"דברי פרידה" דברי פרידה מאבי אלבין (רולף) אדלרשטיין/ד"ר מיכל גולן

"דברי פרידה" דברי פרידה מאבי אלבין (רולף) אדלרשטיין/ד"ר מיכל גולן

למעלה מששים שנה מפרידות בין לכתה של אימא לבין לכתו של אבא… ששים שנה שבהן יראנו את הרגע הזה גם אם בא בשיבה טובה.

 

בימים האחרונים החיים נאחזו באבא והוא נאחז בהם בתעצומות שלא ניתן היה להסבירן, ושיוויתי לנגד עיני שורה ארוכה ארוכה של קטפות וקומביינים וטרקטורים ושאר מנועים וכלים, שאבא ידע בידיו האמונות להפיח בהם רוח חיים, ועתה הם מתייצבים לימינו ומחממים את ליבו בטורים גבוהים…

 

אבא בא אל העולם בשנת 1919, ביום חורף סגרירי ובסימן של יגון. פרי נישואיו השניים של אביו שהתאלמן מאשתו הראשונה שמתה ממחלת השחפת. הוא נשא לאישה את אחותה הצעירה אליאונורה, שהביאה לעולם את אבא, חלתה גם היא בשחפת ומתה עליו בעודו רך בשנים. אביו, שצריך היה לדאוג לפרנסת המשפחה, לא יכול היה לשאת בעול גידולו והדודה מרגוט, אחות אמו, אימצה אותו אל חיקה וגידלה אותו כבן. לפני מספר שנים שאלתי את אבא האם הוא נושא זיכרון כלשהו מאימו והוא סיפר לי על אפיזודה אחת ויחידה שנשתמרה עימו במעורפל. הוא סיפר שהובא לחדר השינה של אימו, היא מילאה עבורו קערה גדולה מחרסינה, שהוצבה באמצע חדר שינה גדול, ורחצה אותו בידיה כשהיא נעזרת בקומקום של מים חמימים… וחשבתי בלבי, איזו דרך מלטפת ונפלאה של אם להיפרד במגע יד הנח על כל אבר מאברי גופו הפעוט של בנה, וכמה נפלא שהזיכרון המוחשי הזה ננצר וחי בגופו למשך כל חייו… בשנים האחרונות, בכל פעם שהגעתי אליו עם עמליה נכדתנו הבכורה, הוא ציין בפני עד כמה היא מזכירה לו את אימו.
אבא ולילי שהיו בני אותו גיל, גדלו יחד והלכו יחד אל בית הספר. באותה תקופה הנצו בו ניצני הביקורת החברתית שכה אפיינה אותו. הוא סיפר עד כמה כעס על הרבי שאצלו למדו ילדי היהודים בימי ראשון. הוא ציין באירוניה אופיינית לו שהרבי צריך היה להיות בעל תואר דוקטור אך לא בעל תואר של בן אדם, והוא נהג להפלות קשות בין ילדי העניים לילדי העשירים. אבא לא יכול היה לשאת את העוול ולימים כשפגש בו במחנות ההסגר אליהם הובלו אזרחי גרמניה שנמלטו לאנגליה, הבהיר לו את דעתו עליו בדרך הישירה שאפיינה אותו כל כך.
בהגיעו לגיל הנעורים החליט אבא שעליו להכין עצמו להיות חלוץ. הוא עבר ללמוד בבית הספר החקלאי היהודי "אהלם" ושב להתגורר בבית אביו. באותה תקופה הצטרף אבא אל תנועת הנוער והמדריך שהיה נערץ עליו היה זה שהכניס את אבא בסוד עושר התרבות, המוזיקה, הספרות ו… עישון הפייפ. אותו הפייפ שהיה לימים סמלם המסחרי של מנף ואבא ולא מש מבין שפתותיהם שנים רבות. אבא סיפר תמיד בגאווה מחויכת שבזכות הרושם העז שעשתה מקטרת זו התאהבה בו אימא כשהצטרפה לקבוצה באנגליה. הוא כמעט לא יכול היה להעלות בדעתו סיבה טובה יותר לכך שאישה מופלאה שכמותה תתאהב באיש פשוט כמותו.
בהיותו בן 17 עבר אבא עם קבוצה מתנועת החלוץ לעבוד בחווה שהייתה שייכת ליהודים בכפר בדרום גרמניה. בזכות המקצועיות, שאפיינה את יחסו לכל תחום בו נגעו ידיו, הפך אבא למדריך של הקבוצה. הימים היו ימי השלטון הנאצי ולאחר ליל הבדולח לא יכלו הנערים להסתובב בכפר מבלי לחטוף מכות נאמנות. כל פגישה עם התושבים המקומיים הייתה רוויה באלימות והם נסעו תכופות לברלין על מנת לחפש דרך לצאת מגרמניה. עליית הנוער הייתה אופציה שנפתחה בפניהם ואבא סיפר בגאווה שעבר את כל בחינות ההתאמה אך בסופו של דבר נמצא מבוגר מדי בשנה אחת מכדי לעלות בדרך זו.

המצב בכפר נעשה קשה מנשוא וקבוצת הנערים עברה לפרנקפורט ומשם הצליחו חבריה, שוב בזכות היותם חקלאים נדרשים בעיתות מלחמה, להגיע דרך הולנד לאנגליה. באנגליה חולקו בין חוות האיכרים ושוב מצא עצמו אבא אחראי לחלוקת העובדים בין החוות. הפעם בזכות כישרונו לשפות ושליטתו הטובה באנגלית לימים הגיע גם אביו לאנגליה ותקופת החיים בה, על אף היותה תקופת מלחמה קשה, תוארה תמיד על ידי אבא כתקופה היפה בחייו. הוא אימץ את אנגליה בחום כמולדת שנייה על שפתה, נופיה, מלאכותיה ותרבותה, והיה לאנגלופיל מושבע עד סוף ימיו.
בשנת 1945 קיבלו סוף סוף אבא ואימא שנפגשו ונישאו באנגליה, את הסרטיפיקטים המיוחלים ועלו לארץ ישראל. הפרידה מאנגליה הייתה מלווה ברגשות מעורבים מאחר ואימא לא הצליחה להתאחד עם אחיותיה ששרדו את המלחמה.
הקבוצה עשתה את התקופה הראשונה בארץ במשמר העמק ולאחר מכן התחלקה בין המעפיל להזורע. אבא לא הסתיר אף פעם את אכזבתו מכך שלא נפל בחלקו להצטרף אל הזורע, הקיבוץ של היקים.

שנות הקמת הקיבוץ היטיבו מאוד עם אבא ואימא שהכשירו עצמם מבעוד מועד לכל עבודה נדרשת ומצאו עצמם שקועים עד צוואר בהתלהבות העשייה החלוצית. יהיה זה חטא לאמת לומר שאבא התלהב מהאידיאולוגיה השיתופית או המפלגתית. מאז ומתמיד היה חסיד גדול של פרטיות וחשדן, שלא לומר מבקר מחמיר, של הקולקטיב והעסקנות הציבורית. הוא נהג לומר על עצמו בסוג של המעטת ערך "אני פועל פשוט", אך דבר זה לא מנע ממנו מלעמוס על כתפיו במסירות שאין שנייה לה את הקמת המוסך, ומלהשקיע את כל מאודו בבניית הקיבוץ. הוותיקים שבינינו זוכרים בודאי שלא היה חידוש מכני שידו של אבא לא הייתה בו. הוא היה לומד בקפידה את ספר ההדרכה שהתלווה לכל טרקטור ומכונה, מתעמק עד הפרט האחרון בקרביהם וממציא שכלולים שישפרו את ביצועיהם. זכורים לי היטב הלילות הארוכים בהם היה אבא קורא בקפידה את המפרטים הטכניים והלילות האחרים שבהם נקרא אל השדות ואל
מקומות האחרים בקיבוץ לרפא את כל חוליי האינוונטר המכאני באשר הוא…

אבא ואימא, שהתחייבו עם העלייה לארץ לשוב לאנגליה אם יידרשו  לכך ע"י התנועה, נקראו שנית לדגל והפעם עשו זאת כבר אתי בזרועותיהם. זכרוני הפעוט איננו יכול לשחזר את התקופה ההיא אולם אבא דיבר עליה תמיד בחום ובאהבה. אימא ואני שבנו לאחר שנה וחצי מאחר והיא טענה שאיננה מוכנה לממש את ציוניותה בגולה. אבא נאלץ להמשיך בגפו ולשאת את השליחות ואת הבדידות תקופה ארוכה הרחק ממשפחתו הצעירה שאליה כה כמה. בצמצום האופייני כל כך לאותה תקופה כתבה לו אימא לאחר שהחלמתי ממחלת הפוליו "מיכל לעולם לא תחלה יותר בשיתוק ילדים", וניתן רק לשער מה עבר בראשו באותה תקופה. אימא חששה שאם ייוודע לו הדבר הוא עלול חלילה להפסיק את השליחות התנועתית הקדושה בטרם עת…

המשפחה הצעירה חוברה לה שוב יחדיו והכל נראה שלם ומבטיח. אימא נכנסה להריון ונשאה את אמיר ברחמה. לקראת סוף ההיריון חלתה בשפעת וגופה הצעיר קרס ולא יכול היה ללידה. נותרנו שלושה יתומים אבודים… אימא הייתה לאבא אם ואחות ומשפחה שלא הייתה לו. עולמו התמוטט עליו באחת והוא לא יכול היה לשאת את צערו. חום ליבם וביתם הפתוח והעוטף של משפחת מיכאליס בחיפה ומשפחת מרכס בכפר ידידיה וכל מאמציהם של המטפלות, המחנכים והחברים בקיבוץ, לא העלו ארוכה ליגונו והוא שקע בעצב שאין לו שיעור.

כמעט מדי שבת היינו פוסעים בשתיקה בין השדות אל בית הקברות הקטן להשקות, לטפל ובעיקר להיות. לאבא לא היו אז מלים נכונות והוא לא ידע איך מגדלים ילדים ואיך משחקים ואיך מכינים איתם שיעורים ומתעניינים במה שהם עושים והולכים להשכבות ולמסיבות ולאסיפות הורים. אך עמוק עמוק בתוכו ובדרכו שלו, היה בו ים גדול ורחב של אהבה חמה ומיוחדת במינה וידענו תמיד שהיא שם.

לימים הקימו אבא ורות משפחה חדשה. איש איש הביא אל תוכה את חייו ולאט לאט חזרו החיים להיות. מירי נולדה, אבא חיבק אל חיקו את יובל ועדנה והם השיבו לו חום, מסירות ואהבה וצצה ושבה להיות ולחיות באבא האהבה העצומה למוזיקה, לבישול, לגינה ולמשפחה. הוא שב לנצח בוירטואוזיות בלתי מצויה על מלאכת הבישול ולהמציא ולתקן ולבנות ולגנן, לעזור לכל נזקק ולהרעיף מיכולת אהבתו הפשוטה על בני המשפחה ועל החברים שזכו באמונו.

אבא לא היה תמיד איש קל. אם לא היה יקה טיפוסי אפשר היה לטעות בו שהוא צבר. מחוספס, קוצני וישיר מאין כמותו מבחוץ, ורך ורגיש ואוהב מאין כמותו מפנים… איש מלא סתירות וניגודים…

שנות המחלה של אבא היו לו קשות במיוחד. הוא לא יכול היה להסכין עם העובדה ששוב איננו יכול לעשות במו ידיו כל מלאכה ולא סלח לבגידת הגוף. אולם גם בתוך חוליו זה המשיך מוחו הפורה, מרגע שהבין את הקורה, לחפש דרכים שיקלו על מגבלותיו. הוא לא נח ולא שקט עד שמצא את השטיח והסוליה הנכונים למדרך רגלו, את ידית הסכין שלא תחליק מידו ועוד כהנה וכהנה רעיונות שלא היו מביישים שום מרכז שיקום.

אבא ידע עד לפני שנים מועטות לשמר את הסקרנות הילדית הנדירה שהייתה בו כל השנים והמשיך למצוא עניין בקשת רחבה מאין כמותה של נושאים ואופקים. הוא היה תמיד אסיר תודה על פיסות העולם שהבאנו אליו והקשיב להן בהשתאות ובגאווה בלתי מסותרת על כל מה שאנחנו משכילים לעשות.

מגעיו של אבא עם העולם החיצון הלכו והצטמצמו. אבא היה מתמיד נשקן גדול. בתקופה האחרונה נעשו נשיקותיו ארוכות ונצמדות במיוחד והייתה תחושה שכל לשד חייו האוזלים מתרכז ומתמצה בהן ובמבט עיניו הכחולות והמלטפות ברוך השמור רק לו.

 

אין במילוני הדל די מלים להודות לחברים ולמטפלים המסורים שליוו את אבא בשנים הארוכות של מחלתו. לחברים הטובים ובעיקר לרות ולכל בני משפחתנו שעשו איש איש כמיטב יכולתו להקיף את אבא בחום ובאהבה.

 

היה איש ואיננו ועולמם של אוהביו יחסר אותו עד מאוד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *