גד גינוסר (מקס גינצבורגר) / תיעדה נעמי אגמון

גד גינוסר (מקס גינצבורגר) / תיעדה נעמי אגמון

נולדתי בשנת 1923 במינכן להורי יוסף ורוזה גינצברגר.   גרנו בממינגן הסמוכה .  בילדותי ביקרתי בגן הילדים: גן פרבל אחר כך  בבית הספר היסודי.  עם סיומו  עברתי ללמוד בביה"ס הריאלי,  אך אותו לא סיימתי. חוקי נירנברג השפיעו רבות על כל המערכת מסביב,  חיינו בחרדה  קיומית. אווירת האנטישמיות שרתה גם בקרב מורי בית הספר ולא יכולתי להמשיך  ללמוד שם.

בראשית שנת 1938 החליטו הורי שאעבור לעבוד במפעל הסריגה של אבי. בגיל 15 עברתי לשם והפעלתי את מכונות  הסריגה השונות.  

ב  9.11.1938 – ב"ליל הבדולח" , נתפש אבא והועבר ל"דכאו", לפנות ערב הופיע הנהג שלו ולקח את מכוניתו,  כששאלנו אותו מדוע הוא עושה זאת?  הוא התעלם מאתנו  ולא ענה.  הנהג הוביל במכונית את קבוצת החברים שיצאו להרוס בתי יהודים.  כמובן שגם ביתנו היה בתכנית.

הפעולה החלה בדפיקות קשות על דלת הבית, משנפתחה הדלת עמדה מולנו קבוצת בחורים שאחזו  בידיהם גרזנים והם החלו מכים בריהוט בכל כוחם.  בבית היו: אמי, סבתי, אחותי ואנוכי,  ברחנו לגינה  ומשם ראינו את ההשחתה

המוחלטת  ששיאה –  גזירת הכסתות ומילוי  אוויר  הבית בנוצות.  

החל באותו יום, קשה היה לרכוש מצרכי מזון,  לא היה באפשרותנו להיכנס לחנויות. אבא לא היה בבית ואני נשלחתי לבנק לקבל את הקצבה הכספית שהגיעה לנו מאז כליאתו של אבא בדכאו.

יום אחד נלקח אבי לגסטאפו שבמינכן, הניחו מולו אקדח, ותוך איום הוא נדרש לחתום על כך שבית החרושת  שהיה שלו ושל אחיו  -אינו עוד שלו. משחתם,  הוחזר לדכאו 1938.  בדצמבר 1938 הוא שב הביתה.

אמי הצליחה לרשום אותי  לתכנית הצלת  ילדים  שוויצרית.   אחותי קבלה היתר כניסה לשוודיה  באפריל 1939.  שם חי בן דודנו שחתם על ערבות, כתנאי לכניסתה לשוודיה, הייתה הבטחה שהיא תהיה עוזרת בית.  

אבא הכין עבורי חבילת בגדים חדשים כדי שאוכל לצאת איתם לשווייץ.

הורי הביאו אותי לשם ב  2.5.1939    הם הביאוני עד לגבול שווייץ, שם נפרדנו בתקווה להיפגש בקרוב  בהמבורג  שבגרמניה  וניסע ביחד לצ'ילה. –  הייתה לנו ויזה לשם.

לצערנו ולאסוננו, הורי לא קבלו היתר יציאה  כנראה שמטעם משרד הכלכלה, היו סיבוכים הקשורים במכירת בית החרושת.  

בשוויץ שיכנו  אותי בבית אחד האיכרים, שם עבדתי בעבודות שדה: בין היתר היה עלינו לחסל מזיקים שמילאו את עלי  העצים. משמילאנו שק של מזיקים, קיבלנו שכר עבורו.   כעבור חודש, קיבלתי הוראה לשלוח את הדרכון לשגרירות שוודיה בברלין.  

בן דודי טיפל בכך ודאג שאקבל את הדרכון בחזרה.  

היות והיה איסור מוחלט להעסיק פליטים בעבודה בשווייץ, הוחלט שאסע לשוודיה. שם אזכה להיתר עבודה כפליט.  שם גם גרה דודתי ושני בני הדודים שלי.  

טסתי מציריך  לגוטנבורג – בטיסה שנמשכה יומיים וכללה לינת לילה באמסטרדם.  

הגעתי ביוני 1939, גרתי במשך חודש וחצי אצל דודה ג'נט,  אחותי עבדה כעוזרת בית אצל משפחה חביבה למדי,  מששמעו שהגעתי, הוזמנתי להיות בחברתם על חוף הים ולבלות את חג: היום הארוך בשנה – 21.6.  שם בילינו במשך 3 ימים נפלאים.

ב1.8.39  ארגנה לי קהילת שטוקהולם עבודה באגף: אופנה. במשך חצי יום סרגתי שם על גבי מכונה.  

 גרתי אצל משפחה יהודית, בעזרת אופניים נהגתי לנסוע הלוך וחזור למקום עבודתי. האופניים שרתו אותי במשך כל התקופה, גם בימים של שלג וכפור.  

ב 1.1.1940 התקבלתי לעבודה בבית חרושת לסריגה, כמתלמד בעיר נורשפינג. המימון, שכלל הוצאות מחייה ומגורים,  התקבל מהקהילה היהודית בשטוקהולם.

בבית החרושת הזה יצרו בגדים תחתוניים, (במפעל של אבי ייצרו סריגי צמר). שם  גם למדתי לטפל במכונות.  

גרתי בחדר קטן שהושכר עבורי, לא הייתה אפשרות לחמם גם כשהקור ירד עד לטמפרטורה של מינוס 20 מעלות.

 

שמרתי על התכתבות עם הורי. אחת לשבוע כתבתי ואחת לשבוע קיבלתי מכתב מהם.  על פי המכתבים הבנתי שמצבם הולך ומחמיר, הם נאלצו לעזוב את דירתם ולעבור למרכז מגורים ליהודים.  הם גרו בחדר אחד  כשהשירותים היו   יחידה אחת בכל קומה. שלחתי להם גם חבילות מזון.  

ב 1942, נשלחו הורי יחד עם כל תושבי ממינגן לפולין. בקיץ 1942, שלחתי להם גלויה שחזרה אלי עם המשפט:  מען לא ידוע.   

באותה שנה קיבלתי הזמנה לערב תרבות אצל משפחה יהודית מקומית, שם פגשתי פליטים נוספים וביניהם את מנצח התזמורת המקומית, – פרוידנטל,  הוא ארגן קונצרט של מוסיקה קאמרית בערב תרבות כמו כן המנצח הציע לי כרטיס לקונצרט ומנוי לכל התקופה בשנים שגרתי שם,  בכל יום ראשון בשעה 6 לפנות ערב היה קונצרט. קונצרטים אלו תרמו לי הבנה ורגש למוזיקה קלאסית.

בשנים 1940 – 41, חל מפנה באורח חיי:  הייתי תלמיד במכון לטקסטיל, בזכותו של בעל בית החרושת זכיתי להיות תלמיד מן המניין ונהניתי מהסביבה, מהלימודים  ומהחברה בה היו גם כמה פליטים מנורבגיה ומפינלנד,  אך רובם היו שוודים.  – אחד מהם היה הנס ברטיל הלמרק שנוצר קשר חברותי בינינו, קשר זה התחדש לאחר המלחמה  נהגנו להיפגש פעמים אחדות יחד עם הנשים שלנו בארץ ובחו"ל.  

 

ב 1940 נסעה אחותי אדית לארה"ב במטרה לעזור לסבתא סופי (מצד אמא).   סבתי שהייתה ילידת ארה"ב ,קיוותה לעזור להורי להגיע לשם, – ניסיון שנכשל!

ביולי 1941 עברתי לעבוד במפעל ליצירת גרבי- ניילון לנשים, אך כעבור זמן קצר נקראתי לשוב לבית החרושת הקודם, בעל המפעל שאימץ אותי  בעבר הציע לי ליצור מדרג חדש למחירון ולקבוע דרוג שכר על פי המדרג החדש. – גם שכר העבודה שלי עלה באותה הזדמנות.

 

הקשר שלי עם יהודים, התחזק על ידי הקשר ל"פלוגות רצון" שהשתייכו ל "החלוץ" בשוודיה. למרות שהיתה לי וויזה לארה"ב החלטתי לשנות כיוון ולעלות לפלשתינה.   הצטרפתי ל"פלוגת רצון" בעודי ממשיך בעבודתי בבית החרושת. כחבר תנועת "החלוץ"  נמסר לי שאין באפשרותי לעבוד כפקיד, הובהר לי שעלי להתמחות בתפקיד שיתאים לארץ.  ואמנם, עם גמר הפרויקט במפעל לסריגה עברתי לעבוד בתיקוני מתכת,  במפעל טקסטיל אחר.  

בהיותנו פליטים בשוודיה היינו עד 1943 מצויים תחת פיקוח משטרתי ובכל 3 חודשים היה עלינו להתייצב לביקורת ולדווח על פרטי תעסוקתנו, וזאת על פי דרישת הגורמים הנאצים בשוודיה. עם נפילתה של סטלינגראד הסתיים הפיקוח.    

 

עליה ב'

בשנת 1946ב אוגוסט  טסנו לבריסל, במסגרת קבוצה, העבירו אותנו למבנה של הסוכנות, כעבור כמה ימים הגיעה קבוצה של כ 70 איש מחברי "ביתר", אנחנו הסתכסכנו איתם וביקשנו העברה.  ואמנם, הועברנו ל"ארמון שאטו – בונף " (BONEUFF)  וחיכינו שוב לעלייה ארצה.  

בערב פסח, 1946  נאמר לנו לארוז חפצים ולעלות לרכבת, אך לא הסבירו לנו

לאן!  נכנסנו לרכבת כשאנו מונים כ 1300 איש.  כשהגענו לגבול צרפת ראינו משלחת מיוחדת  (מטעם הסוכנות כנראה) נושאים זרי פרחים, ובעודם מסבירים שעליהם להגישם לנכבדים הצליחה הרכבת להמשיך בדרכה.

בהגעת הרכבת למרסיי הועברנו במשאיות לנמל דייגים צרפתי. שם עלינו על האנייה "תיאודור הרצל".  היינו 2700 איש.  בעודנו נעים בצפיפות וישנים על דרגשים, הגענו לסביבת תל אביב,  הבריטים  גילו אותנו, השתלטו על האנייה , אחד הנוסעים נהרג ואנו נגררנו לנמל חיפה. משם הועברנו לקפריסין.  

בקפריסין הייתי שנה ושלושת רבעי שנה. שם עבדתי בחלוקת מזון,  בכל יום הגיעו מצרכי מזון והיה עלינו לחלקם בין הקבוצות.  

בנוסך לכך אימנו אותנו בירי- רובים מעץ. 

ב 15.9.1948 הבריחו אותנו אנשי ההגנה, היינו כ 30 איש.  עברנו מתחת לגדר, ומשם נכנסנו לצריף סגור,קילומטרים רבים מן המחנה. בלילה הבא פתחו את הצריף ואנו עלינו על סירת דייגים בה הגענו לנמל חיפה.  " מישהו " לחץ לפקיד האו"ם את כף היד ואנו הורשינו להמשיך ללכת.  משם עברנו ישירות ללשכת הגיוס, חוילנו  בבית-ליד ולמחרת השתחררנו והגענו לכפר סאלד.  

בכפר סאלד עבדתי בחקלאות ובשמירה.  שם גם הכרתי את שרה – ילידת נהלל. בשנת 1951 נישאנו בנהלל

ב 1952  נולד בננו הבכור רן.  ובשנת 1958  נולד בננו אילן.  

 

ב 1952 היה הפילוג  בכפר סאלד ואנו עברנו עם משפחתנו לרגבה.  

ב 1953 עזבנו את המושב ועברנו לחיפה.  עבדתי בטכניון.  וב 1956 קיבלתי  תפקיד של ניהול המעבדה.

בשנת 1961 עברנו לקריית ביאליק ובנינו את ביתנו בו אנו גרים גם היום.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *