ד"ר רוברט שטרנאו/ כתב: בנו רפי שטרנאו

ד"ר רוברט שטרנאו/ כתב: בנו רפי שטרנאו

ד"ר רוברט שטרנאו נולד ביום 16 ביוני 1901 בקלן שבגרמניה להוריו אלכסנדר (אלכס) שטרנאו ולאמו אידה (לבית שטרן).  אלכס שטרנאו היה סוחר ונעדר הרבה מן הבית, כך שחינוכו של רוברט ושל אחותו סוזי, שנולדה כשלש שנים אחריו, נפל בעיקרו על האם אידה, אשר נולדה בפרנקפורט על נהר מיין וצוטט שהיתה אחת מ"שתי הבנות היפות שבעיר", השנייה הייתה אחותה, שנפטרה בגיל צעיר.

בשלב מוקדם בחייה עקרה המשפחה לברלין, כנראה מסיבות של פרנסה, כך שנעוריו וילדותו של רוברט עברו עליו בעיקר שם.
המשפחה הייתה מתבוללת לחלוטין. לדידו של אלכס הוא נמנה על הגרמנים בני דת משה, כלומר ראשית לכל גרמני ולאחר מכן, מה לעשות, גם בן דת משה, קרי: יהודי (מלה שלא אהב).

את לימודיו התיכוניים עשה רוברט בגימנסיה הריאלית שבברלין Werner-Siemens-Realgymnasium zu Berlin-Schöneberg.

המעניין אצלו התרחש לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה כאשר לכתה מעליו בגימנסיה שבה למד, הצטרף תלמיד חדש שזה עתה הגיע מרוסיה הצארית וויקטור ארלוזורוב שמו. מאחר שויקטור היה אז נתין של מדינה שהיתה במלחמה עם גרמניה היה עליו להתיצב פעמיים בשבוע במשטרה, מה שלא הפריע לו להשתלב בלימודים וגם לארגן סביבו את התלמידים היהודיים משתי הכתות העליונות שבבית הספר. הטוב ביותר יהיה לצטט את מה שרוברט עצמו כתב על תקופה זו בחייו (פורסם ב"כתבי חיים ארלוזורוב" – כרך ראשון: "חומה של זכוכית", בהוצאת א.י. שטיבל, מהדורה שניה, תל-אביב תרצ"ד):

"….. לא עברה אלא שנה מעת שרייכרט נתן לויקטור – או לחיים, כמו שהתחיל מעתה קורא לעצמו – את השיעור הראשון, וכבר הוכיח זה את הצורך ללמד את השפה העברית לא רק לאחיותיו, אלא גם חוג-פעולה גדול יצר לו בתחום בית-ספרו, שהיו בו בחורים יהודים רבים. החשובים שביניהם הם הראשונים שהלכו אחרי חיים, בראותם בו את מנהיגם הצעיר. אחד מהם, רוברט שטרנאו, מספר:

"…. באביב שנת 1916, בעצם ימי המלחמה, בגמנסיון הברליני שבו למדנו, נערים בני ט"ו וט"ז, היו כמה תלמידים יהודים, רובם ככולם מבני המשפחות האמידות של יהודי-המערב. עם כל עומק ההתבוללות וכל הדגשת הגרמניות, נצנץ לאט לאט במבוגרים שבינינו, לאחר התלהבות-המלחמה הראשונה, כמין חוש שגילה לנו את הטירוף שברצח-העמים. יקיצתנו הרוחנית מצאה לה בטוי בעיקר בהתנגדות: שלילת המלחמה, שלילת הבורגנות התומכת במלחמה, שלילת כל רעיון לאומי: חסור חסרה לנו המטרה החיובית.

באותם הימים נכנס לחוגנו תלמיד יהודי אחד, שחולל מהפכה בכל חיינו. חיים ארלוזורוב, או – כפי שקראו לו עוד בזמן ההוא – ויקטור ארלוזורוב, היה אז בן שבע-עשרה. הוא למד בכתה העליונה של הגימנסיון שלנו. אתנו, תלמידי כתה נמוכה מכתתו, היה נפגש פעמיים בשבוע בשיעורי-הדת היהודי, שתלמידי הכתות העליונות קבלוהו יחדיו.

את חיים ארלוזורוב רגילים לציין כבן היהדות המערבית. בעינינו לא היה תחילה כל עיקר אחד משלנו: ראינו בו, בהחלט, את יהודי-המזרח. שם-המשפחה בעל הצורה הרוסית, מראהו, שהיה בעינינו, במקצת, כמראה בן ארץ אחרת, ואף מבטאו הנכרי במקצת – כל אלה הקימו חיץ של פרוד בינינו.

שיעור-הדת היה שעת-הלימודים היחידה שבה דברנו אנחנו, התלמידים היהודים, בגלוי איש עם אחיו. רק כאן מרגישים היינו – על אף כל  השיתוף והשייכות, המודגשים כלפי חוץ, לחברינו הנוצרים – כי נמצאים אנו בינינו לבין עצמנו, והמורה שלנו הבין את הצורך שהיה לנו, להרחיב ככל האפשר את מסגרתה של שעת-הלימוד היהודית הזאת. משיעור פשוט על היהדות, נהפך הלימוד הזה לשיחות על כל השאלות כמעט שהעסיקו את רוחנו: על מלחמה, הסוציאליזם, השובניזם וכו'. התלקחו גם ויכוחים סוערים, ובויכוחים האלה נהיתה הקרבה בינינו ובין חיים ארלוזורוב. בעצם הדבר היה עד מהרה לא המורה, אלא הוא, הגימנזיסט בן השבע-עשרה, מנהל הויכוחים ומדריכם ונותן הכיוון לכל הלימוד הזה. הוא הציג לפנינו תבנית-חיים חדשה: תחת שלילת-החיים הפשוטה נתן לנו משהו חיובי: הראה לנו את המקורות היהודיים, הסביר לנו את קשרי-היהדות אשר לנו, והראה לנו בציונות מטרה יהודית.

אז פסקה אצלנו, חבריו הצעירים ממנו, זו התעיה חסרת-האחיזה בין הפציפיזם, הקוסמופוליטזם ותיקון-האנושיות הסתם ובלתי-ברור. תחילה התקוממנו נגד השפעתו. בלאומיות היהודית שלו לא ראינו תחילה אלא הקמת סייגים לאומיים נוספים בתחום העולם המוכה בסנוורי-לאומיות קשים. אבל לא היו ימים מרובים ולבנו הלך שבי אחריו. כל אישיותו השפיעה עלינו לשכנע אותנו: העיון והדיון הברור והשריר שלו, הקסם האנושי שבו, ענוותנותו הפנימית בפני דעת המתנגד, ההבנה שבה התיחס לכל דעה ישרה, – כל מה שעשה אותו אחר-כן למנהיג כלל-הציוניות, בא לכלל בטוי כבר בימים ההם.

באותו זמן הסתלק מן השם הגרמני ויקטור ושב לקרוא לעצמו בשמו היהודי חיים. משמונה עד עשרה חברים-תלמידים היינו, שהתקבצו מסביבו, – חוג קטן, מוגבל למדי. חיים ארלוזורוב היה לנו למנהיג שאין מפקפקים בסמכותו. כל חיי-החוג הפרטיים נתרכזו בבית אמו, מקום שם  היינו מתאספים יום-יום. בחוג הזה התפתחה בראשיתה הוית-המנהיג של חיים ארלוזורוב. הוא, שאך זה עתה התחיל ללמוד כהוגן עברית, נתן לנו את השיעורים הראשונים.

כאשר הגיע, בשנת 1917, ספר "יזכור" לגרמניה, היה חיים ארלוזורוב  משך ימים אחדים כאיש שאין לנסות אליו דבר, מזועזע עד עומק נפשו. אז אסף אותנו מסביבו וקרא לפנינו מתוך הספר,  במשך שעות רצופות, מתוך התרגשות עמוקה. אז עורר בנו את הרצון להשתתפות אישית, למעשה, בבנין הארץ.

בחוגנו, שנקרא בפיו ובפינו בשם "תקוות-ציון", ארגן חיים ארלוזורוב סמינר ממש של לומדים. אחת לשבוע היה אחד מאתנו מרצה, בהדרכתו, על נושא יהודי, וחזקה על כל חברינו כי מתביישים  היו להביא לפני חיים ארלוזורוב דבר שאינו מתוקן. עובדים היינו בחריצות, למען נזכה לפניו בפרי עבודתנו. נושאי הרצאותינו היו: תקופות בתולדות-ישראל, ידיעת ארץ-ישראל, תולדות הישוב וכמעט כל השאלות של הציוניות – ועל הנושאים האלה התווכחנו בהתלהבות של אנשים צעירים. ותמיד היה הוא שאחז בידו את מוסרות הויכוח ושבחילוקי-הדעות מצא את נקודת-הראות הפותרת.

אבל פגישותינו ושעות אחרי-הצהרים והערב שבילינו יחדיו לא היו נתונות כולן לנושאים יהודיים בלבד. באיזה רגש מסוגל היה לקרוא ולהסביר לפנינו את יצירות הספרות הגרמנית, אשר אהב בכל לב: את הלדרלין, רילקה, ליליינקרון, דימל, ואפילו את גיתה החיה לנו יותר משעשה זאת בית-הספר. יהדותו ואנושיותו היו אחדות אורגאנית, וברב-צדדיות זו היה מקור השפעתו הגדולה עלינו.

פעם אחת פגשתיו ברחוב. כולו נרגש ניגש אלי ובידו ספרו הקטן של רילקה "שיר האהבה והמוות של הקצין כריסטוף רילקה". זה עתה קרא את הספר בעצמו, ומיד לקחני לבית-הורי, על מנת לקרוא אותו לפני. שם ישב ברכיבה על גבי הכסא ודקלם לפני אותה יצירה גברית-עדינה. ובהגיעו אל המקום, שבו כותב הקצין הצעיר אל אמו, כי הוא נעשה לנושא-הדגל של גדודו וקורא בהתלהבות: "אמי! אני נושא את הדגל!" – הרגשתי, כביכול, כי חיים ארלוזורוב בעצמו הוא זה שנושא ברמה את הדגל.

ברם, יטעה החושב כי מנהיגותו של חיים ארלוזורוב בזמן ההוא לא יצאה מתחום חוגנו הצר. בית-הספר, שלמדנו בו, נתן לו עוד אפשרויות אחרות לפתח בקרבו את תכונות-המנהיג שלו. הגימנסיון שלנו היה אחד בתי-הספר המודרניים ביותר בגרמניה. מנהלו, איש הקידמה, הנהיג בו הנהלה-עצמית רחבה של התלמידים. מורשון-תלמידים היה דן על כמה וכמה שאלות שנוגעות לתלמידים, ובפרלמנט-התלמידים הזה היה חיים ארלוזורוב זמן רב יושב-ראש ומדריך. רגש האמון והכבוד שרחשו לו חבריו, התלמידים הנוצרים, הוא ששם את המשרה הזאת על שכמו של היהודי הנכרי הזה (אז היה נתין רוסיה)! כאן, במיניאטורת-פרלמנט זו, שהיו בה ויכוחים, ועדות וכו', כמו בעולם הפוליטי הגדול, עשה את צעדיו הפרלמנטריים הראשונים. כבר אז הראה, אותה הזריזות המחוכמת בשיתוף-העבודה עם כוחות שלא מבני-ברית, שבה הצטיין כל-כך אחרי-כן.

אבל בראש ובראשונה היו מעייניו פונים לעניינים יהודיים. כאשר עזב, באביב שנת 1917, את הגמנסיון על מנת להכנס לאוניברסיטה, היתה אחת דאגותיו העיקריות שלא תסתלק, יחד אתו, מחיי התלמידים היהודים של בית-ספרנו אותה רוח-התלהבות הציונית שנטע בהם. והוא אצל לכל אחד ואחד מחוג-הידידים הצר שלנו את תפקידו המיוחד בעבודת "הציוניזציה" של התלמידים היהודים הצעירים לימים מאתנו".
———–
סוף ציטוט.
לימים מצאתי בעזבונו של אבי אוגדן ספרותי בשם "תקוות ציון". תאריך האוגדן אביב 1917 ובו סיפורים ושירים, כולם בגרמנית, בכתב יד, פרי עטם של חברי "תקוות ציון". לא הכל הצלחתי לקרוא היות וחלק מהכתוב הוא בכתב Sütterlin) .*Sütterlin –  Schrift).
רוברט סיים את לימודי הכלכלה המדינית באוניברסיטת ברלין בהצטיינות. את עבודת הדוקטורט עשה על כלכלת גידול כותנה בהודו תחת המשטר הבריטי, כעין הכנה לקראת עלייתו לארץ-ישראל.
——————————————————————–
*) כתיב שהומצא ע"י גרפיקאי מברלין באותו שם ואשר שימש בבתי הספר בגרמניה לפני 1917 וגם בין השנים 1935-1941. את האוגדן המקורי, בתוספת עוד חומר מרובה, ביניהם תעודת הבגרות ותעודת הדוקטוראט בפילוסופיה של ויקטור ארלוזורוב מאותו בית הספר ומהאוניברסיטה הברלינאית, העברתי בשנת 1999 למשמרת בארכיון הציוני בירושלים והוא שמור שם תחת הסימול 730AK.

ב-30 בינואר 1933 עלה היטלר לשלטון ורוברט שכבר היה בעל משפחה (נשוי לגרטה ולהם ילד בן שנתיים) הבין מיד שעליו למהר ולהסתלק משם. כבעל אמצעים (צנועים) הצליח לקבל סרטיפיקט (רשיון כניסה לארץ-ישראל) מאת השלטונות הבריטים וגם קיבל תדרוך מידידים איך להבריח כספים מגרמניה (חלק בתיווך, שלמרבה הפלא הוכיח את עצמו, וחלק תפור בין קפלי מעילי החורף). הוריו נותרו אחור, מצפים שהשלטון הנציונל-סוציאליסטי יגווע והסיוט יגמר חיש מהר.

המשפחה הקטנה הגיעה ברכבת לטרייסט שעל חוף הים האדריאטי בצפון אטליה ומשם המשיכה באניה שהיתה שייכת לחברה האיטלקית ללויד-פלסטינה, הגיעה ועגנה בנמל יפו. זה היה נמל שעוגנים מחוצה לו, בים הפתוח, ואת הנוסעים מורידים לסירות ושייטים ערבים משיטים אותן בעוז אל תוככי הנמל. לאחר נדנודי הסירה בים והטרדות הבירוקרטיות המתבקשות ביבשה יצאה המשפחה על מזוודותיה ביום  ה-15 במאי 1933 לרחובה של יפו לנסוע לתל-אביב השכנה.

הנהגים כבר חיכו בחוץ ל"עולים החדשים" ובמלוא גרונם צעקו: "תל-אביב – פונט, תל-אביב – פונט!". רוברט נגש לאחד מהם ובעברית רהוטה שאלו: "כמה אתה חפץ?", "חצי לירה" באה
התשובה, וכך כבר ברגעיו הראשונים בארץ הרוויח כאן את כספו הראשון (למרות שגם חצי לא"י היה מחיר מופקע בעליל).
כעבור חודש אחד בלבד נפלה עליו טרגדיה גדולה: בדיוק חודש לאחר יום עלייתו ארצה, ב-16 ליוני, נרצח חיים ארלוזורוב על חוף ימה של תל-אביב. רוברט המזועזע לא שכח לציין במכתב ששלח מיד להוריו שחברו הטוב (וכזכור מנהיגו משנות הגימנסיה) נרצח ממש ביום הולדתו שלו (רוברט נולד ב-16 ליוני 1901). הוא הרגיש בודד.
שנה גרה המשפחה בתל-אביב בקומה היחידה של בנין קטן במעלה רחוב בן יהודה ובשנת 1934

עברה לירושלים. עם הכסף שברשותו נכנס רוברט לשותפות עם אחד מכס כהן ויחדיו פתחו חנות מעדנים בשם "שטרנאו מכס כהן ושות'" מול התחנה המרכזית של "אגד" ששכנה אותם ימים ברחוב יפו.
רוברט ראה במכס כהן חלוץ, לא כזה שמייבש ביצות וסולל כבישים, אלא אדם אשר הביא לארץ-ישראל המנדטורית מאורחות החיים של מערב אירופה, כולל מכירת נקניק לא-כשר (עשוי מ"בשר אחר") בצמוד עם גבינות גורמה. וכך, משנפטר מכס כהן סירבה ה"חברה קדישא" של תל אביב לקברו, אך מכיון שהיתה זו חובתה הועידה לו "קבורת חמור". על רוברט זה לא היה מקובל ויחד עם מספר אנשים מידידיו של המנוח יצאו לבית העלמין עם מעדרים וטוריות ובניגוד לכל חינוך גרמני שקיבלו עמדו לחפור לנפטר במו ידיהם קבר הולם. התחיל מיקוח מכוער שבסיומו הסכימו אנשי ה"חברה קדישא" לקברו ככל יהודי. הדברים פורסמו בעתון "דבר" מיום 6.6.1937 (ללא ציון העובדה שהגיעו עם כלי עבודה מוכנים לקריית קבר לחברם) כלהלן:

מאז ועד סגירתה של חנות המעדנים בשנת 1957 נקראה החנות בשם "שטרנאו" בלבד.
בימים שלפני פרוץ מלחמת העולם השניה עשה הישוב העברי בארץ מאמץ גדול למכור מוצרים מתוצרת הארץ. רוברט הצטרף למאמץ וביום 13/9/1938 התפרסמה ב"דבר" המודעה הבאה:

המצב בגרמניה הלך והחמיר ורוברט החליט לצאת למסע לשכנוע ההורים לעזוב הכל ולעלות ארצה וכך בקיץ של שנת 1937, בחופש הגדול, יצאה המשפחה לביקור בהונגריה, לעיירת נופש קטנה בשם שִיוֹפוֹק השוכנת על שפת אגם באלאטון. ההורים הן של רוברט והן של אשתו גרטה הגיעו גם הם. לגרמניה לא ההין רוברט לנסוע וארצה לא איבו, כנראה, ההורים להגיע. הוא, כאיש המעמד הבינוני, יכול היה לסדר לכולם סרטיפיקטים, אך מאמצי השכנוע לא צלחו. מקץ שבועיים נפרדו, ההורים עלו לרכבת שהחזירה אותם לגרמניה ורוברט ומשפחתו שמו פעמיהם שוב אל עבר נמל טריאסט.
אבל ההורים התעשתו בזמן. הוריה של גרטה עוד הצליחו להביא עמם ליפט אחד (היום היו מכנים זאת מכולה) עם מקצת רהיטיהם וחפצים שונים. גם הוריו של רוברט הצליחו להוציא מגרמניה ליפט, אלא שזה נתקע בטריאסט ומשפרצה המלחמה ב 1 בספטמבר 1939 כבר לא היה אפשר לצפות שיגיע. אך הם, לפחות, הגיעו כולם.

בשנת 1946 נפל על רוברט אסון כבד נוסף. גרטה אשתו האהובה נפטרה לפתע.

בכ"ט בנובמבר התקבלה באו"ם ההחלטה ההיסטורית על הקמת מדינה עברית ולמחרת החלו התקפות ערבים על התחבורה היהודית בכבישים. המצב בירושלים היה קשה, ערבים בזזו ושרפו את המרכז המסחרי שבקרבת רחוב ממילא.
ואז החל המצור על ירושלים. אוכל ומים היו במשורה. המזון קוצב ומנת אוכל שבועית ניתנה רק בתמורה לתלושי מזון. גם בחנותו חילקו מנות שבהקצבה וזכור מקרה שמחיר כל מה שניתן היה לקבל לאותו שבוע עמד על 11 גרוש ו-7 מיל (10 מיל היו בגרוש ו-100 גרוש בלירה). 2.8 לירות היו שוות דולר אחד, משמע מנה שבועית לאדם במחיר של כ- 65 אגורות דהיום. אמנם כוח הקניה של אותה לירה מנדטורית עלה בהרבה על כוח הקניה של היום, אך גם כך הרבה לא ניתן היה לקבל עבור 11 גרוש ו-7 מיל, כלכלה לאדם לשבוע שלם! בעיקר זכור דג ה"בקלה" המיובש אותו אכלו התושבים כשרק היה ניתן. לא-טעים ובעל ריח דוחה. ה"חוביזה" שניתן היה לקוטפה חופשי בשדות שימשה הרבה פעמים כירק והיתה חינם, רק צריך היה למוצאה.

בשנת 1955 חלה רוברט. הכול החל בכאבי גב עזים כשלא יכול היה לקום מן השירותים. חלפו חדשים עד אשר קבעו שהעניין רציני. רופאו כל השנים – שגם היה ידידו הטוב – ד"ר ליון, פרץ בבכי כאשר שמע מהי אותה מחלה אשר תקפה את חברו. רוברט אושפז ב"הדסה" ירושלים שהיה ממוקם אז בבניין "אביחיל" שליד כיכר ה"דוידקה". לאחר מספר שבועות הוציאוהו משם וביום 9 בינואר 1956 נפטר בביתו.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *