גרוש יהודי קלן 28.10.38 / מאת זיגמונד מנדל (שאול שקדי)

גרוש יהודי קלן 28.10.38 / מאת זיגמונד מנדל (שאול שקדי)

שאול מנדל – שקדי נולד בעיר קלן שבגרמניה ב 1921 למשפחת מהגרים יהודים מפולין, בן בכור להינדה ויעקב מנדל. ב – 1938 יצא צו המצווה על כל נתיני פולין היהודים מעל גיל 15 לצאת מגרמניה לפולין. כך יצא עם אביו ואחיו ברכבת והם הגיעו עם עוד רבבות יהודים לעיר צבונשן בצד הפולני של הגבול, שם נותרו כאזרחים ללא זהות גרמנית או פולנית. לאחר כחצי שנה בה היו כלואים בעיירה בה תפסה הפעילות הציונית מקום מרכזי, התנהל משא ומתן בין המשרד הארץ ישראלי לבין הממשלה הפולנית לתת אפשרות יציאה לפליטים לתוך הארץ (פולין) לשם הכשרה לעליה ארצה, לארץ ישראל. כך הצטרף שאול לקבוצת יוצאי בח"ד (ברית חלוצים דתיים) הגרמנית.

לבסוף הגיע שאול לארץ ישראל , באפריל 1941. הוא הצטרף למקווה ישראל להמשך תהליך ההכשרה.

ב 1942 התגייס לצבא הבריטי ושרת בגדוד השני שהיה לחלק מהבריגדה היהודית.

בתום המלחמה, הי פעיל במסגרת "עליה ב" בהולנד, שם הכיר את צילי.

הם נישאו במסטריכט שבהולנד ועלו ארצה ב 1946. לצילי ושאול ז"ל שלוש בנות ושישה נכדים.

 

שאול כתב את יומנו בזמן שהותו בבבריגדה. לאחר מותו מצאנו את יומנו, מעט תמונות ממשפחתו וכן גלויות שקיבל מהוריו שהיו בגטו בקראקוב. הוריו ואחיו ניספו, כנראה,  בבור הריגה בגורליצה.

 

כאן מובא קטע מיומנו של שאול המתאר את גרוש יהודי קלן.

28.10.44[1]. והנה הגיע יום הגורלי.

 

היה זה יום רגיל , ואני בדרך , רכוב על אופניים , למקום העבודה שלי והנה רואה אני את בת דודתי רצה לקראתי , עוצרת אותי , ובדמעות בעיניה מספרת לי , שתכף אלך הביתה , היות ועל היהודים הנתינים הפולנים לעזוב עד 12:00 בצהריים את גבולות גרמניה. הרי צחקתי בפניה , כעת 09:00  , במשך שלוש שעות אי אפשר דבר כזה , ולאן?

אבל היא לחצה עלי ובקשה אותי שאלך הביתה , ובוודאי אפגוש כבר את המשטרה בבית. שמעתי בקולה ורכבתי הביתה , קפצתי את המדרגות ולכשאני פותח את הדלת, רואה אני את השוטר שלנו שבדרך כלל מבקר אותנו כי אנו שייכים לאזור שלו, מדבר בשפה רכה על לב אמי, ומקריא לפניה את הפקודה שעל משפחתנו להתייצב עד שעה 13:00 בבית המשטרה המרכזי מותר לקחת את כל החפצים שברצוננו לקחת ורק סכום כסף קטן של 10 מרק.

הוא דרש מעמנו את התעודות, והיות ואבי לא היה בשעה זו בבית הוא חיכה לו עד שיבוא בהשגיחו שאיש מאתנו לא יעזוב את הבית. באשר אבי בא, והוא נטל שם ממנו את התעודה הוא יצא לדרכו, כאשר הזהיר אותנו בפנים יפות להזדרז ולדייק.

בעיני היה כל זה כהרפתקה, ואני שמח לראות פעם ארץ חדשה. לא עלה אף לרגע בדעתי שאמת הדבר שלא נחזור. הרי איך אפשר בין רגע לעזוב את הבית בו גרנו זה 16 שנים. אולם פני הורי היו עצובות. לא העזתי לשאול סיבת הדבר. אמי התלבשה, ובשעה שאבי ארז את המזוודות לנסיעה, הלכה אמי, אני ואחי השני לעשות קניות. נקנו לכולנו חליפות חדשות, נעליים חדשות, כובעים, חולצות וכן הלאה. ומן הכסף שהורי חסכו בשנים של עבודה מפרכת לא נשאר כדי 50 מרק.

חזרנו הביתה, והנה הפתעה "נעימה" הוחזרו התעודות של אמי ואחי הקטן. נוסעים רק הגברים בגיל למעלה מ 15- שנים. כך הייתה זו רק חצי צרה.

אכלנו ארוחת צהריים של ערב שבת, הדגים המבושלים עוד היום מרגיש אני את טעמם. וכשנזכר אני בהם, והחלות החמות שלא לפני הרבה זמן הוצאו מן המאפיה, וה"פרפל". כל זה הוכן לשבת, כי מי ידע וחשב ששבת זו לא נחוג בבית. עיני אמי זלגו דמעות.

לא עזר כלום. נטלנו את המזוודות ובנשיקות חמות נפרדנו מאמנו, בדברי נחמה, שבוודאי נשוב עוד היום, כי הרי אי אפשר שישלחו אותנו…

עוד טרם הגיעה השעה הקבועה התמצאנו בחצר הגדולה של המשטרה, בה כבר התהלכו אלפים יהודים בעצבנות הלוך ושוב. ורבות היו השמועות. זה אמר שהגיעה ידיעה להחזיר את התעודות ולחזור לבתים, זה אמר שזה סתם מעשה איום שהגרמנים חשבו לאיים על הפולנים, שבאם היא לא תכיר בנו עד יום זה כנתינים שלה, הרי אין גרמניה מוכנה להחזיק אותנו בארצה, אם כן כבר הגיעה הידיעה על אישור הנתינות הפולנית על ידי ממשלת פולין. בכל מקום כך אפשר היה לשמוע שהסכנה חלפה, ובעוד רגעים שוב נחזור… הרי אפשר אחרת?-

והנה השוטרים מביאים שולחן ומעמידים אותו באמצע החצר. בחוץ בינתיים התאספו האוטובוסים הגדולים של " kraft durch freuide " והנה בא שוטר אחד ובידו התעודות. והנה שני ושלישי ואף הם נושאים את התעודות בידיהם, ושמים אותם מסודרים יפה על השולחן. מתיישב קצין המשטרה על השולחן ונותן פקודה: להסתדר יהודים. ובעזרת השוטרים הסתדרנו בטור אחד ארוך שסבב פעמים את החצר הגדולה של המשטרה.

הקצין מקריא לפי שמות ה א-ב, והנקרא ניגש אל השולחן כאשר כל המטלטלים בידו. הושמה לפניו התעודה שלו, והוא צווה לחתום. ואחרי שהוא חתם הוא הובל בליווי שוטר אל האוטובוסים. כך עבר כל הטור, חתם ועלה לאוטו, וכשאוטו התמלא הוא נסע מתחת שמירה של שוטר מזוין.

כך גם תורנו הגיע. והננו יושבים באוטובוסים הרחבים והכיסאות המרופדים ונוסעים דרך כל העיר אל מעבר לגשר שחוצה את הריין ל-Messe Halle. אחת האולמות הגדולים שבעירנו שבו נאם לא פעם היטלר ושטרייכר וכל הרוצחים הגדולים לפני תושבי קלן.

בנין ה"מסה הלה" היה מגודר בגדר תיל גבוהה, וכעת שומרים סביב הגדר במרחק 10 מטרים אחד מן השני שוטרים מזוינים.

האוטו הביא אותנו לפני הדלת של האולם, צוונו לצאת ולעלות אל האולם.

לכשנכסנו ראינו שהאולם כבר מלא עד אפס מקום, ישבו והתהלכו ועמדו קבוצות קבוצות בערך כ-5000 יהודים.

באחד הפינות חלקה הקהילה היהודית אוכל חם, סוכריות, שוקולדה ומצרכים שונים. הארגון היה להפליא.

באולם הזה התאספו כל היהודים נתינים פולנים מכל וסטפליה רבות היו השמועות, טרם האמין איש בדבר. הרי איך אפשר?…

והנה הגיעה שעת שבת. כאיש אחד קמו כולם והתכוננו לתפילת קבלת שבת. בשעת התפילה נשמעו אנחות מכל הצדדים. כמה היה הכאב גדול לבעלי משפחות לעזוב את הבית.

גמרו תפילת קבלת שבת, קבוצות קבוצות שרו "שלום עליכם" והיה מישהו שדאג גם ליין. מזג כוס יין מלא וקידש. שקט גמור שרר באולם, אפשר היה לשמוע נפילת סיכה. וב-"אמן" נפסק השקט. אולי בזכות השבת הקדוש עוד נחזור הביתה. כל תנועה, כל פתיחת דלת היפנה כזרם חשמלי את כל הראשים למקום התנועה. כאילו שהנה באה ידעה חדשה ו"טובה". הגיעה שעת 18:30 והנה נפתחה הדלת וכל הראשים מופנים לקצין הצבאי שנכנס דרכה. סוף כל סוף באה הידיעה. שרר שקט גמור.

הקצין, בחור צעיר אולי בגיל 20 , עלה על אחד השולחנות, ובעדינות הלשון ביקש אותנו להסתדר בשורות אורך של רביעיות למען יוכל לספור אותנו. ביקש לא להתעצבן כי שום דבר נורא עומד להתרחש, כי אם רק נחוץ לו מספר הנותרים לשם סידור הרכבת.

בלי אומר דברים ממש להפליא עמדו אחרי רגעים מעטים בשלוש שורות ארוכות באורך כל האולם טורים טורים בני ארבע כל הנוכחים, והקצין עבר בחיוך נעים על פניו מבין הטורים ומנה, חזר ומנה ובהגיעו לחצי הוא אמר: אלו ייסעו בעוד שעה ברכת הראשונה, ואלו ברכבת השנייה בשעה22:00 . כמה עצובות היו ארשת פניהם של הראשונים, אנו היינו בקבוצה השנייה, ואולי בכל זאת ישנם עוד סיכויים במשך השלוש שעות הבאות לחזור. הרי מתנהל כנראה משא ומתן לבין שתי הממשלות, ויש סיכוי שיגמר במשך השעות הבאות.

בהגיעה השעה של הראשונים בא הקצין לקחת אותם ובליווי המשטרה הם לקחו את המטלטלים מטף עד זקן וצעדו לרכבת. לא עברו הרבה רגעים, והננו שומעים את שריקת הרכבת, ואת רשרוש גלגלים שאט אט נעלם עד שלא שמענו אותו יותר.

באולם לא דברו יותר. כל אחד היה נתון למחשבות שלו, ובלבו התקווה: "ה' אלוקים שלח נא ישועתך ותחזיר אותנו אל ביתנו" – אולם אלוקים לא רצה לשמוע. הוא גזר דינו עלינו.

השעה 22:00 מתקרבת והעצבנות גוברת. כל האולם מטייל, פלא שאיש לא נתקל בשנייה בהליכה העצבנית והעיוורת שהתהלכו בה באולם.

השעה הגיעה ושוב נכנס הקצין, ושוב בלווי השוטרים המזוינים ובפנסים בידיהם הובלנו לרכבת. הארגון היה להפליא. סודרנו בתאים בני 8 איש. ולא עברו הרבה רגעים והרכבת זזה. מרחוק אנו שומעים את הבכי של הנשארים שכנראה חיכו על הגדר בתקוה שנחזור.

היינו עייפים ונרדמנו תוך כדי טרטור הגלגלים שטרטרו בטון החד-גוני. בבוקר השכם התעוררנו והרכבת עומדת. התחנה היא ברלין צפון. זוהי הפעם הראשונה שאני נוסע מרחק כזה. הרפתקה זו הביאה אותי לפרוץ בשמחה. לא הרגשנו רעבים.

פני אבי היו עצובות. ניסיתי לנחמו. אולם הוא לא היה נתון לנחמה. לא רק שתלשו אותו מתוך משפחתו והפרידו בין אשתו ובנו הקטן שנפשו הייתה קשורה בו ביותר, אלא גם מחזירים אותו לארץ מוצאו ששנואה עליו כפי שאיש רק יודע לשנוא איזה דבר רע.

הרכבת המשיכה את דרכה. נסענו בדיוק עוד 3 שעות, והנה נשמעה פקודה: "aussterfen juden schwien" (לצאת יהודים חזירים). הגענו לגבול ירדנו מהרכבת וסודרנו ע"י אנשי ה-S.S . על יד הקיר. נשמע קולו של המפקד: מי שיש לו כסף למסור זאת מיד. דעו אסור לקחת כל חפץ שהוא מחוץ בגדים ולכל היותר 10 מרק כסף מזומן. וכל מי שנמצא אצלו יותר מזה נורה במקום. מחוץ לזה עלינו למסור כל תעודה גרמנית.

ברור שפקודה זו הכניסה פחד בלבבנו, אולם לתימהוני לא היה איש שהיה לו משהו למסור. נערכה בדיקה, וכל מי שנבדק קבל בעיטה ברגל מבלי להסתכל למקום שהוא פוגע. לא מצאו כלום.

נשמעה פקודה שניה: תלו את חפציכם וקומו, ואנשי ה-ס.ס. כבר היו מוכנים ברוביהם המקודנים להדוף אותנו.

והנה פתאום נשמעה פקודה חדשה, להישאר, נותן הפקודה היה הקצין הצעיר שכנראה נסע עמנו עד הלום.

עלו לרכבת אתם תיסעו אל מעבר לגבול, נשמעה פקודתו החדשה. ואנו בשקט ממלאים פקודה זו. אנשי ה-ס.ס. הולכים הלוך ושוב, פניהם לוהטות רוגז, וכל מי שהעז להוציא ראשו דרך החלון הרגיש את קת הרובה.

עזבנו את נוי-בנשן תחנת הגבול הגרמנית, ועברנו את הגבול לשטח פולניה והגענו אל צבנשון.

עד כה תיארתי לעצמי את הגבול אחרת. חשבתי שגדר רחבה עמוקה וגבוהה סובבת את כל גרמניה. וכמה התפלאתי להיווכח שמשני ציידי נחל קטן עומדים שני חיילים עם רובים מקודנים. גרמני – ופולני, זהו הגבול. המרחק מנוי בנשן לצבנשן היה 11 ק"מ, היכן היינו מגיעים ברגל עם כל החבילות. צבנשן נעמדה הרכבת. הגענו.-

מראה הכפר. תחנת הרכבת נאה לפי דוגמת התחנות שבעיירות שבגרמניה. הכתובת הייתה בפולנית.

ואנו כך נעמדנו וכבר הושמעו צעקות המשטרה הפולנית המזוינת: הרכבת סגורה אסור לעזוב אותה.

לא ידענו מה יהיה הלאה אתנו. באם כאן נעצר או נמשיך את דרכנו. הקטר הגרמני חזר לארצו. על כן צריך לחכות עד אשר יבוא קטר פולני.

דרך חלון הקרון שלנו שפונה אל צד אולם התחנה נראה מראה נורא. באשר האולם כשלעצמו כנראה כבר מלא וגדוש מפליטים, נאלצו היתר לשבת על הפלטפורמה מחוץ לאולם תוך כדי גשם חזק בלי כיסוי ראש. כאן רואים את הגברים מסתובבים בעצבנות בלתי שכיחה הלוך ושוב, פה ושם נעמדים, עוצרים מישהו וקושרים אתו שיחה. נשים זקנות יושבות על מזוודותיהן ואיש אינו מרחם עליהן. תינוקות יונקים בשדי אמם, ילדים נחפזים במשחקים ביניהם. להם טוב כי מה הם יודעים על כל הנעשה מסביבם. הזקנים עומדים ומתפללים.

פתאום הגיעו לאוזנינו צעקות איומות מהעבר השני של הרכבת. הסתכלנו דרך חלון מצד שני. על פס אחר נמצאים כעשרים קרונות מלאים פליטים סגורים וצועקים: תנו אוכל כי זה יומיים לא אכלנו!

כאן לא עצר בנו שום כוח. הודעתי על כן לאבי, ולקחתי גם אני כמו יתר הבחורים את האוכל שנשאר במזוודתנו, הצידה שלקחנו לדרך, וקפצתי דרך החלון הפתוח מבלי להקשיב לאיומים של המשטרה, והבאתי את האוכל לרכבת השנייה.

מעט מדי היה לי. היכן אחלק את המעט הזה בכל הרכבת. מסרתי את המזוודה לאחד האנשים שעל יד החלון ובקשתיו לחלק את האוכל ולהחזיר לי את המזוודה.

על שאלתי מי הם הנמצאים ברכבת, ספרו לי שאלו אנשים ממחוז דורטמונד – ברלין. הם נלקחו באמצע הלילה מתוך מיטותיהם אל בתי הסוהר ומשם אחרי עינויים רבים ומבלי אוכל נשלחו אל מעבר לגבול. וכאן הם כבר סגורים זה היום השלישי בתוך הקרונות ואיש לא העז לצאת.

אולם ההעזה שלנו לצאת מן הרכבת בכוח דרך החלונות היא העירה את האומץ בלב כל יתר הפליטים ופתאום רואים שקופצים משתי הרכבות ומוציאים את כל המטלטלים איתם. והתחילה תנועה גדולה לנוע אל התחנה. לא עברו הרבה רגעים ושתי הרכבות היו ריקות, ולא נשאר בהם איש אחד.

כך גם שלושתנו אבי אחי ואני לקחנו את מטלטלנו והיות ובתוך האולם כבר לא מצאנו מקום, התיישבנו בגשם מחוץ לתחנה על הפלטפורמה. טרם ראיתי עצב, אהבה ודאגה לבנים כפי שראיתי זאת ברגעים אלו בפני אבי. כל רגע שאל לשלומנו. לא היה לנו יותר לאכול, והוא ניצל כל אפשרות להביא לנו מעט מזון לפה אולם לא השיג מאומה.

התחנה הייתה סגורה ומסוגרת מתחת שמירה חזקה של שוטרים פולנים. ניגש משהו לבקש מהם מים, הוחזר הוא במכות ובקללות:פשקיב זיז'ה. אין מים ליהודים.

הסתובבתי מבין ה"קהל": איזה תנועה הייתה כאן. אצים רצים הלוך ושוב רואים את הגברים. מדברים שאפשר לשלוח טלגרמה. והנה כל אחד ממלא טלגרמה: הכול בסדר עוד מעט נשוב. אף כאן הייתה עוד אמונה חזקה בלב האנשים שהעניין הזה יכול להמשיך רק יום או יומיים. כי באם יבוא ההסכם יחזירו אותם אל ביתם.

לא עברה שעה והנה הגיעו טלגרמות מגרמניה. רובם היו בזה הלשון: "אל דאגה. בבית הכול בסדר. דברתי עם המשטרה ועם הקונסול והם הבטיחו שתחזרו היום או לכל היותר מחר. לכן להתראות."

אם כן גם בבית עוד האמינו. וכי איך יתכן אחרת?…-

כמה התפלאתי והתגאיתי בשקט ששלט באבי. הרי הוא לא אמר מילה. לא התעניין בקהל העצבני. בשבילו היה ברור באם ירצה ה'נחזור כולנו ובאם לאו הרי צריך להשלים?-

דאגתו העיקרית הייתה מוקדשת לנו. אחי חלה וקיבל חום ואבי האהוב עמד בחוסר ידי עזרה. הוא חיפש חתיכת גג חופשית והכין לאחי מיטה בעזרת המזוודות, וכיסה אותו במעילו שיחם לו, ולא זז ממקומו עד שראה בתרדמה העמוקה של אחי. ובפניו הייתה תפילה אחת:"קל )אל( רחום רחם על בני ותשלח לו רפואה".

באשר הסתובבתי והגעתי אל תוך האולם נזדעזעתי ממראה זה שנראה לפני עיני. האולם היה מלא עד אפס מקום. אף סיכה לא הייתה מוצאת לה מקום. קרועים ובלועים ישבים האנשים על מזוודותיהם נשענים אחד על גבו של השני, ומנסים להירדם. הסירחון גבר מרגע לרגע. לא היתה כאן בושה יותר. מי שהרגיש הצורך להוריק את קיבתו באם זה גבר או אישה עשה זאת. כי מי הסתכל בו ומי התעניין במעשיו.

נשמעו צעקות היסטריה של הנשים. שתי נשים נתפסו מהשיגעון וצעקו והכו בכל מי שקרב לידיהם. כך אישה הכתה בתינוקה שלה כששד אחת מגולה מחוץ לבגד, ולולי אחד העומדים מקרב היה קופץ באמצע ואוחז ולוקח מידה את התינוק, שגילו היה רק חודש, הרי הייתה הורגת אותו.

והמשטרה הפולנית במקום לעזור לאישה זו, הם הכו בראשה במקלות גומי שהיו בידיהם בלי רחמים עד אשר היא התעלפה ונשתתקה. איש לא התעניין בה יותר.

אישה שניה, שערות ראשה פרועות, קפצה אל תוך האולם: בעלי התאבד! בעלי התאבד. זה זעזע את כל האולם. בעלה הצעיר שרק לפני חצי שנה התחתן נשכב על פסי הרכבת לפני הקטר, והקטר קיצץ את ראשו מגופו. הוא איננו עוד. אישה זו אף היא השתגעה. צעקותיה היו איומות, והנה ניגש שוב אחד המשטרה ורצה לטפל בה באותו האופן. אולם הפעם זה יותר מדי. ניגש אליו אחד הבחורים גבה קומה וחזק בגוף והזהיר אותו. השוטר נדהם, ובלי אומר מילה עזב את האולם. אחרי זמן קצר הוא חזר בלווי עוד כמה שוטרים, והם לקחו את הבחור החצוף אתם. יותר לא ראיתיו.

שכבו כאן יהודים מכל רחבי גרמניה. טף ונשים ותינוקות, זקנים וזקנות ונוער רב. בשעת השיחה התברר לי שיוצאי המבורג היו הראשונים שהגיעו הלום, הם הוצאו בחצי הלילה מתוך המיטות הוכו בלי רחמים הושמו בהסגר עונו בנפשם ובחוסר מזון נשלחו אל תחנת הגבול הגרמני, שמה הורידו אותם מן הרכבת והדפו אותם ברובים מכודנים מטף ועד זקן אל מעבר לגבול.

בהגיעם לפני הגבול כוונו הפולנים את רובים מולם, ואיימו עליהם לעמוד באם לא ירו. כך נשמרו מבין כלבי הגרמנים ומבין רובי הפולנים. זה ערך כשעה. הפולנים לא ידעו מה קרה כאן. הם הודיעו על כך לממשלה, ואחרי שעתיים הגיעה הפקודה לתת להם להיכנס. כך הם עשו את כל הדרך ברגל, 11 ק"מ. בהגיעם לכאן שמו אותם בתוך אורווה עזובה עודנו מלאה רפש כ 2000- איש, ושמה הם גרים עוד כעת. הם שוכבים בתוך הרפש הרטוב ראשו של האחד על בטנו של השני, הרגלים משולבות, ולא פעם קרה שבלילה משהו חלץ את נעליו של חברו בחשבו שמטפל הוא בנעליו.

אחרי ימים סגרה הממשלה הפולנית את שערי ארצה, וכמה מאות פליטים שהרכבת שלהם איחרה נשארו בארץ הפקר וגורלם טרם ברור.

בערב יום הראשון הגיע הידיעה שאפשר לנסוע לפולין. ובאמת נמכרו כרטיסים. כולם עמדו בתור. אולם אחרי שעה מכרו את כל הכרטיסים ויותר אין. אנחנו לא הצלחנו. הרכבת זזה ואתה כ 500 פליטים.

הסבל היה רב על אנושי. רבו הגנבות בפרט בתוכנו. יהודים עם זקנים ופאות לא פעם נתפסו במזוודה זרה בידיהם. ובי התעוררו ספקות האם יש "קל" בשמים, היכן הוא רואה בסבל עמו ואינו עוזר, היכן להבין זאת. ירד הליל והתעייפתי. חזרתי אל מקום מושבתנו הגשם טרם הפסיק אבי עודנו שומר על אחי, מעשן ברציפות סיגריה אחרי סיגריה, ולא דבר, השקט אמר את הכול. כמה אהבתיו אז.

התיישבתי על ידו ולא העזתי להפריע בשקט. ניסיתי להירדם אולם כל המראה נראה לפני. כמה אכזרי העולם. האם יהיה עוד פעם טוב? האם יהיה פעם סוף לסבל העל אנושי הזה?- קיבתי התחילה לתת סימני רעב אולם לא העזתי לדבר. כך ישבתי בצד אבי והרגשתי בטחון על ידו.

כנראה בכל זאת נרדמתי, כי כאשר פתחתי את עיני היה בוקר. הבוקר היה צח הגשם הפסיק, וקרני השמש חודרים אט אט את העננים הכבדים, היום מבשר טובות. זהו היום השני לסבלנו והיום השני שהננו מתקיימים בחוסר אוכל.

מצב בריאותו של אחי הוטב, והוא קם על רגליו, וזה האיר את פני אבי. אבי לא ישן כל הלילה. על ידו הייתה ערמה של קצות הסיגריות שעישן שלפי הערכתי הגיע למספר של מאות. הבוקר דבר כבר בלב שקט. הוא יצא לחפש את דודי רמבץ, שיצא עם בנו פיליפ הלום ונסע ברכבת אחת לפני.

הוא חזר בלווי דודי ובנו, וייעצו עצה היכן להגיע לפרוסת לחם או לפחות שתיה חמה. אנשים בודדים התגנבו דרך המשמר ונכנסו למסעדה היחידה בכפר וקנו שמה כוס תה חם.

כך החליט גם לעשות בן דודי. הוא לקח אותי ושנינו הצלחנו להביא כוס תה לכל אחד. אחרי 50 שעות הוספנו בפעם הראשונה חום לגופינו. היכן התקיימנו עד כה לא ידעתי עד היום.

עודם קוו לחזור. עוד הגיעו טלגרמות, וכל טלגרמה תכף הייתה ידוע בפי כל הנמצאים. וכל טלגרמה הביעה תקווה.

בשעה 16:00 פתאום התחילה תנועה. מרחוק רואים אוטו משא מתנועע בכוון אלינו. כל העניים נשואות לאוטו הזה. משם תבוא העזרה.

והפעם לא טעינו. האוטו הגיע ובתוכו יהודים. הם באים מוורשאו. רק אתמול הגיעה הידיעה על המצאותינו על ידי אחד הפליטים שהצליח להימלט מכאן והגיע לוורשאו והרעיש שמה את כל היהודים. והנוער שאורגנה על ידי הקהילה נגשה תיכף לפעולה וקנו כמה אוטו משא עם לחם וחמאה, וכעת הגיעו אלינו כדי לחלק את זה. בדברם מילים אלו הם נתקבלו בנשיקות.

התנדבנו כמה בחורים צעירים לשם שמירה על הסדר ולפי תור ניגשו כל אחד לקבל מנה הגונה עם לחם וחמאה, היה יותר חמאה מאשר לחם.

הם אמרו לנו שהקהילה מטפלת בענייננו אצל השלטונות לשחרר אותנו מן ההסגר, ומהיום והלאה הם דאגו לנו בכל. הם הביאו איתם שני דודים לתה הרתיחו מים ובישלו את התה.

אחרי 60 שעות רעב אנו קבלנו את האוכל הראשון. באותו הערב עבר מכריז ברחובות והודיע שאפשר להיכנס לכפר ולחפש דירה.

קמה מהומה. כל אחד חפש את קרוביו את החבילות. פה ושם היו צעקות. החבילות נגנבו. היה ליל חשוך. גם לדודי נגנבה מזוודה, ורק אחרי חודשיים מצאו אותה שלמה. כנראה אין הגנב מצא בה משהו כדאי בשבילו, והשאיר אותה ברחוב.

אבי ובן דודי יצאו לחפש דירה. אחרי זמן מה הם חזרו ולקחו אותנו איתם. הם מצאו מקום מחסה בשבילנו. נטלנו את המזוודות. מחוסר אוכל נחלש גופנו ולא היה בנו די כוח לסחוב את החבילות. אחי ואני נשכנו על שפתינו ועשינו את דרכנו יחד עם אבי דודי ובן דודי.

הגענו. נכנסנו לדירה חדר גדול בבית שוטר דיבר גרמנית. על הרצפה נמצא משטח של קש.

כבר שכבו כמה אנשים כאן. אבי ספר שהם כולם יוצאי קלן. ביחד היינו 21 נפש. פלנצר, בוקסבאום, כהן, אנחנו 3, דודי 2, אחי דודי פינק 2 אחים ובת משפחת יערי ורוזנבוים מדורטמונד. וקורן 2 אנשים.

זכינו עוד בספל תה חם שבעל הבית הכין לנו, ונשכבנו לישון. לא עבר הרבה זמן וכולנו ישנים שינה עמוקה, לאבי זו הייתה השינה הראשונה במשך 3 ימים.

מאוחר בבוקר רק קמנו. בן דודי היה כבר ער מזמן, הוא הודיע לנו שמחלקים אוכל על התחנה. הלכנו בן דודי אחי ואני לקחנו עגלה קטנה, והלכנו להביא חומרי אוכל. חזרנו בעגלה מלאה חומרים ופלנצר לקח על עצמו את הטיפול בבישול, ואחרי שעה קלה אכלנו את ארוחת הבוקר הראשונה החמה וטעימה.

עברו ימים ובתינו נהיה למרכז – הבאים. חדר האוכל שימש גם לבית כנסת: דירתנו הייתה ידועה כ-"דירת הקלנר". בעזרת בקבוק "ויסקי" השגנו כל דבר אצל בעל הבית.

בכפר אט אט הסתדרו המוסדות. ב hyznia 60 17 נפתח הקומיטה משם חולקו כרטיסי האוכל לכל אדם. בבנין ה mulle שם חולק האוכל והבגדים.

בבניין ה"מילה" גרו 400 פליטים. היה זה בנין גבוה בעל 4 קומות. הקומה העליונה הייתה קומת החלוצים, בחורים ובחורות צעירות שיצאו את ההכשרה.

החיים המוסריים ב"מילא" היו מכל דרגה. לא פעם התנפלו בחורים על בחורות ובחורות על בחורים להנעים את גופם בחיי מין, לא התביישו גברים לפני נשותיהם ונשים לפני בעלים לחיות חיי מין עם משהו אחר. זה היה כבר ספורט בעיני כולם מי יצליח הלילה.

העזרה של יהדות פולין הייתה על הגובה. ממש להפליא. דאגו לכל, בגדים ספרים אמצעות ללמוד מקצוע אוכל וכסף. גם הדואר נכנס למסלול ואנו קבלנו כל יום שני מכתב או גלויה מהאימא.

לא פעם פרצו התקוטטויות בכפר הקטן הזה. בין יהודים ונוצרים ותמיד הייתה ידינו על העליונה. בפרט פחדו הנוצרים מפני הלודז'ער שלעגר, בחורים כארזים שבאו מלודז' במיוחד להשליט כאן סדר, והם היו ידועים בכל פולניה כחזקים, מפניהם היה כבוד רב והם גם ידעו לנצל זאת.

עיירה זו צבאנשין היא בת 5000 תושבים עם קצת יותר ממניין יהודים. השוחט עם משפחתו והרב עם משפחתו ועוד 2 משפחות יהודים. לכשאחד או שניים נסעו לשבת לאיזה מקום כבר לא יכלו להתפלל במניין.

כעת נתאספו עוד 6000 פליטים, ומספר תושביה גדלה ביותר מ 100% בין לילה, ונהפכה לעיר גדולה לפי מושגים של פולניה. היה בה שוק שכל יום שישי מכרו דגים וירקות. מכריז אחד שהיה עובר דרך הרחובות ומכריז כל הודעה חדשה, ברכזו את הקהל על צלצולי הפעמון, חנויות בודדות עם צורכי כתיבה, סיגריות וסוכריות. התושבים עצמם חיו ממסחר החוץ עם הערים הקרובות. זוהי העיירה צבנשין שרוב תושביה היו יוצאי גרמניה והתיישבו כאן אחרי המלחמה הקודמת.

וכעת עירה זו מתעשרת. הפליטים הפסיקו להביא הון אל מעבר לגבול. במשך הזמן אורגנו שיעורים ללימוד השפה הפולנית, הוקמו בתי מלאכה למסגרים ולנגרים.

בערבי שבתות התקיימו ב"מילא" בקומת החלוצים מסיבות שבת יפות בשירה ובהקראות. ישבו בקומה זאת נערים ונערות בלי הבדל בין מפלגה וזכרו בשאיפתם לארץ ישראל.

כך עברו הימים. את המאורעות חגגנו בביתנו כך בחגים סידרנו סעודה חגיגית, בינתיים בישלה גברת פיפרברג שעברה לדירתנו, בדרך כלל הזמנו קרובים ומכרים ואמנים לחגיגה, וזה נתן תוכן יפה בכל המסגרת. דודי קיבל מידי שבוע בשבוע אווזים מקרוביו בפולניה, וכך היה לכולנו בשר במשך כל השבוע.

החיים נכנסו למסלולם הרגיל ולו לא היה מגיע הדואר מגרמניה שהזכיר לנו את מצבנו לא ידענו חיים יותר טובים.

מן הבית הגיעה השמועה שבתשיעי בנובמבר כתגובה על הרצח של האמבסדור הגרמני פון רט ע"י היהודי גרינשפן בצרפת, התקיימו פוגרומים בכל רחבי גרמניה.

חרדנו לשמוע מכתב מן המאמא. אחרי כמה ימים הגיעו מכתבים על גבי מכתבים ורבות היו הסיפורים. עיתון ה"היינט" ספר את כל האמת. בשעה מסוימת נכנסו ה-ה.י. ) H.J ( לתוך בתי הדירה של היהודים זרקו את הכול דרך החלונות רצחו והרגו, ובנירנברג הובילו נערים ונערות על מגרש בשוק המרכזי. צוו עליהם להתפשט ערומים לרקוד לפני הקהל הרב להסתובב סביבם להנות מן המראה ה"מצחיק" הזה. ואחרי זה לקח לו כל מי שיחפוץ ליבו נערה והוביל אותה לאיזה בית בכוח ואנס אותה. ובכדי לסיים הוא בסוף ירה בה. אלפים קורבנות נפלו מיום זה מתוך יהדות גרמניה. ומקלן כתבה אמי שהפוגרומים היו רק בגדר של הריסות שהתחילה בדייקנות בשעה מסוימת ונפסקו בדייקנות אחרי 24 שעות. בנפש לא נגע אף אחד.

ובמשך הזמן נשמעו הדים מהפוגרומים עוד יותר נוראים. היהודי היה הפקר, ואיש לא הגן עליו.

אחרי חודש בהיותנו מחוץ לגרמניה הגיעה ידיעה משמחת מן הבית. אמי כותבת שאחי הקטן ברח על דעת עצמו לבלגיה, אחרי שהבית ספר חוסל, וכעת הוא בדרך לאנגליה. חודש יותר מאוחר קיבלנו כבר מכתבו הראשון מאחי הקטן מאנגליה. הוא גר בליברפול אצל דודי הזקן, אח חורג של אבי, והולך לבית הספר "יבנה" שעבר מקלן לאנגליה.

חודשים עברו המצב לא הביא שום שינויים. הממשלה הגרמנית הרשתה לבעלי הון לבוא לזמן קצר לגרמניה ולחסל את הרכוש שלהם. לאנשים שהגיע שעתם להגר לאמריקה, ניתן הרשיון, והרבה אנשים הבריחו את עצמם לבלגיה עם תעודות מזויפות.

במשך כל הזמן הייתה צבנשון סגורה. אסור היה לצאת מתחום הבתים. המשטרה ארבה בכמה פינות אחרי עברינים ולא אחד נתפס על ידם והושם לבית הסוהר ועונה עינויים איומים. רק מעטים שוחררו אחרי זמן קצר. הייתה במשך כל הזמן עליה אחת ארצה. וגם הפעם רק כאלו שהצרטיפיקטים היו בידם.

הפעולה הציונית תפסה מקום מרכזי בצבנשון. התנהל משא ומתן בין המשרד הארץ ישראלי לבין הממשלה לתת אפשרות יציאה לפליטים אל תוך הארץ לשם הכשרה לעליה ארצה. לבסוף הממשלה הסכימה בתנאי שבמשך שנה אותם האנשים יעזבו את פולניה בדרכם ארצה.

התחילה הפעולה לרכז את האנשים ולהרשים אותם. לקחו כל מי שרק רצה ללכת, וזה התנקם בנו לא פעם.

לי הייתה אז מלחמה קשה עם דודי ואמי, אבי הסכים, כי לפי דעתו זה קיום ההצלה היחידה. לא כדאי כבר לחשוב על אמריקה, והעתיד לא הראה דברים ברורים.

דודי ויתר האנשים חשבו שעלי להיות עם הורי ולא לעזבם בזמן קשה. אני עמדתי על דעתי ונרשמתי, ולבסוף גם קבלתי תשובה חיובית מאמי, באשר היא כתבה: חפש כל דרך אפשרית כדי להנצל, הזמן דורש זאת, אף באם תוכל סע "ארצה"! זה נתן לי נקודת משענת.

חודש ימים עברו חצי שנה הייתי בצבנשין והנה הודיעו לנו שבעוד שבוע נצא להכשרה.

לא נשארו לי הרבה סידורים. היום הגדול שאליו התגעגעתי זה שנים, הגיע. לבי פעם חזק ומלא חרדה, אבל אופטימי. היום הגיע הכול ארוז צריך רק לעלות לרכבת. לפנות ערב הלכתי לתחנה. כולם ליווני. בדרך נתן לי אבי כמה הוראות שאשמור על החינוך שקיבלתי לחזק את אופיי, ולדעת היכן להתנהג בחברת בחורות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *