האימא מפרנקפורט והקיבוץ/ מאת: עוזית דגן

האימא מפרנקפורט והקיבוץ/ מאת: עוזית דגן

איך יכולה אישה אחת, על שלל אהבותיה, לחבר בין שקיעת יהדות גרמניה לפריחת החלוציות ובניית הארץ?

לנושא זה החלטתי לייחד את מאמרי.

בסוג של מחקר איכותני אנסה לעקוב אחרי מהלכיה של אמי בשנים הסוערות ורבות התהפוכות שבין 1933- 1945, שנים בהן פסעה אמי על הגשר בין עירה האהובה פרנקפורט א-מיין בה נולדה –  ל"שטה", היא בית-השיטה ומשם לקיבוץ מעוז-חיים, לאחר שנתיים של עבודה במפעלי ים-המלח בסדום.
לא פשוט היה להלך על הגשר הזה בין שם לכאן – גם לה, אשה צעירה בת 22 שהגיעה הנה לבדה, וגם לי, בשש השנים האחרונות שבהן הלכתי בעקבותיה.
לא פשוט – אבל מרתק, מעניין, ומלא הפתעות חדשות בכל עיקול של הדרך.

בחרתי בנושא זה משום שלהערכתי אמי  היא דמות מייצגת לאנשי "העלייה החמישית" (1929-1939) שתרומתם לגידול היישוב והתעצמותו הכלכלית והארגונית באותן שנים הייתה רבה מאד.

בעלייה זו עלו ארצה כ-250,000 עולים, רבע מהם – יוצאי מרכז-אירופה.

עשייתם  באה לידי ביטוי בתחומים רבים ומגוונים:

  • סיוע בפיתוח ענפי התעשייה והבנקאות בזכות הון וידע טכנולוגי שהביאו עמם – חיזוק ענף הבורסה, הקמת תעשיות מזון גדולות (זוגלובק, שטראוס, וויטמן).
  • חיזוק תשתיות ההשכלה הגבוהה  ושיפור חבר המורים בטכניון, באוניברסיטה העברית ובמכון "ויצמן" ברחובות.
  • יצירת טיפוס חדש של מעמד בורגני-עירוני תוך סיוע להתפתחות הערים ת"א וחיפה ע"י הקמת בתי-קפה, חנויות אופנה, קוסמטיקה ובתי-מרקחת.
  • סיוע למערך הביטחוני – הרחבת מעגלי ההגנה.
  • תרומה משמעותית בתחומי התרבות והמוזיקה הקלאסית – הקמת התזמורת הפילהרמונית, הפיכת "הקאמרי" כמרכז להצגות תיאטרון.
  • פיתוח ההתיישבות החקלאית ע"י הקמת מושבים שיתופיים בעיקר בשרון ובעמק חפר והקמת משקים מעורבים.
  • חיזוק תחומי הספורט – כולל קיום המכבייה הראשונה.
  • תרומה בתחומי המשפט, האדריכלות, העיתונאות והרפואה.
  • הקמת מוסד מבקר המדינה.
  • חיזוק ההתיישבות הקיבוצית בעזרת קבוצות מאורגנות של "עליית הנוער".

– ולבסוף – סיוע בהקמת ישובי חומה ומגדל:

שנת 1935, שבה עלתה אמא, היתה שנת שיא – 62,000 עולים הגיעו יחד איתה.

רובם  פנו להשתלבות בתחומי הערים ומיעוטם, כמו אמי, פנו לעבודה החקלאית והיו לחלוצים בעלי רצון עז להכות שורשים בארץ החדשה – תוך שינוי את אורח חייהם בהתאם לאידיאלים ולאתגרים החדשים. יישובי "חומה ומגדל" הוקמו בעקבות המרד הערבי –  על מנת ליצור רצף טריטוריאלי של ישובים יהודיים שיקבעו עובדות בשטח ויגרמו  לכך שהבריטים יתקשו לחלק את הארץ כפי שהוחלט ב"ועדת פיל". גם קיבוץ מעוז-חיים בו התגוררה אמי לאחר ש"ויתרה" בהיותה בחודש השביעי להריונה על רצונה להמשיך לחיות בבית-השיטה – הוקם  ב-1937 בין-לילה בעזרת חומרים שהוכנו מראש וכלל חומה, מגדל ועמדות שמירה, מספר צריפים וגדר תיל. כל-כך מעט חומרים וכל-כך הרבה אידיאלים נדחסו שם, בין המגדל לחומה…

בין מקימי הקיבוץ היו ילידי הארץ (רובם בוגרי תנועת "המחנות העולים"), עולים מעיראק ומפולניה וה"ייקים". הם הביאו איתם אהבה לקפה שאינו שחור, נימוסים שהתגלו כ"לא צבריים" אבל קשה היה להיפטר מהם, משיכה חזקה לכל סוגי האומנויות הקלאסיות, ו – כן, גם יושר, משמעת פנימית, דיוק וסדר. אפילו שיבושי הלשון האופייניים כבר נכנסו לפנתיאון הלאומי… סיבה נוספת בגללה בחרתי בנושא זה היא – הרצון לספר את תהליך כתיבת הספר אותו התחלתי לכתוב לאחר שנחשפתי  לכל החומרים שהתגלו לי ב"תיבת האוצרות" שלה – מכתבים, יומנים, תמונות  – כשהועברה לבית האבות בקיבוצה.

קצת מניחוחות הכתיבה אביא בהמשך, אבל קודם כל נתחיל מעריכת היכרות עם אמי:

אימא וחיפוש הצדק

"לא החלומות מטורפים,
המציאות מטורפת,
ולו בשל העקשנות
שבה היא נאחזת
ברצף האירועים".
(ויסלבה שימבורסקה מתוך "בשבח החלומות")

איזה צדק יכול היה להיות בגרמניה המתפוררת של ראשית שנות השלושים ליהודייה צעירה המחפשת  איך להתחבר לאידיאלים גדולים יותר ממנה, שלא יכזיבו כפי שהכזיב החלום הגרמני? בדרשה שנשאה בטקס ה"קונפירמיישן" שלה בהיותה בת 15 (1928) – שאלה אמי:
" כיצד יכול אלוהים להרשות את קיום הרוע  באדם? האם לא היה טוב יותר לו האדם לא היה מסוגל לעשות שום דבר רע? – אולי, אלא שאז למעשה הוא גם לא היה טוב, כי הטוב מוכיח עצמו רק במלחמה נגד הרע."

גם בסיימה את ביה"ס התיכון (1931) המשיכה אמא לחפש את אותו  טוב מהותי שיוכל  לנצח את הרע,   וינסה לתת תשובות שפויות יותר לכל התופעות המבהילות של עליית הפשיזם אותן חזתה סביבה: פרנקפורט הגאה והיפה, ערש הדמוקרטיה הגרמנית ומקום הולדתה –  הפכה פניה מהם כשהיא מצרה בהדרגה את חופש התנועה, חופש הביטוי והחירות  להיות "יהודי בביתך ואדם  בצאתך" לפי הדרך אותה התווה להם משה מנדלסון.

הסתיימו טיולי האופניים חסרי הדאגה עם חברותיה בהם היו משליכות את האופניים ליד עץ גדול הצומח ליד נהר המיין וטוות תוכנית מלאות חלומות לעתיד ורוד, הסתיימו הקונצרטים והצגות התיאטרון  באולמות ספוני-התרבות שכיערו פניהם באחת – ובמקומם עלה הצורך הדחוף לחפש דרך חדשה, אחרת, הרחק מכל הריקבון המתפשט במקום האהוב עליה כל-כך. ומה יותר מרתק מהרעיון של הקמת חברה שוויונית בה לא יהיה הבדל בין עני לעשיר, בין יהודי לבן כל דת אחרת? כאן המקום לציין שאמא גדלה כבת יחידה להורים מהמעמד הבורגני הצנוע, שבו ניתנה להשכלה ולרוח מקום הרבה מעבר לכל חומרנות שהיא. אביה, שידע 7 שפות והועסק כמתורגמן במחנות השבויים במלחמת העולם הראשונה – התפרנס ממסחר זעיר בטקסטיל אך את עיקר הונו ומרצו הפנה לכיוונים הרוחניים.  הוא ויתר למשל על  עישון סיגריות ובכסף שחסך רכש פטיפון וכמה תקליטים קלאסיים. לאחר שנים, כשמספר התקליטים הגיע ל-450  ערך אביה בביתם "ערבי קונצרטים" – תשובה לאיסור שהוטל על יהודים לקחת חלק במופעי התרבות הכלליים. יחד עם זאת – מי מאתנו בהיותו בגיל ההתבגרות לא חלם להפוך מיסודה את החברה בה גדל? – בחברה בה חיו אמא ומשפחתה התנהגו לפי דפוסים קבועים והיתה תלות חזקה בדעת הקהל. אמא כבר בגיל צעיר התקוממה נגד המוסכמות הללו ואף הגשימה אותן כשנסעה לבדה לטיול בשוויץ – דבר שהיה מאד יוצא דופן ל"בת טובים" באותה תקופה. הוריה היו מודעים ליהדותם אך לא העניקו לה משקל רב בחייהם לכן, בחפשה את דרכה, פנתה אמא בתחילה לתנועת נוער סוציאליסטית לא יהודית.   לאחר כמה מפגשים עם "בני השכונות" הבינה שהפער האינטלקטואלי גדול מאד וחיפשה מוצא אחר. בהמשך נפגשה עם אנשים של תנועת "קאמרדן" הכרוכים אחרי מרטין בובר, אך הסגנון נראה לה פתטי מדי והיא המשיכה לחפש. באותה תקופה נפל לידיה ספר של יוסף קסטיין –  היסטוריולוג ציוני ימני – בשם "תולדות העם היהודי" – ונדלקה נורה אדומה. היא חיפשה באטלס איפה זה בכלל פלשתינה – והתקשתה למצוא אותה כי אפילו האותיות הקטנות ביותר של האטלס לא נכנסו לתוך כברת הארץ הקטנטונת וגלשו אל תוך הים התיכון…מישהו סיפר לה על קיבוץ, ומייד נתפשה לרעיון – הלא תמיד חלמה להמיר את החברה הבורגנית בחברה מתוקנת, חופשית, ללא דעות קדומות! אילו רק ידעה כמה גם כאן, בקיבוץ עליו חלמה –  יהיה לדעת הקהל ול"מה יגידו" מקום חשוב בבניית אושיות החברה… מכל מקום, הציונות אליה שאפה התבטאה בזה: להגיע לחיות בקיבוץ.

הכשרה בהולנד

כדי להגיע לקיבוץ, ידעה אמא –  צריך לעבור הכשרה חקלאית נאותה. מכיוון שהתורים למקומות הכשרה בגרמניה בימים ההם היו  ארוכים מדי להתלהבותה החדשה – לקחה כמה ימי חופש ונסעה להולנד אל קרובי משפחה, בתקווה שהם יוכלו לסדר לה מקום הכשרה אצל אחד האיכרים. מפיהם נודע לה שהולנד ארץ מסודרת, כמעט כמו גרמניה, ויש ארגון ציוני המארגן את כל ענייני ההכשרה – "החלוץ". כנהוג בהולנד, עלתה אמי על אופניים ורכבה אל כפר קטן בו גרה המשפחה הממונה על ההכשרה – משפחת דה-ליאו. סוף הסיפור כמו באגדות: "למה שלא תישארי פה אצלנו?" שאלה מריים הממונה על הכשרת הבנות – "אם אסדר לך מקום אצל איכר תברחי בוודאי כעבור שבוע. אינך יודעת לעבוד עבודה פיזית ואינך יודעת כלום על ציונות. הישארי פה ותלמדי קודם כל את יסודות עבודת משק הבית". אימא אכן נשארה שם, כתבה הביתה שלא תחזור וביקשה לשלוח אליה מעט פריטים הכרחיים. כעבור שנה של שהות אצל המשפחה המאמצת – שאמא הפכה להם ממש כבת ושמרה על קשרים עמם כל השנים גם לאחר שעלו ארצה – אמרה להם: "תראו, אין זה מוצדק. בהכשרה צריך לסבול וכאן יותר מדי טוב לי. ארגנו לי בבקשה תקופה של "סבל". וזה אכן לא איחר לבוא. חצי שנה של עבודה בגן-ירק של מוסד גדול אשר סיפק יום- יום ירקות לאלף איש, קימה ב-4 בבוקר בחורף הקשה של הולנד והסעת מריצות מלאות זבל אורגני – היו חלק מן ה"תענוגות" בתקופה זו.

מיומנה שנכתב באותה תקופה ושחלקו הצלחתי לפענח, הבנתי שלא רק הרצון "לסבול" דחף את אמא הרחק מחיקה החם של משפחת דה-ליאו, אלא גם התאהבות של בוסר באחד מבני המשפחה, שבילדיו טיפלה…כאשר הייתה מספיק "למודת סבל"  – מונתה אמי להיות "אם הבית" של "בית החלוץ" הראשון שהוקם בעיר אמסטרדם:  הבחורים למדו שם מלאכות שונות בתחומי החקלאות, ועליה, יחד עם חברתה לעבודה, הוטל לדאוג להם  בכל השטחים: בישול, דאגה ללבוש, ניקיון ותרבות. המגורים היו בבית קטן וצר ב"גטו" היהודי. היתה שם חצר של 2X2 מטר בה סידרו "גינה". לפעמים הציצו בה כמה צנוניות או שני ראשי כרוב, אבל על פי רוב האדמה היתה זרועה סכינים… למה?  – מפני שהקהילה היהודית, שהיתה אחראית עליהם, דרשה כמובן שמירה על כשרות, אלא שאמא התבלבלה, ופעמים רבות השתמשה בסכין "בשרי" למאכל "חלבי" ולהיפך. מאחר שנאמר לה, שכדי "לטהר" את הכלי הטמא הוא צריך להיות קבור 3 ימים באדמה –  אמא, כמו "יקיתה" טובה – לא רימתה, אבל הרבה סכינים לא נותרו לאכילה…האחראים על ההכשרה הקצו להם תקציב קיום מינימלי, בעיקר מטעמים חינוכיים – כדי שילמדו לשרוד עם המעט הקיים בארץ. לדוגמא – היה להם הסכם עם איטליז אחד שייצר נקניקיות, מרחק של כמה רחובות מהם. פעמיים בשבוע שלחו לשם שני בחורים עם סיר ענקי, והם חזרו עם מים דלוחים בהם בושלו קודם הנקניקיות, הוסיפו לסיר גזר או שניים – והיה להם מרק לכמה ימים…בשבת בבוקר הרגישו עצמם כ"לורדים" אמיתיים: קיבלו במתנה מהקרן הקיימת קופסאות קטנות של דבש, אשר יחד עם חלה וחמאה היוו את ארוחת הבוקר השבתית, שפעמים רבות הספיקה להם עד הערב…באחד המכתבים שנכתב אליה על ידי הוריה לאחר שכבר עלתה לארץ, מתייחס אביה לצנצנת דבש קטנה ששלחה היא אליהם:

21.9.1937  הילדה, ברגע זה אמא מביאה את צנצנת הדבש ששלחת אלינו.  הוא כל-כך טעים, שיכולתי להסתפק רק בליקוק מה שנותר על המכסה!  גרמת לנו ממש שמחה גדולה עם המתנה הזו.   אנחנו לא אוכלים אותו, לא מורחים, לא מלקקים – רק מחלקים אותו לכמה שיותר חלקים קטנים וטועמים ממנו כל פעם כזית, עם הכפית.
לני בת-דודתך נשאה אותו מחיפה עד לפרנקפורט  בתיק היד שלה ולא עזבה אותו לרגע,  ואמא העבירה אותו לשתי כוסות זכוכית קטנות – אחת לנו, ואחת לסבתא. זה באמת מרגש אותי כי אני כל הזמן אומר לעצמי שדבורים מפלשתינה עשו את הדבש הזה! והן אספו את הצוף מהפרחים העבריים, שינקו את הכוח ואת המתק  מאדמת הקודש של עמק יזרעאל! ועכשיו לחלק הפרקטי: מהיכן היה לך כסף לשלם עליו ולשלוח אותו אלינו? להתראות ילדה טובה, ותמשיכי להיות מתוקה כמו הדבש – אבא."

העלייה לארץ – וצעדים ראשונים בקבוצה

סוף סוף, לאחר שנתיים של הכשרה, הגיע ה"סרטיפיקט" המיוחל.

בספטמבר 1935 נסעה אמי לעוד שבוע להיפרד מגרמניה הנרקבת לנגד עיניה. מצב היהודים שם הלך ורע, אך האופטימיות עדיין שררה בכל. גם הוריה בסתר לבם המשיכו להאמין בהומניטריות של  "עם המשוררים וההוגים" שראו עצמם חלק בלתי נפרד ממנו.

ההרגשה היתה ש"זו מחלה חולפת, וגם היא תעבור". ואולי נוח היה לה לא לשים לב לסימנים המאיימים כי פניה היו לחיים חדשים, אמיתיים, מלאי תוכן, בתקווה שזמן קצר לאחר הגעתה לארץ  יצטרפו אליה גם הוריה. אימא ידעה שמקומה בקבוצת החוגים ליד "המעיין של גדעון" (הוא מעיין-חרוד). כך סיכמה עם השליחים בהולנד אשר היו חברים בקבוצה זו.  ואכן, את מקומה מצאה בין ועל עצי האיקליפטוס שעל שפת המעיין, באזור החם ומלא הביצות של "פתח גן העדן" כפי שקרא לו אשתורי הפרחי – עמק בית-שאן…

תקופה זו מתוארת בספר שבכתובים :
"לובן אל לובן נוגעים האוהלים זה בזה, סדורים בשורות מעל טחנת הקמח שאבניה הגדולות מסותתות יפה, כמו היו לוחמיו של גדעון שרכנו לשתות מים מן המעיין. שלוש-מאות מתוך שניים עשר אלף בחר גדעון.  ומי בחר אותנו לבוא הנה, לעמק הזה המלא ביצות שג'מוסים גדולים משכשכים בהם להנאתם ויתושי האנופלס מתרבים באין מפריע ונושאים בפיהם את מחלת המלריה? מי שם אותנו כאן להתמודד עם השכנים הערבים שמסביב שאינם אוהבים את העובדה שאנחנו דוחקים את רגליהם מאדמותיהם, ובעיקר – עם הרעב, עם הבדידות, ועם פריטת החזון הגדול לפרוטות יום יומיות שערכן אפסי ומגובהן קשה לראות את המעשה הציוני כולו? במרכז המחנה ניצב צריף עץ ארוך – חדר-האוכל המשותף, שבו אנחנו אוכלים, עורכים אסיפות, הופעות ומסיבות, ורוקדים את חיינו אל תוך הלילה. הנה מסתחררת ההורה עד אפיסת כוחות. הרגליים מנתרות מאליהן והגרונות הניחרים צווחים "אל יבנה הגלילה אל יבנה הגליל".  אני יוצאת רגע מהמעגל לשאוף אויר, רוח טובה מצננת את פניי הלוהטים וריח אדמה חרושה, טובה, בא אל אפי.

הרגשת סיפוק משתררת בלב שהנה באנו אל השאיפה, נמצאה לנו הדרך שאותה חיפשנו.

כן, אני מרגישה שדווקא כאן, במקום החם והקשה הזה, אני מצליחה להתחבר לעצמי ממקום שלא הכרתי אף פעם. אני, הילדה המפונקת, הבת היחידה להוריה שדאגו לתת לה את החינוך הטוב ביותר שיכלו – ישנה באוהל (איפה "תלבשי סוודר קר בחוץ"?) , קוראת לאור עששית-נפט (מה עם "את תקלקלי לעצמך את העיניים"?), אוכלת לפעמים עם הידיים ("בררר…") ובעיקר – מרגישה נהדר! לא קל לחיות פה, אבל אנחנו הרי איננו רוצים להיות סתם עלה שצף על פני הזרם –אנחנו רוצים להיות הזרם עצמו! אחרי הכול – אני חלק מרעיון גדול כל-כך, צודק כל-כך, שלמי אכפת כל הקשיים הקטנים שבדרך? ההרגשה הזאת שאני, הקטנה, יכולה לעשות משהו כדי לשנות את העולם שסביבי – יש הרגשה יותר טובה מזו? אך כשפגה מעט ההתלהבות ואנו מתפזרים איש איש אל מיטתו הרעועה ומתכסים בשמיכה השחורה והדוקרנית – יש ונראה לי הכל אחרת. עתה נראית לי הדרך קשה ומייגעת מאד. אפילו געיית הפרות מביעה פתאום סבל, אי סיפוק במה שהשגנו עד היום. לפתע נדמה שרבים מדי הם הקוצים הצומחים בין האוהלים הלבנים בתוכם הולכים ונרקמים חיי חברה צודקים ויפים לכאורה. עכשיו נזכרת אני בחיים הפורחים ושוקקי התרבות  שעזבתי שם, בעצי הערמונים שציצי פריחתם בצבעי לבן וורוד מתעופפים באוויר כמו פתיתי שלג. בבית החם, בנזיפתה של אימא…"אני מתגעגעת" לחשתי לחברתי מניה ששכבה לידי באוהל, מכוסה בכילה נגד היתושים. "למי – אליו?" שאלה מניה, מנומנמת.

"לא – לשם". מניה התעוררה. "גם את? לא רציתי לדבר על זה כי חשבתי שאולי רק אצלי משהו לא בסדר. הלא כל-כך רצינו להגיע הנה—"נכון, אבל הם נשארו שם" – כמעט נחנקתי ומניה אמרה: "שה-שה, אל תבכי עכשיו, זה יעבור, תראי שזה יעבור" אבל אני המשכתי לבכות, בתקווה שזה ירכך קצת את האבן שהתיישבה לי  בפנים."

יחסם של סבי וסבתי לציונות

יחסו של סבי, ארנסט וולר, לציונות ולעלייתה של אמא לארץ השתנה מאד במהלך השנים. על כך ניתן ללמוד מהמכתב הבא, שכתב לאחיינו ולאשתו שעלו לארץ ישראל:

10.9.38 פריץ ולוטה בני משפחתי היקרים. לפני שנים רבות היתה לנו, פריץ היקר, התכתבות ממושכת למדי על העם היהודי, הציונות, וכו'. אני זוכר שבזמנו התנגדתי לדעותיך. כיום אני רוצה לומר – הזמן הצדיק אותך במידה מלאה ודודך הזקן למד זאת מחדש באופן יסודי! אני אומר זאת לא רק מפני שילדתנו היחידה מצאה חיים עם תוכן ומטרה בארץ אבותינו. גם אם זה לא היה כך –  כוחה של המציאות היה מביא אותי לשנות לגמרי את דעותיי הקודמות. אין בזה חרפה אלא – כך אני מאמין – רק הבנה וחזרה. היום המצב אצלנו, שהידיעות מארץ ישראל מהוות בשבילנו מאורע – במובן המכאיב וגם המשמח של המילה. מרגישים יותר ויותר – וזה כבר זמן רב – שההשפעה הרוחנית הזורמת משם אלינו גדלה, ושהרבה ממה שהאמנו בו באמונה שלמה– נכלה ואינו נוגע לנו יותר. אמנם בגלל זה אין אנו צריכים, כמובן, לוותר על רכוש תרבותי מכל העולם: לא על בטהובן, ולא על גיתה, לא על הריין, ולא על הדומבילה מאת שטפן לוכנר, או על "משמר הלילה" של רמברנדט. אבל על הרבה, הרבה דברים אחרים, שאי-פעם האמנו בהם בכנות, בזמן שלא ידענו כלום על ביאליק, שמריהו לוין, ויצמן, העמק, הר-הצופים, עין-חרוד, המעיין שכבר נובע בספר שופטים…פתאום התחלתי לדבר על דברים שאי אפשר אפילו לרמוז עליהם בדף קטן כזה. יהיה נהדר אם תוכלו לבקר את הילדה בזמן חופשתכם. מתי זה יהיה? אבל חשוב מאד שלא תסתכנו, לאור אי-הביטחון שם. מתי המצב הזה ישתנה סוף סוף?  יש לנו מעט מאד הבנה לעובדה שכח המנדט הגדול עדיין לא הצליח ליצור את השלום הנכסף מכולם. האם אי-פעם תתגשם ברכת השלום, הנאמרת אלפי פעמים? הרשו לי לסיים להיום. "השאר הרי שתיקה". (המלט).
אני מברך אתכם מקרב לב ומבקש אתכם לתת לנו ידיעה מפעם לפעם על שלומכם.  דודכם – ארנסט.

לצידו של סבי היתה תמיד גם סבתי גרטל – תומכת, עם שתי רגליים על הקרקע,  משרבטת כמה מילים בסיום המכתבים לאמא, עיקר דאגתה שהמגפיים ה"רוסיים" שאמא בוססה איתם בבוץ של "שטה" (על שפת מעיין חרוד)  לא גדולים עליה מדי, ושכל הגרביים שלקחה יהיו מסומנים בראשי התיבות של שמה H.V (הילדה וולר), מבלי להיות מודעת לכך שאותם גרביים יכלו להגיע לאחר הכביסה גם לאחת מחברותיה –  מירה או מניה…

האהבה שהתגלתה לי בין שורות המכתבים, אהבה אחד לשני ולהילדה בתם הדעתנית והעצמאית ריתקה אותי ואף גרמה לי הרהורים רבים. אחרי הכל – עיקר עיסוקי הוא בתחום הטיפולי (עבודה עם זוגות, משפחות ונוער) ולא כל יום פוגשים יחסים מיוחדים כמו אלה שהגדירו את עצמם כ"שלושה אנשים ונשמה אחת". לא שלא התגלו בעיות גם בגן-העדן הזה (לאמא וסבתא גרטל כנראה היה קל יותר להסתדר מרחוק…) – אבל ניתן בהחלט לחוש את הקירבה הגדולה ששררה ביניהם, שאולי דווקא המרחק הפיזי תרם לחיזוקה.

מה הייתה עמדתם של חבריה  וחברותיה?

על כך ניתן ללמוד ממכתב של לילו, אחת מחמש חברותיה הטובות מתקופת לימודי התיכון שיחד נקראו "החוג":

29.10.35  פרנקפורט א-מיין הילדה ליין. הדברים שאת מספרת לנו על הארץ ועל האנשים שבה כל-כך מוזרים וקשים להבנה! יש הרגשה כאילו אנחנו קוראים בספר יפה, אבל כזה שכתוב בשפה לא נהירה לנו עד הסוף…אל תהיי עצובה הילדה שאני אומרת את זה. אני שמחה שאת מרגישה אחריות לנסות לשתף אותנו בכל מה שעובר עליך שם, אבל נדמה לי שעד שלא חווים את הדברים שאת מדברת עליהם –  באמת קשה להבין שזוהי המציאות שאת חיה בה עכשיו, כל-כך שונה משלנו פה…אני למשל, אם הייתי צריכה לעשות חוקן לפרה – יותר טוב הייתי מפילה את עצמי קודם ממגדל גבוה!  אני חברה רעה וטיפשית הילדה, וזו עובדה שאל תנסי בכלל להתווכח איתה. אנא כתבי לנו שוב בקרוב, בלי להיות מושפעת מהמכתב השטותי שלי. אני מאושרת שהכול מצליח לך בלי שאת צריכה להיאבק בשביל זה – אבל את בעצם אוהבת את המלחמות האלה, העקרוניות – הילדה שלי החזקה! אני נשארת שלך – לילו.

מתוך הספר:
"מאז ומתמיד החשבתי חברות אמיתית כאבן החן היקרה ביותר. אני יודעת כמה קשה לחצוב ולעצב אבן חן כזו, שמחירה יקר מפז. נשים אחרות עונדות אבני חן אמיתיות וחברות מזויפת, אבל אני בזה להן על כך. אני, כמו תמיד, נוהגת להיפך: מקפידה שאבני החן אותן אני עונדת (וגם זאת, רק לעיתים רחוקות) יהיו תמיד מזויפות ולא יקרות, אך לעולם לא אזייף ביחסי האמיתיים עם חבר או חברה. אולי מפני שגדלתי כילדה יחידה, והן תמיד שימשו לי כמו משפחה מורחבת? האם אמצא חברות כזו גם כאן, במעיין של גדעון?"

מכתב של תיאו, חבר מ"בית החלוץ" בהולנד, איתו ניהלה כפי הנראה גם קשרי אהבה:   28.9.35 הולנד, בית-החלוץ , הילדה יקרה אני כל-כך מצטער שאיני יכול להיות איתך בטיולך הקצר באיטליה בדרכך לארץ, אבל אם תשבי עם איזה אידיוט על שפת ה"לידו" ברומא אני מקווה שלפחות תחשבי גם קצת עלי…אני מבין שהאוניה שלך מפליגה ב-30.9 וב-3.10 בצהריים כבר תגיעי לחופי חיפה. שייט כל-כך מהיר קורה רק באוניה מפוארת ומיוחדת, אבל הרי היא במילא כזו  –  מפני שאת נמצאת עליה!
בכל אופן את הצום של יום-כיפור כבר תוכלי לעשות בארץ ישראל. (אני מקווה שלפחות את זה את עושה, אפיקורסית שכמותך). אחרי שנסעת אני בזמן האחרון נלחם עם עצמי כדי לא להסתגר כפי שבעצם מתחשק לי ולכן אני מוצא את עצמי מסוגל לדבר רק על "דברים של כלום" עם האנשים. האם זה באמת מקרב בינינו? אינני חושב. משהו נשאר תמיד תלוי "באמצע" ולא מצליח להיאמר עד הסוף. בקשר לבחורות – צבי כל הזמן מעלה על נס את העובדה ש"הוא יכול להסתדר גם בלי בחורה" ובזה הוא חושב שהוא דואג לכולם, כי בחורות ברגע שהן תופשות מישהו הן מאבדות עניין בחיים הציבוריים. אני חושב שגם אם הוא צודק המחיר הוא שהוא מדכא משהו בתוך עצמו, ואני לא בטוח מה יותר כואב לחברה שמסביב: שיהיו זוגות, או שיסתובבו בה אנשים כבויים? אשר להורייך – יש משהו שאי אפשר לגשר בין הורים לילדים, גם כאשר קיימת הבנה גדולה מאד ביניהם.
במקרה שלנו זה עוד יותר קיצוני, כי אנחנו זנחנו את כל האידיאלים הבורגניים שגדלנו עליהם ושהורינו האמינו בהם בכל כוחם ולכן המשבר שלהם קשה כל כך. את יודעת, אבא שלך באמת טוב אליך. איך הוא יכול להעניק לך כל-כך הרבה תקליטים, כשהוא עצמו קשור אליהם כל-כך? גם אצלכם בבית פערי הדורות אמנם קיימים, אבל תחשבי: את עמדת על מדרגה שאין ממנה דרך פשוטה וברורה, ולכן החלטת שהדרך היחידה לרדת ממנה היא פשוט – לפעול. אבא שלך רצה להקל עליך ולכן הסכים לכך בשקט, אבל בתוך תוכו בוודאי סערה מתחוללת. גם לי כואב לפעמים שאני כל-כך מרוחק מאבי ושהוא לא יודע כמעט כלום עלי. המכתבים שאנו כותבים זה לזה הם חסרי תוכן כי אני מרגיש שעל פי השקפתו והדרך שבה הוא חינך אותנו – אכזבתי אותו מאד. אני אינני מעז להסביר לו את הכל בצורה ברורה כפי שאת עשית זאת עם אביך, משום שזה היה גורם לו לכאב גדול מדי. העובדה היא שאני כל-כך הרבה זמן מרוחק מהבית שהוא כבר בכלל לא מכיר אותי, ואולי אני חייב לשמור על המרחק הזה כדי שהאידיאלים שלי לא ילכו לאיבוד בתוך חיי השיגרה שלהם.  מצד שני – גם לאבי היו פעם רעיונות חברתיים יפים שנגנזו עם הזמן, כך שמי יודע מה יכתוב לי הבן שלי כשיגיע זמנו, אם בכלל…אצל האמהות זה אחרת. דווקא אלו שחושבות "ריבון העולמים, עשה רק שהילד יהיה בריא" – אינן נפגעות כשהאידיאות שלו משתנות, כי אהבתן אליו אינה תלויה בכך. יקירתי, זהו המכתב האחרון שנשלח אליך לאירופה. אני בטוח שבתקופה הזו עוברות במוחך מחשבות רבות על העבר, יחד עם אנרגיות רבות שאת אוגרת לקראת הימים הבאים. כך נהגו תמיד היהודים, בעיקר לקראת חג ראש-השנה המתקרב ובא. זה צריך להיות יפה לעמוד על סיפון האוניה ולהפליג כשמעליך שמיים כהים, לקראת עתיד שבחלקו אנו מצפים לו ובחלקו עדיין איננו יודעים למה בדיוק עלינו לצפות…אני מודה לך הילדה-ליין עבור השמחה העמוקה שנתת לי כשהיית כאן, בהולנד. עכשיו בוודאי תיהני מהיום האחרון על הים, והלבד יהיה יפה. (אני מקווה שלא תפגשי הרבה "כאילו חלוצים"…)
מאחל לך חוויות רבות, דרישת שלום אמיצה – תיאו.
ומכתב של גדעון מאהלר (שם בדוי) שהיה בוגר ו"ותיק" ממנה בארץ, וגם איתו נרקמו מאוחר יותר קשרים רומנטיים למרות היותו נשוי: 28.11.35 חיפה, הילדה יקירתי. מכתבך האחרון מונח למטה בחדרי,  ואני "מונח" בלובי  של המלון שנמצא על הכרמל, עד ששוב ארגיש את עצמי בריא לגמרי. ממכתבך נותר בי קצת כעס. תמיד היתה לי הרגשה שאת מתפרצת לדלת פתוחה בזה שאת מרימה מולי את דגלי ההתלהבות, האמונה, והרצון החזק. אינני חושב שכלפיי זה נחוץ, אפילו אם מתוך ההתכתבות איתי את מזהה סקפטיות מסוימת. אכן נעשיתי סקפטי – אבל לא תמיד הייתי כזה. רק כאן, אחרי שהגעתי לפלשתינה, חוויתי חוויות חזקות שגרמו לי לא לאכזבה אבל קצת לריחוק. בעצם לא תיארתי לעצמי את הארץ ככה. אינני שלם עם מי שהפכתי להיות, ולמעשה אני מרגיש שדעתי על עצמי עדיין איננה מגובשת. יש פה פלטת-צבעים כל-כך רחבה של יהודים שצריך לחוות אותה, שכל יום אתה צובר חוויות חדשות, טובות ורעות, ברצף של שמחה צבעונית. (את המילים האלה בחרתי בכוונה במיוחד עבורך, בגלל הצליל האופטימי שבהן). לא הייתי מונע מאף אחד לבוא לכאן, אבל אם אני חושב על ילד משלי אז לב האב המודאג (שהופך להיות במקרים כאלה קצת אימהי) אומר: כמה אנשים פגשת, שאחרי מספר שנים היו להם תלונות גופניות למרות שהגיעו הנה בריאים? –  הקדחת שמשתוללת בקרב החלוצים מהולנד מפחידה ממש. צריך להתפעל שלמרות המחלה שוררת אופטימיות כזו אצלם, אבל זה בגלל שמדובר בנערים ונערות בשנות חייהם האופטימיות ביותר. ופה אני שואל את עצמי: האם מבחינה בריאותית אפשר לגדל כאן ילדים? האם כדאי להביא את הקורבן הבריאותי מתוך התלהבות נעורים שכזו? עבורי פלשתינה החדשה מובנת מאליו, אבל האם הייתי שולח הנה את ילדי היחיד, ובפרט  שזו נערה כמוך?
כשראיתי את אביך בגרמניה יכולתי להבין שהוא עצוב בזה שכביכול "איבד" את בתו,  אבל רק עכשיו כשאני פה – אני מבין אותו לגמרי.
ובכל זאת –  כל זה היה תמיד חלק מהציונות. הישגים רבים לא היו מתגשמים אילו היו הנימוקים הבריאותיים נלקחים בחשבון, וגם אני מוכרח להודות שהחיים של החלוצים הראשונים כאן יש בהם משהו הרואי. אבל למה הכול צריך להיעשות "מהר מהר", בקצב שמסכן לפעמים את חייכם? לפחות את נמצאת במעין-חרוד, שם כבר שומרים על תנאים היגייניים מסוימים. הביני אותי נכון הילדה – אני רואה קבוצה של צעירים לפני, ואני רואה אותה הולכת ומצטמקת. אני רואה אחדים נופלים ולא קמים יותר. לכן – אולי את צודקת בדגלים שאת מרימה, כי בעצם אתם מחזיקים מעמד רק בגלל הפואטיות שלכם לרעיון ולדרך. ואולי כל המחשבות האלו הגיעו אלי רק בגלל שאני עצמי קצת נחלשתי? היי בריאה וחזקה, ושימרי על עצמך – ג.מ
.

המעבר לסדום
…"נוסע זר, שחזר מן הרייך השלישי ונשאל מי באמת שולט שם, השיב: הפחד".
(ברטולד ברכט מתוך "חרדות המשטר", שירי סוונדנבורג 1935-8). 19.9.38 הילדה –
פתאום העובדה המוגמרת הזו עם ים המלח! מה שמדאיג אותנו זה שהמפעל נמצא בדרום ים המלח, כשמצידו האחד יש ביצות ומצידו השני אזור עצום, צחיח ולא מיושב. כדי שתוכלי להגיע למפעל הראשי בצפון ים המלח או לירושלים את מוכרחה להפליג 8-9 שעות באוניה בכיוון צפון. הוסיפי לזה את העובדה שהאקלים שם איום ונורא, כי המקום נמצא כמה מאות מטרים מתחת לפני הים! יותר מהכול מדאיגה אותנו העובדה שאת נמצאת במקום שמסכן את בריאותך ואת חייך. אין לי אשליות לגבי הדבר הזה. לדעתנו את באמת "שילמת" את חובך בכך שקיבלת את עקיצות זבוב הפאפאטאצ'י וסבלת ממלריה, ולמעשה  היו צריכים להרשות לך לנסוע להינפש קצת. במקום זה את הולכת עכשיו למדבר הלא-בריא הזה! אני משער לעצמי שאנשים שרוצים לעבוד שם עוברים קודם לפחות בדיקה רפואית יסודית כדי לראות שהם יכולים לעמוד בתנאים הגרועים של המקום הזה. בכל אופן – גם אני וגם אמא מאד מאוכזבים שהחלטת לעשות זאת. מי ייתן והגורל, כפי שאת קוראת לזה, לא יהרוס את חייך בעתיד!
נכון, פועלת בי אנוכיות לשמה כשאני כותב זאת. כי הרי את יודעת – אם תסבלי מאיזה שהם  נזקים בריאותיים, את חותמת בזה גם את גורלנו אנו! פעם הרי אנחנו מוכרחים להגיע לפלשתינה, וזאת אנחנו יכולים לעשות רק דרכך! בינתיים יש לי את עבודתי שמפרנסת אותנו וזה מזל גדול, אבל אם ההגירה תימשך בקצב כזה ארגון העזרה שבו אני עובד ייסגר. אין לי מושג אם מדובר בשנה וחצי, שנתיים, או יותר.
את זוכרת ודאי שלפני כמה זמן רצית לעבוד מחוץ לקבוצה כדי להרוויח כסף ולאפשר את יציאתנו. אנחנו סירבנו אז, וגם היום אנחנו חושבים שאת צריכה להישאר בתוך החבורה שלך אבל היית בכל-זאת צריכה לדאוג ולראות אם בכלל קיימת אפשרות עבורנו, בטווח הקצר או הארוך. אולי את יכולה גם ממקום עבודתך החדש לדרוש את יציאתנו מכאן בעזרת הקבוצה? אינני רוצה להכביד עוד יותר על ליבך הילדה, אבל אנחנו חייבים להגיד לך מה אנחנו חושבים ומרגישים לגבייך, ושאת תקוותנו היחידה. הרי זה שיגעון! כל העולם חזר פתאום לתוהו ובבוהו, הכל סביבנו מתערבל, ויחד עם זה גם אנחנו לא נהיים צעירים יותר! לפני 3 שנים את, ילדה שמנמונת עם לחיים סמוקות, נפנפת לנו מחלון הרכבת וקראת לאמא "אמא, לא לבכות, אני נוסעת לקראת האושר שלי!" לא חשבתי שאחרי 3 שנים של "ארץ" – נימצא במרחק אין-סופי כל כך מהגשמת תוכניותינו לעתיד.
הילדה – אל תכעסי על דבריי הרציניים. במחשבותינו אנחנו כל הזמן איתך, את יודעת, ואולי הדברים ישתפרו  ובכל זאת נתראה.
אם אינך יכולה להחזיק מעמד שם למטה כתבי לנו ואל תנסי להישאר שם בכוח. גם כך עשית יותר ממה שהיית חייבת. חשבי על הורייך שאוהבים אותך מאד – אבא שלך.

מתוך הספר:
האם ידעו? האם הרגישו איך חומה המלהט  של סדום כבר נושף בעורפם? האם חשבו על נהר הסטיכס המפריד בין ארץ החיים למתים כשתיארו לעצמם את ספינתה של הילדה מפליגה לעבר הדרום החם? והלא הקרקע כבר רועדת ומופשטים מכבודם, מתרבותם, משמם ומבגדיהם יפסעו עוד מעט אל עולם "הבלתי קיימים". נשמתם הנאנסת זועקת –  אך מי ישמענה בעולם ערל-אוזניים, שבו נדמה שגם אוזני בתם יחידתם כבדו משמוע?
הן גם אם לא רצו לדעת, הרי ודאי שהאינסטינקטים הבריאים של האיילה  הזהירו אותם ששריפה גדולה מתקרבת. ולאן יברחו, לאן, כשכל הדלתות נעולות וזכוכיות "ליל הבדולח" כבר משמיעות את הסימנים הקרבים לניפוצן?215  21.9.38 הילדה האהובה. אני מקווה שהבנת את המכתב הקודם כפי שהתכוונו – אנחנו דואגים, אבל הצטערנו לאחר מכן על הכתיבה הכועסת קמעא ורצינית מדי שלנו.
כעת את כבר בים-המלח, ואנחנו מחכים לשמוע איך את מסתדרת שם. בעיתון היהודי יש מאמר על הסכר שאתם בונים ליד מפעלי האשלג בדרום. כתוב שם שבמקום שבו אין פרח ואין ציפור, מעבדים את שכבות הקלי והברום ומספקים לחקלאות המקומית זבל כימי מאיכות טובה. גם היצוא הולך וגדל, ומשתווה ליצוא של אלזס-לורן לפני המלחמה! את רואה, אבא שלך קורא יפה מאד, וגם מאד גאה בכם על הדברים היפים שאתם עושים שם. את יודעת הילדה – גם אנחנו הבנו משהו: אתה יכול להוליד ילד, להיות לידו כשהוא מתחיל ללכת, לבחור עבורו את  בית הספר שבו אתה רוצה שהוא יתחנך – אבל בסופו של דבר אתה חייב לקבל את העובדה שהוא אדם עצמאי ומחליט את החלטותיו לפי מה שנראה לו כדבר הנכון באותו רגע לעשות. אז את רואה? גם הורייך הזקנים לומדים כל הזמן דברים חדשים…תהיי בריאה הילדה היקרה. אני מנשק אותך בחוזקה – אבא'לה.

סדום, 1939, מכתב לחברים ב"שטה":
כבר שנה מאז התנדבתי להתגייס לפלוגה המקובצת שעל שפת ים המלח. נדמה לי שאז לא הבינו לגמרי את נימוקי להתנדבות זו. חשדו בי שאני עושה זאת מתוך מצב-רוח רגעי, והיו גם  חברים שלא האמינו בי ופחדו שזה הצעד הראשון לעזיבתי. הם לא יודעים, אבל המחשבה שהביאה אותי אז לנסיעתי היתה כל-כך פשוטה ומובנת:  שלוש שנים, מאז שהגעתי ארצה – חייתי בקבוצה, כמו על אי בודד. הרגשתי רחוקה מחיי הארץ, מחיי העם היהודי. לא פקפקתי אף לרגע שאנו הולכים בדרך הנכונה, אבל יש בי תכונה לברוח תמיד מהקן החם ומהחיים הנוחים ולחפש אתגרים חדשים.  שום דבר לא מפחיד אותי יותר מאשר חיים של הרגל. כשהלכתי לכאן רציתי להתוודע לחיים אחרים, לאנשים חדשים, לדעות שונות ומגוונות. אני מודה – יש סביב השם "סדום" איזה קסם מיוחד – טעם של כיבוש, של חיים קשים וזרים. הרפתקנות? כן, גם זה היה כשקיבלתי את החלטתי לנסיעה זו…לשנה החולפת כמו היו כנפיים. אני מביטה אחורה, ויש לי הרגשה כאילו טיפסתי על  הר ומתחת רגלי משתרע עמק גדול ויפה. באופן ממשי – למדתי הרבה מאד. הכרתי אנשים מסוגים שונים, והגעתי לעצמאות רוחנית מסוימת. כולנו כאן כמו אנשים שנסעו ביחד באותה הסירה. נקשרים מאד, אך לקראת ההגעה לחוף מתרחקים ומתבודדים, חולמים על הבית אשר לקראתו הם נוסעים. עוד מעט נגיע וננשום את רוח החופש. רק מדי פעם ניזכר במסע המשותף אותו בילינו  יחד בסירה המשותפת. אתכם – דרורה בת-גלים. (הילדה וולר).

ההתאהבות באבי – יצחק צבי גפני
"כן, הילדה  פגשה אדם, שידעה שתחת גפנו תוכל לשבת. נזכרת בכרמי הגפנים היפים שכיסו את שטחי עמק הריין ועמק המוזל, יין עתיק של יופי נמסך שוב בעורקיה. הם נפגשו בסדום ודווקא שם, במקום הנמוך הזה – הגביהה אהבתם למרומי ההרים…  (מתוך הספר).
את אבא פגשה אמא כשספר של זלמן שניאור תחת זרועו. כשהקריא לה ממנו בלהט בוודאי לא הבינה הרבה מדבריו אבל כל-כך התרשמה מהפואטיות של אבי, עד שרצתה להקשיב לו עוד ועוד…מכתביו של אבי אליה מאותן שנים היו שונים מאד משאר המכתבים: נמלצים (עם ניסיונות לתרגמם לשפה שגם היא תוכל להבין…) מלאי אהבת הארץ וספוגים באידיאל ההתיישבות הסוציאליסטית, ועם זאת אישיים ויפים כל-כך. דרכם למדתי להכיר גם את האיש הצעיר שהיה –  יליד פתח-תקווה שויתר על קריירה מפוארת לאחר שקיבל סטיפנדיה ללימודים בצרפת, אך החליט להשקיע את כל מאודו בבניין הקיבוץ בפרט, והמפעל הציוני בכלל: מעוז-חיים, 1939 "דרורה חביבתי – למה העצב? השכחת את הסיסמה: "הלאה הייאוש"!?
והגידי נא באמת, במה כוחו של אדם בימינו אלה, ובמקומות אשר כאלה? הגידי נא! מי אשר חייו אינם נתונים אף פעם לביקורת עצמו, אותו נעזוב עכשיו. אך האנשים אשר הם תמיד אמיצים ותמיד נכונים להעביר ביקורת על עצמם, מהם יש לדרוש! כן, דווקא מהם! הבינות? ואת לדעתי נמנית (באותו מספר) בין אלה! כיום הזה יש לדרוש מאנשינו בפועל ממש לחיות יום-יום שעה שעה – חיי פוריות. זה עתה מלאה שנה למעוז העצמאית. רק שנה אחת שאנו בונים אותה בפועל, וכבר צמח וגדל משק רחב, ענפי מלאכה, ענפי חקלאות, חברה גדולה ומגוונת, וילדים כה רכים. אבל אין זה חלילה הודות לכוחנו החברתי בלבד, חלילה וחס. זהו הלחץ אשר אנו נתונים בו בארץ: המאורעות, ולחץ הגולה אשר נשמדת והולכת בכל העולם. פשוט איננו יכולים להשיג את דופק החיים בשכלנו. וכפי הנראה, עם כל שכלו של האדם התרבותי, עוד האינסטינקט ידו רבה ועצומה בקרב האדם, כי הוא ציווה לעשות כך. כי הוא דרש למהר ולהתחזק. שהרי המוח עצמו לא יכול היה בשום פנים ואופן לתאר לעצמו מה יהיה כעבור שנה לבניית המשק. רק לחץ הקיום וצרכים של חיים הם שהביאונו לידי כך.
ועוד אין להסיק מסקנות אם לחיוב הוא הקצב הגדול שאנו נתונים בו. אך כזה הוא הצו. ובכוח הזה הננו מתייצבים כיום בפני כל כוחות ההרס אשר רוצים להפילנו. ועל כן נחזק ונאמץ. כל העת צריכה להיות נתונה למחשבה "איך עלי להעלות את עצמי?" ומייד – "איך עלי להעלות את חברי, את הסובבים אותי? כי אולי הם זקוקים לי! ועל כן עלי להתחזק למענם." יש שעצם ההכרה הזו מרעננת את האדם ומעודדת אותו לפעולות אשר הוא עצמו לא חשב שישנן בו.
ושמחה גדולה שמחתי, בהודיעך לי שהתחלת ללמוד תנ"ך. (תורה, נביאים, כתובים). ולו רק יקלוט מצחך העגלגל היטב, וישריש את הכתוב שם הן במוחך והן בליבך, הרי הגמול לך ולכולנו יהא עצום, עצום מאד. כי משם, מהתנ"ך, ניתן לשאוב הרבה הרבה כוחות. ומשם יש היטב ללמוד על פרשת מוסר האדם, תכונת האדם, ואמת האדם…
וכבר לא אדבר על השפה החיה, הנחמדה (הלא התפעלת מ"שולמית"), וכבר לא אזכיר את צלילי המשפטים והחרוזים והמליצות (מליצה-משפט אשר בנוי יפה לאוזן, משפט פיוטי), וכבר לא אדבר על רכישת האוצר העתיק של העם, מקור החיים זה דורי דורות. אלא פשוט – את עצמך בטיולך האחרון התפעלת מהאיכרים הוותיקים בארץ, ומיופי המקומות התרשמת. וגוואלד! גוואלד! מניין יש לנו את כל זה, וכי לא מסיפורי העבר על העם העברי ההוא? למדי, למדי ואז תכירי את עצמך, ואז תחדרי אל עצמך, ואז רק תחזרי אל עצמך, אל אותה העברייה הקדומה. אך לא זו הכבולה בכבלי העבדות הנשית (אישה) אשר לפי החוק הקדמון של העמים בארצות המזרח, אלא תחזרי אל אותה האשה האיתנה, המושרשת באדמה, היודעת את מקומה ותפקידה ואשר ליבה, נפשה, וגופה מלאים ופוריים בכל העיתים ובכל הזמנים – גם בשעות ההרווחה (רווח-טוב) וגם בעיקר בשעות הקשות "וקצרות הרוח". ואל תכעסי עלי שאני ככה פונה אליך בדברים אלה, אך רצוני עז לעודדך ולעשותך ל"משלנו"!  עדים שמיים וארץ! ועתה, איה (איפה) הם מקורותיך את? אלה אשר רכשת אותם שנים על שנים שם בערים הגדולות האירופיות? המדע, הטכניקה, האמנות, הספרות? הלא את כל ששת החושים הזנת (נתת מזון) כל כך! והאם אינם יכולים עתה להציבך (להעמידך) איתן על רגליך ולהורותך (להיות לך למורה) את הנתיבה הנכונה, המלאה? (נתיבה-דרך). חזקי ואמצי, חביבה! דרורי, הגידי את האמת, האם את מבינה במכתבי את כל דברי אלייך? נו, הגידי! אנוכי את מכתבייך מבין, למרות השגיאות המעטות פה ושם. אין דבר חברה, למדי ולמדי, תמיד צריך ללמוד, כי כן דרך האדם!"

בחזרה לעמק
ב – 1940 כתבה אמי ביומנה: "פתאום באמצע הלילה תוקפת אותי חרדה גדולה:  אני מרגישה שפעם אני אצטרך למות. אינני תופשת את זה. למה בני-אדם טורחים, מתרגשים, לוחמים, מחפשים את האושר, ומעלימים עין מן העובדה הזאת. זה מרחף מעל ראשינו כצל תמיד. העניינים הקטנים של היומיום, הרעיונות הנשגבים – הכל לשווא! וביום הלכתי לבדי לטייל בכביש של העמק מעין-חרוד לבית השיטה, ואושר לאין שיעור הציף אותי. שמש, רוח, כוח רב – זה העמק שלנו! כל הימים אנחנו טרודים בעבודה, ספר, מוזיקה, ואין לי זמן להתייחד עם עצמי. והנה בשעה המבורכת הזאת מצאתי את עצמי. אני שלמה עם היקום. אני חלק פעוט, בלתי חשוב, ובכל זאת – אני היקום. אני שרה ונשכחים מלבי בלהות הלילה. תודה גדולה בנפשי, לחיים האלה."  היום, ממעמקי כורסת-הפינוקים, כל-כך קשה לי להבין –  איך התמודדה אמא עם החום, המחלות, הבדידות, העברית הנשברת בין השיניים, ובעיקר – עם הגעגועים ורגשי האשם, כשהבינה שכבר אין ביכולתה לעשות דבר כדי להציל את הוריה  ולהביאם הנה? 18.4.39 פרנקפורט א-מיין  259 הילדה עכברונת מתוקה. היום קיבלנו את מכתבך היקר, עם הפרחים היפים.  שמתי אותם בקערה עם מים, כדי שאולי בכל זאת הם עוד פעם ייפתחו. הרגשתי שריחם חזק יותר מהפעם האחרונה, כמעט כמו של פרחים אמיתיים. אני עוצם את העיניים (עכשיו פתחתי אותן שוב) ורואה את שלושתנו שוב ביחד, עניים אבל בכל זאת מאד עשירים מפני שיש לנו אחד את השני. אנחנו הולכים אחד ליד השני,  מאושרים וחופשיים בעמק יזרעאל, לקראת ערב. אני רואה את עצמי מסתכל שוב על החמור "דרור", ומטאטא לו עוד קצת את האורווה, עוזר לשטוף את האוטומובילים,  מקלף תפוחי-אדמה  מנקה חצילים או אפילו מלטף את זבובי הפאפאטצ'י…בשביל הכלב הייתי מוכן אפילו לשתול עוד עץ קטן, כדי שיהיה לו מבחר ליד איזה עץ לעשות פיפי…
אני רואה את אמא איך היא משתדלת לתפור טלאי על הגרב ואיך היא מכבסת מכנסיים וחולצות, מסדרת פרחים בתוך הכד, או שוברת ביצים לארוחת ערב. את כל הדברים האלה אני רואה בזכות ריח הפרחים. מתי זה יקרה באמת? אבא.

באוקטובר 1941 קיבלה אמא מכתב אחרון מדודתה אנה שטראוס, אחותו של אביה, על גבי מברק של הצלב האדום: "הזוג וולר לא נמצא כאן יותר". מאוחר יותר נודע לה  שהוריה נלקחו לפולין, וכפי הנראה מצאו את מותם בגטו לודג'. גם אנה שטראוס ובעלה נלקחו ב-1944 ברכבת האחרונה לאושוויץ. בצר לה, מצאה אמא דרכים אחרות להמשיך  את  מה שאהבו הוריה. הנה לדוגמא מכתב שכתבה לסופר הידוע בשנת 1944:
"נכבדי, מושא להערצתי, תומס מאן. אני מודה לך! אנחנו הרי אוהבים את צורת הדיבור הפשוטה: יוסף אומר "אני הוא זה" ובכך נאמר הכול! האם מותר לי להציג את עצמי? נולדתי בגרמניה וחונכתי שם עד גיל 20. בשנת 1933 נסעתי (דרך הולנד, שם למדתי במשך שנתיים לעבוד בחקלאות) לפלשתינה. כאן הצטרפתי מיד לקבוצה מפני שזה תאם את תפישת עולמי, ופה אני חיה כבר כמעט 10 שנות חיים מלאים, מודעים ומאושרים. ככל שחדרתי לחיים חדשים אלה, כך הרגשתי ענייה יותר בכל מה שנוגע לתרבות של ארץ חדשה-ישנה זו. אם קודם הייתי רגילה לקחת חלק בכל הסובב אותי כאן אני עמדתי, תקופה ארוכה "על יד". אלא שאז החלטתי לשים קץ לזה ולהתחיל מחדש. דיברתי וקראתי רק עברית ועכשיו, אחרי הרבה שנים, אני מרגישה גם כאן כשווה בין שווים. כאמור בתקופה זו לא  לקחתי שום ספר גרמני ליד, עם יוצא מן הכלל אחד. כאשר היה כבר מאד לא נעים בגרמניה עבור היהודים, אבי הציל מכל ספריו את יצירותיך, ושלח לי אותן לאט לאט, ספר אחר ספר. עבורו הם היו הדבר הקרוב והיקר ביותר. זה גם היה הדבר היחידי שיכול היה אז להציל. כמה חודשים לאחר מכן הוא נשלח עם אמי לפולין. אבל לא רק בגלל הירושה היקרה לי מכל  אני מבלה מדי פעם במשך שעה ב"הר הקסמים", ומאבדת את עצמי בתוך הסיפורים של "משפחת בודנברוקס." אבי כתב לך מדי פעם. אפילו כשכבר היה גבר מבוגר ומכובד, היה לו את הצורך הנערי הזה להודות לך על מתנת כתיבתך,  צורך שאותו הוריש גם לי. אני מסיימת היום את החופשה השנתית שלי, שהובילה אותי לת"א. היה לי את המזל הגדול לקרוא את הכרך שזה עתה הופיע "יוסף המשביר". עבורו אני רוצה להודות לך. עקבתי אחרי כל סיפורי יוסף הקודמים שלך בעיון רב. אני מתביישת במילותיי, מאחר שאינני מצליחה להביע באמצעותן את התפעלותי ממעשה האומנות שלך. אני גם מתביישת מעצם הרעיון לכתוב אליך ולהטריד אותך, אבל בקרן לבי יושב לו גמד קטן שרומז לי שמי שאוהב את האנושי ומתאר ביצירתו את הנשגב ביותר – יודע גם להקשיב להד שיצירתו מעוררת, ואפילו שמח קצת עמו…קטונתי. אינני מרגישה את עצמי רשאית לדון במה שכתבת על אבות אבותינו. רק זאת עליך לדעת: עקבתי אחריך לארץ הזאת וצעדתי בעקבותיך כל השנים.
בתחילה עוד יכולתי לדבר עם גיבוריך  כמו עם חברים מוכרים, אבל מהר מאד הרגשתי שעלי לשתוק ורק לפתוח פה ואוזן, וזה מה שעשיתי, תומס מאן נכבדי. אנא סלח לי על הגמגום— רק אוסיף עוד שלעובר אותו אני נושאת בבטני אעביר את אהבתי אליך דרך חבל הטבור…תמיד מעריצתך – דרורה גפני – בת-גלים (הילדה וולר).
והתשובה לא איחרה להגיע: 3.12.44 תומאס מאן, קליפורניה, לכבוד: גברת דרורה בת-גלים, מעוז-חיים, עמק בית שאן,ארץ ישראל. גברת בת-גלים הנכבדה מאד! עליך לדעת שמכתבך הגיע אל נכון לידיי, וששמחתי מאד על הדברים החיוביים מקרב לב על הרומן של יוסף. אני מרוצה אחרי הכל, שהיתה לי הסבלנות ומצב-הרוח להביא לידי סיום את העבודה המשונה הזאת. כעת יסתבר אם הבאים אחרינו יראו בה רק דבר-קוריוז משונה, או כעין שירת אנושות הומוריסטית, המושרת בזמן האפל ביותר. קבלי נא את תודתי מקרב לבי על השתתפותך, וקבלי את איחולי הטובים ביותר לשלומך האישי. בכבוד רב תומאס מאן.

על תהליך כתיבת הספר
במאמר זה ניסיתי להביא מעט מסיפור הדרך בה צעדה אמי מהרגע בו החליטה לעזוב את אדמת גרמניה, ולעקוב אחרי המשברים ורגעי ההתעלות שליוו אותה בדרכה לבנות חברה אחרת, שונה מזו שהכירה. אני רוצה להתוודות: בחייה, אמא ואני לא היינו מאד קרובות. למרות שאני הבת הקטנה במשפחה ואהבה רבה הורעפה עלי מצד שני הוריי, עדיין היה משהו מאולץ במפגשים איתה, משהו חסר סבלנות מצידי  וחושש להתקרב מצידה, שלא איפשר לנו להתקרב באמת זו לזו. הספר  שנכתב בימים אלה בעקבות היכרותי המחודשת עם חייה – הוא תיקון. התחברות מחדש לאשה הצעירה שהגיעה ארצה מפרנקפורט בספטמבר 1935, מלאת חלומות אידיאליסטיים ורומנטיקנית ללא תקנה, להגשים את שאיפותיה לחיים של שוויון וצדק. דרך החיבור לאישה שהייתה –  ילדתי את עצמי מחדש, ובדרך קיבלתי במתנה גם סבא וסבתא ארוזים יפה, ממוספרים, כתובים ממש כפי שחיו: בצניעות, בהומור, באנושיות ובחוכמה. לאחר שאבי נפטר ואמי הועברה לבית-האבות בקיבוצה "מעוז-חיים", מצאנו בחדרה מכתבים רבים כתובים בגרמנית – שפה שאינני מבינה אף מילה ממנה כי אמא התעקשה לא לדבר בה. אפילו את שירי הערש שרה בתרגום עברי. אמא לא דיברה על הוריה וקרובי משפחתה האחרים שהשאירה שם, ואנחנו כמעט שלא שאלנו. רק לפעמים היתה מספרת שביבי זיכרונות, כמו על הצב שגידלה כחיית-מחמד  וקראה לו "נורמי" על שם האצן האולימפי הידוע…"אני אספר לך עליהם כשאהיה זקנה" כך אמרה, ורמזה שאי-שם מצויים גם מכתבים מאותם אנשים עלומים. אבל אחר-כך נחטפה לארץ האלצהיימר וגם כשהלכה לעולמה בגיל 91 לא ידעתי איזו מתנה ענקית, כמעט גדולה ממידותיי, מחכה לי בקופסת העץ החומה והגדולה. כשגיליתי  את המכתבים הכתובים על נייר דקיק שחלקם לא נפתחו במשך 60 שנה, שאלתי את עצמי: האם ניתן, באמצעות מילים נשכחות מן העבר, להחיות אנשים שלא הכרת מעולם? האם ניתן לתת להם "גוף" שאינו רק נשמה? האם אפשר לחבק אותם, לדבר אליהם, לנחם, לשאול? היום אני בערך בת- גילם של סבי וסבתי ארנסט וגרטל וולר כשכתבו את מכתביהם אל בתם, וכדרך אנשים בגילאים דומים -הם הפכו להיות חבריי. יחד איתם צחקתי, כאבתי, אהבתי, התגעגעתי, ויחד איתם בכיתי כשנגזר עלי להישאר שם ולא להיפגש שוב לעולם עם בתם היחידה, הילדה וולר.
ועם זאת, חלק ממני הצליח להגיע ארצה יחד עם אמי. אותו חלק שלקח על עצמו  לכתוב את סיפור חייהם וחייה, ממש  כאילו התקיים המשפט שכתבה הנרייטה פורט, אחות סבתה של אמי בשירה:
"ראיתי עתיד בוקע,
ויום דעיכת דורי.
גם אם אני שוקע –
חיו אתם עבורי!".

(הנרייטה פורט,  1936, פרנקפורט, מתוך השיר "משה")
בתחילה שכבו המכתבים הכתובים בשפה לא מובנת וחיכו בסבלנות עד שאתפנה אליהם.
כמו ייקים טובים הם לא משכו בבגדי ולא נדנדו כי ידעו ש"פרוצדורה לוקחת זמן" ו"שם למעלה הם יודעים בוודאי מה שהם עושים"…בהמשך מצאתי 4 נשים דוברות גרמנית שסייעו לי, כל אחת בדרכה המיוחדת, לחדור אל תוך המכתבים ולהבין גם את הרוח והתקופה בה נכתבו. והיו גם הפתעות: חלק מהליך הכתיבה היה להתוודע גם לקיומם של מכתבי אהבה שנכתבו אליה לפני וגם אחרי נישואיה לאבי, כשדמותו של אחד מהם שימשה לי השראה לכתיבת הרומן. השלב הבא היה: ככל שהעמקתי להכיר את אמא כך חיפשתי גם חיבורים לרקע ההיסטורי שבו פעלה וחיה. כך הגעתי ליומנים אישיים שלה ולעלונים של קיבוץ "בית השיטה", "מעוז חיים", ומפעלי ים-המלח, והגעתי למקורות נוספים על החיים בגרמניה באותן השנים. המשימה שהעסיקה אותי תוך כדי תהליך הכתיבה היתה  למצוא – איפה היתה סדום האמיתית? כאן, או בגרמניה? התשובה אותה נתתי לעצמי , בסופו של דבר, הייתה: "סדום האמיתית נמצאת רק בלבבות  האנשים – מי שמתנחל בלבו הרשע, בורח הצדיק שבו על נפשו". (מתוך הספר). חשוב לציין: בשנים שקדמו לכך היתה השואה לגבי מעין "חור שחור", בולען שאם מתקרבים אליו יש סכנה ליפול לתוכו ולאבד את מי שאתה, את זהותך כאדם  שמנסה לחיות חיים נורמליים ולדחות מעליו סיפורים שאתה מסרב להאמין שאכן קרו במציאות. בהדרגה הבנתי שלא את מה שקרה שם אני מחפשת אלא את נקודת החיבור, שהיא דווקא החוזק שהקרינו הוריה משם ואמא מכאן. חוזק שממנו ביקשתי לשאוב גם נחמה ודוגמה לעצמי. התפעמתי מהדרך שבה שתי החוליות החשובות האלה בשרשרת הדורות שלי – ידעו לחזק זו את זו ברגעי המשבר הגדולים והקטנים הן ע"י שיתוף אמיתי ברגשות ובתחושות והן ע"י משלוח אהבה בתוך המכתבים, כזו שלא היה צריך לשלם עליה בדואר עקב משקל-יתר, אך היא זו שהחזיקה אותם "מעל המים" וסייעה להם לשחות מעל המשברים. מעבר לכך – הבנתי שאמא עצמה היא נקודת החיבור. שדרך הקשר של הוריה איתה – ובהמשך גם איתי – מתקיים המשפט אותו ביקש אביה לחרוט על קברו שלא זכה לו: "כאן ניצבת אבן הגבול  של החיים – אך לא של האהבה". כן, האהבה נמשכת ומצויה בכל אחד מדפי הספר:  בדאגה האינסופית של הוריה אליה, דאגה שהוסתרה לפעמים עמוק מאחורי אמירות הומוריסטיות או תיאור "סתמי" של חיי היום-יום, במכתבים הנוגעים ללב ששלחו לה חברותיה והגברים שאהבו אותה, ובפרחים המיובשים שנשרו ממכתביו של אבי לאחר 60 שנה בהן איש לא הפריע את מנוחתם…וכמובן – באהבה לאדמת המולדת – הן הישנה והן החדשה, עם כל המורכבות שבהן. מקווה שזכיתי להעביר חלק מתחושת האהבה הזו אליכם.

ביבליוגרפיה:

חומרים ארכיוניים – מתוך יומני הקיבוצים  "בית השיטה" ו"מעוז-חיים"

"מחננו"- עיתון ציבור העובדים בסדום גיליונות א' – ו' 1938-1939 (הוצאת מועצת פועלי סדום – דרום ים המלח).

"י-ם של הישגים" – יובל שנים למפעלי ים המלח – הוצאת מפעלי ים המלח 2002

"מעשיות קבוצת החוגים" – עשרים שנים ראשונות, הוצאת בית-השיטה תשל"ח

"מולדת חדשה" – עליית יהודי מרכז אירופה וקליטתם 1933-1948, גלבר יואב, הוצאת יד יצחק בן-צבי/ מכון ליאו-בק 1990

"רקוויאם גרמני" – עמוס איילון, הוצאת דביר 2004

"גלות המשוררים" – מבחר שירים 1914 – 1956, ברטולד ברכט, הוצאת הקיבוץ המאוחד

"בשבח החלומות" – ויסלבה שימבורסקה, הוצאת קשב לשירה 2002

"מדריך ישראל החדש" – בעריכת ספי בן-יוסף הוצאת כתר, 2001.

ספר שירים של הנרייטה פורט – פרנקפורט 1936

כמו כן נעזרתי ביומנים ובמכתבים אישיים מהשנים 1933-1945.

 

מתוך ה- MB יקינתון – נובמבר 2008, חשון תשס"ט, גיליון מס' 228.

ביטאון ה-"MB יקינתון", בעריכת מיכה לימור, מופץ אחת ל 6 – 7 שבועות לחברים ולמנויים . לקבלת עותק לדוגמה הרשמו באמצעות "צור קשר" באתר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *