קהילת הייקים

משפחת וייל מסאארברוקן / אסתר רמון

ארגון יוצאי מרכז אירופה

ב-31 בדצמבר 1936 הגעתי עם הורי ושני אחי (רודי בן 18 ואריך-נתן בן 1 ואני בת 11.5) לחיפה מצרפת. היינו משפחה ייקית לכל דבר, אבל לצרפת היתה משמעות חשובה בחיינו.

כולנו נולדנו וגדלנו בגליל סאר שבו ההשפה המדוברת היא גרמנית. הכל התנהל כמו בגרמניה, אבל השלטון היה בידי נציגים של חבר הלאומים. בסוף מלחמת העולם צרפת דרשה לאפשר לה לנצל את מכרות הפחם והברזל של גליל סאר במשך 15 שנים. בתום התקופה תוכנן משאל עם שבו יחליטו תושבי החבל אם לשמור על שלטון חבר הלאומים, או להצטרף לגרמניה או לצרפת. כך חיינו כמו בגרמניה, אבל אימי הנאצים היו רחוקים מאתנו.

אבא היה בעל מוסך גדול בבירת החבל בסארבריקן וירש מאביו בית מסחר גדול למזונות. אמא לא עבדה. למדנו בבתי הספר וחיינו חיים טובים. כשהתקרב משאל העם החליטו הורי לעזוב את גליל סאר ולעבור את הגבול לסארגמין הקרובה הנמצאת בחבל לורן של צרפת. למדנו בבתי ספר צרפתיים והסתגלנו לתנאים החדשים. אבל כעבור שנה וחצי קיבלנו צו גירוש מסארגמין כי לאבא היה אסור לעבוד בצרפת, והוא היה צריך לעזוב תוך 24 שעות, כי היינו אזרחים גרמנים.

הוא עבר למדינת לוקסמבורג הקרובה ואמא הורשתה להשאר כדי שנוכל לגמור את שנת הלימודים. אמא היתה צריכה לפרק את משק הבית, אבל לאן לנדוד? משפחת אמי הציעה שניסע לאמריקה, כי חלק גדול מהמשפחה כבר הגיע לשם. אבל אמא הרימה את קולה – "אם עלינו שוב לנדוד אז לפלסטינה!".

הורי לא היו ציונים, בסארבריקן לא היתה פעילות ציונית. הם לא ידעו כמעט דבר על הארץ, עד לידי כך שמכרו את כל הספרים, כי חשבו שבארץ ישראל אין מה לעשות בהם.

בלוקסמבורג הצליח אבי להשיג בקלות יחסית סרטיפיקט עבור משפחתנו. כך נסענו ברכבת למרסי ועלינו של האניה הצרפתית "מריאט פשה" והגענו לחיפה בינואר 1936 בשעה טובה ומוצלחת .

במבט לאחור נציין שהגירוש אולי הציל את חיינו, כי באזור מגורנו הקודם השתוללה לאחר מכן מלחמת העולם השניה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

סיפורים נוספים:

Search
Generic filters
דילוג לתוכן