הלוחמת למען זכויות החלשים שנשכחה בצד הדרך סיפור חייה של ד"ר אינה בריטשגי-שימר/מאת עמרם קליין

מבוא

רק מעטים מתוך קהילת יוצאי מרכז אירופה שמעו אי פעם את שמה של ד"ר אינה בריטשגי-שימר. שמה ועבודותיה מוזכרים לעיתים בספרים העוסקים בתולדות העלייה החמישית כמו "הייקים – 50 שנות עלייה" מאת שלמה אראל (1985) ו-"מולדת חדשה" מאת יואב גלבר (1990) ועוד. יש עוד כמה ותיקים בירושלים שהכירו אותה אישית אבל הד"ר בריטשגי-שימר שעלתה ארצה ב-1933 ונפטרה בירושלים ב-1949 נדחקה, למרבה הצער, לשולי דברי ימי העלייה החמישית. אישה מיוחדת זו הייתה כמו הרבה ייקים גם קפדנית ומאורגנת והותירה אחריה תיק מסודר בארכיון הציוני המרכזי (A110) המהווה מצבה חיה ומרגשת לזכרה. וזהו סיפורה.

ילדות בווינה

אינה נולדה כרגינה שימר בווינה ב-21.9.1881 למשפחה ממעמד כלכלי נמוך. לאביה קראו צבי ונולדו לה עוד שלוש אחיות – תרזה, ג'יין ורוזה – שהיגרו בבגרותן לארה"ב. אינה סיימה את לימודיה בביה"ס היסודי ב-1895 בהצטיינות ולאחר מכן למדה שנה בביה"ס למסחר. אופיה העצמאי והנמרץ התגלה כבר אז. היא הצליחה להתקבל לעבודה בחברות מסחריות תחילה בווינה ולאחר מכן בהאמבורג שבמערב גרמניה.

ב-1897 נערך, כידוע, הקונגרס הציוני הראשון בבאזל. האירוע הזה הביא לפריחת התנועה הציונית ברחבי אירופה וגם אינה הצעירה החלה לגלות עניין בנושא זה. בדצמבר 1901 נערך בבאזל הקונגרס הציוני החמישי ובו הוחלט ביוזמתם של חיים ויצמן, מרטין בובר ואחרים להקים את ההוצאה היהודית "Judischer Verlag" בברלין שיעודה יהיה להפיץ ערכי תרבות בקרב הקהילות היהודיות במערב אירופה. אינה הוזמנה לעבוד בהוצאה זו והשתלבה בעבודה הספרותית והמנהלית.
היכרות עם בעיות חברתיות

ב-1907 קיבלה לעצמה לערוך מחקר על בעיות ההגירה של יהודים מאירופה לארה"ב מטעם ה-"Hlfsverein der Deutschen Juden". היא נסעה לארה"ב ובילתה כשלושה חודשים בשער הכניסה של ארץ זו – אליס איילנד – שם היא אספה נתונים, ראיינה וכתבה מסקנות על ממצאיה. יש לשער שהיא התגוררה שם בתנאים צנועים ביותר ולא במלון חמישה כוכבים כמו שליחי ציבור של ימינו… בתום עבודתה שם היא המשיכה את המחקר במרכזי סעד של קהילת המהגרים היהודיים שכבר עברו לניו-יורק.  היא עברה שם בין הדירות הצפופות וסדנאות היזע והמשיכה לאסוף נתונים. היא גם חקרה, מסיבות שונות, את מצבם של המהגרים האיטלקיים שם. לאחר מכן, חזרה לגרמניה והגישה את תוצאות מחקרה למוסד שהזמין את המחקר.

במהלך עבודת המחקר הזו נולד אצלה, כנראה, הדחף לרדת לעומקן של הבעיות החברתיות של ציבור העובדים היהודים והלא-יהודים שעבדו בתנאים ירודים למדי באירופה של אז. היא נרשמה ללימודים באוניברסיטת ברלין למדעי החברה שם היא למדה כלכלה מדינית, סוציולוגיה, פסיכולוגיה, סטטיסטיקה והיסטוריה של האמנות וגם הפכה לסוציאליסטית מבחינת השקפת עולמה וחיברה מאוחר יותר ספרים ומחקרים בתחום זה.

במהלך לימודיה בברלין החלה להכין את עבודת הדוקטורט שלה. היא בחרה לחקור את בעית 10,000 הפועלות והפועלים האיטלקיים שעבדו בתנאים-לא-תנאים במפעלי התעשייה בגרמניה והפכו לבעיה חברתית מטרידה. המחקר בוצע בשיתוף פעולה עם משרד הפנים הגרמני, איגודים מקצועיים שונים והקונסוליה האיטלקית בברלין. לצורך העבודה הזו, היא ערכה מסעות ארוכים למרכזי התעשיה של גרמניה המערבית והדרומית, וכפי שהיא מעידה בדף קורות חייה, "באתי במגע מלבד עם הפועלים עצמם גם עם נותני העבודה, גם עם השלטונות, האיגודים המקצועיים של כל הכיוונים הפוליטיים השונים". היא אף ירדה למכרות הפחם החשוכים וראיינה פועלים קשי יום על תנאי עבודתם ומשכורותיהם. (נכדתה רעיה מספרת כי אביה המנוח רפאל התגאה פעם בפניה על נחישותה וחריצותה של אמו שלא נרתעה משום קושי ושהייתה, לדבריו, האישה היחידה בגרמניה שירדה למעמקי המכרות לצורך עבודתה!) חלק נוסף בעבודת המחקר שלה היה סיור באיזור באדן שם היא ראיינה פועלות איטלקיות צעירות שעבדו בתנאים מחפירים במפעלי טכסטיל שונים. היא גם בדקה את תנאי הדיור שלהן וחקרה גם את המעבידים "במידה שהדבר התאפשר" כפי שהיא מציינת בקורות חייה והמבין יבין…

אחרי שלמדה חמישה סמסטרים באוניברסיטת ברלין עברה לאוניברסיטת ציריך שם למדה בקורסים בנושאי החוק הקונסטיטוציוני, החוק הבינלאומי והחוק המסחרי. בעת לימודיה בציריך, היא חידשה את ההיכרות עם מרטין בובר (1965-1878) ורעייתו אולה, שלמדו גם הם שם.

נישואים והקמת משפחה

במרוצת לימודיה באוניברסיטה פגשה את ד"ר יוזף ברישטגי, אזרח שוויצרי לא יהודי. הם התאהבו זה בזו ובאו בברית הנישואין, כנראה ב-1911. בנם הבכור מלכיור נולד ב-1912. ב-1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה שסחפה אחריה את רוב מדינות אירופה. שוויץ נשארה, כידוע, אי שלו ושקט בליבו של אוקיינוס סוער. אינה המשיכה את לימודיה והגישה את עבודת הדוקטורט ב-1915. יותר מאוחר, התפרסמה עבודתה זו כספר בהוצאת גוסטאב בראון, קרלסרוהה שבגרמניה. ב-1916 נולד בנם השני רפאל אבל הנישואין לא החזיקו מעמד. אין בתיק שבארכיון הציוני שום הערות לגבי נישואיה וגירושיה. כנראה שגם אופיה העצמאי והנמרץ לא התאים כל כך לנישואין – מה גם שבעלה לא נמנה עם אחינו בני ישראל… החבילה התפרדה, כנראה, ב-1919 ואינה ושני ילדיה עברו לגרמניה. בעלה לשעבר יוזף התחתן בשנית עם אישה יהודייה והמשיך לעבוד ככלכלן בחברת הביטוח "הלווציה". למרבה הצער, איבד לאחר שנים מספר את מאור עיניו. מאוחר יותר, באמצע שנות ה-30, היגר לבואנוס איירס שבארגנטינה ושם נפטר לפתע בינואר 1941 והוא כבן 63.

חזרה לברלין

אחרי השיבה לברלין התקבלה אינה לעבודה ב-"Altleder Verwertungestelle", חברה שפעלה תחת חסותו של מיניסטריון הכלכלה הגרמני ושתפקידה היה להעביר מוצרי עור מעודפי הצבא למפעלים שונים כדי לייצר נעליים לבני השכבות החלשות. בחברה זו היא ניהלה שתי מחלקות: מחלקת ביטוח התחבורה ומחלקת פיקוח על תנאי עבודה, חוזים קולקטיביים וגישור בוררויות שונות.

החל מ-1922, היא עברה לתחום העבודה הספרותית והמדעית. תחילה עבדה תקופה מסוימת במערכת השבועון העברי "העולם" שיצא לאור באירופה ואחר כך בארץ ישראל בין 1907 ל-1949. המערכת העבירה את מיקומה פעמים אחדות מארץ אחת לאחרת. בתחילת 1924 עברה המערכת מברלין ללונדון. לאחר פעילותה ב-"העולם", כתבה אינה את הספר "ימיו האחרונים של לסל" (הוא הוגה הדעות והמנהיג החברתי פרדיננד לסל [1864-1825]) בהוצאת אקסל יונקר בברלין. לאחר מכן ערכה יחד עם ד"ר מרטין בובר את הספר "מכתביו של גוסטאב לנדאואר", סופר ופעיל חברתי שנרצח במינכן בעת מהומות חברתיות ב-1919 בגיל 49. הספר יצא לאור ב-1929 בהוצאת רוטאן וולונינג בפרנקפורט ע"מ. ראוי לציין כי בכרך כ"א של האנציקלופדיה העברית בערך "גוסטאב לנדאואר" עמ' 948  כתוב כי ברישטגי-שימר הייתה שותפה עם בובר גם לעריכת ספרי גוסטב לנדאואר, "האדם המתהווה" (1921) ו-"התחלות" (1924). קרוב לוודאי שהיא הייתה קשורה גם לעבודתו החשובה של מרטין בובר שתירגם באותם שנים יחד עם פראנץ רוזנצווייג (1929-1886) את התנ"ך לשפה הגרמניה. אינה המשיכה להיות פעילה בקהילה היהודית ובהסתדרות הנשים הציוניות ויצ"ו.

עליית הנאציזם בגרמניה

ב-1932 השתתפה בווינה בוועידה השנתית של ויצ"ו שנערכה בפרנקפורט ע"מ. בוועידה זו הוחלט בין היתר, נוכח הרוחות הרעות שהחלו לנשב בגרמניה, להקים בברלין משרד שתפקידו יהיה לכוון נערות יהודיות לעלייה לארץ ישראל. אינה הועמדה בראש המשרד הזה. אחרי כמה חודשים, החליטה לבקר בארץ ישראל כדי לעמוד מקרוב על התנאים המצפים לנערות המתעתדות להגיע אליה. היא הגיעה ארצה במארס 1933, כחודש לאחר עליית היטלר לשלטון. אחרי שהות קצרה, היא החליטה לא לחזור לגרמניה לאור הגזירות הקשות שהנחית המשטר הנאצי החדש על הקהילה היהודית.
השתלבות בפעולות התאחדות עולי גרמניה

בתל-אביב המנדאטורית מצאה אינה הנמרצת חיש מהר את דרכה אל משרד ההתאחדות שפעל אז בשדרות רוטשילד 27. היה לה, כידוע, כבר ניסיון רב בעבודה עם פועלים וקשי יום אחרים. היא סייעה בהתנדבות למזכירות ההתאחדות לכל הנוגע בנושא תעסוקה, הסבה מקצועית, דיור ושאר נושאים סוציאליים. מן הסתם, החלה ללמוד עברית באחת הכיתות הרבות שאירגנה ההתאחדות. ממכתבים וממסמכים שנמצאים בארכיון הציוני מסתבר שהיא השתלטה על לימוד השפה העברית באופן יסודי בניגוד לעולי מרכז אירופה רבים שלא למדו עברית עד סוף ימיהם…

בנה רפאל, אז כבן 17, בא לבקר אותה באותה שנה אך עזב את הארץ מסיבות שונות ב-1934 עבר לאנגליה וב-1936 חזר לשוויץ. בתל אביב השתלבה אינה בחברת עולי גרמניה והכירה, בין היתר, את העיתונאית גרדה לופט והפכה להיות מבאי ביתה במשך שנים רבות. אינה גם מוזכרת בספרה של לופט "שמונים שנה ועוד".

המעבר לירושלים

ב-1935 עברה אינה לירושלים והחלה לערוך סקרים ומחקרים עבור גופים ציבוריים שונים. באותה תקופה לא הייתה הפקולטה לכלכלה ולמדעי החברה באוניברסיטה העברית משופעת בחוקרים וגם העיתונות החוקרת הייתה בחיתוליה. מקבלי ההחלטות במוסדות הלאומיים היו זקוקים לנתונים מדויקים על המצב בשטח ושכרו את שירותיה של אינה. בין עבודותיה נמנים:

א. Die Umchichtung der Juedischen Einwanderer aus Duetschland zu Staedtischen Berufen in Palaestina "הסבה מקצועית של עולים יהודיים בגרמניה במקצועות עירוניים בארץ ישראל"
עבודה זו פורסמה בגרמנית ע"י הסוכנות היהודית ב-1936.
ב. מחקר נוסף של אותו נושא בוצע ב-1940 במטרה ללמוד את השינויים שחלו במשך ארבע השנים שעברו.
ג. "תנאי הדיור והמחייה בשכונות העוני בירושלים" יצא לאור בעברית ובאנגלית בספר "שיכון בארץ ישראל" באנגלית ובעברית ע"י המכון לחקר הכלכלה ב-1938. לצורך עריכת המחקר ביקרה אינה ב-300 בתי אב ולמדה על תנאי המחיה שם.
ד. "דברי ימי החלוקה והכוללים בירושלים והשפעתם הכללית על ההווה" (1939). אינה ביקרה במשרדי הכוללים וראיינה את הדיירים שלהם כדי ללמוד על אורח חייהם ועל המציאות של הדור הצעיר.
ה. "הצורך בהקמת בניינים עבור בתי ספר בירושלים ובתל אביב" 1940
ו. "קהילת יהודי תימן בירושלים" לצורך המחקר ביקרה אינה בשכונות שונות בירושלים וגם התגוררה בתקופה מסוימת בקרב בני קהילה זו ב-1942. להלן מובא קטע מתוך המחקר: תולדות ומטרה "התאחדות התימנים בארץ ישראל נוסדה ב-1922 במועצה ארצית שכונסה ביוזמתם של עסקנים בראשם ה"ה א. צארום מירושלים, ז. גלוסקא מתל-אביב וא. טביב מראשל"צ. עד היווצר הארגון, נמנה ציבור התימנים בארץ שמספרו היה כ-18,000 נפש על תנועת העבודה בישראל ונהנו מהשירותים של לשכות העבודה וקופות החולים שרוכזו אז בידי מפלגות הפועלים, אחדות העבודה והפועל הצעיר. בענייני הפועלים והמושבות היו התימנים קשורים להסתדרות הפועלים הכלליים (כיום המרכז החקלאי). בוועידת היסוד של הסתדרות העובדים הכללית יוצגו התימנים ע"י צירים נבחרים אבל כבר בתוך הוועידה הזו נתגלו חילוקי דעות עמוקים ביחס להגנת האינטרסים של התימנים בין חלק מבאי כוחם לבין מנהיגי הפועלים. ההתאוננות על קיפוח זכויותיהם בתוך מחנה העובדים והפלייתם לרעה לגבי שאר הפועלים הביאה לידי פילוג שהביא בעקבותיו את יצירת ההתאחדות הנבדלת במטרה לדאוג לענייני התימנים בשטח העלייה, העבודה, החינוך וכו' …. חינוך את מספר הילדים התימנים בגיל החינוך העממי אפשר להעריך כ-10,000 אולם רק כ-2,000 ילד מקבלים את חינוכם בבתי חינוך מרוכזים ומיוחדים  לתימנים וגדול מאד מספר הילדים הנמצאים מחוץ לכל השפעה חינוכית, גם אם ניקח בחשבון את הילדים המפוזרים בבתי ספר כלליים שקשה לקבוע את מספרם. מתוך אלפיים התלמידים המרוכזים נמצאים בתל אביב 1100 תלמיד. מהם 900 בשני בתי-ספר ברשת החינוכית של עיריית תל-אביב תחת 'המזרחי'. בביה"ס לילדים הנמצא בבניין גדול שנבנה על העיריה למטרתו נמצאים 700 ילד ב-20 כיתות. החדרים הגדולים מרווחים ומצוידים היטב. בית הספר לבנות שבו מתחנכות 200 תלמידות נמצא בדירה שכורה. ההורים משתתפים בתשלומי שכר הלימוד כפי שנקבע על ידי מחלקת החינוך של עיריית תל אביב. מלבד זה מתחנכים ב-200 ילד בעשרה "חדרים" פרטיים המפוזרים בשכונות השונות של התימנים בתל אביב".
ז. "עליית הנוער". לפי הזמנת ראש המחלקה הנרייטה סולד. המחקר בדק את השתלבות בני הנוער בארץ בשנים 1943-1934 ואת דעותיהם של בני הנוער על קליטתם.
בין עבודות המחקר שלה מצאה אינה גם זמן ומרץ לפרסם מאמרים מקצועיים שונים כמו "פרופגנדה ופוליטיקה". בכתב העת "Mitteilungsblatt" באפריל 1937 ו-"שכונות עוני בירושלים" בעיתון "דבר" 3.2.1938.
בירושלים התגוררה אינה ברח' אלפסי 23 שברחביה. בשכונה זו התגוררו עולי מרכז אירופה רבים. היא קשרה קשרים חברתיים עם ד"ר ארתור רופין, גיאורג לאנדאואר ורבים אחרים. עם זאת, ידוע שהחברה הגבוהה ברחביה של אז הייתה נגועה בסנוביזם. מן הסתם, לא היה קל להתקבל אליה למי שהייתה גרושה, וכנראה, ללא בן זוג קבוע, ללא מישרה קבועה וללא מעמד כלכלי איתן…
בספטמבר 1941 מלאו לאינה 60 שנה. לכבוד המאורע היא קיבלה מכתבי ברכה אישיים רבים מהנהלת ההסתדרות הציונית, מהסניף הירושלמי של התאחדות עולי גרמניה ואוסטריה, ממערכת כתב העת "המשק השיתופי" שבו פרסמה מאמרים שונים וגם גלויה חמה ממשפחת לנדסברג מכפר שמריהו. מכתב נוסף ומרגש היא קיבלה ממרלנה שפאר ממושב רמות השבים ובו היא מאחלת לה מזל טוב ומביעה את תקוותה כי הברכות הרבות שהגיעו אליה יקלו על הרגשת הבדידות שלה. גם ה"Mitteilungsblatt" הקדיש לה כתבה קצרה בגיליונו מ-19.9.41.

הקרן אמריקאית למען המוסדות בארץ ישראל

בסוף 1942 החלה אינה לעבוד סוף סוף במשרה קבועה בקרן האמריקאית למען המוסדות בארץ ישראל. תפקידה של הקרן היה לעזור למוסדות תרבותיים, חינוכיים וסוציאליים. היו"ר שלה היה הכלכלן ואיש ההסתדרות הציונית יוליוס סימון (גרמניה, 1875- ארה"ב, 1969) שהמליץ על קבלתה של אינה לתפקיד מזכירת הקרן. תפקידה היה ליצור קשר ישיר עם המוסדות הנהנים מתמיכת הקרן, לבקר את פעולותיהם ואת מצבם הכספי ולהכין דו"חות למען הנהלת הקרן. באוקטובר 1946 הגיעה למשרד הקרן מנהל חדש מארה"ב, וכנראה, נוצר עימות בינו לבין אינה והיא הגישה את התפטרותה בדאבון לב ב-15 בנובמבר.

קשר עם המשפחה בחו"ל

בין עיסוקיה הרבים ניסתה אינה לשמור קשר עם בני משפחתה בחו"ל. בתיקה שבארכיון הציוני מצויים חילופי מכתבים עם אחיותיה בארה"ב ובניה שבשווייץ. בנה רפאל מדווח לה במכתב ב-11.10.1944 כי הוא מצפה להולדת בנו השני בינואר 1945 והוא מצטער שאינו יכול לצרף את תמונת בנו הראשון דני בן השנה כי הוא חושש שהצנזורה הצבאית של ארץ ישראל תחרים את הצילום… בנה הבכור מלכיור היה כבר נשוי גם הוא וניהל חנות לספרים משומשים בציריך.

השנים האחרונות

השנים 1947-1946 היו השנים הקשות ביותר שעברו על ארץ ישראל המנדטורית. כולם נלחמו בכולם: היהודים בערבים, ההגנה פעלה נגד האצ"ל והלח"י וספינות המעפילים המשיכו להגיע בזו אחר זו. השלטון הבריטי, מצדו, עסק בחיפושי נשק ובהפעלת עוצר על הערים והמושבות. אינה מצאה את עצמה חסרת תעסוקה והריצה מכתבים לאישים שונים כדי שיזמינו אצלה עריכת מחקרים שונים. בקיץ 1947 נסעה לביקור לאוסטריה ולשוויץ. בווינה היא נפגשה עם אחותה תרזה ליברמן  ובתה ששרדו את השואה במזרח הונגריה. האם ובתה עברו לאחר מכן לארה"ב. בשווייץ נפגשה, כמובן, סוף סוף עם בניה ונכדיה. זמן מה לאחר שחזרה ארצה, פרצה מלחמת השחרור. לפי מסמכים שונים, היא "נתקעה" זמן מה בתל-אביב וכשחזרה לירושלים קיבלה על עצמה עוד עבודת מחקר על תנאי המחיה בשכונת קטמון שעולים רבים התיישבו בה. היה לה, למרבה הצער, גם עימות עם מחלקת מס ההכנסה… פקיד חרוץ מצא שהיא חייבת 2,600 לירות ישראליות למס ההכנסה המאנדטורי ודרש ממנה במכתבו מ-19.1.1949 לסלק את החוב. זה היה סכום גדול ביותר בהתחשב בעובדה שהמשכורת החודשית הממוצעת נעה אז בין 40 ל-60 לירות. בתיק לא קיים תיעוד כי הדרישה השרירותית של פקיד מס ההכנסה קיבלה מענה. מכל מקום, חודש-חודשיים לאחר מכן, החלה בריאותה של אינה להידרדר. היא חלתה במחלה קשה וממארת. בתחילת יוני היא אושפזה בביה"ח ונפטרה ב-14.7.49, כחודשיים לפני שמלאו 68. ליד מיטתה סעדו אותה אחותה ג'יין רלסון, תושבת קליפורניה, וכנראה, גם בנה רפאל שהוזעק ממקום מגוריו בז'נבה. היא נקברה על ידי החברה קדישא, "קהילת ירושלים". בלוויה השתתפו גם כמה מידידיה.  אין אזכור לאירוע זה בעיתונים "הארץ" "הארץ", "דבר" ו-"ידיעות חדשות" שפורסם בשפה הגרמנית. רק
ה-" "Mitteilungsblattהנאמן פירסם עליה הספד מרגש בגיליונו מ-29.7.1949. בהספד מעלה הכותב על נס את כח רצונה החזק ועל יכולתה להתמודד עם מצבים קשים ומשימות מסובכות שאנשים אחרים לא היו עומדים בכך. הוא גם ציין כי היא ידעה על מחלתה במשך זמן רב והחזיקה מעמד רק בשל אופייה החזק.

אחרי מות

בנה הבכור של אינה מלכיור היה נשוי פעמיים ונפטר חשוך ילדים ב-1980.  בנה הצעיר רפאל עלה ארצה עם אשתו סימון ושני בניו, דני ואלון ב-1952 והתיישב בקיבוץ "הגושרים" שבצפון. אחרי שנתיים, נולדה להם הבת רעיה אבל המשפחה החליטה לעזוב, מסיבות שונות, את הקיבוץ והתיישבה בקריית אונו. רפאל עסק בייבוא וייצוא אבל הקליטה בארץ לא הייתה מושלמת: ב-1974 חזרו רפאל, אשתו והבת רעיה לשוויץ. רעיה נישאה למהנדס פייר שלקופ והם מתגוררים עם בנם דוד בכפר ליד העיר פריבורג. בנו הבכור של רפאל, דני, חזר לשוויץ ב-1976 עם אשתו אניטה ובניו יריב ורויטל. כיום, הוא גרוש וחי עם בת זוג באיזור ז'נבה. רפאל נפטר ב-1989. אשתו חיה ליד בתה רעיה. יריב חי בז'נבה עם אשתו אולגה ובנם התינוק מקסים. הוא עובד כמורה להיסטוריה ולצרפתית. רויטל חזרה לארץ ב-1989 ונישאה לחגי גולדברג. היום היא אם לבת ועובדת כמזכירה באוניברסיטה העברית. הבן השני של רפאל, אלון גלעד, סיים לימודי תואר שני בהיסטוריה וב-1973 הצטרף לקיבוץ נתיב הל"ה שם הוא משמש מורה להיסטוריה. הוא נשוי לאתי ויש להם שלושה ילדים. מיכל, יעל ואורי.

הנה כי כן, האמונה ברעיון הציוני של סבתא אינה ברישטגי-שימר קרם עור וגידים גם במישור האישי. נכדה אלון ונינתה רויטל הגיעו משוויץ לחיות בארץ והיכו כאן שורשים עמוקים.

ד"ר אינה ברישטגי-שימר תרמה רבות בדרכה היא למפעל קליטת העלייה בתקופת המנדט. מי יודע? אולי אם הייתה עולה לארץ צעירה יותר, הייתה מתקבלת בזכות חריצותה וכישוריה האינטלקטואליים המיוחדים לעבודה באוניברסיטה העברית מפרסמת מחקרים רבים וחשובים ומגיעה לדרגת מרצה בכירה אבל הגורל המתעתע רצה אחרת… יש לצפות שקהילת יוצאי מרכז אירופה וחוקרי תולדות העלייה החמישית ייחדו לה את המקום המתאים לה.

שלמי תודה
המחבר מבקש להודות לכל מי שסייע בהכנת מאמר זה. ביניהם: שלמה מאיר, מנהל מכון ליאו בק, ד"ר מיכאל הימן, לשעבר מנהל ארכיון הציוני המרכזי, פאול זיסמן (כפר סבא), רנאטה שראנק (שגרירות שוויץ), מרגוט כהן (ירושלים), עובדי הארכיון הציוני המרכזי וכל צאצאי משפחת בריטשגי-שימר.

©כל הזכויות שמורות למחבר ולארגון יוצאי מרכז אירופה.©

2 תגובות “הלוחמת למען זכויות החלשים שנשכחה בצד הדרך סיפור חייה של ד"ר אינה בריטשגי-שימר/מאת עמרם קליין

  1. מאוד יפה , מגיע להם הכל
    יש לי אבא שעלה מפולין , נולד ב 1923
    כשיר , חמוד , ואפשר ללמוד ממנו עוד המון
    אשמח להיות בקשר פעיל
    ורציתי לתקן כמה דברים
    בבקשה צרו עימי קשר

    דגנית מזרחי
    תודה

    1. שלום
      את כותבת שיש דברים שאת רוצה לתקן וזה מסקרן אותי. אני הנכד שבחר להישאר בארץ ומתחיל לחפש מקורות על חייה ופועלה, ושמח על כל פיסת מידע שניתן למצוא.
      אלון בריצ'גי-גלעד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *