ד"ר שמואל ספירו 1885- 1960 וגרטה ספירו – 1902- 1987

ד"ר שמואל ספירו 1885- 1960 וגרטה ספירו – 1902- 1987

הקדמה

המשפחות מצד אמי ואבי היו בעלות שורשים עמוקים בגרמניה, אילן היוחסין מוביל אותי אחורה למאה ה-18. הוריי היו מעורים היטב בתרבות הגרמנית, אבי היה רופא בצבא הקיסר במלחמת העולם הראשונה. אני אמנם דור שני לייקים כמו מרבית חברי הארגון, אבל בהבדל ממרביתם, נולדתי ב-1935 בברלין לתוך המשטר הנאצי ואחי שנתיים אחרי ב-1937.

מעולם לא דיברתי על כך עם הוריי, אבל אני מסיק מהעובדה שהוריי היו מוכנים להביא לעולם בגרמניה הנאצית שני ילדים, שפיעמה אצלם איזו תקווה או אופטימיות כלשהי, שמדובר בשיגעון בר חלוף. הרי לא ייתכן שהעם שהביא לעולם ענקי ספרות ומוסיקה ישתגע כקולקטיב וילך כ"עיזה עיוורת" (מביטוייו הציוריים של הרב עובדיה יוסף) אחרי היטלר ומרעיו. העם יתעורר ויסלק את המטורף מהשלטון.

 

בדצמבר 2010 בברלין נשאתי הרצאה בפני חברי הליגה הבינלאומית לזכויות האדם המעניקה מדי שנה את המדליה על שם קרל פון אוסייצקי, לאדם שהצטיין בפעילותו למען זכויות אדם. באותה שנה זכה בפרס מרדכי ואנונו, אבל ממשלת ישראל, "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", לא אפשרה לו לצאת ולקבל את המדליה. כך נהגה גם סין לגבי זוכה פר נובל לספרות, ולפניה בריה"מ, לגבי זוכה פרס נובל לשלום.

 

קרל פון אוסייצקי היה פציפיסט ולוחם זכויות אדם, חתן פרס נובל לשלום, שנרצח בכלא על ידי הנאצים. בדבריי השתעשעתי קצת ב"מה היה קורה אילו", איך היו נראים ומתפתחים חיי משפחתי אלמלא המשטר הנאצי? וכך אמרתי:

 

"אלמלא המשטר הנאצי והשואה בעקבותיו, היינו קרוב לוודאי נשארים בגרמניה. אבי עם פרקטיקה רפואית מצליחה, אמי כצלמת ומתעדת נופים וארצות. אם אמשיך בספקולציות, הייתי גדל להיות עיתונאי גרמני, אולי משתלב בחיים הפוליטיים, נבחר לפרלמנט, ומשם, מי יודע, למשרת הקנצלר, השמיים הם הגבול כאשר אני נישא על כנפי הדמיון של "מה היה קורה אילו". בפועל כל זה לא קרה, ובמרץ 1939 היגרנו, מוכים וחבולים, לפלשתינה, ירושלים, שאז הייתה תחת השלטון הבריטי".

 

————————————————-

ד"ר שמואל ספירו

 

אבי, ד"ר שמואל ספירו (לפנים שפירו) ז"ל נולד בעיירה שנקלנגספלד (מדינת המחוז הסן) למשפחה יהודית חרדית. (בשלב כלשהו, בין בפלשתינה או בימי ישראל הראשונים החליף את השין בסמך, אבל בלועזית נותר כשהיה).

אביו, יעקב ספירו, היה מורה וסמכות רוחנית בקהילה היהודית בפולדה לשם עברה המשפחה משנקלנגספלד. עם תום לימודיו התיכוניים נסע אבי לפרנקפורט על נהר מיין ללמוד בישיבתו של הרב ברויר.

עד מהרה עזב את לימודי הדת, הפנה עורף לאורח החיים הדתי והחליט ללמוד רפואה.

בשנות לימודיו הצטרף לארגון סטודנטים יהודי ציוני. ד"ר ספירו התמחה במחלות ריאה ושחפת, ופתח קליניקה ברחוב קופפרסטנדאם שבברלין. היה עד 1928 הרופא הראשי של הביטוח הלאומי בברלין בנושאים הקשורים למחלות ריאה, ולאחר מכן עד 1933, שימש כיועץ מומחה למוסד.

בשנת 1932 (או סמוך לה) התמנה אבי לרופא של המשרד הא"י בברלין (הסוכנות היהודית) וכיהן בתפקיד עד להגירתו.

לאור רדיפת רופאים יהודים במשטר הנאצי, נאלץ אבי להגר מגרמניה. שוטרי גסטאפו חיפשו את אבי במשרדו, למזלו לא היה שם, מישהי הזהירה אותו ותוך שעה ארז מזוודה ובקיץ 1938 הגיע לפלשתינה א"י וקבע את מקום מגוריו בירושלים. אמי, גרטה ספירו עם שני ילדיה הקטנים, אחי ואני, נשארנו בגרמניה עד סמוך לדקה ה-90, כפי שאמי סיפרה לי ברבות הימים, לנסות ולהציל מה שניתן מרכוש המשפחה. המעט שהצליחה להציל הגיע לאחר מסע תלאות לירושלים.  בעוד אמי מנסה לנווט בתוך אווירת העוינות ליהודים בא עלינו, בנובמבר 1938, אסון פרעות ליל הבדולח, שבברלין היה אלים במיוחד. נשמתו של אבי כמעט פרחה, שהרי היה ערפל מידע באשר לקורה עימנו.

 

אמי גילתה תושייה רבה ושרדנו את הפוגרום. אין ספק, אמי אחי ואני, אנו ניצולי פרעות ליל הבדולח. במרץ 1939 הגענו לנמל חיפה ולמרבה השמחה המשפחה שוב התאחדה. כעבור חמישה חודשים פרצה מלחמת העולם השנייה.

עם בואו לא"י הצטרף אבי למפעל עליית הנוער בראשותה של הנרייטה סאלד. אבי בנה את השרות הרפואי של עליית הנוער וכיהן כמנהלו עד לפרישתו לגמלאות ב-1957.

בשנות מלחמת העולם השנייה היה אחראי על קליטתם הרפואית של ילדי טהרן (1943), ובאותה שנה אף ביקר בסוריה יחד עם רחל ינאית בן צבי (לימים אשת הנשיא השני) כדי לפגוש בצעירות יהודיות שעמדו לעלות ארצה במסגרת עליית הנוער.

ב- 1946 יצא בשליחות הסוכנות היהודית ובחסות ארגון אונרר"א של האו"ם (סוכנות הסעד והשיקום של האומות המאוחדות) למחנות העקורים בגרמניה כדי לבדוק ולבחון את מצב הילדים שנותרו ולהכין את קליטתם בארץ ישראל . כמו כן נישלח, ב-1947, למחנות המעפילים בקפריסין כדי לבדוק את מצבם הבריאותי של המעפילים המבוגרים בכלל והילדים בפרט.

בשנות ה-50 נקלטו בעליית הנוער אלפי ילדים שהגיעו בעלייה ההמונית מתימן וצפון אפריקה. בתקופה זו הוא הקים בירושלים את הכפר השבדי, בו קיבלו טיפול רפואי ילדים שסבלו ממחלות קשות.

בצד עבודתו כמנהל השרות הרפואי של עליית הנוער היה ד"ר שמואל ספירו מראשי הליגה למלחמה בשחפת.

עם פרישתו לגמלאות ב-1957 קיבל אבי מידי ראש המחלקה לעליית הנוער משה קול את אות ההצטיינות "אורדר דה מריט" ORDER DE MERIT מטעם הארגון הבינלאומי להגנת הילד בז'נווה על שירותו רב השנים בעליית הנוער למען בריאות הילדים.

לאחר פטירתו, רבים נשאו דברים לזיכרו, ביניהם משה קול שאמר: "הוא איש הרפואה הציבורית, רופא מצוין, ולא אגזים אם אומר שחייו התעשרו בעליית הנוער בהנחת היסודות לשירות הרפואי שלנו, בניינו וטיפוחו, בדאגתו לבריאות החניכים… היה זה טבעי שהנרייטה סאלד זיכרונה לברכה סמכה את ידה עליו" בשבילי הנרייטה סאלד אינה שם רחוב, אלא אישה בשר ודם שכילד נהגתי לשבת על ברכיה כאשר ביקרתי את אבי במשרדו.

זיכרונות נעורים של אבי מופיעים בספר "אזרחים על תנאי, יהודי גרמניה –פרקי זיכרונות 1780- 1945" (מוסד ביאליק ומכון ליאו בק ירושלים 1993). הכרך העברי הוא מבחר מההוצאה הגרמנית בת שלושה כרכים על חיים יהודים בגרמניה שנכרתו בעקבות המשטר הנאצי.

 

גרטה ספירו

אמי, גרטה ספירו ז"ל, ילידת ברלין, לבית נאומן (אביה עו"ד ונוטריון ד"ר אלפרד נאומן ואִמה אנה לבית סילברמן בהמבורג) טכנאית וצלמת, פמיניסטית במושגי שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20. היא ביקרה בגפה בפלשתינה א"י ב-1933, סיירה ברחבי הארץ ושמורים עימנו תמונות יפהפיות שצילמה. אמי שייכת לאותם יקים שלא ממש התערו בישראל. הם הביאו לידי ביטוי את הטרגדיה של יהודים גרמנים שהיו נטועים עמוק בתרבות הגרמנית וראו בגרמניה את מולדתם. הם התקשו לעכל את העובדה שהארץ אותה אהבו ובצבאה לחמו לא מחזירה להם אהבה. הגירתם למזרח התיכון, אזור שאת שפתיו, עברית כמו ערבית, לא ידעו ואורח חיי תושביו היה להם זר ולעתים מוזר, לכל היותר מקום אקזוטי לתיירות אבל לא לחיי קבע, והיה כרוך במשברי הסתגלות לא קלים. אבי לעומת זאת, היה שייך ליקים שנקלטו והתערו היטב. שלט בעברית, קרא מדי יום את הארץ, יחד עם זאת לא ניתק את קשריו עם התרבות הגרמנית. הספרייה בבתינו הכילה את הקלאסיקה שניתן היה למצוא כמעט אצל כל איש משכיל יוצא גרמניה, כמו כתבי גיתה, שילר והרבה מוסיקה קלאסית בתקליטים שנוגנו על פטפונים במהירות 78. ב – 1947 כתב אבי להנהלת הסתדרות הרפואית מכתב בו הציע להחרים רופא שחזר לווינה משום ששם חיים התושבים "שהריעו בהמוניהם להיטלר". עם השנים התמתנה עמדתו בסוגיית חזרתם של יהודים לגרמניה.

 

ג'ון גבריאל ספירו

הילדים, אחי ואנוכי, הלכנו באפיקים שונים. אחי הצעיר ממני בשנתיים, הרב ג'ון גבריאל ספירו ז"ל (1937 – 1997) יליד ברלין אף הוא, סיים את לימודיו התיכונים בתיכון בית הכרם בירושלים. לאחר שרותו הצבאי למד באוניברסיטה העברית בירושלים בחוג למזרח תיכון עד לקבלת הב.א. במקביל למד פיתוח קול באקדמיה למוסיקה והיה אחד התלמידים של הזמרת והמורה בבית הספר לאמנויות ג'וליארד בניו יורק, ז'ני טורל, שבאה בחופשות הקיץ לישראל להעביר קורסי קיץ באקדמיה הירושלמית. הוא השתתף בפסטיבל אבו גוש המקורי (סוף שנות ה-50 ותחילת ה-60 של המאה ה-20) בניצוחו של זיגי שטדרמן (עוד יקה) ומילא שורה של תפקידי סולו.

במקביל החל לכהן כחזן בבית הכנסת הרפורמי של קהילת הראל בירושלים, שבראשה עמד שלום בן חורין, יקה שהקדיש חלק ניכר מזמנו לבניית גשרים עם גרמניה החדשה. כפל התפקידים של חזן ומוסיקה ווקאלית נוצרית הביאה עימה אנקדוטה שעה שמילא תפקיד של ישו בפאסיון של בך. חזן יהודי ממלא תפקיד של ישו? חגיגה לעיתונאים שעשו מכך מטעמים. הדתיים זעמו, החילונים נהנו. בהמלצת ז'ני טורל התקבל אחי ללימודים בג'וליארד בניו יורק.

עם סיום לימודיו החליט על תפנית בחייו, עבר חזרה בתשובה רפורמית, התקבל לבית המדרש לרבנים רפורמים בניו יורק. הוא הוסמך לרבנות וכיהן כרב קהילה בשורה של מדינות, דרום אפריקה, אוסטרליה, וארה"ב. הוא נפטר באוקטובר 1997 בשיקגו.

אחי הותיר אחריו את אשתו גלי (לבית טרסי) המתגוררת בבוסטון ושלושה בנים: מירן, ליעד וניתאי. את נכדיו לא זכה להכיר. מירן נשוי לג'נה ולהם שני ילדים, אניה וגבי. הם חיים בדרום אפריקה. ליעד נשוי לאֵמה, וגם להם שני ילדים, סיילה ומיכה. ניתאי טרם הקים משפחה. כל זה נכון למועד הכתיבה. יולי 2013
גדעון ספירו  

כפי שציינתי לעיל מסלול חיי היה שונה במידה רבה מזה של אחי ז"ל, בוודאי מזה של הוריי. אני בוגר החינוך הקיבוצי וכמצופה ממי שהתחנך על חשיבות השירות הצבאי התגייסתי לצנחנים. בתקופת שרותי (1954-57)השתתפתי במרבית פעולות התגמול כפי שכונו אז הפשיטות מעבר לקווי שביתת הנשק, ונמניתי עם הצנחנים שצנחו במעבר המיתלה במדבר סיני במלחמה שקיבלה את השם מבצע סיני. רפאל איתן (רפול) לימים רמטכ"ל היה מפקד פלוגה שלי בקורס מ"כים (מפקדי כיתות), משה לוי (משה וחצי), רמטכ"ל בעתיד,היה מפקד כיתה שלי, והייתי מ"כ של דן שומרון, לימים אף הוא רמטכ"ל. אני מזכיר את הנקודות האלה בכדי להדגיש את עוצמת השינוי שחלה עם השנים בכל הנוגע לצבא וצבאיות. בחלוף השנים, למדתי, קראתי והשכלתי והתברר לי כי חלק לא קטן מאותן פעולות תגמול היו פרובוקציה ישראלית וכי במבצע סיני הייתי למעשה חייל בשירות הוד מלכותה מלכת בריטניה וממשלת צרפת שביקשו במלחמת מאסף להשאיר בידן מאחז אימפריאלי בתעלת סואץ. כך מנצלות ממשלות את חייליהן הצעירים וחסרי הידע למטרות שאין להן דבר עם הגנה על המולדת.

עם תום השירות הצבאי חזרתי לירושלים. אז טרם נהגה האופנה של טיולים למזרח הרחוק או לדרום אמריקה, והסתפקתי בטיול צנוע לתורכיה ויוון ב-1959, עם חברי מכתה א' בבית הספר בית הילד בירושלים, סמי נחמיאס, (לימים קצין המודיעין של המשטרה).

בשנת 1964 התחלתי בקריירה עיתונאית ככתב כלכלי ופרלמנטרי. במחצית השנייה של 1966 קיבלתי מלגה ללימוד טלוויזיה באמצעות קצין העיתונות של שגרירות גרמניה בישראל שכללה גם שיפוץ קצר של הגרמנית שלי במכון גיתה בעיירה הבווארית באד ריישנהל. זה היה מפגש ראשון שלי עם גרמניה הקתולית והשמרנית סובאת הבירה. במקביל כיהנתי ככתב "על המשמר" בגרמניה. זו הייתה גרמניה שטרם עשתה חשבון נפש רציני עם עברה. יותר מדי משרות בכירות במנגנון הציבורי והממשלתי מולאו על ידי מי שהיו חברים במפלגה הנאצית כך במנגנון הממשלתי והדיפלומטי, וכך במערכת האקדמית, בפיקוד הבכיר בצבא ובמנגנון המשפטי. בין הישגיי העיתונאיים, ראיון עם שגריר ישראל בגרמניה ארתור בן נתן ועם שר המשפטים גוסטב היינמן, לימים נשיא גרמניה.

עם פרוץ מלחמת יוני 1967 ("ששת הימים") חזרתי לארץ ובנמל התעופה גויסתי למילואים אותם עשיתי במסגרת חיל הכיבוש במזרח ירושלים. הסיטואציה בה אני שולט בכוח המדים והנשק על אוכלוסיה אזרחית גרמה לי תוגה רבה והאפילה על שמחת הניצחון. הבטחתי לעצמי כי לא אחזור למלא תפקיד כזה ובכך עמדתי. הייתי בטוח כי השליטה על הפלסטינים תהיה קצרת מועד, שהרי מדינה שפויה לא תכניס עצמה מרצונה החופשי למצב קולוניאלי מתמשך במחצית השנייה של המאה ה-20, עידן הדה-קולוניזציה. מתברר שטעיתי. ככל שהכיבוש נמשך והעמיק, כך העמיקה התנגדותי ופעילותי נגדו.

עם שחרורי משרות מילואים יצאתי לניו יורק לתפקיד של כתב "על המשמר" באו"ם ובארה"ב. זו הייתה תקופה מרתקת. באו"ם התקיימו הדיונים על החלטה 242 ומחוצה לו התנהל מאבקם של הסטודנטים נגד המלחמה בוייטנאם, כאשר אלפי צעירים שורפים את כרטיסי הגיוס (אז עוד היה גיוס חובה) והם אומרים לנשיאם לינדון ג'ונסון, לא נסכן את חיינו במלחמה חסרת שחר. סירובם של צעירים לצאת למלחמה לא להם, מאד הרשים אותי ולא ידעתי כי כעבור שנים אמצא עצמי מסרב לקחת חלק במלחמת לבנון כמו גם תפקידי שיטור בשטחים הכבושים. כפליט מגרמניה הנאצית נקרה בי המחשבה שאילו היו אלפי גרמנים מסרבים להתגייס, ייתכן וכל ההיסטוריה הייתה נראית אחרת. בתקופת שהותי בארה"ב סופחתי לפמליית ראש הממשלה דאז לוי אשכול בביקורו בארה"ב וקנדה, ינואר 1968.

במחצית השנייה של 1968 חזרתי לישראל ונמניתי עם קבוצה של עיתונאים שביקשה להקים שבועון חדשות בנוסח השפיגל הגרמני. במניפסט שחובר לחלוקה בין משקיעים פוטנציאליים, נאמר בין השאר שהשבועון יתרכז יותר בערכים ההומניים של תושבי המדינה מאשר בגודלה של המדינה. השבועון יתמוך בזכות ההגדרה העצמית של עמי האזור, הוא יבחין בין לויאליות לממשלה ולויאליות למדינה, ייתן פתחון פה לנאבקים לשלום אמיתי, יתנגד לכל שינוי חד צדדי של גבולות המדינה ויזהיר מפני סכנת ההשתעבדות של הכובש לכיבושיו. עם הקבוצה נמנו טובי העיתונאים והסופרים בישראל: הסופרים עמוס עוז ויצחק אורפז, המשורר והעיתונאי משה דור, המזרחן ד"ר יוסי אמיתי, זיוה יריב, בועז עברון, דן זקס, ליוויה רוקח (סופרת "דבר" ברומא), נתן ילין מור (בעבר מפקד מחתרת הלח"י), אורי סלע, ויקטור ציגלמן וכאמור כותב שורות אלו. עורך השפיגל הגרמני הסכים לארח אחד מאיתנו לתקופת לימודים והדרכה בכל הקשור להוצאת שבועון. נבחרתי להיות האיש, הידע בשפה הגרמנית בוודאי לא הזיק. שהיתי בשנת 1969 בהמבורג כמתלמד בשפיגל בשתי פעימות שכל אחת מהן ארכה מספר חודשים. בתקופת לימודיי בשפיגל, שוחחתי רבות עם עיתונאים ואנשי אקדמיה ואי אפשר היה להתעלם מהסדקים שניבעו בחומת האהדה לישראל כתוצאה מהכיבוש.

עם חזרתי לישראל התכנסה הקבוצה והחליטה כי אם לא נצליח לגייס תקציב לשנת הופעה שלמה לא ניכנס למיזם. הערכנו כי זהו הזמן המינימלי הדרוש כדי להתמקם בעולם העיתונות הישראלית. מאחר והצלחנו לגייס תקציב לחצי שנה בלבד, הוחלט לדחות את יריית הפתיחה. בסופו של דבר היוזמה גוועה.

ב-1970 החלטתי להשלים השכלה אקדמית, והצפנתי לאוניברסיטת חיפה, לחוג מדע המדינה, שהייתה מוכנה לקבל אותי ללא תעודת בגרות, בהתחשב בכך שבוגרי החינוך הקיבוצי לא ניגשו לבגרות, וניסיוני המגוון בתחום העיתונות. על אף גילי הגבוה יחסית, 35 בהשוואה לממוצע שעמד על שנות ה-20, השתלבתי בחיי הסטודנטים. נבחרתי כעורך עיתון הסטודנטים והקמתי עיתון חדש בשם "פוסט מורטם". זה היה עיתון פתוח לכל מגוון השקפות העולם, הוא דן בנושאים אקדמיים ופוליטיים, כתבו בו יהודים וערבים, עולים חדשים וחברי קיבוצים, חברות וחברי הסגל, שמאל וימין.

פתיחותו הייתה לצנינים בעיני הימין והעיתון נסגר בשנתו השנייה בעקבות מאמר שלי שנשא את הכותרת "רוחו של גבלס מרחפת מעל פני הקמפוס" שמחה על גילויי גזענות מבישים של הימין היהודי. מכל המאמרים שכתבתי בשנה האקדמית 1971/2 בה הייתי עורך, שנה בה החברה הישראלית הייתה נתונה עדיין בטריפ קולקטיבי של ל.ס.ד בעקבות הניצחון של יוני 67, אני מוצא לנכון לציין שניים: מאמר תחת הכותרת "לקחת מתקציב הכיבושים והסיפוח – להעביר לתקציב החינוך" (פוסט מורטם 17 במאי 1972) שנכתב לרגל שביתת הסטודנטים נגד העלאת שכר הלימוד. המאמר השני תחת הכותרת "חשיבתה של רצינות" (פוסט מורטם 15 בדצמבר 1971) מותח ביקורת על ממשלת גלדה מאיר שדחתה ביהירות את הצעות השלום של הנשיא סאדאת, בהעדיפה להסתכן במלחמה נוספת ובלבד לא להחזיר שטחים. כעבור שנה ו-10 חודשים קיבלנו את מלחמת יום כיפור.

נמניתי עם קבוצה של יהודים וערבים, ציונים ולא ציונים, נשים וגברים שהתגבשו תחת השם "גוש יש". מצע הגוש הביע תמיכה בזכות הפלסטינים להגדרה עצמית. למרבה ההפתעה זכה הגוש בניצחון מוחץ בבחירות לאגודת הסטודנטים שנערכו ב-1972. לראשונה בתולדות האוניברסיטאות זוכה גוש שמאלי חוץ ממסדי בבחירות. הדבר עורר עניין רב בישראל והקמפוס החיפאי הפך לאתר עלייה לרגל של התקשורת. הממסד הפוליטי ראה זאת בחרדה, בעיקר נוכח שיתוף פעולה יהודי ערבי. ראש הממשלה דאז גולדה מאיר הביעה בישיבת לשכת מפלגת העבודה מורת רוח מניצחון השמאל. חלק מהתקשורת יזם מסע הסתה והכפשה נגד השמאל הסטודנטיאלי, מסע שהיה שטוף שקרים ברוח מאמרי דר שטירמר נגד היהודים, עד לרמה של מאמרי מערכת (ידיעות ומעריב). הליכוד והעבודה שילבו ידיים, הקימו סיעה פוליטית בשם "יחדיו" שהצליחה כעבור שמונה חודשי שלטון השמאל להדיחו בטריק משפטי. נשארתי בחיפה שנתיים נוספות כדי להשתתף בקורס האקדמי הראשון למלונאות ותיירות בשיתוף עם אוניברסיטת קורנל בארה"ב. הרעיון שהנחה אותי היה שיש ללמוד מקצוע בינלאומי למקרה שאצטרך להגר מישראל.

בשנת 1975 התקבלתי לעבדוה במשרד החינוך והתרבות. היותי עובד מדינה לא הרתיעה אותי מפעילות בארגוני שלום וזכויות אדם, כמו האגודה לזכויות האזרח או אמנסטי אינטרנשיונל. כמובן שלקחתי חלק בכל ההפגנות נגד הכיבוש. ב-1982, עם הפלישה ללבנון, נמניתי עם מקימי תנועת "יש גבול" שחרטה על דיגלה את הסרבנות להשתתף בפלישה לארץ שכנה שדבר אין לה עם הגנה על ישראל. כתבתי מאמרים נגד המלחמה ובעקבות הטבח במחנות הפליטים סברה ושאתילה תבעתי מהיועץ המשפטי להעמיד לדין את שר הביטחון אריאל שרון והרמטכ"ל רפאל איתן, שני מפקדיי מתקופת שירות החובה בצבא. פעילותי הפומבית נגד המלחמה בה ביצעה ישראל פשעי מלחמה לרוב, הניעה את נציבות שירות המדינה להעמיד אותי לדין על "ביקורת פומבית על מדיניות הממשלה", סעיף בחוק שמעולם לא עשו בו שימוש. המשפט התקדימי נסב על שתי שאלות עיקריות: האם עובד מדינה הוא רכוש הממשלה המופשט מזכויותיו הדמוקרטיות? כלומר, האם אנו רוצים עובדי מדינה צייתנים העונים אמן אחר כל מדיניות ממשלתית, שהרי ראינו מה עוללו לנו בגרמניה עובדי מדינה צייתנים? ושנית, כיצד לפרש את האיסור? פרקליטי עו"ד אביגדור פלדמן ואנוכי הצענו פירוש מצמצם לפיו האיסור תקף לשעות העבודה אבל לא 24 שעות, שהרי לא הואשמתי כי פעילותי התרחשה בשעות העבודה. בית הדין החליט להרשיע אותי ובכך קיבלנו תשובה ברורה: מדינת ישראל מעדיפה את הצייתן העיוור שממלא הוראות ולא שואל שאלות. למות במלחמת שולל מותר, לערער על חוכמת הממשל אסור. הלקח מהשואה לא נלמד. העונש שגזרו עליי: פיטורים, פסילה לכל תפקיד בשירות המדינה לחמש שנים ושלילת גימלה, שפירושה, גם משפחתי תיענש. נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר, שדן בערעור, החזיר לי את הגימלה בנימוק שמדובר במקרה ראשון וכי אולי הדברים לא היו ברורים.

חזרתי לכתוב בעיתונות. הייתי בעל טורים בשורה של עיתונים: על המשמר, דבר, ידיעות אחרונות, מעריב, השבועון החרדי יום השישי ומדי פעם מאמרי אורח בעיתונות בינלאומית, גרמנית ואנגלית. הטור בידיעות אחרונות, שהופיע מספר שנים, בוטל משום תמיכתי הפומבית בשביתת פועלי הדפוס של ידיעות אחרונות. (יוני אלפיים). במקביל המשכתי במשנה מרץ את פעילותי. יש גבול הרחיבה את הסירוב לשטחים הכבושים, תפקידינו להגן על ישראל לא על כיבושיה ולא על משטר האפרטהייד שהוקם שם. הוזמנתי למספר מסעי הרצאות בארה"ב, גרמניה, אנגליה, אוסטרליה וניו זילנד, לספר על תנועות השלום הישראליות. השתפתי בוועידות בינלאומיות שדנו בסכסוך המזרח תיכוני בכלל והישראלי פלסטיני בפרט ובתפוצת נשק גרעיני באזורנו. נמניתי עם מקימי הוועד למען מרדכי ואנונו ולמען מזרח תיכון חופשי מנשק אטומי ביולוגי וכימי, סברתי אז, גם כיום, שהוא מימש עיקרון דמוקרטי – זכות הציבור לדעת, בוודאי כשמדובר בנושאים הקשורים לחייו של כל אדם באזורנו. חטיפתו הייתה פעולת טרור ממשלתית. הייתי בין מקימי הוועד הישראלי פלסטיני הראשון – הוועד נגד היד הקשה, שנועד להיאבק נגד מדיניות היד הקשה עליה הכריז שר הביטחון יצחק רבין בממשלת הרוטציה ליכוד עבודה (1984-88). פייסל חוסייני ואנוכי כיהנו כדוברי הוועד. עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה שלחתי מכתב לרמטכ"ל דן שומרון, שהיה חניך בפלוגה ה' ואני מ"כ (מפקד כיתה) והזכרתי לו כי לא לימדתי אותו לירות על נשים וילדים. זה לא שינה את מהלך ההיסטוריה אבל אולי תרם לאיפוק יחסי בהשוואה לבאים אחריו.

 

בקיץ 1989 הוזמנתי למפגש ישראלי פלסטיני בברלין ביוזמת וחסות עליזה פוס מהליגה הבינלאומית לזכויות אדם. בין המשתתפים ההיסטוריונית רחל פרוידנטל; פרופ' גדעון פרוידנטל מאוניברסיטת תל אביב; הסופר אמיל חביבי; פייסל חוסייני, ראש המכון הפלסטיני למחקר ואיסוף נתונים במזרח ירושלים; הכומר ד"ר מיטרי ראהב מבית לחם; פרופ' ניסים קלדרון אז מרצה לספרות באוניברסיטת תל אביב; זאהירה כאמל, מרצה לחינוך ויו"ר פדרציית הנשים הפלסטינית; אורי שמרלינג וסאלח אבו ריא מתנועת סדאקה-רעות. אילו הדברים היו תלויים במשתתפי הכנס היינו מצויים זה מכבר בשלום ישראלי פלסטיני המבוסס על פשרה הוגנת.

עם תום הכנס הצטרפו אליי ילדיי ובת זוגי ועשינו מסע שורשים בברלין.  ביקרנו בבניין העירייה של רובע שנברג שם נולדתי, ומצאנו כי רישום הלידה שלי עדיין מופיע ברשומות, עברנו ברחוב קופרסטנדאם 177 שם גרנו בטרם גורשנו. הבניין שופץ והוא מאכלס מגורים ומשרדים, בהם משרדו של הנס דיטריך גנשר שהיה שר החוץ הגרמני. בביקור נוסף בברלין עליתי על קברם של סבי וסבתי מצד אמי בבית הקברות היהודי בברלין. הם נפטרו זמן קצר בטרם פרוץ מלחמת העולם. באחד מביקוריי הרבים בגרמניה עליתי על קברם של סבי וסבתי מצד אבי הקבורים בבית הקברות היהודי בפולדה.

היום אני ממשיך לפרסם את טורי "סמרטוט אדום", שהחל את דרכו ב"מעריב" בשנת אלפיים והורד ב-2002 על ידי העורך אמנון דנקנר בעקבות דרישות מתנחלים שלא יכלו לשאת את הביקורת שהטור הכיל. הם איימו בהפסקת מנוי והעורך נכנע ברצון. גם הוא לא אהב את הרוח שנשבה מהטור. הטור מופיע כיום במספר אתרי אינטרנט.

כל הפעילות הפרושה כאן,יונקת מטראומת הגירוש והפליטות שנכפתה על משפחתי על ידי המשטר הנאצי. הלקחים שאני הפקתי מהגזענות והדיקטטורה הנאצית הם קודם כל שמירה על דמוקרטיה וזכויות אדם, מאבק בלאומנות, בגזענות, בעריצות, בקנאות דתית, בהומופוביה וקסנופוביה, ונכונות לסייע לפליטים. למרבה הצער אימצה מדינת ישראל ערכים של קנאות דתית, גזענות, דיכוי חירויות אדם, ומתבצעים בה פשעים מבישים המזכירים בכמה היבטיםאת גרמניה של שנות ה-30, שריפת מסגדים, הריסת רכוש חפים מפשע, זיהום הסביבה בסיסמאות ניאו נאציות כמו מוות לערבים. מציאות עצובה של עבודת אלילים שמעלים לרמה של קדושה את הצבא וקברי שייכים שעברו גיור והדביקו להם שמות של נביאים. דומני כי פעילותי עולה בקנה אחד עם המיטב שיהדות גרמניה הוציאה, הומניסטים, אנשי שלום ודו קיום, כמו הפרופסורים אלברט אינשטיין, מרטין בובר, ארנסט סימון ואחרים. אני כבר לא אספיק לראות את השינוי, אולי ילדיי ונכדותיי.

ב-1977 נישאתי למירי לבית בורשטיין, מורה במקצועה. שני הוריה שרדו את מחנה ההשמדה אושוויץ. נולדו לנו שני ילדים, הגר ואדם. הגר סיימה ב.א ומ.א מלווים בתעודת הצטיינות. היא קיבלה לפני מספר שבועות דוקטורט מאוניברסיטת תל אביב – החוג לגיאוגרפיה. נשואה לאוֹרי טל.

אדם עושה עתה דוקטורט במחשבים במכון ויצמן. סיים לימודי ב.א ומ.א בהצטיינות באוניברסיטה העברית. נשוי לעפרי ויסמן.

יש לנו 4 נכדות. אדווה וענבר (מאדם ועפרי), שיה ורמה (מהגר ואורי).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *