קהילת הייקים

הרהורים ערב יום השואה תשע"ב / אילנה ברוש

ארגון יוצאי מרכז אירופה

לקראת יום השואה הרשו נא לי לשתף אתכם במשהו.

אתמול חזרתי מביקור בגרמניה. עד כה הייתי שם פעמיים בחיי. פעם הלכנו לבקר במקום הולדתם של אמי ובני משפחתה מני דורות רבים בעיר פרנקפורט ע"נ מיין ובברלין- מקום הולדתו של אבי בעלי ובפעם השנייה בקרתי בעיר הולדתו של אבי והוריו – דסאו – עיר הבאוהאוס ועירו של משה מנדלסון. שני הביקורים הנ"ל היו קשים מנשוא. רציתי רק לברוח. הביתה. הפעם בקרתי בעיר מנהיים. שם נעוריה של הסבתא רבה שלי  היה מנהיימר. לואיזה מנהיימר. גם כאן יש לי שורשים…. והפעם? הביקור התגלה כשונה לחלוטין. הוזמנתי, כנציגת אקי"ם ירושלים, לדבר בפתיחה של תערוכת ציורי אמני אקי"ם ירושלים .

מארחי היו הקהילה היהודית במקום ונפגשתי גם עם נציגים מקבוצת הדיאלוג נוצרית-יהודית וכן עם ראשי ארגון התומך באנשים עם מוגבלויות שכליות.ה"אקי"ם" המקומי. המחשבה לדרוך שוב על אדמת גרמניה הפחידה אותי. חששותי התבדו. מארחי היו שופעי רצון טוב. הקהילה היהודית קבלה אותי כמובן בזרועות פתוחות. התפילה על פיוטיה בנוסח לבנדובסקי הרגישה כמו בבית – גרסא ד'ינקותא. אבל. ה"אבל" הגדול – מה יהיה עם "הגויים"? הללו ליוו אותי בביקור נרגש בשלושה מעונות של אנשים עם מוגבלויות שכליות. בגרמניה ד'היום נשים בהריון אינן מבצעות בדיקות גנטיות במהלך ההריון. החוק הפדרלי בגרמניה  אוסר על בדיקות גנטיות. סיבת הדבר ברורה. הכורת הנאצי מיהר להשמיד לראשונה במסגרת תכנית האוטנזיה את המפגרים.אחר כך את ההומוסקסואלים, מתנגי המשטר, הצוענים , ואת "גולת הכותרת" – השמדת היהודים הם השאירו לסוף… בשיטתיות ויעילות. בביקור בשלושה מוסדות של אנשים עם מוגבלויות שכליות נעתקה נשמתי פעם אחר פעם. כאן שוהים אנשים בתנאי שופרא ד'שופרא – הלוואי עלינו בישראל אפשרויות כלכליות כאלו. כמו בישראל גם כאן החבר'ה מטופלים באהבה רבה. מטפליהם דואגים להוצאת הפוטנציאל המיטבי מהאנשים בסבלנות, בהתמדה ובהבנה אין קץ.

האנשים אתם נפגשתי שוחחו אתי בפתיחות עצומה על מה היה עם מוכי גורל אלו בזמן המחלמה. אחד ממלווי – נציג הכנסייה האוונגלית אמר בפה מלא כי הן הכנסייה הקתולית והן הכנסייה האוונגלית מהרו לסייע בהשמדת המפגרים… כיום אף אחד לא מסתיר אף אחד אינו מכחיש. במהלך המלחמה מסתבר שהיו הורים שכן החביאו את ילדיהם . תחת אימת המשטר הדיקטטורי. ולא רק במוגבלים עסקנו.אחת ממארחותי עסוקה בהנצחה גורל היהודים. היא סחה לי שביום השואה שמצוין כיום בגרמניה וברחבי העולם ב27- בינואר- יום שחרור מחנה אושוויץ – הם ערכו טקס זכרון מיוחד. הם חילקו לעוברי אורח ממחטות ( ממחטות בזמן עבר שמשו גם פיזית לנפנוף פרידה – אנשים היו למשל מנופפים במטפחותיהם לאות פרידה בעומדם על רציף הרכבת כשיקיריהם היו כבר על הרכבת ובתוך הקרון…) עליהן היו חקוקים שמות היהודים שגורשו מהעיר… מהצד השני – גם נאו נאצים.. . סיפרו לי שכאשר ישנו מצעד של נאו נאצים התושבים המקומיים נשכבים על הכבישים בכדי למנוע מעבר של בני-בליעל אלו ואם הם בכל זאת מצליחים במזימתם ומשדרים את דברי הבליהם ברמקולים אזי מצלצלים בעוז כל פעמוני הכנסיות בכדי להטביע את קולות הבלע. ועל כל צעד ושעל ישנן אבני הנגף. יוזמה פרטית של תושבים המציינים בהטבעת חותמת נצח לפני בתיהם את שמות היהודים שגורשו מבית מסוים, הוגלו ולרוב לבסוף גם נשלחו לשמד.

במקום המרכזי ביותר בעיר נצבת קוביית זכוכית. עליה חקוקים כל שמות היהודים שגורשו מהמקום למחנה הרכוז הצרפתי השכן. Gurs. בכל פינה ופינה בעיר ישנן אנדרטאות המנציחות את הרשע שהגרמנים הנאצים בצעו.בכל מקום קוראים להושיט יד לשונה , לזר. להכיר בזכויות האדם המשותפות. מכריזים קבל עם ועולם – כאן לא עוד. דור הגרמנים של היום אומרים כי הם אינם אשמים בשואה אך הם נושאים באחריות לזוועות הנוראיות ביותר שבוצעו אי פעם באנושות עד דור אחרון. גם אנחנו, צאצאי הקורבנות , לא נשכח עד דור אחרון. הגרמנים לומדים שואה החל מכתה א'.

הלקח שהם הפיקו מהשואה הוא כי צריך לאהוב. נלמד כולנו ביחד כי יש להאמין בעל כורחנו באל הרחום והחנון. את האמונה באל הנוקם והנוטר יש להשאיר הרחק מאחור. אמונה זו שייכת לעבר. בואו נניח בצד את הרגשות האנושיים הטבעיים של שנאה ורצון לנקמה. הבה נושיט ידינו רק לשלום ולאחווה .

תגובה אחת

  1. אילנה, חידשת לי עם היחס למוגבלים בגרמניה וכרגיל, הכתיבה שלך אישית ומעניינת. אתמול העברתי זיכרון בסלון בבאר שבע על הסיפור של סבתא שלי מדסאו שלא שרדה והאמנות שיצרתי סביב זה. גם התחריט שמאזכר את הופה הופה רייטר והקראתי את התרגום שלך לעברית!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Search
Generic filters
דילוג לתוכן