המסלול לדמוקטטורה/ מיכה לימור

פורסם בתאריך: 17-07-2017

סוגיה שחוזרת ונדונה אצלנו בימים אלה בחוגים רבים ורחבים: האם אנו מידרדרים לתאוקרטיה? (תאוקרטיה – שלטון האל המיוצג על-ידי אלה המתיימרים לייצגו ולפרש את חוקיו). האם אנו מידרדרים למשטר אוטוריטרי? (אוטוריטרי קרי משטר סמכותני, ריכוזי, המתנכר לקבוצות מיעוטים מזה ולרוב הדומם מזה). מלים אחרות: האם באמת, כתחזיתם הקודרת של רבים, אנו מזדחלים באיטיות אך בעקביות, ממשטר דמוקרטי על-פי הגדרתו המערבית, המודרנית, לדמוקטטורה, משמע דפוס משילות סמכותנית על סף הדיקטטורית נוסח כמה ממדינות המזרח התיכון ואסיה? רמזים מטרידים בעניין זה נובטים במרחב הציבורי שלנו חדשות לבקרים. דוגמא מובהקת היא מעורבותו המעמיקה והולכת של הממסד הפוליטי שלנו בפרקטיקה הדתית. למשל סיפור החלטות הממשלה בנושא התפילות בכותל. למשל החקיקה הממשלתית בנושא הגיורים. ההיסטוריוגרפיה של תולדות המדינה מלמדת כי מאז קומה של המדינה התמודדה החברה הישראלית עם מעורבות פוליטית בחיי הדת והאמונה של האזרחים, אולם דומה כי תדירות ה"הנחתות" והיקף חדירתן למרקם החברתי הולכת וגדלה, הולכת ומתרחבת. זה באשר לתאוקרטיה. ובאשר לאוטוריטה, גם כאן הסימנים מדאיגים. אחד הסימנים המובהקים לכיסופי הסמכותנות של הממסד הפוליטי הוא הדיון בחופש הביטוי. כלל ידוע ואוניברסלי אומר כי מי שנכסף להנהיג ממשל סמכותני, סמי-דיקטטורי, שולח ידו תחילה בתקשורת ההמונים (ראה התמורות בטורקיה). שכן החופש המוחלט להזרים דעות ומידע רלוונטי וחשוב לציבור מאיים על החופש של הממשל לעשות בציבור ככל העולה על רוחו. ביקורת חופשית מערערת על הסמכותנות השרירותית. הביקורת החופשית דורשת הסברים וגובה תשלום מחיר, לעתים כבד, על "פשלות" מנהיגותיות. האם חקיקות היתר בתחום התקשורת שנחתו עלינו בשנה האחרונה אינן מרמזות על מאוויי סמכותיות יתירה של הממסד הפוליטי? גם מערכת משפט, עצמאית ממגע ידיה הגסות של הרשות המבצעת ושל הממסד הפוליטי, כזאת הנשענת על ערכי כבוד האדם וחירותו, על שוויונו המלא של כל אזרח בפני החוק, בלא הבדלי דת גזע או מין (כלשון מגילת העצמאות), גם מערכת משפטית כזאת (כפי שהוקמה בישראל על-ידי משפטנים יקים) עלולה לסכל את תאוות הסמכותנות המופרזת של הממשל. מרגע שנולדת יוזמה להצר את צעדיה של הרשות השופטת ולהגדיל את השפעתה הנוגסת של הרשות המבצעת בתוך קרבי הרשות השופטת, נטמן הזרע של המשטר הסמכותני, האוטוריטרי. וגם זה מתרחש בימים אלה לנגד עינינו. (ראו העימות מי ימנה שופטים ואיך).

אלה אם כן הרמזים, אם תרצו הסימנים המטרידים, שיכולים לתת אינדיקציה לגבי סוגיית "השתלבותנו במרחב" מבחינת הדמוקרטיה הישראלית. סוגיית התפוררותה של הדמוקרטיה והכיסופים המתעוררים לדמוקטטורות מעסיקה למעשה לא רק את הדמוקרטיות והסמי-דמוקרטיות במזרח התיכון ובאסיה. גם באירופה ובארה"ב בוקעים קולות כאלה המערערים על הסדר הקיים ומתלווים לתופעת הטרור, בעיקר האסלאמי אך לא רק אסלאמי, המקיף חברות ואוכלוסיות. וכרבים בחברה שלנו אני תוהה בחשש מסוים: האם נוכל להמשיך עוד זמן רב ולאחוז בתואר 'מדינה יהודית ודמוקרטית'? נראה שזה עדיין רצון הרוב בחברה הישראלית על גווניה השונים וכנגד כל איום או סכנה לרצון זה יש לזעוק. אסור לשתוק.

מאמר מערכת בגיליון החדש של כתב העת "קהילתון", ביטאונו של ארגון צאצאי היקים בחיפה "פסגות-כרמל" (ארגון עולי מרכז-אירופה)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *