ויקטור בלוך ומרטה בריל

ויקטור בלוך ומרטה בריל

סופי רייס (1858-1929) היא ביתם של איגנץ רייס (1825-1902) ואמה (1826-1902). איגנץ היה אדם עשיר ואילו אמה הייתה עניה. הם נולדו בקיסרות האוסטרו-הונגרית בברוד (BROD) ב-1845 קבלו אישור מיוחד לעבור לוינה. נולדו להם שלושה ילדים: רוזה, הרמן וסופי. אנו נתרכז בסופי שהיא הסבתא לסיפור של 3 משפחות שונות שכל אחת מהן התפזרה לכיוון אחר.

סופי התחתנה עם לודוויג  בלוך (1850-1890). לודוויג אדם נעים הליכות. עבד כפקיד בבנק הלאומי של וינה VIENNA KREDITANSTALT.

לודוויג פרסם מאמרים בצורה סדירה ב-NEUE FREIE PRESSE.

הוא נפטר בגיל 40 מהרעלת מזון. אשתו סופי , שהתאלמנה בגיל 32, קבלה פנסיה מן הבנק ומזה חייתה. היא הייתה אישה חזקה ונוקשה. היא הקפידה ללבוש רק בגדים שחורים עד יום מותה.

ללודוויג וסופי היו שלושה ילדים: הבכורה אליס – הסבתא שלנו, שנולדה ב-1881 בוינה ונפטרה ב-1950 בלונדון, השנייה מרטה שנולדה ב-1882 בוינה ונפטרה ב-1969 בארצות הברית, ובן הזקונים ויקטור שנולד ב-1883 ונפטר בלונדון ב-1963.

סופי שלחה את הבנות, אליס ומרטה ללמוד את מקצוע המזכירות והן עבדו כל העת כדי לממן לאח הצעיר, ויקטור, את לימודי האוניברסיטה שלו. ויקטור היה גיבור מלחמת העולם הראשונה, אדם עם ראש מבריק, חד לשון, קצר רוח, מנהל בנק שעזרו לו להתעשר. הוא התחתן עם הלן ווליש בשנת 1884 והיא הייתה באופייה ההפך הגמור ממנו – נינוחה, אוהבת ועדינת נפש.

לויקטור והלן שתי בנות: לוצי (נולדה בווינה 1918 ונפטרה בלונדון 2014). לוצי התחתנה עם ארווין האוזר (יליד ווינה) ולהם שתי בנות: הילרי וג'סיקה שלכל אחת מהן שני בנים. הבת השנייה היא ג'רי (שנולדה בווינה 1923). ג'רי התחתנה עם סיר אשלי ברמל, (SIR ASHLEY BRAMALL ) (1916-1999), לא יהודי, שהיה חבר הפרלמנט הבריטי בין השנים 1946-1950 במפלגת הלייבור ואחר כך מנהיג רשויות החינוך של לונדון (1970-1981) להם יש בן אחד.

מרטה: (נולדה בווינה ב-1882 ונפטרה בארצות הברית ב-1969). התחתנה עם ארתור בריל (נולד ב-1881 בוינה  ונפטר ב-1964 בארצות הברית). הם התחתנו בווינה ב-1912. ארתור היה ד"ר למשפטים שעבד ותמך בהוריו ובאחיו עד יום מותם. נולדו להם שני ילדים: ליקי (אנג'ליקה) (שנולדה בווינה ב-1913 ונפטרה בארצות הברית ב-2002) ובובי (לודוויג היינריך) שנולד בווינה ב-1917 וחי בארצות הברית (לא ידוע אם נפטר).

הקטע הבא הוא תרגום מאנגלית מסיפור החיים של ליקי:

גדלתי במשפחה שבה ידענו כולנו שאנו יהודים אך לא הרבה מעבר לזה. דברתי צרפתית שוטפת כי הייתה לי מטפלת צרפתייה. ניגנתי על פסנתר. בבית הספר התיכון הלכתי למגמה הומנית ולמדתי יוונית, לטינית ועוד הרבה "מקצועות מועילים". רק כשהייתי בת 16 הצטרפתי לויצ"ו ושם קבלתי מידע על הרקע היהודי שלי. עם סיום התיכון הבנתי שאני רוצה לעלות לפלסטינה והחלטתי שאני צריכה ללמוד דברים יותר מעשיים ובמקום ללכת לאוניברסיטה למדתי שנתיים בבית ספר לעיצוב ותפירה ואחר כך נעשיתי מורה לשפות.

הכרתי את מקס טלר (THALER) שלימים הפך לבעלי, בהרצאה שהתקיימה במרכז מדע ואומנות ב-1934. מה שמשך אותי אליו הייתה העובדה שהוא היה ההפך הגמור מכל חברי עד אז. הוא הגיע ממשפחה דתית, למד רפואה בווינה, דבר על דברים ומקומות שמעולם לא שמעתי עליהם, כתב יפה שירים נוגעים ללב ודבר במשך שעות על התאוריות שלו בנושאים רפואיים. היו לנו שני דברים עיקריים במשותף: אהבה לאופרה ואהבה ליערות וינה.

התחלנו לצאת למורת רוחם של בני משפחתו: לא באתי ממשפחה דתית, עישנתי סיגריות, לא ידעתי מה זה "כשר" – פשוט לא התאמתי! אבל נשארנו ביחד.

במרץ 1938 עולמנו התהפך – האנשלוס. מקס ואני הבנו שאם לא נתחתן לא נוכל לקבל דרכון שיעזור לנו לברוח. אז עוד לא הבנו שבגלל היותנו יהודים ממילא לא נקבל דרכון . התחתנו במרתף של בית הכנסת ביוני 1938 יחד עם עוד 8 זוגות אחרים.

בנובמבר הנאצים החלו ב"פתרון הסופי" לבעיית היהודים בווינה: הם החרימו את כל בתי העסק של היהודים, מעסיקי יהודים חויבו לפטר את עובדיהם, בתי יהודים נבזזו ונהרסו, ספרים שנכתבו ע"י טולסטוי, דיקנס ואחרים הושמדו. כל מי שהיה לו אפילו סב יהודי אחד נחשב יהודי ועבר התעללות: הופשטו, נאנסו, הוכו וכיבו עליהם סיגריות בוערות. ב-8.11.38 הנאצים החלו לנייד את היהודים: את הגברים למחנות השמדה והנשים והילדים הועברו שנה מאוחר יותר. ארתור, אבי, ברח ממקום הריכוז כאשר לקוח שלו לשעבר, שהיה אז במדים של הנאצים עזר לו להימלט דרך סמטה  אחורית. בעלי, מקס, נתפש כשהתחבא  בתוך ארון כביסה ונלקח ע"י הנאצים. אני עקבתי אחריהם והצלחתי  להבריח אותו מידי הנאצים. עובדה שאחרי שלוש שעות הוא היה שוב בבית. למחרת עזבנו: מקס, אחיו, אחותו ואני את וינה ברכבת שעשתה את דרכה לשוויץ. כמובן שיחדנו את אחד מעובדי הרכבת כדי שייתן לנו לעלות לרכבת. שמונה ימים לקח לנו לעבור כחצי מייל את הגבול לשוויץ: היו רובים, כלבי שמירה ונהר הריין שאת כולם היינו צריכים לעבור. חווינו הרפתקאות שונות, גרועות יותר מסרטי ג'ון וויין. אך לבסוף היינו בשוויץ עם אשרה רשמית להישאר. רבים אחרים נשלחו חזרה אל מותם.

מקס ואני נשלחנו למחנה פליטים אורתודוקסי דגרהיים (DEGERHEIM) שבמחוז ST. GALLEN. מקס מונה אחראי על הבריאות במחנה זה ובשניים נוספים סמוכים. אני מוניתי להקים בית ספר לילדי המחנה ולהיות מורה. מכיוון שבעבודה זו לא הייתה תמורה כספית קבלנו דירה פצפונת שבה חיינו ארבעתנו. היינו שם עשר שנים עם תקופות קשות וקלות לסירוגין.

שוויץ הייתה היחידה באירופה שלא הפכה לחלק משליטת הנאצים, אם כי פחדנו שם מדי יום לפלישת הנאצים. באותו זמן אנגליה סבלה מהבליץ. המחנות בשוויץ התמלאו ב"מהגרים" חדשים ובעל הדירה שלנו גרש אותנו מפחד שיתנכלו לו אם יודע שהיו אצלו בדירה יהודים. מצאנו מחסה בבית חווה ישן, משפחת בורגיס. ישנו עם בגדים לגופינו, נעליים לרגלינו ואופניים לצדנו כדי שנוכל לברוח בעת הצורך. כל אחד מאיתנו נשא גלולה להתאבדות לשימוש במקרה של נפילה בשבי. אחותו של מקס, טוני, לא עמדה בלחץ והתאבדה.

ב-1943 נולדה בתנו אלן  ועשינו הסכם עם הבת של בעל החווה שבה מצאנו מקלט, שאם מקס ואני נאלץ לברוח, היא תגדל את בתנו כבתה שלה. ב-1945, עם כניעת הנאצים והתאבדותו של היטלר  התחלנו לראות את האור בקצה המנהרה. עברנו לטרוגן (TROGEN) במחוז APPENZELL. מקס עבד כרופא בבית החולים המקומי תמורת משכורת והמשיך לטפל בפליטים שעדיין היו במחנות, בהתנדבות. כמו כן דאג לילדים יתומים שנמצאו בכפר היתומים שבטרוגן. ב-1945 קבלנו מסמכי הגירה לארצות הברית אם נמצא דרך להגיע לשם.

ב-1946 נולדה בתנו השנייה ג'ון לעולם המטורף הזה. חיינו בהרים. ב-1948 הגענו לניו יורק ארצות הברית על האנייה קווין אליזבת. מה שהלהיב אותי זה חדרי האמבטיה והשירותים המהיבים  באנייה, שם ביליתי הרבה זמן אחרי שרותי "בול פגיעה" שהיו לנו בשוויץ. במהלך שהותינו במחנה בשוויץ וכדי לשמור על שפיות, הקמנו עם פליטים אחרים תזמורת של כנורות, גיטרות, זמרים, אקורדיון והיה לנו המנון משלנו.

להלן ההמנון מתורגם לאנגלית:

Our life is like the travel

of a wond’rer through the night.

Each one carries in his satchel

Sorrow, grief and often fright.

Onwards, onwards, my dear brothers,

Don’t despair and don’t look back,

Cause beyond these darkest mountains

Happiness waits in your track…

 

אחרי שנתיים בניו יורק, (שנה של התמחות ואחר כך עמידה בכל הבחינו לרפואה בארצות הברית), עברנו לצפון מדינת ניו יורק. התיישבנו בפרישוויל (PARISHVILLE) . מקס פתח קליניקה ונתן שירותים גם לעיירות הסמוכות: הופקינטון, ניקולוויל, קולטון ודרום קולטון.  אני לימדתי בבית הספר שבכפר ובנוסף שימשתי כמזכירתו של מקס וכ"אחות" לצדו. למשפחה נוספו שניים: דייוויד (1953) וסוזנה (1955). ההורים – מרתה וארתור בריל, וכמה בני משפחה, ניצולי שואה, הצטרפו אלינו.

מקס עבד יום ולילה כרופא המבקר בין הכפרים וכמו כן היה רופא מן המניין בבית חולים שבעיר פוטסדם (POTSDAM). בשנת 1980 פרש מקס מעבודתו הרפואית, קבל המון תודות והערכה מהקהילה כולה על עבודתו המסורה במשך שלושים שנה במקום. מקס נפטר ב-1989 והוא קבור בבית העלמין היהודי באוגדנסבורג, ליד הקברים של הורי ארתור (1964) מרתה (1969).

עזבתי את פרישוויל בתחילת ינוא 1990 ועברתי לבולדר קולורדו לגור עם בתי הצעירה סוזנה, בעלה ברוס דרוגוולד וילדיהם  לורן וקירק. עזרתי בגידולם וכמו כן התנדבתי ללמד עולים חדשים שהגיעו לארצות הברית מרוסיה. ארגנתי את המועדון לצעירים וזקנים בבית הכנסת היהודי שבבולדר.

הורי, ארתור ומרתה הגיעו בשת 1939 לארצות הברית וגרו בניו יורק. אחי בובי (לודוויג היינריך) ואשתו טוני (גם היא ילדת וינה) נישאו בלונדון בדרכם לארצות הברית אליה הגיעו ב-1940. בובי עבד כאיש אחזקה ולמד בהתכתבות עד קבלת תואר מהנדס מכניקה/אופטיקה. טוני עבדה במשרד עורכי דין.

תרגום מסיפור של ליקי על חוויותיה ממפגש עם סבתה סופי:

השנה 1918. הייתי ילדה בת חמש, ממש עם תום מלחמת העולם הראשונה. מגיפה של שפעת התפשטה בוינה ואחי הצעיר חלה בה. הורי החליטו לשלוח אותי לסבתא סופי כדי שלא אדבק במחלה. מעולם לא ביליתי זמן ארוך כל כך עם סבתי, ובודאי שלא מעבר ללילה. סבתא הייתה אישה מרוחקת. תמיד הערצתי אותה. היא הייתה יפת מראה ולמרות היותה אלמנה שלבשה שחורים כל הזמן אך תמיד בשיא האופנה. היה לה שיער מקסים כולו תלתלים לבנים כשלג, אסופים על ראשה. היה לה היקף מותניים הצר ביותר שאיתי מעודי. הייתה מסביבה הילה של יוקרה. היא הייתה ליידי אמיתית. ביליתי איתה אחר הצהריים נפלא: היא לקחה אותי למסעדה היקרה ביותר בוינה ואכלתי ארוחה בזבזנית, הטובה ביותר שילדה בת חמש יכולה לחלום עליה. הקינוח היה מוס שוקולד טעים להפליא עם הר גבוה של קצפת מעוגל מעל, ממש כמו התלתלים של סבתא סופי. אחרי הארוחה הלכנו לאופרה וזו הייתה חוויה חדשה עבורי. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה נשים אלגנטיות ומהודרות. הן לבשו פרוות יפות וענדו המון תכשיטים. את אולם האופרה אפף ריח אקזוטי של בשמים שונים. מעולם לא ראיתי דבר כזה וזה היה ממש מרשים. מבין כל הנשים היפות שם, סבתי סופי הייתה היפה ביותר. הייתי כל כך גאה להיות שם אתה – היא הייתה המלכה ואני הערצתי אותה. חזרנו הביתה מאוחר ושתינו היינו תשושות. רחצתי את פני, צחצחתי את שיני , לבשתי כותונת לילה וטיפסתי על מיטתה של סבתי שהייתה מיטה ענקים עם סדיני משי ושמיכת פוך. סבתא נכנסה לחדר, התיישבה ליד שולחן הטואלט והחלה להסיר את סיכות הראש משיערה. ואז – היא הסירה את השיער כולו הרימה את התלתלים הלבנים המדהימים שלה והניחה אותם בצד. הייתי המומה ופי נפער בתדהמה – איך זה יכול להיות שהשיער היפה של סבתא לא היה שלה?!? היא נותרה עם פלומה אפורה ודלה על ראשה. זה לא היה נוראה מכל. לאחר מכן סבתא החלה להתפשט. היא פשטה את שמלתה והחלה להתיר את שרוכי המחוך. מעולם לא ראיתי מחוך קודם לכן, וככל שהיא פרמה את השרוכים, ראיתי איך היא גדלה ומתרחבת, כל רגע יותר ויותר עד שהורידה את המחוך כולו והניחה אותו ליד השיער. היא רחצה את פניה ופתאום גם ריסיה ירדו וגם הסומק בלחיים נעלם. בשלב זה היא כבר לא דמתה לסבתי ואני בהחלט נבהלתי. לאחר מכן היא הוציאה את שיניה, שמה אותן בצנצנת זכוכית ליד השיער והמחוך. בסופו של דבר  אישה קרחת, שמנה, זקנה ומכוערת שאני בכלל לא מכירה, טפסה למיטה וחייכה אלי חיוך נטול שיניים ואז התחלתי לצרוח.

כך ספרה ליקי, בהיותה בת 76 על חוויותיה מגיל חמש.

לסיכום:

ליקי ומקס טלר (שניהם נפטרו) הביאו לעולם ארבעה ילדים:

הבת הבכורה אלן –מומחית מחשבים ולה שלושה ילדים.

הבת ג'ון – משוררת, פסלת ומורה ליוגה – לה שני ילדים.

הבן דיוויד – דר' למיקרוביולוגיה

הבת סוזנה – רקדנית מקצועית וסוכנת נדל"ן ולה שני ילדים

האח בובי ואשתו טוני בריל (שניהם נפטרו) הביאו לעולם שני ילדים:

פגי – לה שני ילדים

דיוויד –לו ילד אחד.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *