הני (חנה) אולמן (1908-2002)/ יונתן אולמן ומנדי הראל

הני (חנה) אולמן (1908-2002)/ יונתן אולמן ומנדי הראל

פורסם בתאריך: 26-02-2019

הני אולמן לבית ריש נולדה להרמן ריש (רופא שיניים) ולפאולה לבית רוטשטיין, בפוזן שבפרוסיה, בשנת 1908. בהיותה בת 10, עם מעבר העיר לפולין העצמאית, עקרה משפחת ריש עם רבים מיהודי פוזן לברלין. בבית הוריה קיבלה הני חינוך יהודי אורתודוכסי בדרך של תנועת "המזרחי", והיא הקפידה על שמירת שבת וכשרות כל חייה.

הני, שהשתייכה לתנועת "כחול לבן" הציונית, סיימה בהצטיינות סמינר לגננות ומורות, והחלה להתמחות במעון הילדים "אהבה" של הקהילה היהודית בברלין. כאן טיפלה ביתומים ובילדיהן של נשים יהודיות מזרח אירופיות שנקלעו לברלין. כאן גם זכתה הני להיות תלמידתה של המנהלת ביאטה ברגר, אשר לקחה אותה תחת חסותה, והועידה אותה לתפקידי ניהול. במעון הקפידו על כללי היגיינה מחמירים משום שהאמינו, כי ניקיון יסודי חיוני לגידול ילדים בריאים יותר, ולקשר עם אמהות הילדים ניתנה חשיבות משנית.

הני נישאה למנחם-ארנסט אולמן, סטודנט ציוני שהיה איש תחזוקה ב"אהבה", ולימד שם מלאכה, עד שסיים את לימודיו בהנדסת מכונות והיה למהנדס. בשנת 1930 עלתה עמו לארץ ישראל. הני וארנסט היו נשואים 50 שנים, ונולדו להם שלושה ילדים: דן, רעיה ויונתן.

מנהלת מוסד" אהבה" בקרית ביאליק

חמש שנים עבדה הני בכל עבודה מזדמנת, וחזרה ל"אהבה" כאשר התבשרה כי ביאטה ברגר, מנהלת "אהבה", עומדת לעלות עם חניכיה לארץ ישראל. בארץ נקלט המוסד תחילה בנוה שאנן בחיפה, ולאחר שנתיים, הוקם המוסד ע"י ביאטה  ברגר בסיועה של הני, בקו התפר שבין כפר ביאליק לקרית ביאליק, שם ממוקם כפר הנוער "אהבה" עד היום.

מוסד "אהבה" עבד בשיתוף פעולה עם "עליית הנוער", ובראשית דרכו קלט ילדים ממזרח אירופה, ניצולי שואה ויתומים, שהוריהם נרצחו לנגד עיניהם. בשנים שלאחר מכן נקלטו במוסד גם ילדים ממשפחות מצוקה, שסבלו מהזנחה ולא טופלו כהלכה.    

הני הייתה מנהלת משק הבית במוסד, ואחרי מלחמת העולם השניה מונתה לסגניתו של המנהל, יוסף ישובי. בשנת 1952, יצאה ללמוד פסיכותרפיה בסמינר בשוויץ, כדי לתת מענה למצוקותיהם של ילדים שסבלו מהפרעות בשל ילדותם הקשה. עם שובה התמנתה למנהלת מוסד "אהבה".

15 שנים ניהלה הני אולמן את מוסד "אהבה" במסירות אין קץ ובמרץ רב. היא יצרה במוסד אווירה חמה, כמתחייב משם הפנימיה. כפי שנהגו קודמיה, ביאטה ברגר ויוסף ישובי, גם הני דאגה לשמירת המסורת היהודית, ולשם כך גייסה רבנים קונסרבטיבים מארה"ב, אשר הכניסו לפנימיה נופך דתי  קל, אירגנו תפילות בחגים, ערכו קבלות שבת, וגולת הכותרת הייתה חגיגות בר-המצוה.

הני הקפידה מאד על השראת אווירה חגיגית בחגי ישראל –

בשבתות – הפכה את חדר האוכל לבית כנסת ובו ארון קודש, והרבנים ערכו תפילות שבת וקריאה בתורה, ובמוצאי-שבת הפך חדר האוכל לאולם קולנוע, בו הוקרנו סרטי ילדים בלווי דברי הסבר ע"י בני ברל.

בראש השנה – אירגנה תפילות בחדר האוכל, שהיו פתוחות גם לקהל הרחב מחוץ לפנימיה.

ביום כיפור – זכורה הארוחה המפסקת, הארוחה החגיגית לשבירת הצום, והעידוד לצום כבר מגיל צעיר.

בסוכות – הוקמה סוכה גדולה במרפסת חדר האוכל, וברחבת הכניסה, אותה קישטו החניכים.

בחנוכה – נהגה הני לשלוח את החניכים לפעילות מחוץ לפנימיה כדי להפתיעם עם מתנות. בשובם מהפעילות מצא כל ילד מתנות אישיות על מיטתו, והשמחה הייתה גדולה.

בפורים – נערכו פסטיבלי מסכות ותחפושות. זכורה במיוחד מסיבת פורים של אמצע שנות ה-60, שבה הני ושלוש עובדות נוספות התחפשו ללהקת "החיפושיות" הפופולרית, וזכו לתואר אבירות ממלכת אנגליה.

בפסח – בימיו של יוסף ישובי היה הוא זה שעורך את ליל הסדר, ויאמר לזכותו, כי עשה זאת נפלא. בימיה של הני ליל הסדר המסורתי נערך ע"י הרבנים של המוסד, שהבולט שבהם היה הרב הראשון, הרב אהרן זינגר. שיא ליל הסדר היה מציאת האפיקומן, ושירי ההגדה של פסח.

בחגים נהגה הני להזמין הורי חניכים כדי לחגוג את החג בצוותא.

בחופש הגדול יזמה הני חילופי קייטנות, כלומר: ילדי "אהבה" יוצאים לנפוש במקום אחר, והילדים משם מגיעים ל"אהבה". כך, למשל, התארחו החניכים בקיבוצים (משמר העמק, עין חרוד), ובפנימיות ('נוה טף' בקריה בת"א,' בית הילד' בהדר רמתיים, 'בני ברית' בירושלים, כפר הנוער 'בן-שמן', ופנימיית קרית יערים ).

עוד נציין, כי במוסד "אהבה" הייתה בריכת שחיה, היחידה בשעתה באיזור הקריות (בראשית שנות ה-60 הקימה מועצת קרית ביאליק בריכה על מגרש הכדורגל של אגודת הספורט קרית ביאליק, שגבל עם צידו הדרומי של בי"ס "אהבה"). בריכת המוסד שימשה את החניכים, חצי שעה לכל קבוצה. היא שימשה גם לטיפול בילדים נפגעי שיתוק ילדים של "איל"ן", ללימוד שחיה (במסגרת שיעורי התעמלות) של תלמידי בתי ספר אחרים בקריה, ולקייטנות חוץ בחופש הגדול.

בשנים 1959/60 חתמה הני על הסדר עם מפיקי הסרט "אקסודוס", וילדי "אהבה" השתתפו בצילומי הסרט בנצרת ובטירת הכרמל, לצידם של הבמאי, אוטו פרמינגר, והשחקנים המפורסמים פול ניומן, ג'ון דֶרֶק, אווה מרי-סנט, לי ג'יי קוב, סל מינאו, ואלכסנדרה סטיוראט. חוויה זו זכורה לילדים כמאורע מכונן עד עצם היום הזה [שם למדו כולם את המילה"אקשן"]. לעניין "אקסודוס" נוסיף, כי הני דרשה שצילומי הסרט לא יערכו בימי שבת, וזכור הויכוח הקולני בין הרב אהרן זינגר לבין הבמאי, אוטו פרמינגר, שניסה להפר את הסיכום עימו בנושא.

הני נהגה בצנעה וביושרה, ולא העמידה לרשותה חדר מנהל (או לשכת מנכ"ל). היה לה כסא עץ פשוט מעברו השני של שולחן מזכירתה, ומשם ניהלה את ענייני המזכירות והמינהלה. את הדיונים וישיבות הצוות ניהלה הני בתוך דירתה שבפנימיה.

מאחר והני התגוררה עם משפחתה בתוך הפנימיה (הייתה זמינה 24/7), היא הכירה כל חניך וחניך לפני ולפנים, ובהגיעו לסיום כתה ח',  ניתבה כל אחד למסלול המתאים לו, על פי כישוריו. היא שמרה על קשר עם החניכים שנים ארוכות לאחר עזיבתם, ולראיה, עם היוודע דבר חוליה, רבים באו לבקרה בבית-החולים בכפר סבא, ורבים יותר ליוו אותה בדרכה האחרונה בבית הקברות בכפר סבא.

מייסדת ביה"ס למטפלות ע"ש ביאטה ברגר ליד מוסד" אהבה"

בתחילת שנות ה-50, ייסדה הני את ביה"ס למטפלות ע"ש ביאטה ברגר ליד מוסד "אהבה". היה זה ביה"ס הראשון מסוגו בארץ להכשרת מטפלות (פרקטיקנטיות, כפי שנקראו ע"י הצוות והחניכים) לילדים במוסדות. המטפלות התגוררו בצריפים בתוך המוסד, ולמדו בשתי כיתות לימוד וחדר בישול. הלימודים נמשכו 3 שנים, והשנה השלישית הייתה שנת סטאג' במוסדות אחרים ברחבי הארץ.

במהלך שנות ה-60 גייסה הני תרומות מגרמניה, ועל חורבות הרפת הקימה בניין דו-קומתי, ששימש למגורי המטפלות ולכיתות לימוד. ביה"ס קיים גם היום, ונוספו בו מגמות לימוד בתחומי חינוך, עיצוב, קונדיטוריה וסיעוד.

מייסדת מוסד "נוה חנה" בקרית גת

עם צאתה לגמלאות (בשנת 1970 לערך), המשיכה הני בחתירתה לסייע לילדים במצוקה. את עבודת המזכירות של התכתבות עם משרדי ממשלה ועירית קרית גת, עשתה הני ללא משרד. היא נעזרה במזכירתה רבת השנים, ד"ר ברוריה ויינריב, וגייסה שני כתבנים: סידי בר בגרמנית, ומנדי הראל בעברית.

באמצעות עיזבון של ידידתה מברלין, חנה קפהן, שניהלה בי"ס יהודי לבנות, שהיה צמוד ל"אהבה" בברלין, ומתרומות שגייסה מידידיה בעיקר בגרמניה ובשוויץ, רכשה הני מספר בתים בודדים בשכונת גליקסון בקרית גת, גדרה אותם, וכך ייסדה את מוסד "נוה חנה".

בכל בית ב"נוה חנה" גרים הורים מאמצים (שהם למעשה המדריכים), ביחד עם קבוצת חניכים מצומצמת, ומעניקים חינוך משפחתי, תוך הסתייעות בפסיכולוגים. דוד וגר, מנהל "נוה חנה", אמר ברוחה של הני, כי המוסד אינו תחליף של מאה אחוזים להורים, אך נותן חיזוקים, ומותיר זכרונות יפים.

הני שימשה כיו"ר הנהלת "נוה חנה", ומתוקף תפקידה הקפידה להגיע לקרית גת פעם בשבוע, תמיד באוטובוס (מכפר סבא – שם שימשה כאם-בית של בית ההורים "ורה סלומונוס", כאשר כל לחצני המצוקה של הדיירים היו מחוברים לדירתה).

כיו"ר ההנהלה המשיכה הני ללוות את "נוה חנה" בצורה פעילה: היא אירגנה מתנדבים מגרמניה שעבדו במקום, יזמה מפגשים עם ילדי בית ספר בדואי ברהט, ויצאה למסעות רבים של התרמה למען המוסד. כדי למצוא תעסוקה למספר בוגרים מ"נוה חנה", וכדי לאתגר את הילדים הקימה במקום את מאפית "ילדודס". הני הצליחה להוציא רשיון עסק למאפיה לימודית, והמאפיה מצליחה מאד באיזור הדרום, בעיקר בייצור חלות איכותיות לשבת, ובעוגיות למיניהן.

ביום הולדתה ה-90 הגיעו ל"נוה חנה" גם נציגים מחו"ל, והיא קבלה מתנות כספיות בשווי של  107,000 ₪. עוד באותו ערב היא תרמה את הכסף לקרן מלגות לימודים לבוגרי "נוה חנה", ומינתה בו במקום מנהלים לקרן.

בשל עשייתה החינוכית רבת השנים, זכתה הני באות נשיא המדינה למתנדב לשנת תשמ"ז, וב-1998, בטקס מרגש בבית הכנסת ברחוב אוריינבורג שבברלין, הוענק לה "צלב השירות הפדרלי" מטעם נשיא גרמניה.

כשנשאלה אם הנסיעות והעבודה המאומצת בגיל 90 לא מעייפות אותה, השיבה: "לא באתי לעולם לנהל חיים נוחים".

לסיום, לגבי ראייתה רחוקת הטווח של הני, ודאגתה לפרט, נביא שתי דוגמאות:

א. כביש קרית חיים – קרית אתא

כזכור, הכביש לכפר ביאליק דרך רחוב אושה, הפריד בין מוסד "אהבה" לבין בי"ס "אהבה", והיווה סכנה בטיחותית לילדים, שחצו את הכביש מספר פעמים ביום. באחד המקרים נפגעה ילדה בשם מלכה ממכונית חולפת, ובעקבות האירוע ננקטו אמצעי בטיחות.

כבר בראשית שנות ה-60 פנתה הני למשרד התחבורה ולמע"צ (מחלקת עבודות ציבוריות), בדרישה לסגור את הכביש הזה, ולסלול כביש חלופי עוקף כפר ביאליק, מקרית חיים לכוון קרית אתא, אך דרישתה לא נענתה.

אולם חזונה התממש רק שנים רבות לאחר מכן, כאשר נסלל הכביש העוקף, שמתחבר כיום לכביש 22.

ב. ד"ר אריה גניבש (יליד 1938)

אריה היה יתום ניצול שואה, שהגיע למוסד "אהבה" מצרפת, בתום מלחמת העולם השניה, בהיותו בן 9. הוא סיים את שירותו בצה"ל כחובש, והשתוקק ללמוד רפואה, אך היה חסר אמצעים. הני הבטיחה לו שיהיה רופא. לשם כך קישרה בינו לבין משפחה אמידה משוויץ (גב' לוי), אשר מימנה לו את לימודי הרפואה בצרפת. כאשר שמע ד"ר גניבש, כי הני מאושפזת בבית החולים, הגיע מיד בטיסה מחו"ל כדי לבדוק את מצבה, ולמחרת שב לקנדה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *