קהילת הייקים

הפסנתר / דינה לבל

ארגון יוצאי מרכז אירופה

ידיה אדומות מחוספסות ופצועות. פלסטר מודבק על הקמיצה ועל קצה הזרת קרוב לציפורן. חתך קטן על האגודל. מדי פעם כשהיא רוחצת כלים היא נאנחת מכאב מהחתכים שנוצרו מחיתוך הירקות או מכוויות. היא לא אמונה על עבודות הבית, אבל היא דואגת למשק הבית שלנו מאז שברחה מוינה, יום לפני הסיפוח של אוסטריה לגרמניה. העדות היחידה לעברה המפואר היא טבעת היהלום הצמודה לאצבעה שאותה כבר איננה יכולה להסיר בגלל פרקים נפוחים.

סבתי – סידי, נולדה בסוף המאה ה- 19 לתעשיין נעליים אמיד. המשפחה חיה בווינה התוססת והתרבותית בירתה של האימפריה האוסטרו-הונגרית. ביתם הגדול שתפס רחוב שלם היה מלא בדברי אומנות, אוסף של אבי המשפחה.

בכל יום בשעה 16:00 בדיוק הגישה המשרתת לבני המשפחה קפה ושטרודל של אחה"צ בכלי חרסינה קריסטל וכסף, לצלילי המוזיקה הבוקעים מן הגרמופון החדש.

בכל יום ראשון התאספה המשפחה, ההורים ושני אחיה של סידי, בחדר המוזיקה כדי לשמוע את סידי הקטנה פורטת על הפסנתר. המוזיקה תפסה מקום נכבד בחייה של המשפחה. למרות שאביה דאג שילדיו ילמדו צרפתית, אנגלית ואיטלקית ויקדישו מזמנם גם לאומנות, מוזיקה וספורט, ולמרות שהמשפחה הרבתה ללכת לקונצרטים, למוזאונים, ולבלות בטיולים, טניס וסקי, הרי שסידי – סבתי, אהבה יותר מכל, את הנגינה בפסנתר. הנגינה הייתה אהבתה הגדולה.

את מסורת הנגינה החדירה סידי גם לביתה כשנישאה למוריץ, סוחר שעונים נכבד בווינה. הוא ניגן בכינור, היא פרטה על הפסנתר, והילדים השתתפו בתזמורת הביתית כפי יכולתם. הבן רוברט ניגן בכינור וליזל (אמי) שלא הייתה מוזיקלית – נאלצה להשתתף בקונצרטים המשפחתיים  בשירה בלבד, ולפי הסיפורים, היא תמיד שרה בסולם אחר.

החיים התרבותיים והיציבים של המשפחה בווינה של תחילת המאה ה-20 , קיבלו תפנית חדשה כשמהמפלגה הנאצית עלתה לשלטון. בני המשפחה התחילו להתפזר.

סבי נפטר, סבתי אולצה לנהל את החנות תכשיטים שבעלה הותיר אחריו, אמי עזבה את ווינה ועלתה לארץ, דודי רוברט ובני משפחה נוספים נעצרו מדי פעם על ידי הגסטאפו. סבתי סיפרה שכל פעם שהמשפחה שיחקה במונופולי, המשחק שנכנס, במשחק, לבית הסוהר, היה זה שנעצר על ידי הנאצים. הם הפסיקו לשחק.

האווירה בווינה הייתה קודרת ומאיימת. היהודים האוסטרים, שהדבר היה באפשרותם התחילו לברוח מארצם.

רוברט וסבתי-סידי חיכו לאשרת יציאה מוינה. הם ארזו את תכולת הבית, תחת עיניהם הבוחנות של אנשי הגסטאפו. באיומי אקדח אילצו חיילי הגסטפו את סבתי להשאיר את כל רכושה, דברי כסף, קריסטל, תמונות, תכשיטים, כלי בית ורהיטים בבית. הם התירו לה לקחת רק צילומים, מכתבים, סדינים ומגבות, סירים, ספרים ותווים. באורח בלתי ברור הִרשו הנאצים לסבתי לקחת את פסנתר שלה ולדודי את כינורו.

מצויידים בכלי נגינה, בתחושת הקלה ועצב עמוק הם הצליחו, יום לפני הסיפוח של אוסטריה לגרמניה, לעזוב את מכורתם. הם עברו את הביקורת האחרונה באוסטריה וחצו את גבולות איטליה בדרך, בואך לטרייסט.  מנמל זה יצאה האוניה עם סבתי לפלשתינה ורוברט נשאר באיטליה ובמשך שנה וחצי נע ונד באירופה עד אשר קיבל אשרת כניסה לארה"ב. שם, בטרייסט, נפרדו דרכיהם. האם והבן לא התראו עוד לעולם.

בנתיים הצטרפה סבתי לבית הורי שגרו בתל אביב. היא גרה איתם ועזרה בעבודות משק הבית כאשר שני הורי עבדו. סבתי נאלצה להתמודד עם סביבה חדשה, שפה חדשה, ועבודה קשה בארץ מידברית עם מעט תרבות והרבה קשיים.  היא השאירה מאחוריה אורח חיים מהודר, רכוש, עבודה כאשת עסקים, חברים ובעיקר היתה קשה, הפרידה מבנה האהוב. הדאגות לגורלו לא הניחו לה, המכתבים היו הקשר היחידי שהיה לה איתו ולפעמים גם הם התמהמהו.

אישה עקורה בלי שפה ובלי מולדת אבל עם פסנתר כנף – שהווה את הקשר המוחשי לעברה, והנגינה – מקור לרגיעה וזכרונות.

תל אביב של אז לא הייתה ווינה, הדירות היו קטנות ואם היה בית יותר גדול, כביתנו,  הכניסו לשם דייר נוסף. לכן, כאשר הוריי תיכננו להגדיל את המשפחה ולהביא אח או אחות לבנם, הם ביקשו  מסבתי למכור את הפסנתר שהיה פסנתר כנף גדול שתפס הרבה מקום, כדי שיהיה מקום עבור התינוק החדש וגם שיהיה קצת כסף להוצאות רופא,  בית חולים, בגדים וכו'.

תוך הכרת המציאות וכמחווה להוריי שהצילו אותה מידי הנאצים מכרה סבתי את הפסנתר, והשנה –1941.  מספר חודשים לאחר מכן נולדתי אני.

את המוזיקה היא לא עזבה. היא הייתה הולכת לקונצרטים המעטים שהיו אז בארץ ותמיד לקחה איתה פרטיטורה מתאימה לאירוע.  בידיה המצולקות תופפה על התווים כאילו ישבה מול פסנתר. על הפסנתר היא דיברה שנים רבות גם אחרי שאני נולדתי, כאילו היה חבר שאיבדה. ואולי הקשר בין הפסנתר וביני העצים את אהבתה אלי.

אני בכל אופן, אהבתי אותה מאד.

לפני מספר חודשים התיידדתי עם פסנתרנית, ילידת רמת גן. מבוגרת ממני. בהליכה על חוף הים במזג אויר תל אביבי חורפי התוודענו אחת לשנייה וגילינו שהיה לנו הרבה משותף. הוריה גם היו יקים שנהגו כסבתי, לשבת מדי שבוע בקפה 'פילץ' שעל הטיילת בתל אביב.  אביה, כאבי, היה פעיל במפלגה, ועוד עובדות מאותם הימים שהיו תואמות. הגענו למסקנה שההורים וודאי הכירו אחד את השני, כי תל אביב הייתה אז קטנה וישנם הרבה מאוד קווים משיקים בין המשפחות.

כששאלתי אותה איך זה שהיא, שנולדה לתוך "האין כלום" בארץ בסוף שנות ה- 30', הגיעה להישגים מרשימים כפסנתרנית. היא ענתה: "בשש השנים הראשונות התאמנתי אצל המורה שלי, וכשהתקדמתי בלימודי נפלה לידי אבי הזדמנות לקנות פסנתר".

והיא מוסיפה ואומרת: "זה היה באמת נדיר, משום שלא היו חנויות לכלי נגינה ולאנשים לא היו פסנתרים. אבל אבי הצליח לקנות ממכר, פסנתר כנף, בשנת 1941.

ליבי החסיר פעימה. רציתי לראות אותו. אך לדבריה הפסנתר נמכר לבית ״השומר״ ברמת גן. היא הלכה לשם. הסתבר כי המקום הפך בינתיים למתנ"ס לגיל השלישי, ומשרדים שונים היו מפוזרים בקומות השונות. ואיש לא הבין מה חברתי מחפשת.

עקבות הפסנתר נעלמו כשם שהופיעו וכך גם התקווה לגעת בעבר של סבתי האהובה.

תגובה אחת

  1. שלום לכם
    אימרו בבקשה,יקהס שכמוכם-מדוע אין תאריך הכנסת הסיפור לאתר?
    זה היה אתמול?
    לפני 20 שנים?
    פליאה.
    ואולי נטמעתם באמת בג'ונגל?
    אבנר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

סיפורים נוספים:

Search
Generic filters
דילוג לתוכן