" בארבע בבוקר שמענו צעקות…" הביא לדפוס ליאור קנר

" בארבע בבוקר שמענו צעקות…" הביא לדפוס ליאור קנר

את העדות המרתקת הבאה כתבה קלרה מאייר, בת העיירה טרויכלינגן (Treuchlingen) שבחבל בוואריה, שם חוותה את הלילה הנורא ההוא. שלושה חודשים לאחר הפוגרום והמנוסה מן הבית שלחה, ממקום גלותה במחנה פליטים ומגורשים בהולנד את המכתב המתעד, לאחיה וילי מאייר שהיגר כמה שנים קודם לכן לארה"ב. המכתב המקורי, בגרמנית, נמסר ל"יד-ושם" ובני המשפחה כאן בארץ תרגמוהו לעברית. תוקפה ההיסטורי של עדות כזאת חשובה מאין כמוה, שכן זהו מסוג המסמכים שנכתבו בידי עדי ראייה נעדרי אינטרסים פרטיים או לאומיים, על חוויות אישיות שנמסרות לבן משפחה אחר, כלומר אמת מזוקקת ואוטנטית ככל שמסמך היסטורי יכול לנפק. פוגרום נובמבר 1938 שכונה על-ידי הנאצים "ליל-הבדולח" סימן את סופו המוחלט והגמור של עידן יהדות גרמניה.

רוטרדם, במחנה, 12.2.1939

וילי יקירי!
יש כאן כל כך הרבה לספר, שכמעט אינני יודעת היכן להתחיל. הדבר הראשון הוא שרודולף הגיע עם עורך דין לניימכן כדי לשחרר אותנו מן המחנה, אבל ללא הצלחה. היינו מאוד מאוכזבים, כי מאוד ציפינו לכמה ימים יפים. כאן התנאים מאוד פרימיטיביים, אני ישנה עם עוד שישים נשים באולם. המיטה כה גרועה שכמעט ואינני יכולה לישון. אחרי שאספר לך את קורותינו, תוכל להבין, כמה שהיינו זקוקים להבראה. מפקד המחנה פה אמר לנו, שקרובינו עבדו יוצא מהכלל, אם הם הצליחו להשיג לעשרה אנשים אשרות כניסה לפלשתינה. אנו גם ידענו שרודולף וגם אתה, וילי יקירי, עשיתם הרבה עבור אבא והאחיות שלנו, אני רק מעוניינת לדעת, באיזו מידה דואגים מאמריקה עבור אבא.

אנו שלוש המשפחות מאייר כבר העברנו לפלשתינה 74 אלפים מרק, אבל נאלצנו להחזיר לגרמניה 37 אלפים עבור תשלומים שונים לאוצר כמו: היטלים מיוחדים עבור יהודים, מס הכנסה וכו', ביחד שילמנו 85 אלפים. חוץ מזה עדיין לא נמכר העסק שלנו. בקשר לזה אין לנו כל זכות לקבוע, הם קובעים הכל. ראש העיר גינטר אמר למוריץ, שלא יחזירו לו את 1500 המרקים שהוציאו מהקופה, כי קופת החיסכון הפסידה כסף אצל יהודים אחרים ולכן עלינו לשלם עבורם. כאן התעללו כולם, הגדולים והקטנים.
בבית שלנו נשבר הכל: חלונות, דלתות, תנורים, מנורות, וכן רהיטים. כבר אין לנו חדר מגורים וחדר אוכל, לא כלום. מחדר השינה נשארו רק המיטות ושולחן רחצה בלי מכסה. כמו כן הושמדו כליל חדר הילדים וחדרה של חנה, ומהמטבח לא נשאר כלום. לא צלחות, כוסות או משהו אחר. עכשיו אני אומרת לך שלא התייחסתי לכל החורבן הזה בכלל כשראיתי אותו, ומזה אתה יכול להבין שנראה לי כמו נס למצוא את בעלי עומד חי לפני, אומנם דימם מהרבה פצעים, אבל חי. אין לתאר את השעות שעברו עלינו, הן היו כל-כך איומות, שלקח לי הרבה ימים ולילות כדי להשתחרר מהן. אחרי שעה 4 בבוקר שמענו צעקות ומיד פרצו את שער הכניסה. מוריץ ראה את האנשים ואמר מיד שהם אנשי ס.א. מוריץ הביא מיד את אלפרד שכבר קם, ובינתיים הם פרצו את דלת הכניסה לדירה ואת דלת חדר השינה ועמדו לפנינו, מצוידים עם גרזן, אקדח, חרב וכו'. אחד התחיל מיד לשבור דברים, וכולם התנהגו בגסות רוח גדולה. כיוונו כלפינו את האקדחים וצרחו "אל המרתף". אצלנו היה הכי גרוע, לזה דאג אדון ראב שהיה אצלנו ראש הקבוצה. אני בקשתי שירשו לי להביא את חנה ומינה אבל ענו לי "אנו ניקח אותן לבד". בכל זאת אפשר לי שומר, שעמד לפני הדלת, להביא אותם, הן כמובן כבר קמו.

אחרי שהיינו זמן מה במרתף, פתחו את הדלת וצרחו: "הזקן צריך לעלות!". כולנו נגשנו, חנה הייתה הראשונה ואמרה: "אנו הולכים עם אב
ינו". איש ה-ס.א. דחף את חנה, שנפלה מהמדרגות ואמר: "תורכם עוד יגיע". עמד וחיכה למוריץ עם פגיון ביד. אחר כך כלאו אותנו שוב. האם עלי לתאר לך את השעה שעברה עלינו? נדמה לי שזה מיותר. אחר כך חזר ה'כלב' למרתף, פתח את המרתף של מינה, פתח את ארון השימורים, וקרא לנו, נאלצנו לנפץ בעצמנו את צנצנות השימורים. הוא לקח קופסת שימורים וזרק אותה לראשי, כך שהרבה זמן היו לי כתמים כחולים בפנים. הוא שאל אותנו האם אנו רואים את השריפות בעיר, הכל כבר גמור, אנחנו האחרונים. אתה יכול לתאר לעצמך איך אני דאגתי לאבינו, איך אני פחדתי, האם אני אצטרך לראות את מות ילדיי או להפך. אחרי יותר משעה קראו לנו. הברברים הפראים נעלמו ואני עברתי את חורבן דירתנו בלי לשים לב.
עד היום אני מודה לאלוהים ומסתכלת כעל נס גדול שמצאתי את בעלי עומד חי לפנינו, נדמה לי שקבלתי מתנה יקרה ביותר, שלא לקחו ממני את היקר לי מכל בחיי. אמנם עוד לא הגיע סוף לפרשה.

אחרי זמן מה הגיעו עוד שלוש קבוצות של פראים וכל פעם מצאו עוד חפצים להשחית ולענות אותנו. בסופו של דבר בא איש ה-ס.א. אשר החליט שמספיק. אנו יכולים להתלבש, לארוז וללכת. לשאלתי אם ידוע לו את אשר קרה לאבי, הוא ענה "הם כבר בתחנת הרכבת". לאבא ולאחיות לא קרה כל רע, אבל הם ברחו לגינה כמעט ללא בגדים. כאשר חזרו משם, נאלצו לעזוב מיד מבלי שהורשו להתלבש. אבי עזב ללא כתפיות ובלי צווארון, תיקלה הייתה מלובשת בלי לבנים, רק שמלה ומעיל, רזי הייתה בלי משקפיים, ללא שמלה רק מעיל – וכך נסעו כולם למינכן. גורל כל היהודים בטרויכטלינגן היה דומה לזה, רק שאנחנו סבלנו הכי קשה. אצלנו בגינה התאספו נשים שצרחו ולגלגו, וכל האספסוף בא בכדי לגנוב, לשדוד ולבזוז, לא להאמין.

רק גוטפריד ואחיו היוו את היוצא מן הכלל היחידי. הם היו נפלאים עד הסוף. גוטפריד היה ער כל הלילה – באותו יום חמישי – והודות לו, לא גנבו מתיקלה כמו מאתנו. הוא סיפר לנו כי אלף איש בערך באו בכדי להסתכל ולגנוב. הוא מיד לקח  לשמירה את שעון הזהב של אבא, את הלבנים של תיקלה ואת המשקפיים של רזי ועוד הרבה חפצים אחרים. בניגוד לגוטפריד, גב' מאירר השתתפה בגניבות, כמו כן גם גב' ואגנר. גב' מאירר אף מצאה תחבולה, בכדי שחתנה, מ', שהיה איש ס.א., יקבל חלק מהבית של אבא. קראו לגוטפריד, מנהל המחוז וזה אמר לו: "ובכן אתה הוא עבד היהודים הרוצה לקנות בית מיהודי? אתה יכול לקבל אותו, אבל מ' יקבל אף הוא חלק ממנו וגם חצי הגינה" לא עזר לו במאומה והוא נאלץ לוותר על חלק מהרכוש וקיבל עבורו ממ' בסך הכל 37 מרקים.

אנו נסענו למינכן ומיד עם הגיענו לשם באו לעצור את מוריץ ושלחו אותו לדכאו, מבלי שהייתה לו שהות ואפשרות לקבל טיפול רפואי לפצעים שנגרמו לו. מזלו שהבריא גם בלי טיפול, כי בדכאו פנו למרפאה אך ורק אנשים שהיו במצב חמור. כולם פחדו מה'טיפול' שם. לנו נגרמו עוד הרבה התרגשויות, בנוסף לדאגה המתמדת לבעלים שלנו, לא אוכל לתאר כעת את הכל, את הנסיעות לטרויכטלינגן, ההתנהגות כלפינו ברכבת, הגניבות בבית. דרך אגב, למוריץ נשארה רק חליפה שחורה מלבד החליפה אשר לבש, כל היתר נגנב. גם כלי מיטה וכלי השולחן שלי נעלמו.

כשיצאו מוריץ ואלברט מדכאו, היה מוריץ במצב טוב יותר. מוריץ קיבל מכה על העין בטרויכטלינגן. זה אומנם התרפא, אך מכיוון שעדשה אחת בעינו הייתה מוגדלת, הלכנו לרופא עיניים. הוא קבע שזה שיתוק של עצב העין, אך היה לו מזל גדול, כי בקלות היה יכול לאבד את העין. אמנם אין ריפוי לשיתוק הזה, אבל אין לו כאבים. גם רודולף פולדאור וזיגפריד ויינמן יצאו מדכאו בשלום. זיגפריד ויינמן, על פי בקשה מיוחדת אשר עלתה 250 מרקים. בקשה זהה אני הגשתי עוד לפני שעזבנו את גרמניה עבור אדון שטראוס. הוא התחייב לעבור קורס טבחות  לשלושה חודשים. הדבר נשמע מוזר אבל עובדה היא כי אנשים באמת הצליחו לצאת.

וילי יקירי! מותר להתבטא באופן חופשי בחוץ לארץ, אבל כל דיבור אודות המאורעות האלה, יזיק ליהודים המסכנים אשר לצערי הגדול עדיין נשארו בגרמניה. אנו חרדים כל שעה לגורלם והלוואי וכולם יכולים לעזוב את גרמניה.

לא כתבתי לך את הכל, אבל בוודאי קיבלת מושג על כמה רע היה גורלנו ואיך נשדדנו. אבל אני אמיצה ומרוצה שכולם בריאים – בעלי היקר, ילדיי וכל המשפחה. כבר נסתדר שוב. לא יכולנו לרכוש דברים חדשים, כי לא היה בידינו מספיק כסף וגם חששנו מהמיסים על רכישות חדשות. בנירנברג הטילו על היהודים מס של 300% על חפצים משומשים המוצאים מגרמניה, ו-500-1000% על חפצים חדשים. היה לנו מזל לרכוש את ההכרחי במינכן, שם לא חויבנו עבור חפצים משומשים ועבור חדשים 100% בלבד. לא קנינו אפילו ספה עבור חנה וזו ישנה שלושה חדשים על הרצפה בשהותנו במינכן. בארץ-ישראל היא תאלץ להסתפק בספה הישנה שלנו. עבור מוריץ ושמעון רכשנו לכל אחד חליפה אחת וזוג מכנסים אחד. הכל יהיה עכשיו בצמצום.

חלק מכלי הכסף נאלצנו למסור. במקום חמישה סכו"מים התירו לנו לקחת 7 יחידות בלבד. כל הקערות מכסף נאלצנו גם כן למסור. כל הגביעים והשעונים מזהב כבר נגנבו במינכן ועכשיו אסיים. אנא הקפד לכתוב לנו לעיתים קרובות. על הרבה דברים נצטרך עכשיו לוותר, אבל על הקשר עם האחיות ועל אהבתן לא נוותר אף פעם. אני אודיע לך באופן שוטף על התכניות שלנו להבא.
הרבה דרישות שלום לבביים
באהבה שלך, קלרה.

אחרית דבר
קלרה מאייר, בעלה וילדיה, יחד עם אחותה (הסבתא של כותב שורות אלה) ומשפחתה, היגרו כחודש לאחר כתיבת המכתב, במרס 1939, לארץ-ישראל (פלשתינה). משפחתה של קלרה השתקעה ברמת-הדר (רמתיים). ב-9 בנובמבר אשתקד (2009) הוקמה בטרויכלינגן , ביוזמתם של תושבים בני המקום, אנדרטא לזכרן של המשפחות היהודיות שחיו בעיירה עד למלחמת העולם השנייה. הקיץ ביקרו בארץ ראש העיר טרויכלינגן (העיירה הפכה בינתיים לעיר) עם פמליה קטנה ובה גם סופר, תושב העיר, שכתב ספר על חיי היהודים בטרויכלינגן. במהלך ביקורם נפגשו בירושלים, באחד מבתי הקפה, עם כשלושים ירושלמים, מיוצאי העיירה וצאצאיהם, מפגש מלבב ביותר. הוחלפו מתנות, שוחחו בגרמנית ונישאו נאומים לבביים. לפני ואחרי המפגש ביקרו כמה מיוצאי העיירה בטרויכלינגן ונתקבלו על-ידי ראש העיר בלשכתו.

ליאור קנר שהביא דברים אלה לדפוס הוא דור שלישי לקהילת צאצאי היקים, נכדה של האחות של כותבת המכתב, מתגורר בירושלים, סטודנט באוניברסיטה העברית.

 

מתוך ה- MB יקינתון –  דצמבר 2010,  כסלו תשע"א, גליון 243.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *