עבודתו הציורית של לודוויג שוורין לא זכתה למקום ראוי בתולדות האמנות הישראלית, וזאת על-אף ייחודה כישראלית ואירופאית כאחד.
שוורין נולד ב-1897 בעיר בוכן בגרמניה, ומת ברמת גן כיקיר העיר בשנת 1983. עבודתו מהוות מופת לתפישת האמנות, משמעותה, ותפקידה כפי שראו אותה האמנים שעלו מגרמניה.
הצייר שצייר את צווייג ואת מאן שוורין עלה לארץ ב – 1938 והיה פעיל בעיקר בתל אביב ומאוחר יותר ברמת גן. הוא לא היה שייך לקבוצה של הציירים 'הייקים' שגרו בירושלים (אם כי לימד כמה שנים בבצלאל) ושהתקבצו סביב לאנה טיכו. לעומתם הוא היה הצייר של הרבה מעולי גרמניה בתל אביב, כאשר תאר באהבה ובקרבה את הארץ ונופיה, וזאת באיפוק, ובקווים מדויקים אך ליריים, ואכן קרל שורץ מנהלו הראשון של מוזיאון תל-אביב ערך יותר מתערוכה אחת ללודוויג שוורין.
לודוויג היה בן של מורה וחזן באותה קהילה קטנה של בוכן. הוא למד באקדמיה של דיסלדורף ואחר כך חי במינכן. בנוסף למפעלו הציורי, כתב שוורין אוטוביוגרפיה שהתפרסמה בשנת 1951 בתרגומו של דב סדן, התורמת רבות להבנת אומנותו, ובאופן כללי יותר להבנת התייחסותו של צייר אל האומנות.
כתיבת אוטוביוגרפיה לא הייתה נפוצה אצל הרבה אמנים באותה התקופה אך האוטוביוגרפיה של ארנסט ברלך הפסל והאומן האקספרסיוניסטי שהופיעה ב-1928 ונקראת Ernst Barlach-Ein Selbsterzaehltes Leben השפיעה על שוורין רבות. הוא מספר בין היתר כיצד הוא צייר פורטרטים כמו למשל אלה של סטפן צווייג ושל תומאס מאן. שוורין מתאר את סטפן צווייג כאדם פתוח ומתאר כיצד הוא קבל אותו ושוחח עימו בעת שהוא מצייר את הדיוקן שלו.
לעומתו הוא מתאר את התנהלותו של הסופר הנודע תומאס מאן כ'בורגנית' והוא מציין שכאשר בא אליו כדי לצייר את דיוקנו "תומאס מאן הלך בדיוק חצי דרך לקראתי ואני חצי דרך לקראתו".
"לארוב ולצוד את צילה של מגדה"
במישור האישי מופיעים באוטוביוגרפיה, תיאורים פואטים של נעוריו בגרמניה, ותיאור מדוקדק של דרך החתחתים שלו ארצה. מעזיבת גרמניה בעת המשטר הנאצי כאשר נאלץ להמתין לעליה ארצה בשוויץ, ועד הגעתו לתל-אביב. חלקים בביוגרפיה מגלים סגנון של כתיבה רומנטית כמו למשל תיאור הסתכלותו על נערה שהוא אוהב: "כמה הנוער מבזבז את זמנו לאהבה. אולי אחפוץ לשון אחר , כמה הנוער יודע להיעזר בזמנו , כי מה לך תענוג נעלה מקרבת הנפש האהובה. כלום לא דרך חדשה היא שסופה מוליכה בששון וצער עד הזקנה התשושה. האם ידעתי משאלה טובה מזו, מלעמוד באפלולית הלילה בצל עצי תאשור ולשאת את עיני לחלונה המואר של מגדה , לארוב ולצוד את צילה".
שוורין גדל על ברכי מסורת הציור הגרמנית אשר בעשרות שנים הראשונות של ראשית המאה העשרים, לפני עלייתו לארץ , הייתה מורכבת ביותר. יחד עם שימור מסורת הרישום העתיקה צמחה בגרמניה, מסורת רישום ששאבה מתנועות האקספרסיוניזם הגרמני ( כגון "הגשר" ו"הפרש הכחול") והעמידה שפה אירונית ואקספרסיבית.
שוורין לא אימץ את כל עקרונותיהן של תנועות אלה, אך קווים אופייניים לתפישותיהן, כמו הקו הנחוש והחד, או תיאור ביקורתי וקומי של הדמויות המשקפות עמדות חברתיות מחוטבות, מופיעים תדיר בעבודותיו. מהקבצנים של ברויגל לנופי ארץ-ישראל שוורין בא לארץ לראשונה לביקור בשנת 1936 ובפנקסים קטנטנים רשם את המראות שניגלו לו, ההמולה בנמל יפו, השווקים בירושלים, הטיפוסים האנושיים בני העמים המגוונים והעדות השונות שראה בארץ, והוסיף לאלה הסברים בגרמנית.
כאשר השתקע בארץ, עיטר שוורין ספרים רבים. רישומי וציורי הספרים שלו מגלים השפעה של ציור הילדים הגרמני של ראשית המאה ה-20, אשר היה פעמים ציור קומי, כמו למשל ציוריו של ד"ר היינריך הופמן בספר הילדים Der Struwwelpeter, oder Lustige Geschichten Und drossige Bilder במה שתורגם לעברית " יהושע הפרוע" או "מכס ומוריץ". (רישו מים וטקסט של וילהלם בוש). יחד עם זאת ניכרת בציורי שוורין ובחיתוכי העץ שלו השפעתם התמידית של הקלסיקונים הגרמנים , כמו זו של אלברכט דירר ושל חיתוכי העץ בתקופות השונות. ואמנם עבודותיו של שוורין לפני שעלה לארץ כמו למשל עבודה , המתארת את הקבצנים בסוף שנות העשרים, מזכירה את המסורת הידועה של תיאור הקבצנים בציור של הארצות שמעבר לאלפים (בעיקר ארצות השפלה, צפון צרפת וגרמניה) מפטר ברויגל ואילך, אך בעיקר רישומיהם של צילה H. Zille . וקטה קולביץ.
רישומי נופי הארץ משנות השלושים ואילך מעידים על האהבה הגדולה שרוכש שוורין לנוף , עצמיו וחפציו. הציור מעביר לא רק את תמונת הנוף ,האנשים והחיות אלא גם את משמעות יחודו כמולדת חדשה ואהובה, התמונות משקפות למשל את החום והחמסין השורים מעליהם.
שוורין לא רצה להזדהות עם זרם אומנותי. ואמנם בראיון שהעניק לעיתון "ציור ופיסול" כאשר נשאל מה הקשר שלו לקנדינסקי ולכתביו, ענה ואמר: "הפילוסופיה משעממת אותי ואין לי שום קשר אליה, והקשר האמיתי שלי הוא אל הנוף. אמירה זו מגלה יציאה מן האכספרסיוניזם הגרמני , אי -התחברות אל הזרמים של "אופקים חדשים", ועמידה עיקשת על הדרך שבה הוא הולך.
כאשר נפטר שוורין בשנת 1983 ניתנו פנקסי הרישום הנפלאים שלו למשמר לספרית אוניברסיטת תל אביב. מורשת גדולה זאת של עבודות לודוויג שוורין מחכה למחקר ולגילוי מעמיק.
מתוך ה- MB יקינתון – ספטמבר 2009, ראש השנה תש"ע, גליון 235
