוץ ממוצא פולני, להלפין, גיבור הרומן אונמבו (1948). "רק אחר כך נוכל לעשות עימם צדק. אין דרך אחרת. […] למען השלום, אם אחיה כדי לראות אותו, אני מחזיק בדעתי. עלינו לאהוב את הערבים. זה יהיה קשה. אבל אסור שיהיה אחרת."

המציאות כמובן הראתה אחרת. גם באירופה וגם בארץ. בשנת 1939 בורח ברוד ברכבת האחרונה היוצאת מפראג, בעוד גדודי הורמאכט עוברים את הגבול ומספחים את צ'כיה. ברוד מגיע לארץ-ישראל, וכאן הוא מתגורר בתל-אביב ועובד עד יום מותו, בדצמבר 1968, כדרמטורג בתיאטרון "הבימה". לא פעם הצהיר שהשנים הפוריות והמאושרות ביותר בחייו היו שנים אלה, בהן חי במולדתו החדשה.

דברים אלה מביאים אותי לסיום הרצאתי, ולמאבק הקשה המתנהל בשנים האחרונות, בין הספריה הלאומית בירושלים ובין הספריה הלאומית הגרמנית במארבך על ארכיונו של ברוד. זהו מאבק ההולך ומקצין בין שני כוחות לחלוטין לא שווים, מאבק בין דוד וגוליית, שכן מול הספריה הלאומית חסרת התקציב שלנו, סוללות של עורכי דין שנשכרו על ידי בנותיה של אסתר הופה, מזכירתו של ברוד, כביכול יורשת הארכיון. בנוסף להם, ישנו עורך הדין אותו שכר הארכיון הלאומי הגרמני מארבאך כדי להגן על האינטרסים שלו בפרשה.

הגרמנים טוענים שהיות ויצירותיהם של ברוד וקפקא נכתבו בגרמנית, הם שייכים למורשת התרבות הגרמנית. זאת למרות שספריהם של השניים נשרפו בכיכר העיר, ואם הם עצמם היו נופלים בידי הנאצים, לא היו נשארים בחיים. אבל גרמניה של היום היא כביכול גרמניה חדשה, וחוץ מזה, כדברי הביוגרף של קפקא, ריינר שטאך, שהתגייס למאבק לטובת מארבאך, בישראל "חסרים אנשים מומחים בשפה ובסביבה של הטקסטים בשפה הגרמנית מתחום התרבות של אותם ימים בין וינה, פראג וברלין… הכל היה עשרות שנים בטרם הגיע ברוד לפלשתינה – לדבר כאן על נכס תרבות ישראלי, נראה לי לגמרי לא לעניין. בישראל אין היום לא מהדורה של כל כתבי קפקא ולא רחוב אחד על שם קפקא. ואם תחפש ספר של ברוד בעברית, תצטרך ללכת לחנות ספרים עתיקים."

אלה כמובן דברי הבל מרושעים. יש בארץ לא מעט חוקרים בעלי שם בינלאומי בספרות יהודית-גרמנית, ואפילו ארבעה רחובות על שם מקס ברוד – בפתח-תקווה, באר-שבע, תל-אביב ונתניה, ושני רחובות על שם קפקא – בתל-אביב ובנתניה. מיד לאחר מותו ניסתה הספריה הלאומית לבוא בהצעות מפתות לגב' אסתר הופה, אשר קיבלה מברוד בצוואתו את הזכות להחליט היכן ימוקם הארכיון שלו. הספריה הלאומית היתה אז בעדיפות ראשונה, והיה ברור לכל, גם לגרמנים עצמם, שמקום ארכיונו של ברוד חייב להיות בארץ אותה ראה כמולדתו. כך כתב פרופ' פול ראאב, מנהל ארכיון מארבאך לשעבר, לאסתר הופה ביוני 1983:

"אני רוצה רק לומר לך, שאני מאד עצוב על כך. החמצת בכך את ההזדמנות האחרונה, לאכסן את מסמכי מכס ברוד בימי חייך, כפי שהוא בוודאי רצה זאת בחייו, אבל למרבה הצער לא הורה זאת חד-משמעית בצוואתו. כעת יהיו מסמכים אלה ביום מן הימים, כמו גם מסמכיו של פרנץ קפקא, לכדור משחק של אינטרסים אישיים, וזה לא מגיע למכס הטוב שלך…. את הסיכוי הגדול ביותר של חייך, את החמצת, כך חייב אני לכתוב לך במר לבי….זו אכזבה מאד גדולה עבור הספריה, שהערמת "אם" ו"אבל" כה רבים, שהמשא ומתן לא יכול היה להגיע לכלל סיום. האוניברסיטה והספריה הציעו לך הצעות כה יחודיות לטובת ברוד, שאיננו מכירים בגרמניה. שהיו מוכנים לייסד פרס מכס ברוד, להעניק מלגה, לערוך סימפוזיון ולהכין קטלוג, את כל זה מצאתי בביקורי כבלתי רגיל ויחיד במינו. כך שבין אם תביני או לא תביני את אכזבתי וצערי, הרי את הנימוקים שאת כותבת, גברת הופה היקרה, איני יכול כלל להבין נכונה. את כל זה אני מוצא עצוב מאד עבור מכס ברוד."

ולד"ר נדב, שהיה מנהל הספריה הלאומית באותו זמן כתב בנושא זה:

"אני מתפעל איזו הצעה נדיבה הצעתם מצד הספריה. זה לגמרי בלתי רגיל, ההשקעה מאד מאד גדולה. אני יכול לתאר לעצמי, איזו עבודה הושקעה, בטרם אפשר לכתוב משהו כזה. אז אתה יכול לתאר לעצמך, כמה עמוקה אכזבתי, שמסמכי מכס ברוד אינם שוכנים לרגל יום הולדתו המאה במקום היחיד בעולם שאליו הם שייכים."

לפרופ' פול ראבה, מנהל ארכיון מארבאך, בשנת 1983, היה ברור שארכיון ברוד צריך להיות בספריה הלאומית של ישראל. אבל היום, בשנת 2010, מעמדה של מדינת ישראל, כמרכז התרבות של העם היהודי, כבר לא מה שהיה. "זה הכל ענין של כסף", אמר חוקר הספרות הגרמני קלאוס ואגנבאך, שביקר לאחרונה בארץ ביריד הספרים, ומניח את האשמה כולה לפתחי הממסד הישראלי: "מעולם לא היה בישראל עניין רציני בכתבי היד המקוריים של ברוד, וגם לא במכתבים, כי אז המדינה היתה רוכשת אותם בכסף." כביכול, רק הגרמנים מעונינים בהם, ולכן הם מוכנים לשלם כסף עבורם, והרבה. אבל מה לעשות, שפעם, לא היה עולה בדעתו של אף הוגה דעות ציוני, להעניק לבית הספרים הלאומי את ארכיונו תמורת כסף. כדברי מזכירתו של מרטין בובר, מרגוט כהן, אשר הצהירה בבית המשפט: "פגשתי את מכס ברוד בספריה הלאומית זמן קצר לפני מותו בסוף שנת 1968. הוא התאמץ במיוחד להגיע לירושלים בגילו המבוגר ובמצבו הבריאותי…. באותה פגישה אמר לי מכס ברוד שחשוב לו שארכיונו יהיה באותו מקום בו נמצאים הארכיונים של חבריו, פליקס וולטש והוגו ברגמן, ובפרט של מרטין בובר אותו כה העריץ. נודע לי כי נשקלת אפשרות למכור את הארכיון של מכס ברוד לכל המרבה במחיר. אפשרות זו מנוגדת לגמרי לרצונו של מכס ברוד, שלא העלה על דעתו שהארכיון שלו יהפוך לרכוש "חומרי". בהיותי בת התקופה וכמזכירתו ומכירתו של מרטין בובר ובני חוגו, שכלל את מכס ברוד, אני יכולה להעיד שרעיון כזה גם לא היה מקובל בעליל לא על מכס ברוד ולא על אישי רוח ויוצרים בני דורו ומעמדו. לדרוש קבלת תשלום מהספרייה הלאומית עבור הטיפול בארכיון והעמדתו לציבור של יוצר ציוני שמצא את מקומו בישראל וברח מהנאצים, היה – בוודאי באותה תקופה – רעיון בלתי מתקבל על דעת. כמעט כמו הרעיון שמקס ברוד, שאחיו היקר, אוטו, ומשפחתו נספו בשואה, יפקיד לאחר מותו את ארכיונו, וגם את עזבונו הספרותי של אחיו, בארכיון הלאומי הגרמני. כך גם לגבי כתבי קפקא, ששלשת אחיותיו נרצחו על ידי הנאצים.  היו אלו דברים מובנים מאליהם ליהודים אלו, לבובר ולמכס ברוד ולרבים אחרים בני דורם, תרבותם והלך מחשבתם. כולם – מרטין בובר, פליקס וולטש, הוגו ברגמן, גרשום שולם, ש"י עגנון, אורי צבי גרינברג, ארנסט סימון, אלברט איינשטיין, וולטר בנימין, ריכרד בר-הופמן, שטפן צוויג, ורבים אחרים – הורו שלאחר מותם יימסר ארכיונם לספריה הלאומית עבור החוקרים והקוראים."

אינני יודעת כיצד יחליט בית המשפט בנוגע לארכיונם של ברוד וקפקא. לי ברור שההחלטה תהיה בעלת משמעות סימלית גדולה הרבה יותר. כי איזו משמעות תהיה לרומנים הציוניים, להתכתבויות עם אנשי רוח ציוניים, לספרי הפילוסופיה על היהדות, אותם כתב ברוד ושרק חלק קטן מתוכם הקראתי כאן היום, איזו משמעות תהיה לכל אלה, אם ישכבו אי שם בגרמניה?

מדמותו הדוחה של פולדי ב"טירת נורנפיגה", פולדי השנוא והמזויף, רודף הממון והמתרפס לפני האצולה בשנת 1908, אל ארנולד העיתונאי, המחליט להקדיש את עצמו למען עמו והחברה בשנת 1912, אל אריך גארטא של שנת 1928, ויוסטוס של 1934, הרואים שניהם בהתיישבות הציונית בארץ ישראל הזדמנות לגאולה עבור החברה האנושית כולה. המהפך שעשה ברוד בחייו, כפי שהוא משתקף ביצירותיו, ראוי להערצה. ויותר מזה, זהו מהפך הראוי לעמוד מול עינינו גם היום, ויום-יום, כדוגמא ומופת עבורנו כאן ועכשיו, שכן הציונות, לפחות כפי שברוד הבין אותה, רחוקה עדיין מרחק רב מלהתממש. "בלי המאמצים הרציניים ביותר והפוריים ביותר למען חלוקה סוציאלית צודקת של קנייני העולם הנרכשים בעבודה, בלי שלום בפנים ושלום עם השכנים, אין ציון יכולה להיות ציון" כתב ברוד.

אני קוראת לארגון יוצאי מרכז אירופה, וגם לכם, היושבים באולם, לקום ולהלחם למען השארת ארכיונו של ברוד בארץ. להפעיל לחץ ציבורי, לכתוב מאמרים ומכתבים בעיתונות, ליצור קשר עם חברי כנסת. לפעול ברוח צוואתו האמיתית והמוסרית של ברוד. צוואה קולקטיבית, החזקה יותר מכל מתנה או ירושה אישית. צוואה האומרת בפה מלא ובגאווה גדולה: "אנחנו שייכים לכאן!". צוואה הרואה במורשת היהודית והציונית כולה את מקומה הטבעי והנכון כאן בארץ-ישראל, כמרכז התרבות של העם היהודי, ולא בארכיון אי-שם על אדמת גרמניה. שאם לא כן, כל תרומתו הייחודית של מקס ברוד להגות הציונית ולהתיישבות בארץ ישראל, תהיה כלא היתה

התמונות לקוחות ממאמרו של אקסל סטאהלר:

Axel Stähler: Zur Konstruktion einer “zionistischen“ Ethik in Max Brods Romanen Rëubeni, Fürst der Juden und Zauberreich der Liebe. In: Die Konstruktion des Jüdischen in Vergangenheit und Gegenwart, Alexandra Ponten / Henning Theissen (Hg.) Ferdinand Schöningh, 2003..

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *