המילה שנמחקה/מאת פרופסור רוברט שמואל שיין

המילה שנמחקה/מאת פרופסור רוברט שמואל שיין

המאמר על "המילה שנמחקה" הוא לכאורה מאמר מתחום המחקר הספרותי העוסק בשינוי טקסט שביצע הסופר הגרמני הנודע הרמן הסה באחד מספריו, שנים לאחר שיצא הספר לאור. הספר נכתב לפני ליל הבדולח ולפני השואה, ה"תיקון" נעשה לאחר ובעקבות הטרגדיה של יהודי גרמניה. והכול סביב הפסוק התנ"כי הנודע "ואהבת לרעך כמוך".

היה זה באחד מביקוריי השנתיים אצל המורה שלי, אויגן קולמן, בביתו, "בית הנהר" שעל הנהר קוקוסינג, בסמוך לקמפוס של קניון-קולג' שם שמעתי בראשונה על "המילה שנמחקה". היה זה אחד מאותם ביקורים שנתיים שהתקיימו כמעט בכל קיץ מאז 1972, ביקור של פעם בשנה, שהתקיים בזמן ובעולם משלו והוביל אותנו תמיד אל התרבות של "המילייה" היהודי-גרמני אשר ממנו הגיע אויגן ומעולם לא עזבו.

אויגן הסב לשולחן שסביבו היינו, אני וכל האורחים האחרים אוכלים ולומדים יחדיו, רוכנים מעל ספרים ומדברים.  בפעם הזאת נסבה השיחה על ידידו של אויגן, זיגפריד גוגנהיים מאופנבך-על-נהר-מיין. גוגנהיים היה פטרון "הסדנה של אופנבך" שהפיקה יצירות קליגרפיה ואמנות פולחנית, כמו קערות לסדר פסח בעיצוב חבורת אמנים שכללה גם את ידידו של גוגנהיים, רודולף קוך.  צילומים של כמה מאותן יצירות אמנות מודרניסטית היו תלויים על קירות "בית הנהר".  ברוח אותה אסתטיקה מודרניסטית, ערךגוגנהיים ב-1927 את "הגדת אופנבך", מהדורה משלו להגדה של פסח, והוציא אותה לאור במהדורה ביבליופילית של 300 עותקים עם פיתוחי-עץ צבועים ביד של פריץ קרדלאיזמר אלבוגן, מחבר החיבור הקלאסי "ליטורגיקה יהודית והתפתחותה ההיסטורית", כתב במקום אחר על "הגדת אופנבך", שהיא "מכלול שלם של אסתטיקה, סימבוליזם, פילוסופיה ואפולוגיה של היהדות".

זיגפריד גוגנהיים ואויגן נפגשו לראשונה בניו-יורק. שניהם נמנו עם אותה חבורה של יהודים יוצאי- גרמניה, שהשתייכו לפדרציה של יהודי מרכז-אירופה בה שימש אויגן בעבר כנשיא. חבורה זו קראה את העיתון בשפה הגרמנית ה – ""Aufbau  וחבריה היו חברים באותם בתי כנסת, כמו בית-הכנסת המסורתי יותר של אויגן, "מחנה חדש", או הליברלי יותר, "הבונים", שבשניהם היו קהילות דוברות גרמנית. גוגנהיים הוא הידיד אשר נתן לאויגן ב-1958 את החוברת עם הדפים הריקים, שלתוכה העתיק אויגן קטעים שביקש לשמור כ"יבול קריאה", ואשר בו גם תיעד את תאריכי מותם של בני משפחתו ושל בעלי-החיים שלו, שאלמלא כן היו הולכים לעולמם מבלי ששמם ייזכר.

היה זה במהלך אחד מאותם ביקורים שנתיים, אולי בשנות השבעים המאוחרות, כשאויגן סיפר לי את הסיפור הבא: הסיפור החל חורף אחד בהחלטה של ידידו זיגפריד גוגנהיים לקרוא את כתביו המוקדמים של הרמן הסה. תוך כדי קריאה בספרו של הסה"קורגאסט" ("אורח בספא") נתקל גוגנהיים באמירה על אודות הציווי "ואהבת לרעך כמוך". בסיפור של הסה מציין האורח בספא  כמה "מפליא" שניתן למצוא ציווי זה כבר בברית הישנה. אויגן הוסיף לאנקדוטה מילות הסבר: גוגנהיים היה גאה ביהדותו וראה עלבון בזלזול המשתמע מן האמירה, שהיה מפליא למצוא את הציווי לאהבה אוניברסאלית עוד לפני תורתו של ישו, למצוא אותו בכתבי הקודש היהודיים שקדמו לברית החדשה. גוגנהיים כתב אפוא להסה, וביקש ממנו למחוק את המילה "מפליא" מהרומן המוקדם שלו, "קורגאסט".  האפיזודה הזו נכנסה לסיפור תולדות כתיבתו של הסה, כך הסביר אויגן, בתור "המילה שנמחקה".

באותה עת לא הייתה מחוורת לי המשמעות של הכללת האפיזודה "המילה שנמחקה" בתולדות כתיבתו של הסה, וגם לא ניסיתי אז להתעמק בעניין. השיחה ב"בית הנהר" פנתה לכיוון אחר. לא ידעתי אם גוגנהיים רק ביקש למחוק את המילה, האם הסה אכן מחק אותה, והאם בכלל ענה לגוגנהיים על מכתבו. כך נשאר העניין, תלוי ועומד.

שנים רבות לאחר מכן, בעודי בחנות ספרים בגרמניה, נתקלתי באנתולוגיה של הסה בשםBriefe an Freunde ("מכתבים לחברים"), ופתחתי אותה בעמוד התוכן. כותרת אחת צדה את עיני:"Das gestrichene Wort" ("המילה שנמחקה").  האנתולוגיה נשאה את כותרת המשנה Rundbriefe- מכתבים להפצה. היה זה אוסף מכתבים שכתב הסה בשנותיו המאוחרות, כשכוחו לא עמד לו יותר להשיב באופן אישי על כל אחד מהמכתבים שקיבל – כ-35,000 במהלך הקריירה שלו. במקום זאת ביקש שידפיסו את "מכתבי התשובה" הללו, יאגדום בחוברות דקות וישלחום לכל אחד ממועניו-נמעניו בצירוף כמה מילים אישיות.אויגן הכיר את הסה, ובתקופת לימודיו בבאזל השתייך לקבוצת סופרים ומלומדים מהגרים שנהגו לעלות לרגל לביתו של הסה במונטניולה שבטיצ'ינו. צילום קטן וממוסגר בביתו של אויגן הראה את שניהם, הסה וקולמן, משחקים במשחק ה"בוצ'ה" באחד מביקורים אלה. אויגן היה אף הוא אחד הנמענים של "מכתבי התפוצה".

כך עמדתי אפוא בחנות הספרים והתחלתי לקרוא את המאמר של הסה "המילה שנמחקה":
"אתמול העסיקה אותנו, אותי ואת אשתי, בקשה יוצאת דופן במשך שעה. מכתב הגיע מאמריקה מאת אדון קשיש, יהודי גרמני אדוק, בן לאחת מאותן משפחות יהודיות עתיקות שהתגוררו בעמקי הריין והמיין, אחת מאותן משפחות אשר עד לימים טרופים אלו השתייכו למרכזים העתיקים והשמורים היטב של התרבות בגרמניה, אחת מאותן משפחות יהודיות שעל הריין, כמו זו שמצאה לה ביטוי הולם ומונצחת בספרו היפה של וילהלם שפייר, Das Glück der Andernachs ("מזלם הטוב של בני אנדרנך"). אותו אדון קשיש מניו יורק, מהגר מגרמניה, יהודי אדוק ובן תרבות, איש אלמוני מבין אותו המון של אנשים ראויים שגרמניה הקיאה מתוכה, בהעדיפה עליהם בריונים קולניים, כתב לי לגבי שאלה מצפונית שהעיקה עליו.  והבקשה שראה כחובתו לתבוע ממני הייתה זו:  עלי למחוק מילה מסוימת באחד מספריי בכל מהדורה שלו בעתיד. הוא קרא לאחרונה את ספרי "קורגאסט", ובו את הפיסקה שבה אני מצטט את האימרה "ואהבת לרעך כמוך". האורח בספא מכנה אימרה זו כ"דבר החכם ביותר שנאמר אי-פעם", ומוסיף: "משפט אשר מפליא למצוא כבר בברית הישנה". מסתבר אפוא שלקורא המתכתב אתי מאמריקה, המילה "מפליא"  איננה מקובלת. בעיניו, מילה זו היא גם עלבון וגם קריאת תיגר על האמת של היהדות והתורה, וברצינות רבה הוא מבקש שאמחק אותה. ראשית, מכיוון שעיניי כבר לא יצלחו לתפקיד, היה על אישתי לעבור על "קורגאסט" כדי לאתר את הפיסקה המסוימת הזאת על מנת לעמוד על ההקשר והניסוח המדויק. לאחר מכן בדקתי בעצמי בתשומת לב את העמוד השנוי במחלוקת בספר שכתבתי עשרים וחמש שנים קודם לכן. כמובן, הכותב צדק. מובן שזו הייתה טעות, ולקורא יהודי כמעט עניין של חילול קודש, כאשר סופר שהיה מכובד בעיניו עד לאותה עת, מחשיב זאת כ"מפליא" שפסוק כה נאצל ונשגב נמצא "כבר" בברית הישנה, ולפיכך גם נכתב זמן רב לפני ישו ולפני תורת הנצרות. הוא צדק, לא היה בכך שמץ של ספק: הביטוי "מפליא" היה שגוי אובייקטיבית, וכמוהו השימוש במילה "כבר" (אף שאת זאת הכותב לא ביקר). היה זה יומרני וטיפשי. זה שיקף מן הסתם משהו מהדפוס המביש והשחצני שבו דיברה אלינו התיאולוגיה הפרוטסטנטית במהלך שנות ילדותי ולימודיי, בדברה אל ילדים פרוטסטנטים רכים על אודות התנ"ך והיהדות. זה הסתכם בערך כך: היהדות והברית הישנה בהחלט ראויים לכבוד ולהערכה שאין גבוהים מהן, אבל הברית הישנה חסרה את הדבר המוחלט, את הכתר. התנ"ך הוא בעיקרו ספר של חוקים ומשמעת נוקשה, שעה שרק הברית החדשה הביאה עימה את המושג האמיתי והשלם של אהבה וחסד וכיו”ב. כשכתבתי את השורה הזאת ב"קורגאסט", לפני עשרים וחמש שנה, לא כתבתי, על כל פנים לא באותו רגע, מתוך עמדה של ידע עליון. בזמנו, כאשר ציטטתי את  האימרה המרהיבה הזו לגבי האהבה לרעך, באמת היה נראה לי "מפליא" שאמרה זו, אשר בצדק רב ניתן לקרוא לה התמצית של עקרונות הנצרות, או לפחות עקרונות המוסר הנוצרי, הייתה כלולה "כבר" בברית הישנה. האדון הטוב, המוטרד, באמריקה , צדק. אך מהו בעצם לב העניין? האם כתבתי את "קורגאסט", ואת כל ספריי האחרים, במטרה להפיץ ידע ואמיתות מוחלטות בקרב העם? אכן, ספריי ביקשו מעל לכל לשרת את האמת, אבל במובן של אותה יושרה אשר תובעת מהסופר להסיר מתוך שימת לב כל נימה של סמכות עליונה כאשר הוא מבטא את רעיונותיו, אותו חוק של יושרה אשר דורש מהסופר לשטוח את האישיות ולעיתים גם לחשוף את עצמו.  אף קורא מעולם לא הבין עד תומם את הקורבנות שיש להקריב למען חשיפה עצמית שכזאת. האם רציתי אי-פעם להביע בפני קוראי דבר מלבד המסקנות שנובעות מניסיון חיי ומחשבותיי, ויותר מזה, להראות את כברת הדרך האישית שדרכה הגעתי למסקנות אלה? האם אי פעם שיחקתי את הרודן שבורך בידע מוחלט, את המטיף או את המורה המכריז על אמיתותיו מתוך שררה סמכותית, אך מעלים את נקודות עיוורונו וספקותיו? "האם לא היה זה מתפקידי ומחובתי להעביר לקוראי לא רק את מחשבותיי ודעותיי, אלא גם את ספקותיי, ולא להעמיד פנים שאני סמכות עליונה, אלא רק להציג את עצמי, כמחפש דרך ואח תועה? לא יכולתי להסביר את כל זאת לאיש באמריקה. כיוון שלא הבחין בכך במהלך קריאתו את ספריי, אשר כמעט את כולם הכיר, לא הייתי מצליח, ולא חשוב עד כמה ארוך היה מכתבי, לשנות את דרך  קריאתו והבנתו. הוא בא אלי בדרישה שאמחק מילה אחת בספר, ובכך דרש למעשה שאבצע שקר בשירות האמת. היה עלי לפעול כאילו לפני עשרים וחמש שנה, בזמן שכתבתי את "קורגאסט", הייתי חף מכל שגיאה או חוסר זהירות, או מכל בערות בנושאים הקשורים לתנ"ך ולתיאולוגיה, כאילו משקעים של הרקע שלי והחינוך שלי לא דבקו בי ונלוו אלי לכל מקום, אז כמו היום. האם הוא לא ביקש ממני יותר מדי? אם כך, העניין פשוט מאוד. נתבקשתי לעשות דבר העומד בניגוד לאופיי ולטעמי, להרגליי הספרותיים ול"עקרונותיי". לכך יכלה להיות רק תשובה אחת:  לא. אבל דברים נוטים תמיד להיראות פשוטים מכפי שהם ועניינים שבמוסר נוטים לכך יותר מכל האחרים. אילו רק הייתי צעיר בעשרים שנה!  אזי לא הייתי מטריח את אשתי בחיפושים אחר הפיסקה, לא הייתי מתלבט והייתי מוצא את הזמן להסביר את העניין לקורא שלי במכתב המשתרע על פני עמודים רבים. הייתי מתלהב מנושא המכתב ומחמיא לעצמי באמונה שבסופו של דבר, שכנעתי והפסתי את דעתו של המתכתב אתי. המילה "מפליא" הייתה נשארת בספרי, וביושר לב אצילי הייתה ממשיכה לתעד את בורותי וטיפשותי כפי שהיו בשנת 1923.

אבל עכשיו נעשיתי מעט זקן יותר ומעט יותר מהורהר ועצור, גם קרוב לוודאי פחות בטוח בעצמי והאדם שרצה  במחיקת המילה, אף הוא כמוני, לא איש צעיר, לא מישהו שאפשר להפיס את דעתו או לערער את אמונתו באמצעות מכתב משכנע. הוא היה אדון קשיש, שבמכתבו אלי לא חסרו לא ענווה ולא אצילות.  ויתרה מכך, הוא היה אדם אדוק, אוהב התנ"ך, אדם שבקי בברית הישנה הרבה יותר ממני, והוא נפגע והוטרד בגלל מילה פזיזה שנכתבה על ידי. ודבר נוסף: הוא היה יהודי. בן לאותו עם שנתן לעולם את המקרא ואת המושיע, ובתמורה רכש את איבתם העמוקה של כמעט כל העמים האחרים. הוא בן לעם עתיק וקדוש, אשר בימינו חסרי-האל עבר סבל בל יתואר, והוכיח את עצמו בתוך כך כטוב יותר מכל אומה צעירה במצוקה דומה. היהודים הציבו דוגמה חסרת תקדים של סולידאריות, עזרה הדדית, והקרבה שהעולם עדיין אינו מודע אליה וכך זה מוסיף להיות כיוון שהרדיפות עוד נמשכות. ומעבר לכך, במקרים  אין ספור הם גילו פעם אחר פעם אומץ לב הרואי בסבל וגבורה בפני המוות, ואצילות בפני מצוקה והרס, באופן אשר מותיר אותנו, הלא-יהודים הצופים מהצד, נכלמים. ועכשיו אני אמור לענות לאותו יהודי קשיש ומכובד, בעל הכוונות הטובות, למנוע ממנו סוג של שביעות רצון שביקש באורח אצילי, להציב את אמונתו ותבונתו הדתית האובייקטיבית לעומת זכותי כסופר וכמומחה בפסיכולוגיה, לעומת הפאתוס שלי כמאמין? ובנוסף לכך שאדחה ואאכזב אותו, גם אתנשא מעליו? לא יכולתי להביא עצמי לעשות זאת.  הדבר היה דורש מידה של ביטחון ואמונה בעצמי ובערך עבודתי שכבר אין לי היום. כתבתי לקורא מניו- יורק מכתב קצר בו הודעתי לו כי מילאתי את בקשתו. כתבתי הערה למו"ל בה דרשתי כי בעת פרסום מהדורה חדשה של "קורגאסט", יש למחוק את המילה "מפליא" בעמ' 154."

זהו הדין וחשבון שמסר הסה על חיבוטי נפשו. הוא פרסם אותו לראשונה בעיתון  "Neue Zürcher Zeitung", בשנת 1948, עשר שנים לאחר ליל הבדולח, שלוש שנים לאחר סיום מלה"ע השנייה, כאשר גלי ההלם של מלחמת העולם השנייה ושל רצח-העם ביהודים עדיין זעזעו את אירופה.

הוידוי התיאולוגי ישיר וברור:  אותה בורות ואותה דעה קדומה שהותירו את האורח בספא, מלא פליאה, היו בעבר הבורות והדעה הקדומה של הסה עצמו. ואמנם, יוסף מילק, הביוגרף של הסה, אומר ש"קורגאסט" הוא "תיאור כמו-בדיוני המבוסס על שני ביקורים של הסה בבאדן", עיירת מרחצאות-מרפא בשוייץ, ב- 1923. גיבור הסיפור אף מכונה "האורח בספא, הסה."  הדעות הקדומות התיאולוגיות הן אלו שהסה עצמו, בנם של מיסיונרים, ינק מהסביבה הפרוטסטנטית של שנות נעוריו. ב-1970, בסמינר על מרטין בובר וליאו בק, סיכם אויגן את ההשקפות המקובלות של התיאולוגיה הפרוטסטנטית לגבי היהדות, לפיהן היהדות היא מבשרת הנצרות ומשמשת כרקע וכניגוד המדגיש את מעלותיה של הנצרות.  לפי שיטה זו היהדות היא דת של צדק קפדני, ואילו הנצרות שופעת חמלה. היהדות היא שבטית ובדלנית, ואילו הנצרות היא הדת האוניברסאלית של כלל האנושות. יהדות היא דת של חוק – נצרות של חסד.   אויגן אף נתן לנו, תלמידיו,את תקציר של ספרו של אדולף הרנאק, "תמצית הנצרות", המבוסס על הרצאות שנתן הרנאק ב-1899 באוניברסיטת ברלין. לספר זה מכוונת האפולוגיה של ליאו בק, "תמצית היהדות" כתגובת נגד. המחאה של גוגנהיים ינקה מאותו מקור של ויכוח יהודי-נוצרי, מטיעונים של הוגי- דעות יהודים ליברליים, לפיהם תורת המוסר של ישו זהה לערכי המוסר של הרבנים, ושאובה מהם.  תחילתו של טיעון זה באברהם גייגר, שראה בישו פרושי ליברלי, והמשכובליאו בק, אשר מתעד את המקורות היהודיים של תורת ישו במאמרו "הבשורה כתיעוד של האמונה היהודית". אויגן ממשיך טיעון זה בסדרה של שש הרצאות שנתן ב- 1955-56 בבית הכנסת "רודף שלום" בניו-יורק תחת הכותרת "הברית החדשה ומקורותיה היהודיים". הסה, בקראו שוב את הרומן שלו ממרחק של עשרים וחמש שנים, מכיר בטעותו ובסיבות לה.

אולם הוא מהסס לתקן את הטעות שבה הודה. יצירת אמנות, משנשלמה, יש לה שלימות משלה.  יצירה ספרותית, הוא מטעים, מדברת בקולו של הסופר ברגע מסוים, ואינה מתיימרת למסור אמת נצחית. הסה מתאר את עצמו כ"תועה" וכמחפש דרך, ולא כסמכות אשר לה הזכות לפסוק מכוח מעמדה. כתב-הוויתור שלו מזכיר את הוויכוח הישן שבין השירה לבין הפילוסופיה, אשר שורשיו מגיעים הרחק לאחור, עד ל"מדינה" של אפלטון. בדברו על ציור ועל שירה הוא מביע את עמדתו לפיה האמנות והיצירה אינן יכולות ואף אינן אמורות לשאוף לאמת הנצחית דוגמת הפילוסופיה. אמנות היא חיקויה של המציאות, והמציאות אינה אלא בבואה של האמת. יצירה ספרותית אינה דבר יציב, ואין בדעתו של הסה לכפות עקביות במקום שאינה נדרשת.

אלא שהסה כתב את "קורגאסט" לפני רצח העם היהודי באירופה וענה לאדון הקשיש מניו-יורק לאחר מכן, ב-1948. הוא מהסס אם להסתמך או להתחבא מאחורי עיקרון זה של יושרה אמנותית, בהטילו ספק בכך שהמכותב הקשיש שלו מניו יורק, יבין או יסכים עמו. בהבינו שסירוב לחזור בו ממה שהוא מכיר עתה כהטלת דופי בדת היהודית רק יוסיף על הפגיעה, הוא מסכים למחוק את המילה "מפליא".  ואכן, אם נשווה את הטקסט של "קורגאסט" כפי שהוא מופיע באוסף כתביו של הסה אשר פורסמו ב-1970, כרך 7, עמ' 105, עם המהדורות המוקדמות יותר של הספר אשר הופיעו לפני המלחמה, נמצא שהמילה המעליבה "מפליא",(“erstaunlicherweise”) אכן נעלמה. ההתבטאות המעליבה של האורח בספא צומצמה להערה שולית: "דרך אגב" הציווי לאהוב את רעך כמוך נמצא "כבר" בברית הישנה. האורח בספא כבר אינו מתפלא למצוא אותו שם.

אך מהו בעצם לב העניין? האם אין משהו מטריד בנסיגתו של הסה? ניתן לשאול בצדק: איזו תגובה היא המתנשאת יותר?  הסה יכול היה בהחלט לעמוד על עיקרון היושרה האמנותית. הוא יכול היה לצטט את המטפורה של היינריך היינה:  "לאחר שהחץ נורה ממיתר הקשת הוא כבר אינו שייך לַקַּשָת, והמילה אינה שייכת לאומרה לאחר שעזבה את שפתיו, ובודאי לאחר שפורסמה בדפוס."  הוא יכול היה לצרף להסבר זה התנצלות על שהשמיץ פעם את היהדות. האם אין התגובה שהסה נתן ואף פרסם עוד יותר מתנשאת? תחילה הוא מציע פתרון קל לבעיה בנימוק של "עניין עקרוני", ואז הוא דוחה אותו: קודם כל, ללא ספק, מפאת חוסר הוודאות שלו עצמו, אך בעיקר מכיוון שאינו רוצה להכביד על קורבן של רדיפות הנאצים. יתרה מזאת, אותו אדון קשיש מניו-יורק, " מהגר, יהודי אדוק ובן תרבות, איש אלמוני, אחד מאותו המון של אנשים ראויים שגרמניה הקיאה מתוכה ", עוצב בחיבור של הסה כ"טיפוס" אופייני, עוצב כדמות ספרותית, כמו בני משפחת אנדרנך הדמיונית ברומן של שפייר, יצירה של ספרות-גולה המתרחשת בברלין של הקיסרות הגרמנית. האין זה מתנשא עוד יותר להצהיר שהמכותב היהודי, בגלל סבלו, אולי פשוט אינו מסוגל להבין את עמדתו של סופר רגיש במיוחד?

הסה כמובן לא הכיר את זיגפריד גוגנהיים, שנולד ב-12 לאוקטובר 1873 ונפטר בחצות של ה-30 בינואר 1961, כפי שתיעד אויגן בחוברת שגוגנהיים נתן לו. כשהגיע גוגנהיים לגיל שמונים ב-1953, נשא אויגן נאום לכבודו שפורסם אחר-כך בעלון של קהילת בית הכנסת "הבונים":  גוגנהיים, עורך-דין במקצועו, היה צאצא למשפחה שחיה בוורמייזא-על-הריין (Worms) מאז המאה ה-16, והקים את ביתו באופנבך ב-1901. לפי תיאור דיוקנו בידי אויגן הוא היה "בונה" (“ein bauender Mensch”) כוח מניע בקהילה היהודית באופנבך ובאגודה ל"חכמת ישראל" (Wissenschaft des Judentums), ידידם של מרטין בובר, של ליאו בק ושל מלומדים מכובדים אחרים וכן של רבנים ליברלים בגרמניה, ומאוחר יותר יוצאי-גרמניה כמו מקס דינמן, צזר זליגמן ואויגן טויבלר. "ספר האורחים שלו לבדו", כתב אויגן, "הוא מסמך של היסטוריה אינטלקטואלית." היה זה אותו זיגפריד גוגנהיים אשר כתב להרמן הסה בפברואר 1948וכבקי בתרבות חליפת-המכתבים ההולכת ונעלמת בימינו, הכין עותקים כתובים בכתב-יד של התכתבויותיו, אותם גיליתי בין ניירותיו בארכיון של מכון ליאו בק, הגנזך של מורשת יהדות גרמניה בניו יורק. במכתב התלונה שלו מפברואר 1948 מעתיק גוגנהיים את הקטע המעליב ב"קורגאסט", ושואל:  "מפליא??".  הוא מפנה את הסה לשני טקסטים, הקטע במתי פרק כב' שבו ישו נתבע להצביע על הציווי החשוב ביותר בתורה, וישו מציין שניים:  הראשון – לאהוב את אלוהים, והשני – "ואהבת לרעך כמוך." גוגנהיים מצטט את הקטע ממתי בתרגומו של לותר, ולמען הסר ספק הוא מביא את הפסוק מ'ויקרא' יט', הן במקורו העברי והן בתרגומו של מרטין בובר. "אני מעדיף שלא לדון", הוא מציין בסיום המכתב, "בהשפעה, בודאי שלא במזיד, שיכולה להיות למילה כמו 'מפליא', כשהיא באה מפיו של הרמן הסה ומועברת הלאה על ידי אחרים."

המאמר "המילה שנמחקה" לא היה תגובתו הראשונה של הסה. התגובה הראשונה הייתה גלויה שנשלחה מציריך ב-18 בפברואר, אישור קבלה זלזלני: "תיקוניך לספר שכתבתי לפני כ-26 שנה הגיעו באיחור מה. כאשר כתבתי את הספר, בזמן שהותי בספא, לא היו בהישג ידי ספרי עיון תיאולוגיים או פילולוגיים כלשהם. אין בספר ולו שורה אחת המתיימרת להיות או להישאר נכונה. אני יכול רק להודות לך על הנקודות שהבאת לתשומת לבי." הסה מוסיף תירוץ, שבאותה עת הכיר את בובר רק דרך סיפורי החסידים שלו, ושידידותם האישית התפתחה מאוחר יותר. גוגנהיים לא היה שבע רצון. בחודש מרץ כתב שוב להסה: "אינני רוצה להיראות טרחן, אבל מה שהניע אותי לכתוב אליך הוא עניין רציני מאוד…  קראתי את רוב יצירותיך – החל ב"קמנציד" – אך פסחתי על "קורגאסט" ועל "נירנברג רייזה". זאת הסיבה לכך שהצעתי הגיעה באיחור כה רב, אך לא עד כדי כך באיחור, שלא ניתן עוד לשנות את המילה האחת – "מפליא" ואז הוא מוסיף מילה של תוכחה להסה, מעין הפנייה דרשנית להבעת החרטה שבתורת היהדות. כמציע דרך נסיגה, הוא גם מעלה את ההשערה שהסה כנראה אינו מודע למידת ההשפעה שעלולה להיות למילה "מפליא" על אלה שאולי אינם חפצים בשלום היהודים. כפליט יהודי מגרמניה בניו- יורק של 1948, גוגנהיים חש עצמו פגיע. מכתבו השני אכן יכול להיראות טרחני. ואמנם המכתב העסיק את הסה ואת אשתו, כל אחד מהם לחוד, במשך שעה.  בחודש מאי, כאשר הסהכתב לגוגנהיים שנית, הוא מצרף למכתב עותק של מאמרו "המילה שנמחקה". ההתכתבות ביניהם סיפקה להסה הזדמנות "לפרסם משהו בעיתונות, אשר כווידוי פרו-שמי, יכול להועיל בימים אלה." ביוני כתב גוגנהיים להסה פעם נוספת, כדי להודות לו על "המילה שנמחקה".  אך שביעות רצונו לא היתה שלמה. "שמחתי יכולה הייתה להיות גדולה עוד יותר, אילו מחקת את המילה לא מתוך יראת כבוד לבקשתו ולהצעתו של יהודי זקן, אלא על פי המתבקש מעצם העניין. אני מבין היטב את הקונפליקט שלך בין יושרה אישית לבין עובדה היסטורית אובייקטיבית." הסה ממעיט בערכו של האדון הקשיש באמריקה. גוגנהיים חש שמתנשאים כלפיו. הוא לא מסתיר מהסה את רוגזו, אולם מסיים את מכתבו בנימה של הומור עצמי. הוא מצרף העתק של מאמר שפרסם על רודולף קוך, אמן הקליגרפיה, וכותב:  "בדרך זו תוכל לקבל תמונה מלאה יותר על האדם המענה אותך."

לאחר שגיליתי את "המילה שנמחקה" בחנות ספרים בגרמניה, שלחתי העתק של המאמר לאויגן. הנה תגובתו, נזיפה חריפה שנשלחה ב-1993 לידידו הוותיק הסה: הרבה תודות על "המילה שנמחקה"… אפשר לומר על כך הרבה מאוד. מה ש"מפליא" הוא שה"ה לא שם לב להתייחסות ל'ויקרא יט' 18' בתנ"ך שבתרגום לותר, כשהוא עוד התגורר בבית הוריו. גם "מפליא" שהוא מדבר פעמיים על "יהודי אדוק", שאותו מעולם לא פגש. האם ביקש לכפר בכך על מה שהחמיץ לפנים? נעלם מעיניו שמשמעות הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" אינה אמורה להיות "כמוך" (כ"כמו אוהבך את עצמך"), אלא – "כמוך" (שהוא כמוך, דומה לך), כפי שידידו בובר תרגם נכונה.  אהבה-עצמית שייכת לספרי הפסיכופתולוגיה, כפי שהמקבילה היוונית מתארת די צורך." כדי להביע את הכרת תודתו על "המילה שנמחקה", ד"ר ג. שלח למאסטר הסה את המהדורה הראשונה של "הגדת אופנבך" שאותה הציל. הסה השיב שאין לו כל צורך בה, ושאל אם להחזירה או להעבירה למישהו אחר. לא הייתה זו התנהגות נאותה, במיוחד מאחר שאשתו של הסה, נינון, היתה בתו של נשיא הקהילה [היהודית] בטשרנוביץ, איש בשם אאוסלנדר. אויגן חותם את מכתבו אלי במשפט של יובנאליס: "קשה שלא לכתוב סאטירה!" וכך הוסיף עוד הערה  על הפסוק שבמחלוקת (ויקרא יט'):
לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ

אויגן לימד את תלמידיו שהמילה רֵעֲךָ, אשר מתורגמת תמיד כ"שכנך", מובנה המקורי הוא "האחר, הזולת", או החבר שלך. יתרה מזאת, הוא אמר פעם שהמורה שלו, ברטולד איינשטיין, בן דודו של אלברט והרב המחוזי בעיירה לנדאו, לימד ש"רֵעַ" מובנו – "האחר", בין אם "האחר" הוא אדם או יקום בכלל. היה זה גם ברטולד איינשטיין אשר לדברי אויגן נהג להזהיר :  “Auf der Kanzel ist man nicht in der Studierstube.” ("על בימת המטיף, אינך בחדר עבודתך".)  באמנות הדרשה ישנן חירויות שעליהן כחוקר עליך לוותר. אכן, בדיקה במילונים המקובלים של השפה העברית, מעלה שהסבר זה על מקור המילה רֵעַ שייך יותר לאמנות הדרשה מאשר לבלשנות, שהמילה "רֵעַ", כמו מילים קרובות לה בשפות שמיות אחרות, פירושה "בן לוויה, עמית או חבר", ורק במובן זה ה"אחר". בנוסף, מראה המחקר שאין תשובה החלטית לשאלה אם משמעות הפסוק היא לאהוב את רעך כשם שאתה אוהב את עצמך וכך ברוב התרגומים, או "שהוא כמוך", כמו בתרגומו של בובר. נדמה שמכתבו של אויגן שייך יותר לבימת המטיף מאשר לחדר העבודה. במכתבו להסה כותב אויגן גם על עקרון התקבולת בין חלקי הפסוק התנ"כי, שמחייב כנראה לפרש את "רֵעֲךָ" – "האחר" – כמקביל ל"בני עמך".  "אם נאהב זאת או לא", הוא רומז, הטווח המקורי של ציווי זה היה אם כן פחות מאוניברסאלי, קביעה שנגדה טען הרמן כהן במאמרו על האהבה לרעך.  בעוד שפסוק זה נשאר תלוי בדו-משמעותו, פסוק אחר בהמשך הפרק נראה כפותר את הבעיה: הציווי "לאהוב את האחר" גם חובק את "הַגֵּר הַגָּר אִיתְּכֶם", יש לנהוג בו כבאזרח: "ואהבת לו כמוך" אבל זהו פסוק אחר, לא הפסוק שהוכתר ע"י האורח בספא בתור "הדבר החכם ביותר שנאמר אי פעם."  

הערה ביבליוגראפית:  מכתבים וחומר ארכיוני, וכן "Das gestrichene Wort" ("המילה שנמחקה") תורגמו מגרמנית לאנגלית ע"י מחבר המאמר. המאמר "Das gestrichene Wort"  נלקח מאוסף המכתבים של הרמן הסה,
Briefe an Freunde: Rundbriefe 1946-1962
© Suhrkamp Verlag Frankfurt am Main, 1977 ותורגם ברשות ההוצאה.
המקור האנגלי ”The Deleted Word: Implications of an Altered Text by Hermann Hesse” יצא לאור לראשונה ב New England Review, כרך 25:3, עמ' 104-112.

המחבר הקדיש את המאמר לזכרו של מורהו אויגן קולמן (1915 – 2002). הוא מודה לשיר אגוזי על עבודת התרגום, לששונה יובל ולשחר פינברג על סיוען.

המחבר, פרופסור רוברט שמואל שיין, יליד ארה"ב (1951) בעל תואר בפילוסופיה מאוניברסיטת פרייבורג, גרמניה ותואר דוקטור מהסמינר התיאולוגי-יהודי בניו-יורק, מחברו של ספר הגות על מחשבת היהדות של מקס וינר שהיה ממוריו של ליאו בק בברלין, מרצה כיום ללימודי יהדות במידלבורי-קולג' שבוורמונט.

מתוך ה- MB יקינתון – נובמבר 2008, חשון תשס"ט, גיליון מס' 228.

ביטאון ה-"MB יקינתון", בעריכת מיכה לימור, מופץ אחת ל 6 – 7 שבועות לחברים ולמנויים . לקבלת עותק לדוגמה הרשמו באמצעות "צור קשר" באתר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *