הארץ "כאן", הארץ "שם": הרהורים על שיבה/ מאת פרופסור יואכים שלור

הארץ "כאן", הארץ "שם": הרהורים על שיבה/ מאת פרופסור יואכים שלור

 יש היבטים רבים כל כך לסיפור שכינס אותנו יחד היום, שיהיה זה בלתי אפשרי לדון בכולם בזמן קצר – ומכל מקום, אתם רוצים לראות את התערוכה ולנצל את ההזדמנות לפגוש חברים ולהחליף זיכרונות. לכן אני לא מתכוון לתת הרצאה חגיגית ולספר לכם את כל מה שאתם כבר יודעים. אני מעדיף לתת לכולנו משהו לדון בו.

וזהו כבר ההיבט הראשון, ואולי החשוב ביותר: איך נוכל לשמר את הזיכרון של הסיפור המסוים המוצג בתערוכה הזאת, ושל הסיפור הכללי יותר המקיף אותו? זיכרון אינו תפיסה מופשטת. בראש ובראשונה הוא קשור לאנשים, אבל גם למקומות מסוימים, ולזמן מסוים. האנשים הנמצאים כאן הם ה"חלוצים", אם יורשה לי להשתמש במושג מעט נוסטלגי זה, שבאו מרקסינגן שבגרמניה ובנו את שבי ציון מ-1938 ואילך, בפלשתינה שתחת המנדט הבריטי, ולאחר מכן במדינת ישראל. הם חיו את החוויה ואולי לא חשו את הצורך המיידי "לזכור" באופן פעיל. הצורך בעבודת הזיכרון מתעורר כשהדור הבא, ואולי אף יותר מכך הדור שאחריו, מתחיל לשאול שאלות. איך חייתם, אז, בגרמניה? שמענו בקווים כלליים על עליית הנאצים לשלטון, אבל איך חוויתם את זה בחיי היומיום שלכם? גם אנחנו גדלנו –כ"ישראלים טובים", כמו שהם אומרים – אבל איך היה כאן ממש בהתחלה? איך חייתם? מה אכלתם?  האם היה לכם קשר כלשהו עם שכנים ערבים? האם הרגשתם שחזרתם למקום שתוכלו מעתה ואילך לקרוא לו "בית"? או האם אי פעם הרגשתם שאתם רוצים "לחזור" לגרמניה?

היו שאלות רבות כל כך, רבות מהן פרטיות מאוד, אינטימיות, לעתים אף שאלות כואבות. אנו יודעים שבמקרים רבים שאלות לא נשאלו ותשובות לא ניתנו, "כאן" כמו גם "שם". מפני שהיו שאלות אחרות, שלא נשאלו, שלא נענו, גם ברקסינגן. מדוע נאלצו היהודים לעזוב? האם לא היו חלק בלתי נפרד ממארג הזהות של רקסינגן במשך זמן רב כל כך? מי היה אחראי ליחס האיום שחוו? מי הרוויח מעזיבתם? עבודת הזיכרון מנסה לשאול את השאלות האלה, לעתים מאוחר למדי, לעתים מאוחר מדי. התערוכה הזאת היא דוגמא נהדרת לאופן שבו עבודת הזיכרון יכולה להיעשות. הרשו לי בבקשה להיות קצת יותר תיאורטי לרגע. עוד אשוב אל השאלות ה"מקומיות".

בשנים האחרונות, מחקר ההיסטוריה והתרבות היהודית ומחקר היחסים בין יהודים ללא-יהודים הושפעו שניהם מ"תפנית מרחבית": התזה של דיאנה פינטו על התפתחותו של "מרחב יהודי חדש" באירופה  ועל בנייתו המשותפת של ה"מרחב" הזה על ידי יהודים ולא-יהודים. ספרה של רות אלן גרובר יהדות וירטואלית (Virtually Jewish  ) על בנייה מחדש של חיים וזהות יהודית במזרח אירופה,   ומחקרים נוספים, הביאו את התפיסות של מרחב ומקום, ושל "טופוגרפיות יהודיות"   לחזית המחקר והפרסום. תחום חשוב מאוד בהקשר הזה הוא מחקר העקירה וההגירה, מה שמשלב את ישראל בתמונה הכוללת.  

אבל גם אם כבר החלה העבודה הקונספטואלית על "פרקטיקות (יהודיות) של מרחב", וכמה ועידות בינלאומיות דנו בנושא, עדיין יש מחסור במחקרים מעשיים הנסמכים על מקורות, שיצליחו לשלב ולהביא לכלל דיאלוג יצירתי את תחומי המחקר של זהות-מקום ושל הגירה. מחקר על זהות-מקום עוסק ביחסים בין קהילות יהודיות שונות לבין המקומות הרלוונטיים להן: זה עשוי לכלול צורות שונות של התיישבות, היסטוריה של קהילות, אבל גם מחקר על ה"מקום" של קהילה מסוימת או אנשים, ביחסם ליהודים וללא-יהודים: "שטעטל", רובע בעיר, או, כמו במקרה שלפנינו, כפר.  מושגים של "הישארות", "שייכות" ו"שמירה" קשורים הדוקות להיווצרותם של ארכיונים וצורות נוספות של אחסון זיכרון. זה זמן רב שהמחקר על הגירה הוא מרכזי למכון פרקס (Parkes) לחקר יחסי יהודים ולא-יהודים שבאוניברסיטת סאות'המפטון, שם אני עובד. עיר הנמל סאות'המפטון היא אחד המקומות של הגירה אירופית (ואירופית-יהודית), בעיקר לארצות הברית. טריאסטה מילאה את אותו התפקיד להגירה היהודית-גרמנית לפלשתינה: המבט האחרון על אירופה. בתהליכי הגירה, מושגים של "מעבר", "כמיהה" ו"לקיחה אתנו/השארה מאחור", יכולים להיות קשורים לשאלת שימור הזיכרון – בנסיבות חדשות.

הגירה היא אירוע מערער עד מאוד בחייו של אדם. ענפים רבים של מחקר עוסקים בהיבטים הרבים שלה – הימלטות לגלות, גירוש, הגירה למקום מסוים או נדידה מתמשכת לאורך זמן: אלה הפכו לנושאי החקירה ההיסטורית, הניתוח החברתי, וגם המחקר הספרותי. תחת הקשת הרחבה של המושג "מחקר ההגירה", הגירה – הן כתמה והן כגורלו של האינדיבידואל –  הוצגה כפרדיגמה של חווייתו של האדם המודרני:  המהגר הוא בבחינת דמות מייצגת, שעם חוויותיה – אובדן מולדת, ניתוק קשרים, קיום בר חלוף, אבל גם מוביליות – ייאלצו להתמודד אנשים וחברות בעידן הגלובליזציה.

הדימוי של הימלטות וגירוש נתפס כתמצית המגמות העיקריות בתולדות העולם, והוצעו השתלשלויות סיבתיות שאכן מציגות את קווי המתאר של נרטיב-העל של המאה התשע-עשרה והמאה העשרים: הגירת המוני יהודים ממזרח אירופה דרך גרמניה, צרפת, נורווגיה ובריטניה לארצות הברית, ובמידה מועטה הרבה יותר, לפלשתינה; גירוש היהודים מגרמניה כראשית ההגליות ומעשי רצח העם; גירוש הגרמנים מהמדינות המזרח-אירופיות והיישוב הכפוי מחדש תחת המשטר הסטליניסטי; ואפילו ההימלטות ו/או גירוש הפלשתינים מחיפה ויפו וכל הסכסוך במזרח התיכון. אינני רוצה לומר ששני המאורעות שווים, אבל עלינו להודות שיש מעין נרטיב-על של הגירה במאה העשרים, שהסיפור הזה – מרקסינגן לשבי ציון – הוא חלק חשוב ממנו. הצעתי היא לבחון את האירועים האלה לא רק בנוגע לחשיבותם להתפתחויות היסטוריות ולמצב הפוליטי העכשווי באירופה ובמזרח התיכון, אלא גם, במילותיו של מקס ובר, 'מנקודת המבט של המשמעות התרבותית שלהם', וגם, על פי המסורת של מכון פרקס, במונחים של יחסי יהודים ולא-יהודים.

עלינו לבחון את ההיסטוריה של האירועים האלה, אבל גם את צורות המסירה שלהם – בסיפורים, תיאורים או מסמכים תיעודיים; בצורות סמליות כמו שירה, רומנים ושירים, או לדוגמא, ברשימת החפצים שאפשר לראות כאן בתערוכה: חפצים שהמהגרים לקחו אתם, חפצים שהושארו מאחור, חפצים שנגנבו בידי הפקידים הגרמנים; עלינו לחקור את המדיה שדרכה המסירה הזאת מתרחשת ואת תהליך התגבשותה לכלל צורות סמליות; עלינו לחקור, על בסיס של דוגמאות ספציפיות, איך האינדיבידואל והזיכרונות הקולקטיביים מאחסנים, משנים ומעבדים את האירוע ואת חוויית ההגירה. ודאי תסכימו כולכם אם אומר שישראל היא מקרה מיוחד, שהגירה מגרמניה או מחלקים אחרים באירופה לפלשתינה היהודית ולישראל, שונה מהגירה, נאמר לבואנוס איירס או שנחאי. ובכן, היא שונה, ובה בעת היא אינה שונה. היא שונה על שום הכמיהה העיקרית והעתיקה לציון כאלמנט מרכזי בזהות היהודית לאורך המאות, כפי שהיא מתגלמת בשם שבחרו החלוצים מרקסינגן להתיישבות שלהם. וכפי שתמצאו בכל אנציקלופדיה מצויה:

"שיבת ציון הוא מונח המציין את חזרתם של היהודים מגלות בבל לארץ ישראל בעקבות הצהרת כורש, החל בשנת 538 לפנה"ס. המונח נטבע לראשונה ככל הנראה לאחר חורבן בית שני (נזכר בשיר המעלות), ויוחס לאחר מכן לאירוע חזרתם של היהודים מגלות בבל לארץ ישראל בעקבות הצהרת כורש. כינוי זה שולב בשם "שיבת ציון המודרנית" שאומץ כהגדרה לכלל עליות היהודים בתקופתנו לארץ ישראל ולמדינת ישראל, למן עליית תלמידיהם של הרב יהודה ביבאס ור' יהודה אלקלעי – ראשוני מבשריה של הציונות המדינית – ליפו סמוך למחציתה של המאה ה-19 ועד לעליות שלאחר הקמת המדינה." 

אמת הדבר, ואפשר לקרוא את הסיפור שהוביל מרקסינגן לשבי ציון כחלק מהנרטיב הזה, הגדול יותר. מצד שני, אני חושב שכיום אנחנו משוחררים דיינו, או פוסט-ציוניים דיינו, כדי להודות שמבין הגרמנים שבאנשי העלייה החמישית, הרוב היו נשארים בגרמניה אלמלא עליית הנאצים לשלטון ב- 1933. ואפילו כאן, כפי שיכולנו לשמוע לפני כמה שנים בכנס ה"יקים" הגדול שהתקיים כאן במשכנות שאננים,  הם שימרו כמה היבטים של זהותם הגרמנית והתרבותית: שפתם, אהבתם לספרים ולהשכלה, למוסיקה, ועוד היבטים מחייהם הקודמים שסירבו להניח לנאצים לגזול מהם. ומה שתואר בתחילה ככישלון – למלא אחר כל דרישות הציונות לשוויון מוחלט ולניתוק ממסורות התפוצה – נעשה מאז לסיפור הצלחה גדול מאוד של אינטגרציה בלא היטמעות מוחלטת. כשהולכים כאן ברחביה או על הכרמל בחיפה, או ב'רחוב בן יהודה שטראסה' בתל-אביב, עדיין אפשר למצוא שרידים של מורשת יהודית-גרמנית, וחלקים ממנה נשמרו להפליא ומוצגים במוזיאון היהודי-גרמני בתפן, שכולכם בוודאי מכירים.  

במובן מסוים, העלייה הגרמנית לפלשתינה ולישראל יצרה חוויות דומות לאלו של ניו יורק, בואנוס איירס או לונדון. מציאת עבודה, שליטה בשפה החדשה, הסתגלות לאקלים, המחשבה על גרמניה ועל אובדן של חברים ומשפחה – כל החוויות והרגשות האלה אינם "ציוניים" בעיקרם, אלא מרכזיים לכל המהגרים. זה מאפשר לנו לקרוא ולחקור את חוויית רקסינגן-שבי ציון גם במסגרת ההגירות של המאה ה-20, מ"העוגמה של כל זה", ל"חקירה של כל זה".

אדוארד סוחה, חוקר של היסטוריה אורבנית (Thirdspace. Journeys to Los Angeles and Other Real-and-Imagined Places), טוען כי חשיבה מרחבית, או מה שכונה דמיון גיאוגרפי או מרחבי, נטתה להיות מפוצלת לשניים או מוגבלת לשתי גישות.  מרחביות נתפסת כצורות חומריות קונקרטיות שיש למפות, לנתח ולהסביר, או כמבנים מנטאליים – רעיונות על מרחב וייצוגים של מרחב ומשמעותם החברתית. סוחה בוחן מחדש באופן ביקורתי את הדואליזם הזה ומנסה ליצור גישה שתופסת את ממדיה החומריים והמנטאליים של המרחביות, אבל גם מתרחבת אל מעבר להם לאופנים חדשים ושונים של חשיבה מרחבית. במקרה שלנו פירוש הדבר עשוי להיות שנצטרך ללכת אל מעבר לדיכוטומיה של "כאן" ו"שם", נאמר רקסינגן "כאן" ושבי ציון "שם", או להפך, שבי ציון "כאן" ורקסינגן "שם", ולחפש את המרחב השלישי שמכיל את שתיהן. התערוכה הזאת היא מרחב שכזה. היא לא היתה יכולה להתממש "כאן" או "שם" בלבד, אלא רק בשיתוף פעולה בין השתיים.

מטרתם של מחקרים בשדה הזה היא אכן לתרום לתיאורה של חברה, אבל לא על ידי שרטוט תמונה סטטית של החברה הזאת (למשל על ידי התרכזות בניתוח המבנים שלה או על ידי ניסיון לתאר את החשיבות היחסית של הכלכלה והכוח הפוליטי), אלא על ידי חשיפתם של ההתפתחות והשינוי הטבועים בתנאים החברתיים.
סיפורים אקראיים, הערות שוליים, ציטוטים והערות שהתווספו מאוחר יותר, שינוי בנקודת המבט – בקיצור, עיי החרבות של ההיסטוריה יכולים להימצא גם ברשימות ובחפצים, בשירים וביומנים, בסיפורים על מזוודות וסירות.   איננו מפרשים עוד את ההיסטוריה ואת חוויית הגלות אך ורק במונחים של רדיפה וגירוש. מחקר על הגירה ונדידה בכלל יכול להתרחב ולכלול חוויות שחוצות מדינות וגבולות, על ידי התבוננות בהגירה טרנס-לאומית והטרנספורמציה שהיא מחוללת באינדיבידואל. אם להיות קונקרטי יותר, הסיפור נכתב מהיבט של "אובדן" (לגרמניה) או "רווח" (לישראל). אבל אולי זה פשוט מדי. אני חושב שמה שמעניין כיום הוא היחסים בין השתיים.

אז בה במידה שאנו יכולים לשאול "כמה ברלין יש בתל אביב? – בארכיטקטורה, במוסיקה, בספרות, אבל גם בזיכרונות ובסיפורים – שפורסמו ושלא פורסמו, שסופרו ושלא סופרו – ו"כמה תל אביב יש בברלין?" – בחלום, בהתכוננות לקראת, וגם, אמנם, בחזרה – אנו יכולים לשאול את אותן שאלות על רקסינגן ושבי ציון. אחד מהסטודנטים הישראלים שהשתתפו בסמסטר הקיץ של מכון ליאו בק בברלין בקיץ האחרון, גל אנגלהרד, כותב את התזה שלו על יהודים ברלינאים לשעבר בברלין, לייפציגרים בלייפציג, ואכן, רקסינגרים ברקסינגן. למסעות האלה, לביקורים ולפגישות יש משמעות מיוחדת בסיפור של "המרחב השלישי" שהתפתח בין שני המקומות בשנים האחרונות. מסע, ביקור, חליפת מכתבים, כל הפעולות האלה נעשות לחלק מעבודת הזיכרון.

ההיבט השני שארצה לדון בו הוא ספרותי. כשקוראים למשל את ספרו של דוד גרוסמן, עיין ערך אהבה, או את ספרו של בני ברבש מיי פירסט סוני, פוגשים ביטוי לשוני, רעיון ספרותי שמייצג סיטואציה תרבותית מסוימת.
ילד קטן גדל בישראל, עם השפה העברית, עם בני גילו – מבלי להכיר ברקע השונה שבאו ממנו. ואמנם, כל החינוך שלהם הושתת על ההנחה שאין זה משנה מה המוצא של הוריהם והורי הוריהם, איזו שפה דיברו. ואז, שני הסיפורים, בדרכים שונות, מתארים את אותה התופעה: הילד הקטן שומע את הוריו או את סביו מדברים על ארץ אחרת, שהם קוראים לה "שָם". לעתים קרובות לארץ "שָם" אין שֵם, הם לא קוראים לה פולין או רומניה או גרמניה. זאת ארץ ששייכת לזמן אחר. 

האופן שבו המבוגרים מדברים על ה"שָם" הזה, הוא אמביוולנטי מאוד. מצד אחד הם מהללים את יופייה – זוכרים איך עמוס עוז סיפר על הוריו שאמרו שיום יבוא וירושלים תהיה ל"עיר אמיתית", ועבורם פירוש הדבר היה עיר עם נהר, עם יער סביב לה, ואולי אפילו עם קתדרלה, עיר כמו פראג, קרקוב או בודפשט.   מצד שני, כמובן, "שם" נמצאת המפלצת הנאצית, או היתה בעבר ועכשיו איננה, אבל אי אפשר לדעת לבטח. אז מוטב להישאר "כאן", במקום שהדברים אמנם לא כשורה, אבל בכל זאת. כל זה בהכרח מעורר עניין בילד הצעיר ללמוד עוד על הארץ "שם", אולי אפילו ללכת לשם ולראות במו עיניו. בו בזמן, עשויים להיות דיונים במשפחות אחדות ברקסינגן – שאלות על איך השכנים הקודמים הסתדרו "שם", במזרח, בישראל. מקום אחד שבו השאלות, הפחדים והתקוות הללו עשויים להיפגש, הוא הספרות.

יורם קניוק, בספרו הנפלא "הברלינאי האחרון", מספר את סיפור פגישותיו הרבות בגרמניה, ועם גרמנים, ויש שם חלק מרגש מאוד. אני עדיין חושב שזה עשוי היה להיות רומן גדול.  אורי הוא נכדו של מישהו בשם גוסטב פירונדצוונציג (Vierundzwanzig), שם לא סביר, ממשפחה של ציידי-לווייתנים בעבר, שוב לא סביר במיוחד, שמוצא את עצמו איכשהו ביער השחור, שם אכן יש כפר שנקרא "24 המשקים". הוא עובר לגור בברלין, מזדהה עמה מאוד כמו יהודים רבים אחרים, ועליו לעזוב אותה, מאוחר למדי, בנובמבר 1939. הרעיון של הרומן הוא שגוסטב מצליח לזכור את ברלין של אותו זמן, כל רחוב ורחוב בה, כל בית, כל תנועה, וכל מילה שנאמרת. הוא נושא את "ברלין" זו אתו לפלשתינה, ויום אחד, בתל אביב, הוא מוסר את הזיכרון בשלמותו לאורי, נכדו, שנוסע בתורו לברלין בסביבות 1990, והעימות של ברלין שבזיכרון עם בת דמותה המודרנית הוא, אם תרצו, המרחב השלישי שזקוקים לו כל כך – "כאן" ו"שם" גם יחד.

כדי לערוך מחקר וכתיבה כאלה אנו זקוקים למסמכים. אנו זקוקים לעדויות של אנשים, אנשים 'נורמאליים', לא רק מנהיגים פוליטיים, אנו זקוקים ליומנים, מכתבים, תצלומים, מסמכים אישיים. ייתכן שאנו זקוקים גם לאנדרטאות ענק שכותבות את ההיסטוריה באבן ונותנות לדורות הבאים הזדמנות להתאסף שם, להנציח ולנצור; אבל ברובד עמוק יותר אנו זקוקים למסמכים שהופכים את ההיסטוריה הזאת ל"נזילה" – כמו שקרא לכך המורה שלי אוץ יגלה (Utz Jeggle), מחברו של ספר קטן, כפרים יהודיים בוורטמברג ( (Judendörfer in Württemberg  מ-1969,   שלרבים מאתנו היה המידע הראשון על חיי היהודים בכפרים ובאזורים החקלאיים שבדרום גרמניה – היסטוריה שקרובה יותר לסיפור סיפורים.

בחוברת שלו מ-1960 מספר ליאופולד מרקס את הסיפור:

 "בווירטמברג, באזור שלרגלי היער השחור, שוכן כפר איכרים ושמו רקסינגן. הרחק ממסילות הרכבת ומכל כביש ראשי, חיה שם זה דורות רבים, בין איכרים שוואביים, קהילה יהודית. פעם, לפני הבריחה אל הערים הגדולות, זו היתה קהילה גדולה. עוד בשנת 1933 חיו שם 400 יהודים, שליש מכלל התושבים."

זה נשמע קצת כמו סיפור אגדה – "היה היה פעם". ואני בטוח שב-1960, העבר הקרוב, ה"זמנים הטובים" של השכונה, נראו רחוקים ואבודים ככל ארץ פלאות.

"היו אלו בעיקר קופסאות התרומות של ה'חלוקה', וספר סידור. בספר התולדות של המורה שמואל שפץ נאמר: 'לימודים לא היו בראש סדר העדיפויות ברקסינגן מאחר שאנשי רקסינגן התמקדו מלכתחילה בעניינים המעשיים, תכונה המייחדת אותם עד עצם היום הזה.' הם ידעו על ציונות משמועות. ובכלל – כמה מיהודי שווביה הוותיקים היו ציונים לפני 1933?"

כאן הסופר עוצר, ואף מוסיף כותרת משנה, "הרקע ההיסטורי של העלייה", כדי להדגיש שהסיפור של שבי ציון מתחיל כבר ברקסינגן.

"לפני 1933… לאחר מכן השתנו פני הדברים. התחיל המהפך הגדול. באופן שקול, כמו כל דבר בשווביה, לאט יותר מאשר במקומות אחרים, אך באופן בלתי נמנע, השתנו האנשים. איכרים ויהודים, עד כה יחידה אחת חיה, אשר חיו ועבדו בשלום ובשכנות טובה – כעת נפער ביניהם בור עמוק."

מרקס מדגיש את מצבם המיוחד של אותם יהודים מרקסינגן שרצו להגר כקבוצה. הוא מתאר אפשרויות חלופיות, אמריקה…

"אך אנשי רקסינגן ניענעו בראשם. אילו מין שמות של מדינות אלה, שרק אספני בולים מכירים אותם! האם יחיו בין כושים, בין אינדיאנים? 'לא', אמר דובריהם, אלפרד פרסבורגר. 'אם כבר חייבים לעזוב, אזי נלך למקום שממנו באו אבותינו הקדמונים – לציון, לירושלים'."

אני  אוהב ביותר את הסיפור של "האיכרים המדומים" (""vorgespieltes Bauerntum), שכולכם מכירים. כש"האדונים הנכבדים מברלין", מייצגי המשרד בפלשתינה, באו לרקסינגן, הם פגשו בקבוצה שחבריה ידעו מה הם רוצים – ואיך להשיג את מבוקשם.

"הגברים שהופיעו לדיון היו איכרים, שהופעתם הגשמית לא השאירה צל של ספק באשר להתקשרותם לאדמה. בגדיהם ומגפיהם שהיו מרוססים בבוץ, הידיים, ריח הרפת שנדף מהם, העידו שהם אנשי שדה שאין להם זמן להתנקות, אף אם האורחים באים מברלין."

אז הם קנו אדמה ויצאו לדרך. הקבוצה הראשונה עזבה את רקסינגן בפברואר 1938. ההתיישבות הקטנה שלהם, כותב ליאופולד מרקס, גדלה בד בבד עם – ואולי חרף – התנגדות מכיוונים רבים, בתחילה אפילו מנהריה. "על שמו היפה והמחייב של הכפר שלהם, 'שבי ציון', היה עליהם הודות לקרן היסוד."

הרשו לי לצטט פסקה אחרונה מתיאורו של ליאופולד מרקס:

"אפשר למתוח את הקו עוד יותר: הציונות, הגוברת על כל המכשולים; היישוב היהודי נגד מדיניות המנדט והטרור הערבי; מדינת ישראל, מדינת העם שאותו ביקש היטלר להשמיד – אך כל זה כבר חורג אל מעבר להיסטוריה של הכפר האחד הזה, אף שהיא קשורה אליהם בקשר הדוק ביותר."

שום היסטוריון מודרני לא היה אומר את זה טוב יותר. הכפר הקטן ואופיו – "אנשי רקסינגן לא היו סוציאליסטים כלל וכלל. הם היו קשוחים ומלאי ביטחון עצמי כפי שרק אינדיווידואליסטים יודעים להיות"– הוא מיוחד במינו; ובו בזמן הוא מרכיב חלק מסיפור גדול יותר, הוא מקשר להיסטוריה של הציונות ושל השיבה, הרוחנית והפיזית גם יחד, ליהדות ולארץ ישראל, הוא מקשר להתיישבויות האחרות בחלקה הצפוני של הארץ. ויש לו גם קשר לגרמניה. "הקן הקטן והלבן על שפת הים הגדול"   היה, לאורך שנים רבות, אחד מהמקומות שאליו גרמנים צעירים – אנחנו – יכולנו לפנות כשרצינו ללמוד על ההיסטוריה של ארצנו שלנו. כדי לנסות ולהבין מה קרה בארצי ולארצי, עלי ללמוד את ההיסטוריה של רקסינגן ושל שבי ציון, כמו גם את ההיסטוריה של ברלין ושל תל אביב. היחסים האלה, גם עם שטוטגרט או "חוג דנקנדורף", תועדו בקטלוג היפהפה שהפיקו היינץ הוגרלה, קרסטן קוהלמן וברברה סטאודאכר.

גרשום שולם קרא לציונות ולפרויקט הציוני "שיבת היהודים להיסטוריה", מזמן בלא מקום – בציפייה לגאולה, תהא הקהילה איפה שתהא – לתוך מקום. והמקום ה"אמיתי" היחיד שחשב עליו היה ישראל. כיום, כשישראל מיוסדת, אנו יכולים להיות פתוחים יותר למרחבים ולמקומות הרבים ה"אחרים" של התפוצה, ולחקור את הזיקה בין ישראל למקומות הרבים האחרים, בין שבי ציון לרקסינגן. אבל המרחב השלישי הזה אינו פשוט נמצא "שם", יש ליצור אותו.   נרטיב שלם, שלם ככל שאפשר אחרי כל ההרס והפרגמנטציה – צריך לכלול גם את אלה שלא הצליחו, אלה שעזבו, אלה שלא התמודדו עם האקלים והשפה, אפילו אלה ש"חזרו" שוב לכל מקום שהוא.

הנרטיב של האינטגרציה, או ההשתלבות של המהגרים היהודים-גרמנים בחברה הישראלית תואר בוועידה שהזכרתי קודם לכן, כלא פחות מאשר "סיפור הצלחה". ואמת הדבר. אבל האם אין עלינו לכלול בתוך סיפורנו גם אנשים כמו ג'יימס שפרינגר מברלין, שמעולם לא הצליח ללמוד עברית ונעשה מוזג על סיפונן של אוניות השטות בין חיפה לניו יורק? או מרק צווייג, שכתב בעיקר דרמות היסטוריות שלא צלחו, ועם זאת עלה בידו איכשהו לשרוד? או גבריאלה טרגיט, שעזבה את פלשתינה ב-1938, לאחר שלוש שנים, ונעשתה המזכירה של מועדון PEN הגרמני בגלות?  מהגרים רבים מתארים את המסע באונייה – מטריאסטה לחיפה – בתור חוויית ההגירה המהותית שלהם. לא עוד באירופה, עדיין לא בפלשתינה, ארץ ישראל. תחושתי היא שאף על פי שמרבית המהגרים אכן הגיעו, האוניות עדיין נמצאות בדרכן. על כל פנים – בזיכרונותיהם של האנשים. אז איך אדם "שב"? מה פירוש הדבר "לשוב"? אני חושב שכיום עלינו להניח לכל אדם ואדם לענות עבור עצמו. זהו דבר נוסף שהתערוכה "מקום מפלט והבטחה" משיגה: היא מספרת את סיפורה של קהילה מסוימת ומיוחדת מאוד, אבל היא משאירה מרחב לפנים האינדיבידואליות. 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *