קהילת הייקים

בנימין יונס

מאת: אורי ינאי

אתגרי המדינה שבדרך נפרשו על מישורים נרחבים. אתגר מרכזי התמקד בקידום בני הנוער. בהיותם נכס של ממש, כל נערה ונער גילמו את העתיד. התפיסה הייתה שחינוך והכשרה של בני נוער וצעירים יגמלו לחברה עשרת מונים משהושקע בהם. אכן זאת הייתה תפיסת העולם של אבי, בנימין יונס (1909 – 1985), מורה ומחנך אשר הקים וניהל כשלושים שנה את פנימיית "אחוזת ילדים ובית השוליה" בשכונת אחוזה, על הכרמל בחיפה.

ה'נכשל' של פרופסור ליבוביץ'

אבא נולד באפריל 1909 להוריו רוזה ודוד יונס, משפחה יהודית בעיר פירט בחבל הפרנקים על גבול בוואריה בגרמניה. המשפחה התפרנסה משיווק חלב כשר ומוצריו. מגיל צעיר השתתף אבא במאמצי המשפחה להתקיים בכבוד. כילד היה מוביל בעגלה הרתומה לאופניים מדי בוקר, קיץ וחורף כדי חלב למחלבה. בצעירותו נפטרה אמו ממחלה והאחות הבכורה נטלה אחריות. אביו הלך והתחזק באמונתו תוך שהוא מקפיד על מילוי מצוות, קלות כחמורות וכפה זאת גם על ילדיו.

בפירט פעלה קהילה יהודית גדולה ומכובדת שהתגבשה שם משלהי ימי הביניים. את השכלתו היסודית והתיכונית רכש אבי בבתי הספר היהודים בעיר. בצד לימודי החול והקודש למד בהנאה כינור וגם שיחק כדורגל. אחד הזאטוטים שהפריע במשחקים היה לא אחר מהנרי קיסינגר שלימים יצא שמעו למרחוק. את השכלתו העל תיכונית שילב אבא בין לימודים בסמינר המורים היהודי בעיר קלן, גרמניה, ולימוד 'חינוך מיוחד' באוניברסיטת וירצבורג, לא רחוק מעיר הולדתו. את אמא הכיר בעת לימודיו בקלן אך את רוב זמנו הפנוי הקדיש לתנועת "עזרא" בה היה תחילה חניך ואח"כ מדריך. ישעיהו ליבוביץ' היה "ראש השבט". כדי לשחרר את אבא לעיסוקי התנועה הבטיח ליבוביץ' להכין במקומו תרגיל לסמינר שנועד למחרת. משוכנע שליבוביץ' עמד במלוא דרישות התרגיל מסר אבא את הדפים מבלי שבדק אותם תחילה. התרגיל הוחזר ועליו ציון 'נכשל'…

בחזרה ליעוד המקורי

תנועת 'עזרא' חיזקה באבא את רעיון העלייה לפלשתינה א"י. שני אחיו הבוגרים היגרו לאמריקה ו'הסתדרו' , אבא בחר לקשור את עתידו עם חזון המדינה העברית. בכל מאודו רצה להיות שותף להקמת ביתו המתחדש של העם היהודי. בדרכו ללימודים בבוקר אביבי בשנת 1933, בעט בו צעיר גרמני בקרונית ה'טראם' ושאג לעברו – "יהודי – החוצה !!"  אבא חזר הביתה, ארז את חפציו, נפרד קצרות מאביו-סבי וחצה בו ביום את הגבול להולנד שם עבד בפנימייה של ילדים עם צרכים מיוחדים בעודו מארגן את המסמכים הדרושים להגירה לפלשתינה. ב-1934 הגיע לנמל יפו. בארץ החל לעסוק במלאכות שונות מהתקנת ידיות קרן לסכינים ועד להקמת עמודי חשמל ענקיים סמוך לתחנת הכוח בחיפה. בצד העבודה שיפר את העברית ודאג להעלות את אחותו ואביו ארצה. הם הצטרפו אליו בשנת 1936, שנה בה גם נשא לאישה את רות (לבית בינט, מנהיים, קלן) שהייתה חברתו מאז הלימודים בקלן ואחות במקצועה.  שנה וחצי לאחר עלייתו ארצה החליט לחזור ליעודו המקצועי, חינוך מיוחד. הוא הציע את מועמדותו בכפר הילדים מאיר שפיה (ליד זיכרון- יעקב) והתקבל לעבודה. מנהל כפר הילדים ד"ר פירסט שלח את ה"ייקה" הצעיר לנהל את מאפיית הכפר מתוך כוונה ששם יכיר את החניכים וילמד את שפתם. לאחר טירונות של שנה בבחישה, לישה ואפיית לחם בחברת הילדים מונה אבי למדריך ומורה בבית הספר שבכפר. בשעות הפנאי שיחק כדורגל עם הילדים ואף הקים חוג למוסיקה, כשבמרכזו הכינור אך כלל גם כלי נגינה ומיתר אחרים. אמא התבקשה לסייע במשתלת הכפר, ולהרכיב עצי פרי וצמחים ב"חוות שפיה" הנמצאת מול משטרת זיכרון יעקב.

הפיצוץ באוניה 'פאטריה'.

בנובמבר 1940, בעיצומה של מלחמת העולם ביקשו הבריטים לגרש פליטים יהודים מאוסטריה שהגיעו לנמל חיפה. הם הועלו על אניית גירוש (פאטריה) אך כדי למנוע הגירוש פוצצו אנשי ההגנה את תחתית האנייה. היא טבעה במהירות, בתוך הנמל אולם 267 מן הפליטים טבעו למוות. ילדים נפצעו והתייתמו. ויצ"ו הזדרזה לקבל על עצמה את הטיפול בילדים אלה ואכסנה אותם על הכרמל במבנה 'קייטנה' אותו תרמו עשר שנים קודם לכן בני משפחת וילבוש (וילבושביץ) ממקימי מפעל "שמן" בחיפה. בשנת 1942 נקרא אבא לנהל את ה"קייטנה" אותה הפך לפנימייה חינוכית לילדים. כמקובל אז, גרנו במקום, בחדר צפוף ובצמוד לחניכים. הדאגה היומיומית לאוכל, לבוש, מגורים, וכמובן ללימודים ולתוכן חינוכי היו לאתגר יום-יומי. חיילים אוסטרלים והודים ששרתו בבסיס הבריטי הסמוך תרמו בחשאי חבילות מזון ו'קונסרבים', ודרוזים מכפרי הכרמל היו באים לברר אם ניתן לסייע ולו במעט לרווחת הילדים. קבוצות הילדים וקצב החיים במוסד הקסימו את דרי הסביבה שהוזמנו להצטרף בשבתות וחגים.

ילדים הם נכס של ממש

הקייטנה הפכה ל"אחוזת ילדים". סייעה לאבי הגב' רחל כגן מהחותמות על מגילת העצמאות וחברת הכנסת הראשונה והשנייה, לימים נשיאת ויצ"ו העולמית. הפנימייה קיימת עד היום על הכרמל בחיפה. בתחילה היה המוסד רחוק ומבודד אך שכונת אחוזה (הייקית במקורה) התרחבה והמוסד מצא עצמו בעיבורה של עיר. מאז הקמתה, "אחוזת ילדים" היא בבואה המשקפת את השינויים והאתגרים שעברה החברה בישראל. בתחילה היו אלה כאמור ניצולי 'פאטריה', לאחריהם ילדים של מגויסי הבריגאדה היהודית בצבא הבריטי, אחר-כך ילדים פליטי שואה, ילדי מעברות, עולי תימן, עיראק, מרוקו,  כל עלייה ונציגיה. הילדים הופנו למוסד על ידי עליית הנוער או על ידי שירותי הסעד עקב עוני ומצוקה של המשפחה, נכות או מחלה של ההורים, תפקוד ההורים או רצון הילד ושאיפתו להשתלב ולהתקדם בחברה המתהווה. אתגר ראשוני של הצוות החינוכי היה אפוא להבין את תוכן דבריהם של הילדים, לזהות את התרבות והמנהגים שהביאו מהבית ולטעת בהם את התחושה שהם נכס של ממש לחברה הסובבת, לקהילה. בתחילת שנות ה- 50 יזם אבי את 'בית השוליה' וייסד אותו במסגרת הפנימייה.  'בית השוליה' נועד להכשיר את הילדים למקצוע תוך השלמת לימודיהם בשעות הערב. העיקרון היה שבשנתיים הראשונות לשוליות, ישלם החניך למוסד את רוב שכרו כדמי קיום ואילו בשנת החניכות השלישית (גיל 17) יצבור את שכרו במלואו כחיסכון לעתיד.

המחקר שהביא לסיפוק וגאווה

אבא גר במוסד וניהל אותו 30 שנה (1942 – 1972). כ'ייקה' הקפיד ללבוש, קיץ וחורף מקטורן ועניבה והקפיד לברך כל חניך לשלום. הוא זיהה את כולם ושימש כדמות "אב" סמלית לרבים אשר לא ידעו משפחה מהי. הם נזקקו למסגרת שתיטע בהם אמון, בטחון ותקווה, וכמובן כלים להשתלבות בחברה הסובבת. בשיא תפוסתה שימשה "אחוזת ילדים" בית ל- 120 בנות ובנים גילאי 10 עד 18. עם תום העליות הגדולות השתנתה מעט האוריינטציה של "אחוזת ילדים" והתמקדה במי שהוגדרו כילדים 'קשי הסתגלות' ולהתמחות בתחום בריאות הנפש, תחום בו מתמקד המוסד עד היום. בשנת 1973 פרש בנימין יונס לגמלאות. הוא עזב את דירתו הצנועה במוסד ועבר לגור בנהרייה שם חיבר ספר המתאר ודן בניסיון העשיר שצבר בתחום החינוך המוסדי. תחום זה משלב עקרונות של חינוך והוראה עם יסודות הפסיכולוגיה, הבריאות והעבודה הסוציאלית. בנוסף החל יחד עם פרופסור כהן רז מן האוניברסיטה העברית לבחון מה עלה בגורלם של בוגרי המוסד וחניכיו, ומה הם עושים כיום. ממצאי המחקר פורסמו בכתבי עת מקצועיים בישראל ובגרמניה, והעניקו לאבא סיפוק וגאווה. לאחר פרישתו המשיך אבי במלאכתו החינוכית והקים את ארגון "אחים בוגרים" בחיפה. ארגון המכשיר מתנדבים לשם סיוע לילד או ילדה הזקוקים לדמות בוגר. איתור מתנדבים (מתאימים), הכשרתם, התאמת ילד למתנדב (ולהפך), כל אלה מילאו את ימיו וערביו של אבי. משרד הרווחה הוקיר את תרומתו לתחום הרווחה בארץ בכלל, ולתחום החינוך המוסדי בפרט בהעניקו לאבי בשנת 1983 את 'פרס חזני' על מפעל חיים.

בנימין יונס כמשל

אבי כמשל: הייתה זו קבוצת עמיתים, רובם ייקים,  בעלי תודעה, ידע ותחושת שליחות אשר הקימה והפעילה את מוסדות הפנימייה הראשונים בישראל. חלקם הכשירו את בני הנוער לעיסוק בחקלאות, אחרים לתחום משק וכלכלת הבית. "אחוזת ילדים" הכשירה בני נוער לתחומי תעשייה ושירות מגוונים. מה שאיחד את מי שעסקו בשליחות זו הייתה מסירות אין-קץ לאיתור ילדים וחינוכם, להכשרת צעירים למקצועות בהם יוכלו לא רק לדאוג לעצמם ולמשפחתם העתידית, אלא גם, ובעיקר, לתרום לחברה המתהווה בארץ. במאי 2009 קיימה "אחוזת ילדים" יום בוגרים. רבים וטובים הגיעו עם משפחותיהם, נכדיהם וניניהם להראותם היכן החלה דרכם. ואכן, ראשיתם של כמה מהחניכים הייתה מצער אך אחריתם טובה ומכובדת. כמי שנולד ב"אחוזת ילדים" וגר שם לצד הילדים והצוות עד גיוסי לצה"ל אני זוכר אינסוף דילמות, סוגיות ופרשיות שעלו דרך קבע בימי חול ובעיקר בשעות הפנאי בשבתות ובחגים. אינני זוכר ולו פעם אחת שיחה על תנאי עבודה, משכורת או "קידום". שלושים שנה ניהל אבי את המוסד כשכל יום מציב אתגרים של ממש: קיומיים ומקצועיים. היה זה אך ברור שהמוסד על מאה ועשרים החוסים בו הם במרכז ההוויה, הפעילות והאחריות. כמוהו עשו גם עמיתיו למקצוע. ראוי שהחברה בישראל תכיר ותוקיר תרומתה של קבוצת מחנכים זו.

מקורות:

ספר: Jonas, B. (1976) Anpassungsschwierige Kinder – Erfolge und Probleme der Heimerziehung. Muenchen, Urban & Schwarzenberg.

מאמרים:

יונס, ב. (1955) בית השוליה – ניסיון לשיקום נוער, מגמות ו' 3:

יונס, ב. (1975) היכן עומד החינוך המוסדי היום? מגמות כ"א. 4: 484 – 491

יונס, ב. (1978) המוסד הרי-אדיוקטיבי: מעקב אחר בוגרי מוסד. חברה ורווחה. א. 4: 464 – 479

Kohen-Raz, R. and Jonas, B. (1976) A post-residential treatment follow up of socially and emotionally deviant adolescents in Israel. Journal of Youth and Adolescence. 5, 3:235 – 250

Jonas, B. (1977) Die heimerziehung aufgrund eines followup ehemaliger zoeglinge in Israel – Teil I. Soziale Arbeit, 26, 11: 489-497

Jonas, B. (1977) Die heimerziehung aufgrund eines followup ehemaliger zoeglinge in Israel – Teil II. Soziale Arbeit, 26, 12: 537-548

אורי ינאי uri.yanay@huji.ac.il עובד סוציאלי במקצועו, גר בירושלים, פרופסור לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית. אמו, רות יונס התגוררה בבית ההורים ע"ש פינחס רוזן. אורי מכהן כדירקטור בחברה למעונות הורים של ארגון יוצאי מרכז-אירופה.

מתוך ה- MB יקינתון – ינואר 2010, שבט תש"ע, גליון 237

2 תגובות

  1. התרגשתי לקרוא את התיעוד על אביך.
    אביך קיבל את אימי לכשהגיעה עם אוניית מקס נורדאו בתום מלחמת העולם השניה.
    הוא היווה עבורה משענת ותעיד על זה ההזמנה לחתונה ששלחה לו ולרעייתו בתוספת מילותיה האישיות.
    אני מחפשת תמונות של ילדי הפנימיה והייתי שמחה לקבל ו/או לראות תמונות מתקופת שהותה- שש שנים שהתה שם.
    באם יש לך, אודה לך אם תיצור עימי קשר

  2. אורי שלום
    נודע לי במקרה על מעורבותך בפעילות ארגון עולי מרכז אירופה

    איני יודע אם שמי מזכיר לך שהיינו שכנים .שנים רבות ברח. פרויד. גרנו בבית לידכם.

    אנו פוגשים,אחת לתקופה, את אחותך שושנה באנגליה, היא חברה טובה של החותנת- חורגת שלי מרגו לויסון. שושנה ספרה לי שאתה בירושלים, אך לא פרטה.

    נודע לי כאמוך על מעורבותך במקרה, אני לא חבר פעיל בארגון אך משתתף מידי פעם בפעולותיו ומעריך אותן מאד.

    אשמח אם תתקשר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

סיפורים נוספים:

Search
Generic filters
דילוג לתוכן