דודה הרטה / מתוך הבלוג זיקוקין די – נור, מאזור פרנקפורט תועד ע"י שוקה דינור

דודה הרטה / מתוך הבלוג זיקוקין די – נור, מאזור פרנקפורט תועד ע"י שוקה דינור

פורסם בתאריך: 06-01-2019

בחינוכם של ילדינו בתחום המוסר והערכים איננו כנראה היחידים שמשפיעים. שותפים לנו גם המורים בבתי ספר, מדריכים בתנועות נוער וגם הסביבה האחרת. יחד עם זאת, בחינוכם של ילדינו בהיבט הכספי, אני מניח שלנו כהורים יש השפעה מכרעת. חשיבות החיסכון, העצמאות הכלכלית, נדיבות ורוחב לב או, רחמנא ליצלן, קמצנות מושפעים מהבית, לטוב או לרע.  כך לפחות לעניות דעתי.

בהקשר הזה הקשיבו לסיפור החמוד הבא:

כשחנה, היום כבר בסוף שנות הששים שלה, הייתה בת שבע עשרה התברר לה שלא תוכל להתגייס לצבא בגלל בעיה של משקל חסר. מתלבטת על המשך דרכה היא התייעצה עם הוריה. 
"מדוע לא תיסעי קצת לדודה הרטה?" הציעה לה אמהּ, "תספגי קצת מאויר העולם הגדול. ובכלל, הרטה אישה מיוחדת, כדאי לך לשהות מעט במחיצתה." 
דודה הרטה, אחותו של אביה של חנה, התגוררה בארה"ב מזה שנים, אישה אמידה שהחיים בכלל, וגם בצד הכספי שלהם, האירו לה פנים.
 וחנה אהבה את הרעיון, ארזה כמה חפצים וטסה לארה"ב. 

הדודה הרטה קבלה את פניה בסבר פנים יפות והתעניינה בתוכניותיה לעתיד. בעצה אחת עם הדודה היא הבינה שכדי לבנות את עתידה היא חייבת ללמוד. היא תמיד רצתה להיות לבורנטית. 
לממן את לימודיה בעצמה היה למעלה מיכולותיה של חנה, והדודה התנדבה לממן את הלימודים. 
חנה החלה לימודיה ולאחר כשנה מצאה מקום עבודה והחלה גם לעבוד. כשהתבססה במקום עבודתה, שוחחה איתה הדודה: "עכשיו כשאת עובדת, את יכולה לפרוע את חובך בגין הלימודים." היא אמרה לה, "את יכולה לפרוס את חובך לכל תקופה שנוחה לך."  
'לא ידעתי שזה חוב שעלי להחזיר' חשבה חנה,  אבל לא אמרה מאומה. וכך מידי חודש בחודשו היא הייתה מעבירה לדודתה סכום קבוע כהחזר החוב למימון הלימודים. לא תמיד היה לה קל, לא תמיד השכר היה מספיק דיו, אבל חנה קיימה בעקשנות את דרישת הדודה. והדודה… לא הנידה עפעף, לא עשתה סימנים של 'טוב… נו… נקל קצת מהחוב…', היא הקפידה לקבל את התשלומים הללו. 

לאחר למעלה מארבע שנים, משכילה ועם ניצנים של קריירה, שבה חנה ארצה והחלה לעבוד כלבורנטית בישראל.  תקופה קצרה לאחר מכן היא הכירה את נתן, בעלה לעתיד, והחלה לרקום חלומות נישואין. 

זמן קצר לאחר שחזרה ארצה היא מוצאת בתיבת הדואר מכתב. השולחת דודה הרטה. 

"חנה חביבה," כך כתוב במכתב "אני שמחה ששבת ארצה ושאת עובדת במקצוע שאת אוהבת ושרכשת כאן אצלנו. 
עכשיו זה הזמן לספר לך שאת כל הסכומים שהעברת אלי כל השנים עבור החזר הלימודים שמימנתי, שמתי בצד… וגם השקעתי את הכספים הללו, שנשאו תשואה לא רעה, כי בזה תמיד הייתי טובה. 
כל סכומי הכסף הללו הם שלך, מעולם לא חשבתי באמת לעשות בהם שימוש. כל כוונתי הייתה לנסות ולתת לך מעט תחושת חשיבות לכסף, מעט משמעת של חיסכון, ובעיקר תחושה של אחריות ועצמאות. ואם בזה הצלחתי… ולו מעט… דייני.
אני מצרפת לך המחאה שמשקפת את כל הסכומים שהעברת אלי והתשואה היפה שהשגתי בגינם, מקווה שהסכום הזה יהיה לך לעזר רב בתחילת חייך.

באהבה רבה,
דודה הרטה."

"חלפו כחמישים שנה מאז, " אומרת לי חנה, "לעולם לא אשכח את דודה הרטה. היא סללה את דרכי בחיים, והסכום שהגיע בהפתעה אכן היה לי לעזר רב בתחילת חיי. השיעור הנפלא שלמדתי ממנה על אחריות, חיסכון ועצמאות, נצרב לתמיד בזיכרוני."
(כך סיפרה לי חנה)

שוחחתי עם קרובי משפחה אחרים שפגשו את דודה הרטה בהמשך הדרך וגם הם התפעלו מאופיה. הדודה הרטה נפטרה בשיבה טובה בגיל 97 . בעודה שותה כוס קפה עם חברים נשמט ראשה והיא הלכה לעולמה. מות צדיקים.

אז הנה הוכחה חוזרת ונשנית שלא תמיד פרשנות שאנחנו נותנים לדרכי התנהגות ולאירועים היא הפרשנות הנכונה, ויש כנראה אמת אחרת שקיימת, כפי שבסיפורינו גילתה חנה רק עם שובה ארצה.  
ומעבר לכך יש כל הרבה חינוך וחשיבה מחוץ לקופסא בדרך ההתנהגות הזו של דודה הרטה.
יהא זיכרה מבורך.

זִקּוּקִין דִּי-נוּר
שוקה, יום חמישי, 03 בינואר 2019 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *