גיליתי את סבי, 72 שנים לאחר מותו/מאת צבי ישראלי

גיליתי את סבי, 72 שנים לאחר מותו/מאת צבי ישראלי

שלשום נולדה נכדתי ליאור, נכדה ראשונה אחרי ארבעה נכדים. אני אשתדל להיות לה סבא טוב, אולי דווקא משום שלי לא היו לא סבא ולא סבתא. כולם נותרו שם – באירופה. אולי בגלל זה, מאז שהפכתי לסבא, לפני כשבע שנים, אני מנסה "להתקרב" אל דמותם של הורֵי הורַי – הסבא והסבתא שלא זכיתי להכירם.

הורי, חנה ויהודה ישראלי ( הנלורה פלק ויוליוס פליישר) נולדו שניהם ב- 1920, היא בברלין והוא בכפר מוצ'ינוק שבסלובקיה. היא עלתה ב- 1936 ב"עליית הנוער" והוא ב- 1939 כמעפיל באוניה "אגיו ניקולאוס". שניהם קיבלו מהוריהם מכתבים מעטים בימי מלה"ע השניה. לאבי ז"ל נותר רק מכתב אחד (!) וגם הוא קרוע ובלוי. לאמי נותרו מכתבים ונוספו ברבות הימים מכתבים שנתגלו אצל קרובי משפחה באמריקה. אמי גם שמרה היטב על אלבומי תמונות שהביאה עמה מגרמניה ועל פריטים אחרים שהביאה ב"ארגז" (המזוודה)המסע ארצה. אבל כנהוג במשפחות של יוצאי אירופה בני דור השואה, בביתנו מעטו לדבר על העבר. לא רצו לצער את "הצברים הבריאים" ואפילו לא ספרו על ההורים שנותרו מאחור,הושמדו ומתו. זה פשוט לא היה נושא לעסוק בו. אם בילדותי דפדפתי במקרה באלבום הילדות של אמי, אז היא ספרה על תותי הפטל העסיסיים שהיו בגדר ביתם ועל משחקיהם "באינדיאנים" על פי סיפורי קרל מאי. אף מילה לא נאמרה על סופם המר של ההורים! אם דיברנו על הבית בברלין, לא נאמר משהו כמו – "סבא וסבתא שלך היו…. הם היו "ההורים" של אמא שלי ולא "הסבא והסבתא שלי". למלים -"סבא וסבתא" לא הייתה משמעות רגשית ועל כן אך טבעי שלא התעניינתי בהם.

כנראה שהחסך הרגשי הזה, דווקא הוא דוחף אותי כיום שוב ושוב, לחפש כל קו בדמותם של הורֵי הורַי וגורם לי להתרגש בכל פעם שעוד אפס קצהו של קו כזה מתגלה. וכיום אני מחפש, בכל מאודי, קצוות של חוטים, שמהם אוכל לרשום את דמויותיהם ולהתקרב אליהם.

אמי, חנה,שהיא כיום בת 93, אמרה זה לא כבר לבני מתן כי מצאה בדמותו קווי דמיון לאביה – אריך פלק ((Erich Falk . בנותי, יעל, אילה ונעה התעניינו בקורותיה של סבתא חנה, גרמו לה "להיפתח" ולספר מעט מן הדברים שלא ספרה לי בילדותי. וכך החל בשנים האחרונות, שנות הסבאות שלי, מאין מסע שורשים, לדלות ולגלות ולהתקרב, אל בני המשפחה שנותרו באירופה הנוראה*.

לברלין, כור מחצבתה של אמי, נסעתי בינואר השנה עם מתן בני לסיור שורשים. לא היה לי קל לחזור. הייתי בברלין שלש פעמים לפני כן, בניסיון להבין איך קרה שהגרמנים עברו מתרבות עילאית לפראות חייתית. לאחר הביקור השלישי, בשנות התשעים, בפמליית הנשיא עזר וייצמן, החלטתי שלא לדרוך עוד על אדמת גרמניה. אבל…. כשבנך מציע לנסוע עמו לסיור שורשים…..

לקראת הנסיעה קבלנו מאמי ארבע כתובות של מקומות בהם גרה המשפחה וגם מידע על המקום שבו נקבר סבי בברלין. באלבומה של אמי מצאנו תמונות ישנות של בית הוריה בשנות העשרים, שהיו כדבריה – "שנים של ילדות טובה ומאושרת".

לקראת הביקור קראתי בפעם הראשונה ספר שכתב סבי אריך פלק ב- 1937-8 בברלין , ואמי תרגמה אותו אשתקד לשפתה העברית המיוחדת – "עברית יקית". מתן קרא את התרגום במטוס ובברלין.

אריך פלק נולד בברלין ב- 1880 לאליסה ומרטין פלק. במלחמת העולם הראשונה היה חייל בצבא גרמניה ובאלבומה של אמי יש תמונה שלו במדי הצבא הגרמני. ב-1919 נשא לאישה את אנה (Aenna ) לבית גוסדורף ושנה אחר כך נולדה בתם הבכורה , הנלורה, היא אמי חנה ישראלי. שנתיים אחר כך נולדה להם עוד בת, חווה. השנים האלה היו ימי הצלחה לאריך פלק. חוץ ממשפחתו הקים גם עסק מצליח וחלוצי – משרד פרסום ויחסי ציבור. המשרד שכן בבית שבו התגוררה המשפחה בשכונת היוקרה Dahlem ברחוב Schweinfurth   מספר 7.

בעסק היו חמשה עובדים, ולמשפחה היה גנן, נהג, אומנת לטפל בילדות וגם טלפון.(את מספר הטלפון אפשר למצוא עד היום בספרי טלפון נושנים) ענף הפרסום היה אז בחיתוליו. אמי סיפרה כי אריך פלק היה הראשון שהשתמש בגרמניה בנורות פלורוסנט כדי לפרסם בתי עסק בשלטי חוצות. הוא גם פרסם וניסה לשווק אבקה לכבוי שרפות במעין מטפה כיבוי. בשעות הפנאי אהב אריך פלק לטייל בגרמניה ואף הקים ועמד בראש "תנועת סיור לנוער גרמני". ב-1926 כתב חוברת הדרכה לטיולים בחיק הטבע ) Jugenedwanderer auf Grother Fahrt) ומכר אותה.חוברת אחת כזאת נשמרה במגירותיה של אמי. להפתעתי גיליתי באינטרנט כי ניתן לקנות אותה בגרמניה של היום, בספריות יחודיות ומחירה בין תשעה לשנים עשר יורו.

ב-1926 מכר אריך פלק את הבית ב- Dahlem והמשפחה עברה לדירה שכורה ברובע  Mitte , ל – Alte Jakob Str. 77 הרוחות מחוץ לבית החלו אט אט להתקדר. אריך פלק ניתח נכון את המציאות והחליט ב-1932 לעקור להולנד השכנה, להרלם שליד אמסטרדם. שתי בנותיו – הנלורה וחווה, בנות 12 ו-10 למדו הולנדית. אריך התקשה בלימוד השפה ולא הצליח לבנות את עסקיו מחדש. חסכונותיו אזלו מהר והוא שב בגפו לברלין בתקווה כי למרות הנאצים יצליח לפרנס משם את משפחתו. אבל הנאציזם הצר את צעדי היהודים, העסק כשל ואריך פלק טעה והחזיר את משפחתו לברלין.

האם אנה (Aenna) שמרה מצוות ובחגים המשיכה ללכת עם בנותיה לבית כנסת. אריך "הקפיד" שלא להסב לשלחן הסדר בפסח. האם והבנות הסבו אצל קרובים והוא בילה בחברת חברים. הבנות גם החלו להתעניין בתנועות נוער ובשפה העברית. חווה הצעירה, הצטיינה בעברית ועד מהרה לימדה ילדות אחרות את שפת עבר. מאותן שנים שמורה בידי אמי חוברת שבה כתבה חווה בעברית את סיפורי ספר "בראשית" ועיטרה אותם בציורים, שיש בהם כדי להעיד על כשרון הציור שלה.

כשהנאצים עלו לשלטון נאלצה חנה לעזוב את בית הספר והחלה לעבוד כעוזרת לתופרת. בשעות הפנאי בילתה בתנועת "מכבי הצעיר" ושם התפתח חלום העליה לארץ ישראל.

המשפחה עקרה מדירה מרווחת לדירה צרה ברחוב Grossbeeren 96 . תנאי החיים הלכו מדחי אל דחי. ב- 1936 נתמזל מזלה של חנה והיא נמצאה "כשירה" לעלות לא"י. כמה ימי "הכשרה" במסגרות של "עליית הנוער" ומבחני מיון, פתחו לה פתח להימלט מגרמניה. בת דודתה אווה (Eva) לבית גוסדורף ספרה לי לפני כמה שנים, כאן בירושלים, כי קרובי המשפחה כולם, גינו את אריך פלק על נכונותו לשלוח את בתו לפלשתינה. בארץ השתולל אז "המרד הערבי", (שנות המאורעות 1936-9) ובברלין לא יכלו להסכים לרעיון שילדה תקלע לאזור מלחמה לבנטיני. "אתה שולח את בתך לזנות" – כך, במלים האלה, דברו קרובי המשפחה על ליבו של אריך שימנע את הנסיעה. אך הוא אישר לחנה לנסוע. בדיעבד, מתוך ספרו, אני יודע כי על אף הסתייגותו מן הדת היהודית, ידע רבות על המפעל הציוני.

האם, אנה, טרחה לילות כימים, להכין להנלורה, בת 16, ארגז ומזוודות מצוידים בכל הדרוש למי שיוצא לחיים חדשים ולא ישוב עוד לגרמניה. חווה הייתה אז בת 14 אך אריך ואנה אשרו גם לה להיערך לעליה לא"י. גם חווה יצאה להכשרות וכעבור שנתיים זכתה במקום בקבוצת בני נוער שעלתה ארצה. גם היא קיבלה "ארגז" ובו בגדים וכלי מיטה, אלבומים ויומנים ומזכרות וכולם מסומנים היטב בשמה. אנה פלק רקמה על כל חולצה ובכל סדין את שמן של הבנות. עוד הוסיפה, בחושיה החדים, אלבומי משפחה ופריטים אישיים שכדאי להצילם לפני שריפה.

חנה למדה ועבדה בחברת הנוער בקרית ענבים וחווה בגרעין שישב בדגניה והכשיר עצמו לעלות לישוב חדש. שנתיים כתבו מכתבים לברלין והאחת לרעותה אך כמעט שלא התראו. לנסוע מירושלים לטבריה בימי המאורעות ("המרד הערבי" שאיים בעיקר על התחבורה) לא היה דבר פשוט וגם…כסף לא היה לבנות.

אריך פלק ואנה רעייתו שרדו ברחוב Schwabische 7 בברלין. בהעדר אפשרויות פרנסה, ישב אריך וכתב ספר: Die Weisse Ritter אוטופיה מדעית – פילוסופית על פתרון שאלת היהודים. " מאז אלטנוילנד של הרצל עברו כשלשים שנה ובפלשתינה נוצרה ישות יהודית" כתב אריך פלק. "כיום, בסוף שנות השלשים, בשלו התנאים להעביר אל האזור הזה, באיבחה אחת, מיליוני יהודים ממערב אירופה ומזרחה – ולפתור את בעיית היהודים". אריך האמין שיהודי אירופה במצוקתם, מוכנים למעשה הגדול ואולי לא פחות מכך קיווה שמכירת הספר תכניס לכיסו 1000 לירות שטרלינג, "סכום הקסם" שדרשו חוקי המנדט הבריטי מכל יהודי שבקש להיכנס למנדט על תקן של "קפיטליסט".

ב- 150 דפים, ארוכים וצפופים, תאר אריך פלק את "פתרון השאלה היהודית" – כבוש מערב אסיה בידי צבא יהודי חדשני ומעבר של מיליונים למדינה יהודית מתוכננת, חזקה מאד צבאית, מתקדמת מאד טכנולוגית ומאמצת שורה ארוכה של רעיונות סוציאליים מודרניים המבוססים על תורת ישראל .

אווה גוסדורף (פרימן) ילידת 1916, שנסיבות חיים קשות גרמו לה לעזוב את בית הוריה, גרה אז לפרקים אצל אריך ואנה פלק. אריך הכתיב לה והיא הדפיסה את הספר במכונת כתיבה. זכינו והיא חיה עמנו בירושלים עד השנה (2013)

אריך פלק קווה להוציא את הספר לאור בשוויץ, בארצות הברית (לשם היגרו כמה מבני משפחתו) ובא"י. אלא שב- 1939 זאת הייתה תקווה שלא היה אפשר להגשימה. בצר לו שלח את העותק היחיד שהיה לו, בשלשה מכתבים לבתו חווה, לכתובתה בדגניה. חווה הצטרפה אז לקבוצת חברים שעברו לנהלל ורצו להכשיר את עצמם להתיישבות במושב. רצה הגורל והיא חלתה בטיפוס, מחלה שלא ידעו אז להדבירה. היא קדחה אך המשיכה לבשל ולכבס לחבריה עד שהתמוטטה. לחנה אחותה נודע על מצבה, כאשר חווה הייתה על ערש דווי בבית חולים בחיפה. קצרה ידה לעזור לאחותה והרגעים האחרונים של פגישתם היו לטראומה נוראה בחייה של אמי. היא נצרה את הכאב הנורא בליבה ורק בשנים האחרונות, כשנכדיה באו לשאול ולשמוע – אזרה כח לפתוח את הזיכרונות הכואבים.

שנים נוראות היו השנים 1941-2 לחנה. מהוריה בברלין לא שמעה דבר ואת אחותה שבדגניה לא ראתה אלא ביום מותה. חווה נקברה בדגניה, סמוך לנהר ירדן.

כאשר נודע דבר מותה של חווה לאביה ואמה בברלין – "נשבר" לבו של אריך וכעבור זמן קצר נפטר במיטתו בדירת החדר בשוובישה שטרסה. הוא נקבר בבית הקברות היהודי Weisensee בברלין.

מתן ואני ביקרנו שם השנה וגילינו שעדיין אין מצבה על קברו של סבא. באנו למקום ביום של שלג וקור עז. בעצב שאין לו שעור, הנחנו על מקום הקבר אבן שמצאנו בשלג.

כשיצאנו מוויסנזה חשנו כי לא די במצבה מאבן שעלינו להציב לסבא. מן הראוי שנמצא דרך להנציחו ולכבדו – סמלית – על ידי השלמת המעשה הגדול שרצה לעשות באמצעות ספרו. "אם 1000 אנשים יקראו את הספר, אולי יהיה בכך מעין סגירת מעגל והאיש ינוח בשלום על משכבו".

וכאן אנו עומדים : אנה פלק נשלחה לאושוויץ בסוף 1942.

הספר של אריך היה מונח בארגזה של חווה במחסן בדגניה במשך שנים. רק באמצע שנות החמישים גילו אנשי דגניה את הארגז ושלחו אותו ב"אגד- חבילות" לביתה של חנה ישראלי בנהריה. חלפו עוד יותר מ-60 שנה עד שאני ובני משפחתי "גילינו" את הספר ונמלאנו רצון להחיותו. בלילות האביב הזה אני קורא את דבריו של סבי, לאט לאט, בשפה הגרמנית הארכאית שבו נכתב, בניב ברלינאי, ואני מתקרב אל אריך – הסבא שלא הכרתי.

אני מקווה שאמי תזכה לראות שהדפים המצהיבים יהפכו לספר כרוך היטב ואלף קוראים יקראו בו בעניין. המעגל יסגר.      [i]

* רעייתי דליה נסעה עמי לסלובקיה ושם מצאנו את בית סבי וסבתי מצד אבי, בכפר מוצ'ינוק, עומד במרכז הישוב, בדיוק במצב שבו היה בעת שאיזידור ויוליה פליישר גורשו ממנו לאושוויץ בידי הנאצים ועוזריהם. אז שימש הבית גם כבית מרזח, וגם כיום הוא מקום מפגש לאיכרים חרושי קמטים, שותי בירה בעיניים בוהות. דבר לא השתנה. "המשרתת" שעבדה בבית סבי, הפכה לבעלת הבית והעסק, ותחנת האוטובוס הסמוכה לבית נקראת על שמה – "פינת בנקובה". אמרתי לראש הכפר כי הצדק ההיסטורי מחייב שהפינה תקרא –"פינת פליישר", אך הוא העדיף שלא להתייחס לדברי. (והספור עוד יסופר)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *