המסע‭ ‬מברלין‭ ‬לנהריה‭ ‬דרך‭ ‬קניה/ מוריס – דוד בר -יוסף

המסע‭ ‬מברלין‭ ‬לנהריה‭ ‬דרך‭ ‬קניה/ מוריס – דוד בר -יוסף

פורסם בתאריך: 04-09-2019

פאולה ויוסף-מקס פאנטיל (Pantil) נישאו בברלין בשנת 1938. זמן קצר אחרי טקס-הנישואין, נפרדו מהוריהם והצליחו לברוח מברלין, הודות לעסקה שנרקמה ברגע האחרון בין ממשלת בריטניה לבין השלטון הגרמני, בעקבותיה הותר לקבוצה של כ-30 יהודים לעזוב את מולדתם ולעבור לאנגליה. 

מברלין לחווה חקלאית באפריקה

הזוג הצעיר עשה דרכו בחברת יהודים נוספים, רובם ככולם רווקים צעירים, ללונדון ושם שהתה הקבוצה במשך כשבועיים ימים, לצורך קבלת 'הכשרה חקלאית' מזורזת שעם סיומה עלו על ספינה שהפליגה מדרום-אנגליה לעבר הים-התיכון ומשם דרך תעלת-סואץ ועדן, בואכה מזרח-אפריקה. מקץ כשלושה שבועות של מסע מטלטל בים הגיעה הקבוצה לנמל  מומבסה בקניה, ממנה המשיכה ברכבת עד בואה לעיר  הבירה ניירובי. כך החל הפרק החדש בחייהם של פאולה ויוסף. קניה הייתה נתונה אז תחת חסות (מנדט) של הכתר-הבריטי. לאחר שהות קצרה בניירובי, בה זכו לקבלת-פנים חמה על-ידי פעילי וועד הקהילה היהודית, המשיכו שוב בדרכם ברכבת לצפון-מערב קניה, לעיירה קיטאלה, תחנתם הראשונה ביבשת-השחורה. כמו שאר חברי הקבוצה שהגיעה מברלין, זכה גם הזוג הצעיר, שבקושי רב התגבר על הלם-התרבות נוכח המפגש המפחיד והמטלטל עם אוכלוסייה מקומית שמעולם לא ראו כמוה, בעבודה של ניהול חווה-חקלאית בבעלות חוואי בריטי. הלה הדריך אותם בצעדיהם הראשונים בחווה שהועמדה לרשותם, במטרה שיגיעו לעצמאות ויצליחו לנהל את המשק הגדול, בדרך לניהול חוות גדולות יותר ברחבי קניה. מכורך הנסיבות ועומס העבודה הלא מוכרת נאלצו  בני הזוג להתרגל חיש קל לחייהם החדשים, הרחק מברלין התוססת והמתורבתת ולהשתלב במרחב הפראי של מזרח-אפריקה, בחברת פועלים משבט הקיקויו מבלי לדעת השפה הסוואהלית השגורה בפי המקומיים. ניכר היה שהתמודדו איכשהו בהצלחה עם המעבר החד ועם המציאות המוזרה שאפפה אותם ולצד הישגים מרשימים בפיתוח החווה-החקלאית החליטו גם כי הגיע הזמן להרחיב את המשפחה וכך נולד ב-29 בספטמבר 1940 הבן הבכור יוסף טומי. במשך השנים הבאות הצליחו בני הזוג בניהול החווה-החקלאית ובהמשך קיבלו לידיהם את ניהולן של עוד שתי חוות דומות באזור, עד שלבסוף רכשו לעצמם, הודות להלוואה נדיבה של הבנקים והשלטון הבריטי, חווה גדולה סמוך מאוד לעיירה  נאקורו. שם נולדתי ב-16 באוגוסט 1952.

מנאקורו לחיפה

מרבית שנותיו של אחי הבכור טומי עברו עליו בפנימיות בניירובי הרחוקה ואילו אני גדלתי לבדי בחווה הענקית. הילדים היחידים עמם באתי במגע, היו ילדי מאתיים וחמישים הפועלים שעבדו בחווה והתגוררו בכפר-מגורים שלהם. כך עברה עלי ילדות מאושרת, בעיקר הודות לחברת חיות-הבר ששוטטו סביב לבית שלנו. בנאקורו התגבשה קהילה יהודית פעילה ותוססת שהתכנסה בשבתות, חגים, מועדים וחתונות בבית-הכנסת שהקימו חבריה. בהדרגה הפכה להיות הקהילה הגדולה ביותר בקניה, אחרי קהילת יהודי ניירובי. שני ספרי-תורה נתרמו לבית-הכנסת ולימים הוקם גם בית-עלמין יהודי ובטבורו אנדרטה, הנושאת שמותיהם של קורבנות השואה ממשפחות יהודי קניה. אותה עת כלל לא הייתי מודע למתרחש מחוץ לגדרות החווה שלנו. רק כאשר מלאו לי שמונה שנים, נקלעתי בבת-אחת למה שהתברר לי לימים כמרד ה"מאו-מאו" שבמהלכו ביקשו תושבי קניה לגרש מארצם את הכובש הבריטי האכזר. באחד הלילות, זמן קצר מאוד טרם הותקפה החווה שלנו בידי המורדים, עלה בידינו לנוס על נפשנו, הודות למידע-מוקדם שלחש ה'בוי' (שרת הבית) שעבד בביתנו על אוזנו של אבי בדבר ההתקפה הצפויה. ברחנו בלילה והגענו בדרך-לא-דרך לניירובי. משם חזרנו, מקץ 20 שנה לנמל  מומבסה להפליג ממנה על סיפון ספינה לנפולי באיטליה ומשם בחודש ינואר 1960 לנמל חיפה.

בחזרה לסביבה יקית

עבור הוריי הייתה זאת העקירה השנייה שחוו ואילו לי ולאחי היה זה מעבר מגן-עדן לארץ זרה ונוכרייה שלא מיהרה לקלוט אותנו. לאחר פגישה מרגשת עם שארית הפליטה של המשפחה מצד אמי (משפחת אבי נספתה ברובה בשואה ואחרים נמלטו לארה"ב ודרום-אמריקה), עברנו להתגורר באופן טבעי בעיר 'היקים' נהריה. מרבית יהודי קניה התפזרו לכל עבר, עם קבלת העצמאות של קניה, חלקם הגיע לאוסטרליה, אחרים לאנגליה ודרום-אפריקה ורק בודדים הגיעו יחד אתנו לישראל. מאחר שהייתי צעיר לימים, הצלחתי להסתגל מהר למדי לחיים בישראל ואפילו החלפתי את שמי לדוד, אות וסימן לשאיפה שהייתה לי להיות 'צבר' לכל דבר. מרבית אורחות החיים שלנו בשכונת 'רסקו' בנהריה, התנהלו כאילו חזרו הוריי לברלין. השפה הגרמנית שגורה הייתה בפי כל, העיתון הגרמני 'ידיעות חדשות' עבר מבית לבית, הבילויים בבתי-הקפה במרכז העיר, 'טוטי-פרוטי', 'פינגווין', הספר 'שפיצבלאו' ועוד ועוד סימני-דרך 'יקים', הקלו גם על הוריי את מסע-הקליטה השני שחוו בתוך פחות מ-20 שנה. אלא שאבי, מקס, החזיק מעמד רק 4 שנים והלך לבית-עולמו בשנת 1964. הוא נטמן בבית-העלמין של נהריה. אחי  טומי התחתן, נולדו לו שני ילדים והמשיך בחייו בעיר חיפה, עד שנפטר בטרם עת בשנת 2018. אימא פאולה שרדה עד 1984 והלכה לבית-עולמה בזיכרון-יעקב, מקום מגוריי. 

סיפורה של קניה – הטלטלה והזעזוע

מעולם לא נתתי את דעתי על שנותיי בקניה ועל אשר התחולל בה באמת, עד שלפני שנים אחדות החלטתי לתעד את קורות יהודי-קניה וכתוצאה ממחקר מעמיק שעלה בידי לבצע, נחרדתי לגלות כי במהלך ילדותי בנאקורו ביצעו הבריטים פשעים נוראים נגד האנושות, הקימו בקניה מחנות-ריכוז, בהם עונו ונרצחו עשרות אלפים מתושבי קניה שהיו חשודים בהשתייכות לתנועת ה"מאו –מאו", עסקו באונס ברוטלי של נשים, בהרעבה המונית ובהתעללות ברברית בעצורים במחנות הללו. ככל שנברתי וחקרתי בנושא הזה גבר הזעזוע שאחז בי, במיוחד נוכח קריאת עדויות של ניצולים ממחנות-הריכוז, אבל בעיקר על רקע העובדה שאיש מהפושעים הבריטים מעולם לא הועמד-לדין על מעשיו! על רקע זה גמלה בליבי ההחלטה לכתוב את הספר 'קניה אהובתי' ובו תולדות משפחת יוסף מברלין ומקניה ובמרכזו דברי ימי הקהילה היהודית בקניה והפשעים הנוראים של נציגי 'הוד מלכותה' במזרח-אפריקה. 'קניה אהובתי' נמצא בשלבי עריכה אחרונים וצפוי לראות-אור בקרוב. 

לתגובות:  David_Kramim@Walla.Co.Il

הכתבה פורסמה ב "קהילתון" יולי / אוגוסט 2019
כתב העת בעריכת מיכה לימור

דוד בר יוסף 

אפריקנים מהמחתרת מאו מאו בקניה

מנהיג מחתרת המאו-מאו בקניה ג'ומו קנייטה שהיה לנשיאה הראשון הבסת הבריטים

שוטרי המנדט הבריטי בקניה לוכדים אנשי מחתרת המאו-מאו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *