הסבתא של אשתי – משהו מיוחד/ מאת אליעזר דומקה

הסבתא של אשתי – משהו מיוחד/ מאת אליעזר דומקה

ליאוני טורק נולדה בשנת 1888 בווינה להורים שהגיעו מבוהמיה. המשפחה התגוררה על גדות הדנובה באַשְפֶּרְן, כפר שנכנס לספרי ההיסטוריה לאחר שנפוליאון ספג שם מפלה מידי האוסטרים, כשמונים שנים קודם לכן. המשפחה התפרנסה ממפעל קרח שאותו היו חוצבים מן הנהר הקפוא בחודשי החורף. ליאוני למדה בבית ספר כפרי ולא חשה כל הבדל ביחס הילדי
ם כלפיה או כלפי ארבעת אחיה ואחיותיה שהיו הילדים היהודים היחידים בכפר. בגיל עשרים נישאה לרפאל הופבאואר ובתוך כמה שנים נולדו בתה אדית ובנה היינריך. לאחר נישואיה עברו להתגורר בפרבר הווינאי קַגְרָן, ושם פתחו עסק לעיבוד עורות שהיו קונים מן השוחטים והקצבים בסביבה. אבל הנישואים לא נמשכו זמן רב. רפאל הלך לעולמו והיא נותרה בגפה, בגיל עשרים ושש, לנהל את המפעל ולגדל את שני ילדיה. המשפחה חיה תוך קשיי פרנסה קשים ובדוחק רב.  בשל מזגה הסוער לעתים, שבא לביטוי בהתפרצויות קצרות, החלו ילדיה לכנותה "בילעם" על שם בילעם המקראי שבא לקלל ונימצא מברך, ומבילעם עברו לבילבי. כינוי זה נשאר במסגרת המשפחתית עד יומה האחרון, בגיל תשעים ושתיים.

במהלך שנות השלושים התגברה האנטישמיות בווינה ומספר גדל והולך של אוהדי המפלגה הנאצית המקומית נראה ברחוב. בילבי סיפרה כי יום אחד עברה ליד נער לבוש בלויי סחבות שנשא שלט ועליו תעמולה נאצית. היא, ישירה כדרכה, פנתה אליו "הבה נראה אם היטלר שלך ילביש אותך ויספק לך עבודה". זמן קצר לאחר מכן סופחה אוסטריה לגרמניה. בילבי הלכה ברחוב והנה ראתה את אותו הנער והוא לבוש במדי המפלגה. היא עשתה איגוף גדול והבינה שהרוח החלה לנשב בכיוון שונה. עם זאת, באיזור מגוריה עדיין חשה ביטחון מה. שכניה לא התייחסו ליהדותה ולא הלשינו על קיומה של משפחה יהודית במקום. חשד מסוים ניקר, עם זאת, בליבה כלפי אחת המשפחות. ואכן, יום אחד הקישו בדלת שני לובשי מדים ששאלו אודות גברת הבית. בילבי לא איבדה עשתונותיה. חגורת סינר "שיחקה" את תפקיד העוזרת ואמרה שהגברת הופבאואר יצאה; אבל המועקה בלב גברה.

יום אחד נסעה בחשמלית והנה התיישבה לידה פרידה אייזנר שלמדה איתה בבית הספר. "נו, לוֹנִי" אמרה בלגלוג "כעת כבר לא תוכלי להישאר כאן. את תצטרכי ללכת לפלשתינה". ושוב גילתה בילבי תושייה. בארנקה הייתה תמונה ששלחה לה בתה, שעלתה כמה שנים לפני כן לארץ ישראל והתגוררה בחיפה עם בעלה, מקס פרידמן, מהנדס חשמל שכבר עלה ארצה באמצע שנות העשרים. הזוג הצעיר אהב לטייל ובאחד מטיוליהם באיזור הכרמל המערבי הצטלמו לפני בית המלון "טֶלְטְש" (כיום מלון "הר הכרמל") בעל החזית המרשימה. כעת שלפה בילבי את התמונה "אני? ללכת לפלשתינה? לידיעתך, בתי חיה כעת בהודו והיא נשואה שם למהראג'ה. והנה היא מצולמת לפני הארמון שלהם. ואני עומדת להצטרף אליהם". הגברת אייזנר השתתקה ועברה להתיישב במקום אחר.

בינתיים, הגיע אישור לסרטיפיקט לארץ ישראל עבור הבן היינריך. אבל העמידה בתור לקבלת היתר היציאה הייתה מסוכנת. מפעם לפעם נלקחו משם צעירים לעבודות כפייה. בילבי התייצבה בתור וברגע שהאישור הגיע, דחקה בבנה לצאת מיד לדרך. זמן קצר לאחר צאתו באו לובשי מדים לחפשו. בהדרגה החמיר היחס כלפי היהודים. בילבי כתבה לילדיה בארץ "אינני יכולה להישאר במקום שבו אסור לי לשבת על ספסל בגן הציבורי". בסוף 1938 נסעה לנמל טרייסט ועם עוד שני יהודים עלתה על ספינת משא איטלקית. המסע נמשך כשלושה חודשים ועבר בין ערי נמל שונות בים התיכון. אמנם דף אחד בדרכונה נשא אשרת כניסה לסין שהוצאה על ידי הקונסוליה הסינית בטרייסט, אבל היא לא רצתה ללכת לשם. מצידו השני של הדף חותמת Tel Aviv, 16 Feb. 1939, Entry  על חותמת זו הועברו שני קוים מצטלבים בעט ותוספת בכתב יד refused entry.  הספינה חזרה עם שלושת נוסעיה היהודים לאיטליה.. שם עלו על אוניה יוונית ועימה הגיעו אל מול חופי יפו. הם ירדו בסירה ונכנסו לארץ באורח בלתי לגאלי, כמו רבים אחרים.

מאז בואה ארצה ועד מותה, כארבעים שנים לאחר מכן, התגוררה בשכונת נווה-שאנן בחיפה. היא הייתה דמות מוכרת בסביבתה – אישה קטנה המטיילת עם כלבה הקטן שעד יומה האחרון לא שלטה בעברית והסתדרה היטב בגרמנית. סיפורים רבים נקשרו באישיותה שהייתה, כאמור, ישירה, ללא היסוסים. בלטו, לדוגמא, יחסיה עם נהגי האוטובוסים שהכירוה היטב. לאחר שנזפה כמה פעמים באחד מהם שהירבה לפצח גרעינים, איבד הלה את סבלנותו. הוא שלף שטר מארנקו, בערך גדול מכרטיס האוטובוס "לכי" אמר "סעי בטקסי". "ירדתי מן האוטובוס" סיפרה "אבל הרי לא השתגעתי לנסוע בטקסי היקר. פשוט, חיכיתי לאוטובוס הבא". במקרה אחר, לאחר שהאוטובוס התמלא, קרא הנהג "לא לעלות. אין מקום". בילבי הייתה אמנם שומרת חוק וסדר, אבל הפעם נדחקה לתוך האוטובוס "מה" אמרה "הוא קורא Emma komm (אֶמָה בואי). מדוע אֶמָה כן ואני לא?"

משקרבה לגיל תשעים התלבטו בני המשפחה כיצד לשמחה ביום הולדתה. פנו ליושב ראש ועד השכונה וקיבלו את הסכמתו לפרסם בעיתון הגרמני "ידיעות היום" מודעה ובה מברך הוועד את התושבת הוותיקה ביום חגה. ואכן, לא הייתה שמחה ממנה. שנתיים לאחר מכן הלכה לעולמה בשיבה טובה. נכדתה מתגוררת כיום עם משפחתה באותו בית, (לאחר שנבנה מחדש)  שבו התגוררה בילבי.

 

מתוך ה- MB יקינתון – ספטמבר 2008, ראש השנה תשס"ט, גיליון מס' 227

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *