הארה ודווקא בליל הבדולח/מלכיתה דובניקוב – סיפור חיים

הארה ודווקא בליל הבדולח/מלכיתה דובניקוב – סיפור חיים

ב-9.11.08, אירוע הזכרון לליל הבדולח ביד ושם בירושלים, שהיה מרגש, מכובד ומאורגן להפליא – התקבצנו לארוחת צהריים, סיפרתי לשכני לשולחן, אנקדוטה קטנה הקשורה לשואה שלתוכה נולדתי. תוך כדי, הרגשתי כאילו  נגלתה בפני הא
רה בכל עצמתה, הרגשה של שייכות, אחד מפכי ילדותי שכפי הנראה נדחק לו אי שם, ולפתע קיבל משמעות. והוא – הקשר לארגון עולי מרכז אירופה – פשוטו כמשמעו.

התחלתי לשחזר בהילוך לאחור, ולאט לאט הגעתי לכך, כי אמנם האירגון הזה עובר כחוט השני בחלק משמעותי של קורות חיי משפחתי הקטנה. אבי דר' רודולף (רודי) לוי, דר' למשפטים וכלכלה, פובליציסט ועיתונאי, אמי- ברטה (פיטי) לוי אחות במקצועה ואני מלכיתה דובניקוב.

הקשר החל עוד בשנת 1938, בה שימש אבי ככתב של כמה עתונים וביניהם ה-Mitteilungsblatt בהאג – הולנד, שלשם הוא עקר מברלין במחשבה כי ברח רחוק מספיק, כמו יהודים רבים באותה עת.

המזל לא שיחק לידינו, נכלאנו במחנה ברגן-בלזן למשך שנה ומחצה. לא אלאה אתכם בכל התלאות אותם עברנו באותה תקופה נוראית, תקופה שהשאירה בכל מי ששרד אותה את חותמה הכבד בצורה זו או אחרת..

באותה עת, נגדע הקשר עם העולם החיצון טוטאלית, וחודש מיד עם שחרורנו בשנת  1945.

עלינו לארץ ישראל. הדרך היתה ארוכה ומייגעת, תשושים היינו אך שמחים ומלאי תודה על כי שרדנו. עוד טרם הגיענו לארץ נתקבלו בדרך מכתבים חמים ותומכים, ברכות עידוד לשחרור מהנורא מכל, בין היתר מהנס טראמר, בנו קון ועוד חברים שהיו כבר כאן, מכתבים אישיים  שהעידו על הכרות מוקדמת עוד מגרמניה.

פעילי ארגון מרכז עולי אירופה הכינו לנו קבלת פנים חמה, הרבה עזרה ודאגה, וכך הגענו בתחילת הדרך אל שכונת "לדור" בחולון שהוקמה ע"י ארגון עולי מרכז אירופה ב-1946, על מנת להקל על  התאקלמותם של העולים בארץ החדשה שהיתה להם קשה ממילא. החיים בשכונה זו הם מזכרונות ילדותי הנהדרים ביותר, שכונה ייחודית, פלנטה אחרת. החל  ממר קרמר מראשי הארגון שהגיע מדי חודש עם יצחק נהגו לבדוק אם הכל כשורה, דרך ערבי המוסיקה שנערכו מדי שבוע אצל שכן אחר, וזאת מעל גבי פטיפון ותקליטים שנלקחו בהשאלה מחנות הספרים של לנדסברגר רח' בן-יהודה 1 ת"א.

הקפה של שבת  ב-11:00, בבוקר ושוב בין השכנים, ויכוחים, ציטטות, שיחות על גתה ושילר ומהלר, לפעמים גם מעט רכילות  לפיקנטריה, וכל זאת כמובן בגרמנית, עברית עדיין לא היתה שגורה בפי הורינו.

במקביל, אנחנו הילדים, מלאנו את הרחוב, שחקנו, שמחנו, השתוללנו – היינו חבורה אחת עליזה. אפילו חלקנו את אותן הבעיות בבית עקב אותה מנטליות יקית של הורינו. היינו עניים, ילדים של שורדים, אך שמחנו בחלקנו, לא ידענו לא הכרנו ולא חשבנו על קיומו של עולם אחר ושונה  הקיים מעבר לסמבטיון, כך שלא הרגשנו חסר  ותחרות. תמיד שמענו וידענו, כי הארגון אפשר לנו כל זאת, חלק הוא מהויתינו כאן וכעת.

עם השנים, השתפר המצב, האוכלוסיה השכונתית התפזרה לכל רוח, ויצאו כל אחד לדרכו לבניית חיים חדשים ויציבים. הגיע עידן השילומים מגרמניה, כמשפטן קבל אבי משרה בכירה ב-URO  ועוד תפקידים הקשורים בעניני השלומים, אך כפובליציסט ועיתונאי, המשיך לכתוב מאמרים עבור ה-MB, עוד זכרון דומיננטי של אותה תקופה- גלגול העיתון מתיבת הדואר לשידת הלילה של אבי לקריאה, סימון בעט אדומה של המאמרים אותם כתב או באלה שהיה לו ענין במיוחד, גזירתם וגניזתם בקפידה רבה בקלסר, לאחר פעולה זו, העברה שארית העיתון לאחר מספר שבועות למטבח ומשם לפח. וזאת היתה הרוטינה במשך שנים.

נמשכה חברות פעילה מאוד בארגון, אם דרך הכתיבה, מפגשים אירועים והרבה חברים אישיים, שעברו
את אותה הדרך, מבני הדור הראשון, שהמשותף להם חוץ מחברות בעוד ארגונים שונים כמו ה-KJV או הבונים החפשיים-לשכת נר תמיד (של היקים), היה תמיד בראש וראשונה ארגון עולי מרכז אירופה שסוכך בכל פעילויותיו, ושימש בית ועוגן לעליה זו של הורינו, ותרם הרבה בעזרה לגישור על פני הפערים הגדולים כל כך בין המולדת הישנה לחדשה.

השנים עברו בעצלתיים, ההורים התבגרו. אבי נפטר ממחלה ב-1985, אמי שנפטרה ביוני 2009, המשיכה את דרכה, וריכזה  את חייה החברתיים סביב שלל הפעילויות שהציע הארגון, אם בארועים חברתיים, הרצאות, מפגשים אישיים, ובגיל מאוחר יותר השתתפות מירבית במועדון ברח' גנסין.

כשמדובר היה על כניסה לבית-אבות, ברור היה  ללא צל של ספק שהבחירה היא "פנחס רוזן", לא ראינו שום מקום אחר להשוואה. לא היה צורך. וכך בשנת 2001, עזבה אמי את ביתה באומץ רב, לא הביטה אחורה, ומאז ועד יום מותה התגוררה שם. תחילה כעצמאית ובמשך הזמן, עברה למחלקה הסעודית מפאת חולשה, בגיל 94, הייתה יושבת לה בכסא הגלגלים, זקופה וגאה, מטופחת ובעיקר- נפש צעירה שאינה מסגירה כלל את גילה. אשה חזקה ויוצאת דופן.

בזאת עדיין לא תם ונשלם, חוט השני ממשיך להשזר, במקביל, נרשמתי כחברה בארגון, ומה בעתיד?

גם גדול הידעונים לא יחזה אותו. אני, כבת לדור הראשון שהזהות הייקית כל כך מושרשת בה, רואה בארגון ובבטאונו "יקינתון", כעין מטריה המסוככת עלינו, בני הדור הראשון אשר עדיין עמנו, השני ומי יודע כמה עוד-המאחד אותנו הוא הזהות היקית שיש לשמרה לדורי דורות בכל הכלים האפשריים.

9.11.08 , אירוע  הזכרון ליל הבדולח ביד ושם, ארוחת צהריים, רגע בחיי שלא יישכח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *