הנרייטה נגד רחה – פרק שלישי (אחרון)/ מאת שרה בן ראובן

הנרייטה נגד רחה – פרק שלישי (אחרון)/ מאת שרה בן ראובן

המאבק על הבכורה

בשני הפרקים הראשונים סיפרנו על נעוריה של רחה פריאר ועל הרעיון שהגתה בראשית שנות השלושים בברלין לסייע לבני-נוער יהודים בהכשרה ובתעסוקה ולהעלותם מגרמניה לארץ-ישראל. כיצד נולדה התנועה הבת לתנועה הציונית היא עליית-הנוער וכיצד נתקלה פעילותה של רחה, בתחילת הדרך, בהתנגדותה של הנרייטה סאלד, מנהיגת "הדסה" וחברת ההנהלה הציונית בארץ. רחה המשיכה לפעול מברלין ולשלוח בני-נוער תוך סיכון עצמה חרף המכשולים שהציבו הנאצים וראשי הקהילה היהודית בגרמניה. כשחמקה מיד לאחר פרוץ מלה"ע השנייה (1940) מגרמניה ועלתה ארצה, גילתה כי בהשראתה של הנרייטה סאלד, הודחה מפעילות ומכול תפקיד בתנועה הציונית. המאבק על ההכרה בפועלה והמשך פעילותה בעליית הנוער נמשך גם בארץ.

רחה נגד משה קול

תגובתה המיידית של רחה להדחתה הייתה נסערת. היא הפכה עולמות והזעיקה לעזרתה את דוד בן-גוריון ואת חיים וייצמן. בהתערבותם, הוסכם לתת לה חדר בלשכת עליית הנוער, עם משכורת וטלפון, בתנאי שרגלה לא תדרוך בחדרים אחרים. נאסר עליה לפרסם מסמכים המוכיחים שהיא זו שהקימה את עליית הנוער, כדי לא להרגיז את סאלד הקשישה. המשכורת העלובה שהוקצבה לפריאר נותרה ללא שינוי במשך כעשרים שנה, ללא עדכונים ותוספות יוקר כמקובל בימים ההם, וכך נאלצה להתקיים בדוחק. נותרו לה שתי משימות עיקריות בחייה: השבת מעמדה שנגזל, ודאגה לילדי ישראל שנדחו והוזנחו על-ידי הוריהם. את כבודה האבוד ניסתה רחהלהשיב בפרסום ספרה "ישרש" ב-1953, שמונה שנים לאחר מותה של סאלד, ובתביעה המשפטית שניהלה ב-1954 נגד משה קול, יורשה של סאלד בתפקיד.

רחה השכיבה את הילדה לישון

את כבודם האבוד של ילדי ישראל העזובים השיבה פריאר במפעל חדש שהקימה בשנת 1943, וקראה לו בשם "המפעל להכשרת ילדי ישראל מייסודה של רחה פריאר". למודת ניסיון, דאגה להבטיח את זכויותיה בשלבה את שמה בשם המפעל בעודה בחיים. המפעל טיפל בילדים בגילים 11 עד 14, והיווה מעין שלב מוקדם לחטיבות החינוכיות של עליית הנוער. רחה העדיפה בתחילה לשלוח את הילדים לקיבוצים. הכוונה הייתה לא ליצור קבוצות נפרדות, אלא לקלוט את הילדים בכיתות יחד עם ילדי המשק. הקיבוצים הצעירים הסכימו להסדר זה כיוון שהכיתות בהם לא היו מלאות, והיה כדאי למלא אותן ולקבל את התשלום עבור הילדים. בשנים מאוחרות יותר הלך ופחת מספר הילדים שנקלטו בקיבוצים. לכן התעורר הצורך לבנות כפרי נוער עם "משפחתונים" – בתים בהם דרים 12 ילדים בגילאים שונים, שעליהם מופקדים אם בית ואב בית – רצוי בני זוג נשואים. ילדים רבים התחנכו במשפחות אומנות בישובים חקלאיים, בהם פגשו באם ואב מתפקדים ואוהבים. גדולתה של רחה הייתה בכך שידעה להתאים לכל ילד את המסגרת ההולמת אותו, ובמו ידיה הובילה אותו למקום שנועד לו. נוגעת ללב עדותה של ציונה פיורקו,בספר היובל למפעל הכשרת הילדים. היא אינה שוכחת כיצד השכיבה אותה רחה לישון בבית משפחת אלברט (יצהר) במושב כפר חיים. המפעל מוסיף להתקיים ולשגשג עד היום, בתמיכת משרד החינוך. רחה עמדה בראש המפעל עד יום מותה.

גם ראשי הציונות הגרמנית בגדו ברחה

כבר בשנים הראשונות לקיום הלשכה לעליית הנוער, טרחו הנרייטה סאלד ומקורביה לטשטש את תרומתה של פריאר בעזרת הפרסומים הרבים שיצאו לאור בהוצאת הספרים של עליית הנוער. הספר החשוב הראשון יצא לאור ב-1941 בעריכת ברכה חבס, לכבוד יום הולדתה ה-80 של סאלד ומלאות 7 שנים לעליית הנוער. אנשים רבים נתבקשו לתרום מאמרים לספר, אך פריאר לא הייתה ביניהם. את דברי ההקדשה בפתח הספר כתבו גיאורג לנדאואר (מראשי התנועה הציונית בגרמניה ובארץ וממקימי ארגון עולי גרמניה) וארתור רופין(יוצא גרמניה, מראשי התנועה הציונית ונציגה הבכיר ביותר בארץ מראשית המאה ה-20, אבי ההתיישבות העובדת), שנזהרו לא להזכיר את רחה כדי לא לפגוע ברגשות כלת השמחה. פרק שלם בספר הוקדש לחברת הנוער הראשונה שנקלטה ב-1934 (הוכנה והוכשרה בגרמניה על-ידי רחה) ונחשבה על-ידי ההיסטוריונים של המפעל כקבוצה הראשונה של עליית הנוער. היחיד שהזכיר את פריאר בספר היה ו. גרוס, במאמרו על קורות עליית הנוער. הוא סיפר בו על הקבוצה שנשלחה לבן-שמן ועל יסוד האגודה בברלין, אך הוסיף לדבוק בטענה כי הקבוצה שנשלחה לעין-חרוד הייתה הראשונה בעליית הנוער. במאמרו טעה בתאריכי שני האירועים המיוחסים לרחה, וחזר על הטעות שרווחה בפרסומי עליית הנוער, לפיה מספר חברי קבוצתה של רחה היה 6 ולא 12.

מי האימא של עליית הנוער???

פועלה של פריאר לא זכה להכרה הראויה גם בספרו של העסקן הבינלאומי פרופ' נורמן בנטוויץ', ששרת בתפקיד הנכבד של יו"ר הנציבות העליונה לפליטים מטעם חבר הלאומים בשנים 1933 עד 1935. בשנת 1944 פרסם ספר (באנגלית) על עליית הנוער, שגיבורתו הראשית מתחילת הסיפור היא הנרייטה סאלד. באותה שנה, 1944, נערכה באולמות הסוכנות היהודית בירושלים חגיגה ובה תצוגה מרשימה על עליית הנוער, לרגל מלאות לה עשר שנים, אך לפריאר לא היה בה זכר. שנים אחר כך, לאחר זכייתה בפרס ישראל, כשהתבררו כבר הדברים לאשורם, התבטא על כך במלים חריפות שלמה אראל, שהיה מפעילי עליית הנוער בישראל ובאנגליה: "נביא כאן דוגמה קטנה לזיוף היסטורי… חגיגת עשור זו אמורה הייתה להתקיים בשנת 1942, שכן הקבוצה הראשונה שאורגנה ע"י רחה הגיעה לארץ-ישראל בשנת 1932. כתיבת ההיסטוריה של ימים עברו דחקה את רגלי האמת, מכיוון שהנרייטה סאלד וחוג מקורביה בעליית הנוער העמידו בצל את פעלה של רחה…

פריאר ציפתה לשמוע את האמת על חלקה בייסוד עליית הנוער לאחר פטירתה של הנרייטה סאלד ב-1945, בגיל 85. תקוותה התבדתה עד מהרה כשנתקלה במדיניותו הנוקשה של משה קול (קולודני), שעמד בראש עליית הנוער בשנים 1947 עד 1966. במשך 19 שנות מנהיגותו, אסור היה להזכיר את זכות הבכורה שלה בהקמת המפעל. על כך העיד מאיר גוטסמן, שהתחיל לעבוד בעליית הנוער ב-1957 כמדריך וסיים כמנהל המפעל בשנים 1978 עד 1984, בכתבו: "עצם אזכור שמה של רחה פריאר עורר מבוכה וגרם אי נוחות במשך שנים רבות. אי אפשר היה כמובן להכחיש את זכות ראשוניותה בייסוד עליית הנוער. הרי מסמכים קבעו זאת, דור שלם היה ערב לכך. אולם אישיותה ופועלה של הנרייטה סאלד… הטביעו את חותמה במשך 12 שנות כהונתה במידה כזאת, שהאפילה על עובדת ראשוניותה של רחה פריאר. הנרייטה סאלד זכתה בפי כל לתואר "אם עליית הנוער".

מחצית האמת יוצאת לאור

ב-1950 יצא לאור ספרו של אריה ליפשיץ, דוברה הרשמי של עליית הנוער, בהוצאת המחלקה לילדים ונוער. בספר שכותרתו "מפעל עליית הנוער, דרכו בקליטה ובחינוך", ציין ליפשיץ שתחילתו של המפעל להלכה בגרמניה ב-1933-1932 ויוזמתו היא רחה פריאר, אך למעשה תחילתו ביום 19.2.1934, שנחשב למועד עליית הקבוצה הראשונה. על הנרייטה סאלד כתב כי "נתנה ידה למעשה הקליטה הראשון, שהפך למעשה חינוכי חדש". לא נזכרים בספרו עלייתה של הקבוצה ששלחה פריאר ב-1932, ייסוד האגודה "עזרה לנוער יהודי" בברלין, והתנגדותה של סאלד להעלאת בני נוער מגרמניה לפני מינויה לראשות המפעל. ב-1953 יצא לאור ספרו של חנוך ריינהולד (רינות), "נוער בונה ביתו". חנוך, שהדריך את הקבוצה שעלתה לעין חרוד בפברואר 1934, היה ידידה של רחה בברלין, ונמנה עם שבעת החותמים על פרוטוקול ייסוד "עזרה לנוער יהודי". למרות זאת שמר אמונים לסאלד, שקידמה אותו בתפקידיו השונים במפעל (מהם העפיל למשרת מנכ"ל משרד החינוך בשנות ה-60). על נאמנותו הכפולה, התבטא במילים: "כולנו היינו ביגמיסטים אז". בספרו הזכיר את הנערים שעלו לבן שמן ב-1932, והודה כי "אז נתלכדה בבן שמן החוליה הראשונה של עליית הנוער מיסודה של רחה פריאר". הוא הזכיר את הקמת האגודה "עזרה לנוער יהודי", ולא שכח את סירובה של סאלד לעזור לפריאר, אולם דבק בטענה כי הקבוצה שהביא עמו לעין חרוד ב-1934 היא "ראשית המפעל למעשה":30

רחה משיבה מלחמה

רחה פריאר לא הייתה מוכנה לעבור בשתיקה על פרסומים אלה, והחליטה לפרסם ברבים את גרסתה, ולהציג את המסמכים והתעודות המוכיחים את ראשוניותה. ב-1953 השלימה את כתיבת ספרה "ישרש", בו צרפה את מאמר מ"רשומות" לעוד ארבעה פרקים המתארים את המשך ההתרחשויות עד להדחתה ב-1941. בדבריה לא חסכה שבטה מסאלד וממנהיגי הציונות בגרמניה. כשפנתה להוצאות ספרים בארץ לפרסמו, נתקלה בסירוב. הוצאת "מסדה" לא יכלה לסרב לה, בשל התערבותו של שר החוץ דאז משה שרת, ומצאה דרך לעקוף את החרם שהוטל עליה. הספר הודפס בהוצאה מיוחדת שהוקמה רק לצורך זה בשם "תמר", אך עותקיו נגנזו במחסני "מסדה" ולא הופצו למכירה. רחה שכרה עורך-דין שעזר לה לקבל לידיה את העותקים הגנוזים, אותם חילקה חינם לאישים, למוסדות ולספריות. ב-1961 פורסם הספר באנגליה, בתרגום לאנגלית,  אך עורר הדים קלושים בלבד. המוסדות הציוניים במקום לא עשו הרבה להגדיל את תפוצתו. כשנתקלה בקשיים בפרסום ספרה בארץ, פנתה רחה לערכאות. תחילה פנתה לבית-דין של התנועה הציונית. אחרי כן פנתה לבית-משפט מחוזי ותבעה את משה קול על "התעלמות בכוונה ובזדון ממאמציה והישגיה כמייסדת עלית הנוער". היא דרשה פסק דין הצהרתי וצו מניעה בו יוגדר בדיוק חלקה בעליית הנוער.

ב-13.4.1954 פורסם פסק הדין:
בהסכמת הצדדים ולאחר שבא-כוח הנתבע הצהיר בשם הנתבע כי הגב' רחה פריאר התובעת היא היוזמת של מפעל עליית הנוער והיא אשר הניחה את יסודותיו, אני דוחה את כל התביעה כמחוסלת.

פרסום הספר "ישרש" והזכייה במשפט נגד משה קול עדיין לא הביאו לפריאר את ההכרה לה ציפתה בארץ, למרות ששמה נודע כבר בעולם. אלברט איינשטייןציין את רחה פריאר כמייסדת עליית הנוער, כאשר הציע ב-1954 להעניק למפעל פרס נובל לשלום, אך הצעתו נדחתה.

ניצחונה של רחה פריאר (ניצחון האמת ההיסטורית)

בשנת המאה להולדת הנרייטה סאלד, 1961, פרסם משה קול את ספרו "מסכת עליית הנוער". בתחילת ספרו מנה, בפעם הראשונה, בין השותפים להצלחת המפעל את רחה פריאר, "האישה אשר יזמה את עליית הנוער וקבעה יסודותיה הראשונים בגרמניה, הבינה, כי קליטת הנוער הנכונה מקומה במשק הקיבוצי". את תגובתה השלילית של סאלד לפנייתה של פריאר ב-1932, נימק בכך שלא האמינה באפשרות למצוא מקומות לקליטת הנוער, להעניק לו חינוך מקצועי ולמצוא לכך את התקציב הדרוש. בשנת 1968 יצא הספר "עליית הנוער – קורות המפעל", בעריכת פנחס רוזנבליט, איש "הקיבוץ הדתי". ברצותו לתקן את העוול שנעשה בעבר לפריאר, הזמין אותה העורך לכתוב מאמר קצר לספר. הייתה זו הפעם הראשונה בה העניקה הוצאת הספרים של עליית הנוער במה לדבריה של פריאר. המאמר שכתבה לספר, בשם "שלט לבן אחד", עוסק בתופעת האנטישמיות שנתקלה בה בילדותה, ובתיאור ראשית פעילותה בעליית הנוער. רוזנבליט הרגיש חובה לגלות את האמת ההיסטורית, כשהוסר החרם על פריאר. פרסום הספר שערך רוזנבליט סלל את הדרך להכרה הרשמית במעמדה של פריאר. ב-1975 הוענק לה תואר דוקטור לשם כבוד מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים, וב-1981 זכתה בפרס ישראל. משה קול, שכיהן כחבר הכנסת עד 1974 וכשר התיירות עד 1977, כבר לא היווה מכשול לזכייה בפרס. כשפורסמה החלטת השופטים, קיבל משה קול מכתב על כך מזאב רבהון, חבר קיבוץ לביא, שהקים וניהל את מוסד "הודיות" בו התחנך נוער דתי במסגרת עליית הנוער. רבהון היה אסיר תודה לרחה פריאר, שהצילה את אביו ממעצר במחנה הריכוז זכסנהאוזן (Sachsenhausen) שליד ברלין. במכתבו הציע רבהון שעליית הנוער תערוך מסיבה לפריאר לרגל קבלת הפרס. בתשובתו מה-26.2.1981 ענה לו קול: "הצלחתי להביא להחלטה חיובית להעניק לרחה את הפרס". בדברים אלה חתם את הסכסוך הממושך בינו לבין פריאר. לאחר פטירתה של רחה, התעוררה עיריית ברלין להנציח את שמה. אחד מלוחות ההוקרה שהציבה עיריית ברלין בחוצות העיר לזכר יקיריה, החל ב-1986, מוקדש לזכרה של "מייסדת עליית הנוער רחה פריאר". הלוח מוצב בבית הקהילה היהודית ברחוב פזאננשטראסה ברובע שרלוטנבורג. עיריית ברלין סייעה בסוף שנות ה-80 להקמת יד רחה פריאר בקיבוץ יקום, שכמה מחבריו הוותיקים היו 'נערי רחה'. גדולתה של רחה פריאר התגלתה גם ביכולתה לסלוח. זמן קצר לפני מותה באפריל 1984, בהיותה בת 91, שאל אותה מאיר גוטסמן: "איך את רואה את יריבותך עם הנרייטה סאלד?". על כך ענתה לו: "היא הייתה אישיות גדולה ותרמה רבות למען פיתוחה וחיזוקה של עליית הנוער. לפני זמן מה עליתי לקברה בהר הצופים ועשיתי שלום עמה."

מתוך ה- MB יקינתון – ספטמבר 2009, ראש השנה תש"ע, גליון 235.

ביטאון ה-"MB יקינתון", בעריכת מיכה לימור, מופץ אחת ל 6 – 7 שבועות לחברים ולמנויים . לקבלת עותק לדוגמה הרשמו באמצעות "צור קשר" באתר

 

לכתבה שפורסמה בעיתון מעריב על ספרה החדש של שרה בן-ראובן על פעילותה הענפה של רחה פראייר בעליית הנוער שקטעים ממנו פורסמו ב-MB "יקינתון" הקישו כאן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *