ד"ר הלגה קורנהיים / רינה עוזיאל בלומנטל

ד"ר הלגה קורנהיים / רינה עוזיאל בלומנטל

פורסם בתאריך: 28-02-2017

בפתח ביתה שבמרכז תל אביב, מקבלת את פני אישה נעימת סבר. פניה גלויים ונכוחים. חיוכה כן. היא מזמינה אותי אל מרפסת גבוהה שפניה אל הים.

הלגה קרונהיים נולדה בגלוגאו (glogau) על האודר כך גם אחותה המבוגרת ממנה בחמש שנים. קרוב לברסלאו, היא מסבירה ומוסיפה: כשאני נולדתי זו היתה גרמניה, היום זוהי פולין. אביה נולד בגלאוגו וכך גם אביו וסבו. אמה נולדה בברסלאו. דורות רבים בגרמניה, היא אומרת ממעיטה בחשיבות הדברים.  

מתי נולדת? אני שואלת. ב1929, היא משיבה ללא היסוס ואני מתוודעת בחיוך לישירותה ולתשובותיה הכנות, שאין בהן כחש.

אביה היה כלכלן במקצועו והוא  ניהל בעירו חנות נעליים בבניין שהיה שייך למשפחה. אמה טיפלה במשפחה וחינכה את בנותיה. אני זוכרת דירה גדולה ויפה מאד, היא אומרת באותו סבר גלוי כמעט ניטרלי. על המרקט פלאץ, וחברים יהודים. סבא היה ראש הקהילה. העיר כולה מנתה עשרים אלף איש אז מטבע הדברים גם הקהילה היהודית היתה קטנה, אך אמידה. היו בה רק שלוש משפחות עניות. אמא היתה אומרת שחובתנו לעזור להם. "לעשות צדקה" היא כינתה זאת. היא גם היתה אומרת שטוב שהם קיימים כדי שלנו ימצא מקום "לעשות צדקה"…

הייתם יהודים דתיים? לא!

מתבוללים? לא!

אם כן? אני מקשה.

מילדותי ידעתי שאני יהודייה למרות שמעולם לא ציינו חגים יהודיים. וגם לא היינו ציוניים. סוחרים, ושוב סוחרים היא מדגישה במבטאה הייקי. גם סבא היה חילוני, אך מתוקף תפקידו כראש הקהילה, פקד את בית הכנסת ביום כיפור. אנחנו נהגנו לבוא לאסוף אותו בתום התפילה. כן, את זה אני זוכרת, אבל הוא לא היה דתי. פעם ביקר בונציה ונכנס לקתדרלה בכיכר סאן מרקו. בן עירו, שהיה אתו, העיר לו "כאן מסירים את הכובע מר קרונהיים"…היא חוזרת על המשפט בגרמנית. את מבינה עד כמה הוא לא היה דתי, היא צוחקת

אז גם לא למדתן בבית ספר יהודי, אמת?

כן, כן. למדנו בבית ספר כללי. ואז בשנת אלף תשע מאות שלושים ושש, בעל בית החרושת לנעלים, שאת חנותו ניהל אבא, נאלץ, בצער ואולי גם בבושת פנים, לפטר אותו. כבר ב1933, כשהיטלר עלה לשילטון, היו דיבורים על רצח הרופא שעמד בראש אירגון הספורט היהודי. אצל סבא שלי היה עובד בית. יום אחד אמר לסבא שמעתה הוא במפלגה, הנאצית כמובן. הוא אמר פרטאיי, ושם אמרו לו שעליו לפנות לסבא בשמו הפרטי. אז סבא ענה לו מניה וביה, אם כך אני אקרא לך מר מולר, כיוון שעל מרחק הנימוס יש לשמור… האיש נבוך. הוא לא פנה לסבא מעולם בשמו הפרטי.

ב1936, שנת פיטוריו של אבא, עברנו לברלין לדירה קטנה. אמא היא זו שהחליטה על כך. הדירה הקטנה בעיר ברלין תהיה עוד צעד לקראת עזיבת הארץ ובברלין ניתן יהיה להתכונן טוב יותר למה שיקרה. כך אמרה נחרצת. היא לא אמרה לאיזו ארץ נעבור ואנחנו לא שאלנו.  אבא לא היה שותף להחלטותיה, אדרבא. הוא חזר והצהיר בזעף שהוא יותר גרמני מהיטלר! אבל אמא מכרה את הרהיטים שלנו הכבדים, היפים, עם גילופי העץ. הם אינם מתאימים להגירה, פסקה ורכשה, בעזרת ארכיטקט ולא במעט כסף, רהיטים קלים ונוחים להעברה. וכך יצא שארבעים שנה לפני שהריהוט הקרוי סקנדינבי, הפך פופולרי, אמא שלי כבר רכשה אותו ועד היום, עוד קיים פריט אחד אצל משפחת אחותי.

אבא שמע מני הערות מרושעות על כך שהוא מאפשר לאשתו לבזבז כל כך הרבה כסף על  "ארגזים לאנשים עניים". הלגה מיישירה אלי מבט מבעד למשקפיה ובסנטר זקוף היא אומרת: זאת היתה אמא שלי!. היא קנתה סדינים צבעוניים כשכולם השתמשו רק בלבנים. אישה החלטית, דעתנית, אינטיליגנטית ועם חוש שביעי. אספר לך מקרה, היא אומרת. שנים אחרי כל זה, כשכבר עבדתי בהולנד, נהגתי לבוא לעיתים קרובות לבקר את אמי בישראל. פעם באתי זמן קצר לפני שנשלחתי לאיראן על ידי מעסיקיי. סיפרתי לה על הנסיעה הקרובה והיא הגיבה מיד ובחד משמעיות: אני לא מרשה לך לנסוע לשם!  תגובה מוגזמת קצת בהתחשב בעובדה שהייתי בוגרת, עצמאית ומצליחה בעבודתי. אלא שהנסיעה נועדה להתרחש ימים ספורים לפני שנלקחו שם בני הערובה האמריקאים, דבר שאיש לא יכול היה לצפות מראש, אבל אמא שלי הרגישה משהו. היא אמרה שהאיראנים שונאים יהודים ואמריקאים ובשבילם אני שניהם גם יחד. אמרתי לך, חוש שביעי…

כן, ברלין, היא חוזרת אל הכרונולוגיה, בברלין נשלחנו בתחילה לבית ספר נוצרי. אחר כך כשנאסר על ילדים יהודיים ללמוד עם גרמנים  עברנו לבית ספר יהודי. המעבר?  היא חושבת רגע, על פניה מסתמנת תמיהה על עצם השאלה. לבסוף היא מצטחקת ואומרת, בית הספר היהודי לא היה כל כך יהודי לכן המעבר לא היה נורא. נכון, היינו צריכים ללמוד עברית. היא אומרת שוב באותה נימה שממעיטה בחשיבות הדברים.  

ומפוגרום ליל הבדולח, יש לך זיכרון כל שהוא? כן, היא אומרת במהירות, יש לי זיכרון מליל הבדולח אבל  קודם לכן אספר לך משהו שהקדים את הלילה ההוא. בן דודי מגלוגאו הגיע  לבקר אותנו. הלכנו עם אמא למוזיאון. ברחוב שאלה אמא מישהו היכן נמצא המוזיאון ובן דודי אמר לה שעלינו ללכת בדיוק הפוך מההוראות שקיבלנו מהאיש, כיוון שהוא זיהה שאנחנו יהודים. אנחנו ניראים ככה והאיש ודאי שלח אותנו למקום אחר….כך אמר בשיא הרצינות. זה זיכרון שנחרת בי כי לא הבנתי למה הוא בכלל אמר את זה. אמא הלכה כמובן כמו שהאיש אמר, הוא לא הטעה אותנו אבל זה כבר היה הלך הרוח. בן הדוד הזה נספה וזה, הייתי אומרת, היה ההפסד הכי גדול של המשפחה שלנו הוא היה בן ארבע עשרה או חמש עשרה. אמו היתה חברה הכי טובה של אמי היא מתה בניתוח והאב נותר עם שני ילדים. אמא לקחה את הבכור לברלין ודאגה שיסע עם הקינדר טרנספורט ללונדון. היא רצתה לעשות זאת גם עם הילד הצעיר יותר אבל אביו ממש התחנן שלא תיקח ממנו את הדבר האחרון שנותר לו…

גם סבא שלי, זה שהיה ראש הקהילה, אבד בשואה. הוא מת בטריזנשטט. מרעב. למרבית האירוניה הוא היה בתל אביב בשנות השלושים, בא לבקר את בתו אך סירב להישאר. הוא אמר שלא טוב ששלושה דורות יתגוררו תחת קורת גג אחת ועוד אמר שברחוב אלנבי איש אינו מכיר אותו אבל  ברחובות גלוגאו, כל מי שפוגש בו  פונה אליו ומברך בברכת בקר טוב…

בטרזנשטט מתה גם אחותה של סבתא מהצד השני של המשפחה. את יודעת, היא מהרהרת בקול,   המבוגרים, ככל שזה נורא, היו להם חיים, הם הספיקו…לעשות, לחיות, אבל הילדים, זה ההפסד הכי גדול.

אנחנו שותקות לרגע ואז היא אומרת: טוב, נחזור לליל הבדולח. למחרת הפוגרום הלכתי לבית ספר. המורה סיפרה לנו מה התרחש בלילה אני זוכרת ילדה אחת שנכנסה לפניקה  והחלה צורחת שאחיה לומד בבית ספר סמוך לבית הכנסת אולי הוא נשרף ממש עכשיו…המורה שיחררה אותנו וביקשה שנלך ישר הביתה ולא לשום מקום אחר.

פחדת?

לא, לא פחדתי בכלל!

בבית חיכו לי בני משפחתי עם מזוודות ארוזות. נסענו לפנסיון סמוך לברלין. בתחנת הרכבת נזכר אבא ששכח לקחת את החליפה שהכין לבעל הפנסיון כמתנה ומיהר הביתה. בין חזרתו לתחנת הרכבת עם החליפה, לבין הגעתם של אנשי הSS  לאסור אותו, חלפו אולי חמש דקות. חמש דקות שהצילו את חייו.

בעל הפנסיון היה אדיב ומכניס אורחים. רק שנים אחר כך נודע לי שהוא היה בכלל אישSA . והיה בעל עיטור bludorden  שהוענק לחברי מפלגה שהשתתפו בפוטש של היטלר באלף תשע מאות עשרים ושלוש. וגם שהוא חשד שאנחנו יהודים אבל הוא חמד את אמי ולכן לא אמר מילה. את כל הדברים הללו לא שמעתי במו אזניי הם סופרו לי מאוחר יותר. על כל פנים, בכל פעם שהודענו לו שאנחנו מתכוונים להמשיך לברלין, הוא ניסה, בכל מני תרוצים, לשכנע אותנו להישאר. אני לא זוכרת כמה זמן זה נמשך, אבל את יום הולדתו של אבי בשמונה עשר בנובמבר אלף תשע מאות שלושים ושמונה עוד חגגנו שם. בכל זאת היה אירוע אחד, די טראומטי שהתרחש שם ואותו אני זוכרת לפרטיו.. ישבתי וסרגתי גרביים. אני עוד יכולה להגיד לך מה היה צבע הגרביים. לפתע בא לקראתי מישהו שלא היכרתי ושאל מה שם בית הספר שלי. בהחלטה מיידית, רפלקסיבית, השבתי שאני לא יודעת, כדי להסתיר את העובדה שזה היה בית ספר יהודי. אז איך את יודעת להגיע לשם? הקשה האיש ואני אמרתי שיש לי סימנים. עץ גדול ימינה עץ קטן שמאלה עד שעייפתי אותו והוא כנראה החליט שאני טומטומית והניח לי. שנים לאחר מכן, סיפרתי את זה לאמי, למעשה, באתי אליה בטענה איך זה שלא הזהירה אותנו שלא נסגיר את העובדה שאנחנו יהודים. היא השתוממה ואפילו כעסה: את זה, אמרה בחריפות לא הייתי מלמדת את ילדיי להסתיר! וזה עונה על שאלה ששאלת קודם לכן על אמי. כי כשהיא היתה נכנסת למשרדים כאלה או אחרים של הנאצים, מעולם לא הסתירה את עובדת היותה יהודיה. למשל, כשהורי נסעו לשוויץ לברר אפשרויות הגירה, אמא הלכה לרשום אותי על הפספורט שלה והפקיד שאל: את לא יהודיה נכון? והיא השיבה מבלי להתבלבל: קטה קרונהיים פול יודה! כלומר: אני קטה קרונהיים, יהודיה שלימה!!!! תשובתו הנדהמת של הפקיד היתה: קחי כבר את הדרכון שלך כי אחרת אצטרך להטביע עליו את האות j . ואת שואלת אותי איך ידענו שאנחנו יהודים? היא שותקת רגע. היינו יהודים על פי גזע ולא יהודים על פי דת. מרפקיה מונחים על השולחן, עיניה בכתם בכחול של הים הרחוק אך אצבעותיה נעות על השולחן, מחזקות את דבריה.  

כנראה שהתעוזה ההחלטית והכנות של אמך, פגעו בעצב רגיש, כזה שהזכיר לפקיד לרגע מהו כבוד לאומי ואישי אמיתי, אני ממלמלת כלא מאמינה וחוזרת על המילים בהתרגשות. קטה קרונהיים, יהודיה שלימה!!!

זה היה בקייץ אלף  תשע מאות שלושים ושמונה ומאז בכל פעם שנכנסה למשרדים שונים להסדיר עניינים פורמלים, ראשית היתה מצהירה את ההצהרה הזאת ואז היתה אומרת: ועכשיו אומר מדוע באתי.

נסענו לברלין ושם כבר קיבלנו את הסרטיפיקט לפלסתינה. איך שלא יהיה העיכוב היה לטובה כי יכולנו לקחת את כל הכבודה שלנו.

רגע, היא נזכרת ועוצרת את רצף ההתרחשויות. אני צריכה לספר עוד משהו על אמא שלי. דודי, בעלה של אחות אמי, נעצר על ידי הנאצים כי היה עורך דינם של משפחת פצ'ק, עשירים צ'כיים שהיו בעלי מכרות פחם. דודי העביר את הבעלות על המכרות לאמריקה בזמן, כך שכשהגרמנים נכנסו לצ'כיה לא יכלו לגעת בזה. על כך נאסרו הוא וגם העוזר שלו. הנאצים רצו להוציא מהם פרטים על ההעברה כדי לנסות ולהשיב את הזכויות חזרה לצ'כיה. אך דודי, שהיה איש חריף מאד, הטיל בחקירותיו את האשמה על האסיסטנט שמצידו אמר שהוא רק עוזר ואינו יודע דבר. דודי נלקח לבידוד שם, בבדידות הקשה בה היה נתון, סיפר מאוחר יותר, דימה את מוח האדם לגפרור שצריך להתחכך בשטח מחוספס על מנת להידלק. "השטח המחוספס" הוא חברתם של אנשים אחרים שחסרונם עינה את נפשו בהיותו בבידוד. בסופו של דבר התקבלה הודעה אצל דודתי שעומדים לשחרר את בעלה ועליה לבוא לפגוש אותו. שלוש פעמים התייצבה בבית הסוהר וכל פעם נאמר לה שהתיק לא נמצא והיא חזרה כלעומת שבאה. אז הציעה אמא שלי שהיא תלך ותתחזה לאשתו. אמא שלי! שהתייצבה בבית הסוהר והכריזה שהיא לא תזוז משם עד אשר ישחררו את "בעלה". היא אילצה אותם לחפש את התיק שנמצא מאחורי ארון בכוונה או לא בכוונה והחזירה אותו הביתה. ברבות הימים שאלתי את אמי ומה היה קורה אילו היו אוסרים גם אותך? והיא השיבה: אחותי הבטיחה שהיא תיקח אותך לאמריקה. כשכבר בגרתי וכל זה כבר היה מאחורינו, הזכרתי לאמי את האירוע ואמרתי לה שהיתר הכניסה לאמריקה מוגבל לשם המבקש לכן התכנית ההיא, שדודתי תקח אותי איתה לאמריקה לא היתה צולחת. היא השיבה בלא להניד עפעף: נו, טוב, אם כן, מזל שלפעמים לא חושבים עד הסוף… כשהסרטיפיקטים בידינו החילונו לארוז. אחותי ואבי עזבו ראשונים נותרנו אמא ואני. האורזים אמרו שאין מקום לבובה שלי ולא לסקטים שלי. לנסוע לארץ זרה ללא החפצים שכילדה היו כה יקרים וחשובים לי! זו היתה תחושת אובדן כואבת שהשאירה בי חותם עמוק. סבתא הגיעה לרכבת להיפרד וכשהרכבת יצאה לדרך, אמא שלי תחבה את ידה אל תוך קופסת הכובעים שמכל המזוודות רק היא לא היתה נעולה. אחרי זמן ספרה לי שסבתא הביאה לפרידה מאה ושמונים מרק, אותם הכניסה אמא בהחבא לתוך קופסת הכובעים. אילו היו תופסים אותה היו שולחים אותה למחנה ריכוז.

הגענו לטריאסט, שם עלינו לאוניה ושבעה ימים שטנו עד חיפה. שם חיכתה דודתי עם מונית שלקחה אותנו לתל אביב. לאורך כל הדרך לא הפסיקה הדודה להתפעל מהנוף הירוק סביב ואני לא הבנתי. הירוק הזה לא נראה כמו הירוק שאני הכרתי ואהבתי. בתל אביב גרנו ברחוב ביאליק אצל דודי. הוא היה רופא ילדים שעבד די הרבה בהתנדבות.

והקליטה? הקליטה היתה קשה, היא משיבה בישירות האופיינית לה. בעיקר בגלל קשיי השפה. בתחילה הייתי בגימנסיה בן יהודה שם יכולתי לדבר גרמנית עם ילדים אחרים. הקריאה בעברית היתה כמעט בלתי אפשרית,  לא יכולתי להתרגל לכך. קראתי ספרים בגרמנית כל עוד נמצאו לי. אחרי שנים רבות כשעבדתי וגרתי בהולנד, קראתי ספר ראשון בעברית זה היה 'חשופים בצריח' של טבת.

כאן בעצם נגמר ספור הגולה שלי. היא מסכמת במין מבוכה.

ואח"כ? מי את הלגה קורנהיים? לאן לקחת את חייך? היא מחייכת. נסעתי ללמוד בברן למדתי גאופיסיקה. למה גאופיסיקה?. אה, כי חשבתי שזה מעניין. אבל את הדוקטורט עשיתי במתמטיקה בציריך. למה מתמטיקה? אה, כי חשבתי שזה מעניין. הדוקטורט היה חשוב בעיקר לאבי, היא מחייכת. וכל הזמן הזה גרת בשוויץ? לבד? כן, היא עונה, אף שלא אהבתי את השוויצרים. הם היו ממש גועליים. אבל יש להם ארץ יפה. אני נועצת בה מבט מנסה לראות מבעד למשקפיה אם החשד שיש בהתפעלות שלה נימה קלה של אירוניה, נכון.

משם הוצעה לי עבודה בלונדון כאקטואר  actuar של חברת ביטוח. זוהי משרה נכבדה, אני אומרת. כן בהחלט היא אומרת בנימה הכמעט נייטרלית שלה, אבל אני לא ממש אהבתי את העבודה. מלחתחילה לא הייתי בטוחה שאני באמת רוצה לנסוע. אבל נסעתי. גם את לונדון לא אהבתי. גרתי על יד האלברט הול מול הפרק. אבא חיפש לי חדר מוסק. עבדתי כל היום ובערב כשהגעתי הביתה  הייתי מאד עייפה. השנה אלף תשע מאות חמישים ושתיים.

לא נישאת לא ילדת ילדים. אז הקדשת את חייך לעבודה, לקריירה.

הקדשתי, זה קצת מוגזם, היא אומרת כמנסה לדייק. היה מעניין. וכל עוד היה מעניין, עשיתי. אני עושה דברים עד הסוף ובמלוא הרצינות. זה הכל. בלונדון ביקר אותי המנהל של חברת הביטוח מגדל בישראל והציע לי לנהל את מחלקת ביטוח חיים בארץ. היה נדמה לי שאני לא ממש מוכנה לתפקיד כזה וסרבתי. הוא שכר אותי למשרת אקטוארית במחלקה שבראשה העמיד אמריקאי שלדעתי לא היה ממש טוב בתפקיד. השנה אלף תשע מאות חמישים וארבע ואני רציתי הביתה. זאת היתה הסיבה המרכזית לקבלת התפקיד במגדל. אבל גם מפני שאבא הרבה בנסיעות, הוא ייצג אז את רסקו בעולם והביא לארץ הרבה מטבע זר. על כך קיבל מכתב תודה מיוסף ספיר. אמא שלי סבלה מדפרסיות והייתה זקוקה לעזרתי. עבדתי במגדל אבל הרגשתי מתוסכלת משהו. היתה לי הרגשה שקצת מנצלים אותי. אחרי שנתיים נשלחתי על ידי החברה להולנד לשלושה חודשים ושם קיבלתי הצעת עבודה מחברה הולנדית והתפטרתי ממגדל. החלטתי להישאר שנה ונישארתי שלושים ושמונה שנים.

היתה לי יופי של  משרה שהשתפרה עוד בכל שנה ואני עליתי בסולם התפקידים. נסעתי למקומות מעניינים ברחבי העולם, הכרתי אנשים מרתקים. בסך הכל מכרתי ביטוחים!

אני מחייכת אל האישה הענווה מולי.

בשנת 1968 הגיעו הורי. אחותי נשארה בארץ עם משפחתה. אבא נפטר ב1973. זאת היתה שנה קשה ואומללה במשפחתינו. אבא מת, ואחייני נהרג במלחמת יום כיפור, ארבעה ימים לפני יום חתונתו. אמא חזרה הביתה לישראל ושם מתה ב1981

ב1990. על פי החוק ההולנדי הגיע זמני לפרוש. הפרידה מעבודתי, מחבריי ומהולנד אחרי שנים רבות כל כך היתה קשה ועצובה על אף געגועיי לארץ. ביום שישי ערכו לי מסיבת פרידה ובשבת כבר הייתי על המטוס הביתה. אבל המפגש עם הארץ לא היה פשוט. הכל השתנה לבלי הכר. מה שהיה פעם ארץ קטנה במדינה צעירה ואידיאליסטית הפך למטריאליסטי. המפגש המחודש עם התרבות הישראלית כפי שהתפתחה בשנים שנעדרתי מכאן היה…מאתגר. ולמרות זאת אני שמחה שחזרתי. כה שמחה עד שלעיתים אני תוהה אם אני מתחרטת על כך ששהיתי זמן כה רב מחוץ לארץ. לא, אני לא מתחרטת. זו היתה תקופה מענינת ומלאה הרפתקאות והכרויות עם אנשים יוצאי דופן. אילו נשארתי בארץ הייתי מחמיצה את כל זה וגם לא הייתי יכולה לרכוש את הדירה היפה שלי אותה אני אוהבת מאד ומרגישה בה בטוחה ומאושרת. בשנותיי האחרונות בהולנד, אחרי שכבר צברתי לא מעט כסף, הוקסמתי מהרעיון לנסות את מזלי בבורסה אך כגודל ההיקסמות כך גודל האכזבה. ערכן של רבות מהמניות אינו אלא עניין שבאופנה ואינו משקף באמת את מצבה של החברה המדוברת. כאשר עמית מעבודתי בעסקי הביטוח עניין אותי בהשקעה כספית בסטארט אפ, הסתקרנתי מאד הסכמתי בהתלהבות. אז כלל לא ידעתי שתחום זה יהפוך למרכז העשיה שלי בשנות הפרישה בישראל. הכסף עצמו אינו העניין, אלא המפגשים המרתקים עם צעירים בעלי מעוף ורעיונות יוצאים מן הכלל. כל זה קוסם לי מאד למרות שלא תמיד ההשקעה מניבה פרי בזמן קצר ולעיתים בכלל לא…

אני בוהה בפניה של בת שיחי ומרגישה שאני מחייכת. תודה אני אומרת לה. על השעות המעניינות שביליתי במחיצתך.

היא מלווה אותי אל המעלית. ברגע האחרון אני מעזה ושואלת אם אוכל לחבק אותה למרות שאת ייקית, אני אומרת. הו, אומרת הלגה אני כבר מזמן מעבר לזה

 

המפגש המחודש עם התרבות הישראלית כפי שהתפתחה בשנים שנעדרתי מכאן היה…מאתגר. אינני מתלוננת כמובן. כל כך הרבה דברים יפים קורים בארצנו ובעולם כולו. אז אם אני מרגישה צורך להעיר על דברים שנראים לי לא נכונים, אני לא טומנת ידי בצלחת ואם יש צורך אני מעירה, גוערת לא לשמה אלא באמת על מנת לנסות ולתקן. ההצעות להשקיע בסטארט אפ התרבו, השמועה עברה מפה לאוזן. היום אני מושקעת בעשרים ושמונה סטארט אפס. אני מוקפת אנשים צעירים ויצירתיים שאפילו אם אינם מבקשים כסף הם באים בשביל עצה ומקשיבים לי. היום אני שמחה על כל מה שהם חיי פה, בביתי תרתי משמע. היא נושאת את מבטה אל השמים ואל הים שניבט במרחק כמו אוספת את מה שיש לה באופן פרטי ובאופן כללי.

אני לוחצת את ידה בתודה אבל על יד המעלית, אליה היא מלווה אותי, אני מעזה ושואלת רשות לחבק אותה 'למרות שאת ייקית', אני אומרת במבוכה והיא מחבקת ואומרת אני כבר מזמן מאחורי זה.

ד"ר הלגה קורנהיים עם משפחתה, ברלין, 1938

ד"ר הלגה קורנהיים, שנות ה60 

ד"ר הלגה קורנהיים הלגה ובן דודה על אופנוע. 1948, ברייטון 

תגובה אחת ב“ד"ר הלגה קורנהיים / רינה עוזיאל בלומנטל

  1. שלום,
    הסיפר של הלגה קרונהיים היה מעניין מאוד עבורי. הוא אופייני להגירתם של יהודים לא ציוניים מגרמניה לארץ והתבססותם כאן בהצלחה.לא הכרתי את כל פרטי ההגירה. הורי הכירו את משפחת קרונהיים עוד מגרמניה וחדשו את ההיכרות בארץ. נדמה לי שאמי היתה חברה טובה של אחותה של גב' קטה קרונהיים מימי לימודיה בבית הספר בברסלאו וחדשה את הידידות עם קטה.. הייתי גם בביתם של משפחת קרונהיים ברח' השופטים בתל אביב ואחותה אינגה הייתה אורחת אצלנו בירושלים. הלגה צעירה ממני בשנתיים. ידעתי שהם מגלוגאו אבל את כל הסיפור שכתוב כאן לא היכרתי. הרקע של משפחותנו דומה והרגשתי בבית אצלם. אשמח אם אוכל לקבל את כתובתה או מס' טלפון של הלגה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *