הגרמנים כובשים את זיכרון-יעקב / מאת דוד בר-יוסף

הגרמנים כובשים את זיכרון-יעקב / מאת דוד בר-יוסף

יש גרמנים מפחידים
ישבתי על הספסל ב"חורשת לנגה"  נהנה ממשב רוח קריר  בשעת אחר הצהרים של יום השבת כהרגלי מזה שנים ובדיוק בשעה חמש הם הופיעו לנגד עיני, מהלכים לאורכו של שביל עפר המתפתל בין עצי החורש, עושים דרכם בלבושם המיוחד לעבר מרכז ההתכנסות שלהם לקפה ועוגה ולשיחת השבוע כמיטב המסורת הנהוגה בקהילתם. הבטתי בהם בהשתאות נוכח מספרם הגדול שהרי בתחילת דרכם בזיכרון-יעקב מנו רק מתי-מעט. בראשם עמדה אז מנהיגתם אמה ברגר ומאז 1964 עת הגיעה לזיכרון-יעקב, היו לקהילה גדולה פורחת משגשת ומצליחה ובה מאות חברים בני כל הגילים. יש בהם גם אלה המפחידים אותי יותר מכל, אף שאינם יכולים כעת להרע לי בשל גילם המופלג  ומידי פעם אני תמה הכיצד זה הפכה המושבה הזאת מקום מקלט לכת של גרמנים. כל שבת אני עוקב אחריהם ורואה אותם מתנהלים בדייקנות ובשקט מבתיהם לעבר מקום ההתכנסות שלהם, עושים זאת בקלילות המאפיינת תחושתם של אנשים שכה בטוחים בעצמם, משל לא נשקפת שום סכנה להמשך קיומם ושהותם במדינת-היהודים, כאילו אין זאת אלא מובן מאליו כי יחושו כאן בבית. אני סוקר אפוא בעיניים עגמומיות את הזקנים והזקנות שבחבורה המשתרכת לאיטה לאורך השביל החוצה את החורשה ושואל את עצמי בפעם המי-יודע-כמה איפה והיכן היו הללו כאשר סבי וסבתי וכמעט כל בני משפחתי נשחטו ונטבחו ונשרפו על ידי הנאצים?  הייתכן שאלה המהלכים כאן בשביל המוצל של "חורשת לנגה" בזיכרון-יעקב היו עדים אילמים לטבח ולשואה או שמא היו שותפים סבילים או פעילים? הייתכן שמי מהם בכלל התגורר סמוך לבני משפחתי טרם נעקד אל המזבח? אולי  רכש בחנות בה עבדה אמי דברי לבוש כלשהם או שהכיר את סבי המנוח לפני שהועלה על הרכבת לאושוויץ? לא יודע מה וכיצד לחשוב, רק מרגיש צינה מזדחלת במורד הגב שלי ויודע שאין מקורה בקרירות הנושבת מכוון הים.

מטריד בלתי נלאה
ניסיתי לא פעם להגדיר לעצמי את הדברים ולהבין למה אני מרגיש כך כלפי אוכלוסיה כל כך שקטה, צנועה, מסוגרת בתוך עצמה, נקייה ואפילו כזאת המשלמת את כל המיסים בזמן. האנשים עימהם דברתי התייחסו אלי תחילה כאל מי שסובל אולי מסוג של הפרעה נפשית נוכח הדברים שאמרתי וכתבתי בגנות הכת הגרמנית הזאת. מאז התרבתה והחלה לייצר ולמכור מסכות להגנה מפני גזים רעילים במלחמת-המפרץ הראשונה, פטרו אותי בהבעה סלחנית של טרדן בלתי נלאה. אכן הייתי ונותרתי מוטרד ואולי אף מטריד שהרי לא מדובר בשכנות צמודה ביני לבין משפחה אחת או יותר אלא בחיים באותו ישוב במשך יותר משלושים שנה כשבעצם אין לי מושג מי הם שכני ומה לעזאזל הם עושים כאן. אני שומע ורואה ומריח גרמנית, אני מוקף גרמנים וגרמניות, צעירים זקנים וילדים שלומדים בגנים ובבית-ספר בשפה הגרמנית ושואבים לקרבם תכנים גרמניים שאין איש יודע עליהם דבר ואפילו משרד-החינוך כלל לא מודע לקיומה של מערכת חינוך גרמנית וזרה בלב ליבה של מדינת-ישראל, בוותיקה שבמושבות. מניסיוני למדתי שלמעשה לא איכפת למשרד החינוך או למשרדיה האחרים של המדינה,  מן המתרחש בכת הזאת. אני תוהה האם אין בעיה במאות גרמנים נוצרים אדוקים שכבר רכשו אין-ספור דונמים של קרקע חקלאית והקימו מפעלים משגשגים? האם אין בעיה בכך שהגרמנים הללו לא מעורבים בנעשה בישוב אלא חיים בתוך מתחמים סגורים ונעולים ומאובטחים כמו בגטו מודרני ובכול זאת זכו לקבל לא מכבר תעודות-זהות ישראליות. באחרונה נפרצו כל הסכרים והם הולכים ומתרבים כאן בברכת החוק ובשם הדמוקרטיה. קשה לקבל מהם תשובות על אורחות חייה של הכת שכן יש דובר ומזכירות, הסוד והסדר נשמרים…

האברח גם מזיכרון-יעקב?
הם הגיעו לכאן מתוך מניעים דתיים שאיש אינו יכול לאמת, כפי שאין איש יודע מקור הכספים העצומים שנדרשו לרכישת אלפי דונמים של קרקעות לבנייה ולהקמת מאות רבות של מבנים. תחושתי הלא נוחה נובעת מכך שרב הנסתר על הנגלה ובעצם מדובר בכת סגורה שמנהלת אורח חיים גרמני ודתי-קנאי. מרבית תושבי זיכרון-יעקב עוברים על ההתפתחות הזאת לסדר היום. אדרבא, רבים מסנגרים ומגנים על הגרמנים הללו ודוחים נימה ביקורתית. רבים מצאו אצל הגרמנים הללו עבודה ופרנסה. אולי אין זאת אלא בעיה שלי? מדוע איני יכול לסבול את נוכחותם כאן? מדוע אני מוטרד מכך שלאיש בזיכרון-יעקב לא איכפת מהם? הייתכן שמדובר בפרנויה אישית נוכח הישרדות הורי ע"ה שהצליחו איכשהו לברוח מברלין ב-1938? (הם הגיעו דווקא לקניה, שם נולדו אחי ואני ושם החלו ההורים בפרק חדש בחייהם עד
שב-1959 גורשו מעל אדמת קניה על ידי לוחמי העצמאות הקנייתים והגיעו לישראל, לעיר-הייקים נהרייה שכבר איננה עיר של ייקים)
כך אני ממשיך לשבת בכול שבת על הספסל ב"חורשת לנגה", ליהנות ממשב הרוח הקרירה ולהביט בהשתאות בשורה הארוכה  של הגרמנים, לבושי מחלצות של חג העושים דרכם בדיוק בשעה חמש לקפה ועוגה במקום התכנסותם.

דוד בר-יוסף, בן הדור השני ליוצאי גרמניה, עורך את ביטאון הכורמים והמקומון הזכרוני "הגפן".

 

מתוך ה- MB יקינתון – יוני 2008, סיון תשס"ח, גיליון מס' 225

ביטאון ה-"MB יקינתון", בעריכת מיכה לימור, מופץ אחת ל 6 – 7 שבועות לחברים ולמנויים . לקבלת עותק לדוגמה הרשמו באמצעות "צור קשר" באתר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *