הסיפור המדהים על רחה פרייאר

הסיפור המדהים על רחה פרייאר

מאת מיכה פז

סיפורם של "ילדי זגרב", הילדים היהודים שהוברחו על-ידי רחה פרייאר מברלין בעיצומה של המלחמה (יקינתון 223), מוליד זיכרונות נוספים שננצרו עד היום. הנה הסיפור על מאבקם של מנהיגי יהדות גרמניה בברלין, כבר לאחר פרוץ המלחמה, נגד מאמציה הנואשים של הפעילה הנודעת רחה פרייאר להציל יהודים, עד כדי הסגרתה לגסטאפו שמציפורניו נמלטה ברגע האחרון. 

בריצה לזכסנהאוזן ולמוות.
הייתי בקבוצה הניסיונית הראשונה של הנערים שהוברחה, באמצע שנת 1940, מברלין לזגרב ע"י רחה פרייאר. אולי לכן אני מרגיש חובה לחשוף את הסיפור המלא בקשר לפעילותה של רחה, שתחילתו בספטמבר 1939 בברלין. ב-13.9.1939, ערב ראש השנה, נעצרו בברלין גברים יהודים בעלי אזרחות פולנית בני עד גיל 65, ונלקחו ע"י הגסטאפו למחנות ריכוז. באזור ברלין נעצרו כ-500 איש שנצטוו לרוץ ברגל למחנה זכסנהאוזן שליד אורנינבורג, מרחק של שעת נסיעה ברכבת ממרכז ברלין. ביניהם היה גם אבי. רבים היו ילידי גרמניה או הגיעו אליה בצעירותם. כעבור 10 ימים הגיעו לכמה משפחות הודעות ראשונות על מותם של בני משפחתם במברקים בזו הלשון: " הבעל (או הבן) נפטר מחולשת לב ( או דלקת ריאות ובשלב מאוחר יותר מדלקת רקמות תאים). שריפת הגופה בוצעה על חשבון הממשלה. יש לקבל את כד האפר תמורת תשלום של 3.75 מרק בקרמטוריום שבפירסטברג." ברור היה לכול ששחרור העצורים יכול להציל את חייהם.

מרי בבית הכנסת הגדול
ראשי הציבור היהודי ידעו, כולם ידעו, שניתן היה לשחרר עדיין, באותה תקופה, את העצורים אם השיגו למענם תעודת-הגירה. באותם הימים הייתה מדיניות השלטונות להפעיל לחץ למען הגירתם של היהודים מגרמניה. נשותיהם של העצורים פנו אפוא ל"משרד הארץ-ישראלי" (שעדיין פעל בברלין) ולראשי הקהילה היהודית של ברלין. תשובתם הייתה שאין ביכולתם לסייע. הסבירו שהסמכות הבלעדית להוצאת תעודות כאלה היא בידי הארגון שפעל אף הוא עדיין "התאחדות היהודים בגרמניה", הארגון היחיד שהוכר ע"י הגסטאפו. בראש הארגון הזה עמד הרב הנודע ליאו בק. ה"התאחדות" סירבה לפעול לטובת העצורים. פחד ובהלה נפלו על משפחות העצורים שנתקלו בהעדר התייחסות מצד ראשי הממסד היהודי שבידם הייתה האפשרות לסייע. ביום א' של חג הסוכות (1939) פרצו הנשים והאמהות של העצורים לתוך בית הכנסת הגדול בברלין בעת התפילה ומנעו את הוצאת ספרי התורה "עד אשר תוגש העזרה הדרושה לעצורים" שהיו נתונים כאמור בסכנת מוות. יושב ראש הקהילה היהודית של ברלין היינריך שטאל הוזעק למקום ותבע מ"התאחדות היהודים בגרמניה" לנקוט בצעדים מיידיים למען העצורים. רק אז פנו ראשי ה"התאחדות" לגסטאפו ושאלו אם מותר להם לפעול למען העצורים. התשובה הייתה חיובית.

רחה פרייאר נכנסת לפעולה
נשות העצורים ביקשו להתקבל אצל פקידי ה"התאחדות" אך אלה מנעו את כניסתם למשרדים. בצר להן פנו נציגות הנשים (אמי בתוכן) לרחה פרייאר שהכרנוה אישית (אנוכי מפעילותי בתנועת הנוער "מכבי הצעיר" וכתלמיד בבית ספר של עליית-הנוער) בהיותה הדמות המרכזית בתנועה הציונית שעדיין פעלה בברלין. רחה פרייאר התגייסה מיד לסייע להן וביתה הפרטי הפך להיות מקום מפגש יומי עם הנשים שהגיעו אליה בקבוצות גדולות מדי ערב. שעות רבות ביליתי אז, עם אמי בביתה. (מאז נמשכו קשרינו גם בשנות חייה בירושלים ועם בתה עד לימים אלה).
בינתיים המשיכו להגיע מברקי פטירה לבתי המשפחות בעיר. עד לתחילת מרץ 1940 הגיע מספר הנפטרים במחנה ל-178. רחה החלה לטפל מיד בהשגת תעודות-עלייה לא"י (שעימן ניתן היה לקבל אישורי הגירה מהשלטונות הגרמניים) בשביל כל אחד מהגברים הנתונים בסכנת מוות. היא דאגה לנשים ולילדים שמצבם הכלכלי החמיר. היא פעלה בעקשנות באמצעות קשריה בארגונים שונים בג'נבה להשגת כספים ואישורי עלייה. אלא שראשי ה"התאחדות" דחו בעקביות הוצאת תעודות הגירה שרק איתן ניתן היה לפעול בגסטאפו לשחרור העצורים ולקבלת דרכונים והיתרי יציאה. בעזרת ידידים שהיו לה במשרדי "ההתאחדות" הצליחה רחה לקבל בעורמה מספר אישורי-הגירה ומיד עם מסירתן לנשי העצורים הם שוחררו מהמחנה וניתן היה לטפל ביציאתם מגרמניה, אף להבריח את הגבול להונגריה או ליוגוסלביה.

הממסד היהודי מלשין על רחה לגסטאפו
"ההתאחדות" המשיכה בסירובה להעניק תעודות הגירה לרחה פרייאר בעבור העצורים. הנימוק שניתן לה היה שאם יושג שחרורם של יהודים בעלי אזרחות פולנית באמצעות אישור העלייה והתעודה של ה"התאחדות", יעצור הגסטאפו את היהודים בעלי האזרחות הגרמנית וישלחם למחנות הריכוז כדי לאלץ גם אותם להגר. רחה הבינה שאין סיכוי להציל את הגברים הכלואים. בלב כבד הודיעה על כך לנשים שהמשיכו לפקוד את ביתה בכול ערב. במעמד זה היא נשבעה בפני הנשים האמהות שהיא תפעל בכול כוחה, להוצאת ילדיהם לחוף מבטחים, לארץ ישראל. בינתיים "עלו" ראשי ה"התאחדות" על התעודות שרחה השיגה בעורמה ושאפשרו שחרור מספר עצורים. הם האשימו אותה בגניבת תעודות הגירה והחליטו לסלקה מכול תפקידיה בארגונים היהודיים בגרמניה. הם גם הודיעו לגסטאפו שהם מתנערים מפעילותה בגרמניה. הגסטאפו מיהר לבטל את דרכונה ימים אחדים לפני שעמדה לצאת לג'נבה לפגישות מתוכננות עם ראשי ארגונים יהודיים והמשרד הארץ-ישראלי כדי להשיג סיוע כספי ופתרונות הגירה לעצורים.

רחה נמלטת ברגע האחרון       
משנודע הדבר לרחה פרייאר  מיהרה לצאת את ברלין לווינה (יחד עם בתה) ושם בעזרת חבריה מהתנועה הציונית הוברחה לזגרב ביוגוסלביה.
מיד בהגיעה, דיווחה לראשי התנועה הציונית ולהנהגת "השומר הצעיר" שהייתה התנועה הדומיננטית במקום על המעצר והרצח של היהודים בעלי האזרחות הפולנית בגרמניה.  היא תבעה סיוע מיידי להעברת מספר ילדים ונערים, בראש וראשונה ילדי הנרצחים,ליוגוסלביה.משם והלאה היא תדאג לעלייתם ארצה. נציגי הארגונים קבלו על עצמם ללא היסוס להירתם לפעולת הצלה שחייבה התארגנות לכניסתם הבלתי חוקית של הילדים ליוגוסלביה, להחזקתם בעיר תוך הסתרתם מעיני השלטונות. רחה בלהטה הנמרץ החלה בהרצת המבצע. היא שלחה מבריחים לווינה לאסוף משם את הילדים שיגיעו בחשאי מברלין. המבריחים דרשו עבור כל ילד סכום של- 550  מרק. אלא שבברלין  פעלו בעצלתיים. הסתבר שגם במקרה זה ה"התאחדות" מונעת את יציאת הילדים. רחה חששה שעיכובי היציאה ישהו את הבריחה לחודשי החורף הקרבים ויקשו את המעבר בדרכי הגבול בהרים מכוסי שלג. שוב היה עליה לפעול בעורמה. היא טלגרפה ל"התאחדות" שיש בידיה 100 רישיונות-עלייה שקיבלה מארץ-ישראל בעבור הילדים. אם לא יבואו- ייאבדו הרישיונות- והאחריות תיפול עליהם. בימים ההם היה זה פשע חמור בעיני העולם היהודי שלא לנצל רישיון עלייה. הלחץ עזר.

"שלום חברים"….
קבוצה ראשונה של 11 נערים, (אני בתוכם, הבוגר ביניהם) יצאה בתחילת אוקטובר 1940 לדרך מצוידים בתרמילי גב כמו לטיול בתנועת-נוער ברכבת מברלין לווינה. שם לאחר התייצבות במשרד הארץ-שראלי סודר המשך נסיעתנו לכיוון הגבול באזור העיר גרץ. בתיאום עם המבריחים עברנו בתחנת הגבול הגרמנית את הביקורת של אנשי המכס והגסטאפו שהחתימו אותנו על מסמך שאנו עוזבים לצמיתות ובמידה שנשוב אנו צפויים להישלח למחנה ריכוז. לקראת חצות התחלנו את דרכנו לחציית הגבול לתוך שטח יוגוסלביה. הלכנו מספר שעות בדרך יערית סלעית ומעבירי מים בשקט מוחלט עד אשר הגענו לפנות בוקר לממסרת עצים ליד נחל זורם לסביבה פסטורלית מושלמת. כאן המבריחים עזבו אותנו והסבירו לנו להסתתר בשקט מאחורי ערמות העצים עד שיבואו "אנשינו" מזגרב . המקום היה קרוב לכביש פנימי וכעבור זמן שמענו רעש מכוניות. לא זזנו ממקומות המחבוא שלנו עד אשר שמענו מפי אחד האנשים שיצא מהרכב קורא בקול שקט בתוך הדממה "שלום חברים". רצנו לכיוון האיש שחיבק אותנו והכניס אותנו לרכבים. נסענו לזגרב. האיש שקבל אותנו היה יוסף אינדיק מראשי ה"שומר הצעיר" שריכז במשך החודשים הבאים את כל הפעילות למעננו. עם הגעתה המוצלחת של הקבוצה הראשונה לזגרב וקליטתה על ידי הקהילה והארגונים היהודיים במסירות בלתי רגילה שוכנעו גם הארגונים בברלין בחשיבות יוזמתה של רחה להוצאת הילדים ומעתה המשיכו להגיע קבוצות נערים מברלין כל 10 עד 14 יום ומספרם עד אמצע נובמבר הגיע ל51. ידיעות על פעילותה של רחה בזגרב לגבי נערי ברלין הגיעו בינתיים גם לערים אחרות בגרמניה והמוסדות היהודיים שם החלו להפנות ילדים לברלין ולווינה כדי לצרפם למבצע ההברחה. בחודשים הראשונים של שנת 1941 הגיע מספר הצעירים ל-120.

מזרחה – לבית החדש…
עול החזקתם בזגרב נפל על כתפי הקהילה הליברלית הקטנה של העיר ועל והתנועה הציונית במקום. הם דאגו לרווחתם של הילדים עד לרגע עזיבתם בדרך לארץ ישראל. הילדים חולקו בבתי משפחות ואת קומת המרתף בבנין הקהילה הפכו לכיתות לימוד ומועדון לפעילות חברתית ומשחק. אני עצמי התארחתי בבית משפחת שנדור דויטש, בו חלקתי חדר עם בנם פליקס שהיה בן גילי. (המשפחה שרדה אחרי סבל ועינויים רבים את ימי השואה ועלתה ארצה עם הקמת המדינה. הבן פליקס,שהיה מדען מצליח נפטר לאחרונה). בשל ענני המלחמה שהתקרבו במרס 1941 לשמי יוגוסלביה, הזדרזו ראשי הקהילה להשלים את הכנת המסמכים והתעודות הדרושות לבעלי רישיונות העלייה, כולל ויזות מעבר ליוון ולטורקיה. בסוף מרס הוסעו כולם לבלגרד בה שררה באותם הימים אווירה אנטי גרמנית וחשש מפלישה קרובה של הגרמנים. זכור לי האי-סדר ששרר בתחנת הרכבת כאשר ניסו להכניס אותנו לקרונות. מאות אנשים נסו לפרוץ לתוכן כדי לצאת את העיר. המדריכים שהיו אתנו הצליחו להסדיר, תמורת שוחד, קרון ריק שחנה עדיין מחוץ לתחנה וכך הצלחנו לצאת באחת הרכבות האחרונות לאיסטנבול. בעוברנו את שטחי יוון, שהייתה כבר במצב מלחמה עם איטליה נעצרה הרכבת מספר פעמים בשל אזעקות אוויר וניתנה הוראה לרדת ולשכב בתעלות לצדי המסילה. בהגיענו לאיסטנבול שמענו על פלישת גרמניה ליוגוסלביה והפצצת בלגרד מן האוויר. אנו המשכנו ברכבת דרך חלב- סוריה לביירות ומשם באוטובוס לחיפה. לא אוכל לסיים שורות אלו מבלי להזכיר שוב את רחה פרייאר האישיות המיוחדת בהופעתה ובדיבורה-דמות שרבים השוו ל"דבורה הנביאה", אישה כריזמטית, נועזת שבאומץ רב נאבקה בממסד היהודי הרשמי הגברי כדי לצאת מדפוסי פעולה שגרתיים ולנצל כל סדק אפשרי בתקנות ובחוקי הגסטאפו כדי להציל יהודים.

מקורות המידע:

  1. ידע אישי כמעורב באירועים ומשיחות עם רחה פרייאר.
  2. ספרה של רחה פרייאר –ישרש על ייסוד עלית הנוער ושנותיה הראשונות.
  3. ספרו של דר. פאול פויגט כרך 6 -Jüdische Kinder auf der Flucht
    1940-1945  פרקים 1 ו-2. יצא לאור ב-2002 בברלין.

מיכה פז יליד ברלין (1924, משפחת פס Fass ), מילדי זאגרב שהגיעו ארצה ב-1941 חי בתל-אביב, נשוי, אב לשניים וסב לחמישה, הספיק לשרת בצבא הבריטי ובבריגאדה היהודית במלה"ע השנייה, בשליחויות העפלה ומערכת הביטחון ולאחר קום המדינה בצה"ל עד פרישתו לחיים אזרחיים כמנהל ב"אמפל" ובשליחות הקרן הקיימת לישראל.

מתוך ה- MB יקינתון – יוני 2008, סון תשס"ח, גיליון מס' 225

ביטאון ה-"MB יקינתון", בעריכת מיכה לימור, מופץ אחת ל 6 – 7 שבועות לחברים ולמנויים . לקבלת עותק לדוגמה הרשמו באמצעות "צור קשר" באתר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *