זאב אשכולות – תולדות חיי

זאב אשכולות – תולדות חיי

זאב אשכולות – תולדות חיים

 

Berlin19 – 1920 37

נולדתי ב- 15 ינואר 1920 בברלין כ-Wolfgang Hermann Eskeles. אני זוכר ילדות טובה ומאושרת כבן יחיד להורים אוהבים ומסורים בדירה גדולה בת 8 חדרים, ברחוב Meineke היוצא מה-Kurfürstendamm במערב ברלין.

הבית היה בית של שש דירות, כמדומני, ודירתנו שכנה בקומה השלישית. לבית היו שתי כניסות מהרחוב – הכניסה הראשית עם מדרגות מכוסות בשטיח (Läufer) ועם מעלית. בנוסף הייתה כניסה שנייה רחבה, המכונה "כניסה לרכב כיבוי" Feuerwehreinfahrt. מיד בכניסה זו הייתה דירת ה- concierge, ממנה עלתה תמיד צחנה בלתי-נסבלת. בהמשך לכניסה נפתחה חצר גדולה שמצידה הייתה כניסת השירות Diensteingang, שממנה הובילו מדרגות לולייניות אל הקומות העליונות. אינני יודע מי בדיוק היה רשאי להיכנס בכניסה הראשית ומי נאלץ לטפס במדרגות של כניסת השירות. אך זכור לי היטיב שאחת לשבועיים הגיעה אלינו איכרה מבוגרת / זקנה Mutter Jöhrchen, הנושאת על גבה סל ענק עם ביצים, מרופדות היטב בשכבות של קש, "טריות ישר מהמשק" frisch vom Lande. היא התיישבה במטבח מתנשמת ומתנשפת ממאמץ העלייה במדרגות ומכרה לנו את מרכולתה.

בחצר הנ"ל היו מופיעים מדי יום זמרים ונגנים, ששרו ו/או ניגנו בין היתר בתיבת נגינה המופעלת בידית Drehorgel. בתום הנגינה, הדיירים שהקשיבו (או לא) לנגינה היו משליכים (או לא) מעות לחצר וה"אמנים" היו מודים לתורמים הנדיבים.

אבי, Otto Eskeles, התייתם מאביו בגיל צעיר, אימוMathilde Eskeles פירנסה את המשפחה בעמל רב מחנות לבגדי כלות בעיר פרנקפורט/מיין והקפידה על חינוכם של שני ילדיה, אבי אוטו יוסף ואחותו פרידה.
אבא הגיע לברלין בסיום לימודיו בגימנסיה. באוניברסיטה בברלין למד לימודי כלכלה ובמקביל, התחיל לעבוד כמתלמד בבנק. הוא לחם במלחמת העולם הראשונה, נפצע וקיבל את עיטור "צלב הברזל". אחרי המלחמה התחיל לעבוד בבנק פרטי אחר והפך עם השנים למנהל ובעלים שותף בבנק. מצבם הכלכלי של הוריי היה טוב, במונחים של היום הייתי מגדירו כמעמד בינוני גבוה. החיים בבית התנהלו ברווחה אך לא הייתה כל ראוותנות.

אני זוכר את חוג הידידים של הוריי שביקרו אותנו לעיתים קרובות, טיולים בסביבת ברלין בסופי שבוע ונסיעות למרחקים בחופשות.

אין להשוות את חיי החברה של ילדותי למקובל בישראל, לא רק בחברות הילדים של הקיבוצים אלא בכל הרבדים של החברה. עם חבריי לכיתה נפגשתי רק בבית הספר והחברים היחידים שלי היו הבנים של ידידים ומכרים של הוריי. לא היכרתי את ילדי השכנים. לא היו מפגשים או משחקים ברחוב. המושג Straßenkinder (ילדי רחוב) היה ביטוי גנאי לילדים נחותים. מצב זה השתנה רק עם הצטרפותי לתנועת ה-Werkleute (תנועת נוער ציונית) בגיל 14.
בהיותי בן שש החליטו הוריי לטפח את ידיעת השפות שלי ולשפר את חינוכי, בעיקר את

נימוסיי. במשך כמה שנים היו לי מחנכות אנגליות English governesses. שנאתי אותן ואת האנגלית, ועד היום אינני מצליח לאהוב שפה זו. יחסי אליה נותר כמו יחסי למס הכנסה – רע הכרחי שאין מנוס ממנו.
אימא הייתה מאוד מוזיקאלית, היא ניגנה על פסנתר הכנף הגדול Blüthner שעמד בחדר המוזיקה הירוק שהכניסה אליו, שלא בנוכחותה, הייתה אסורה עליי. מסיבה שאינה ברורה לי עד היום, אמי לא טיפחה את חינוכי המוזיקאלי ועד למותה לא למדתי לנגן, למרות שבבית היה פסנתר כנף. לכן, עיסוקי האינטנסיבי במוזיקה שהחל עם התבגרותי הצטמצם לתחום השמיעה בלבד, דבר שאני מיצר עליו מאוד.
אני זוכר טיולים עם אמי בברלין ומספר חופשות שביליתי איתה בגרמניה ובחו"ל.

יש לי מספר צילומים של אמי ובמיוחד אלבום תצלומים שבהם נראית אישה יפה ומטופחת; משום מה שמור בזיכרוני ביטוי של בוז שלה לאישה לא מחונכת: "היא מדברת כמו Fischweib"" (מוכרת דגים בשוק), ­המקבילה ל-"פרחה" בימינו.

זכורות לי במיוחד חופשות החורף שבהן נסענו לאוסטריה לעשות סקי. באותם הימים עוד לא היו מעליות סקי. הוריי ואני עלינו, בהדרכת מדריך מקומי, על גבי מגלשי הסקי המצופים בעורות אל פסגות ההרים, עברנו מפסגה אחת לשנייה כדי להגיע למנוחה בבקתה הררית לפני הירידה. אז הסרנו את העורות מהמגלשיים והמדריך "גיהץ" את המגלשיים בשרף גלישה. זיכרון הריח הנפלא של השרף שמור עדיין באפי.

הכול השתנה בשנת 1928, כאשר אימי נפטרה ממחלת לב שממנה סבלה, בעת שילדה את אחי דוד. אני זוכר שתי חופשות קיץ עם אבא אחרי מות אימי – האחת בפונטרזינה (Pontresina) והשנייה בדולומיטים שבאיטליה. אבא אהב לטפס על ההרים בהדרכת מדריכים מקומיים – עם חבלים, וווים ונעלי טיפוס, ממש כמו בסרטים.

בשנת 1933 נסעתי לבדי ל- summer school באנגליה, אך האנגלית שלי לא השתפרה. אינני זוכר מתי התחלתי ברכיבה על סוסים, היה זה כנראה בגיל תשע או עשר. לאבא הייתה סוסה שעמדה באורווה גדולה הממוקמת בשרשרת הקמרונות שמתחת לרכבת העירונית S-Bahn, סמוך לתחנת ה- ZOO (גן החיות). בצמוד לאורווה היה אולם רכיבה ענק. בשעות אחה"צ הייתי הולך לשם ורוכב. בימי ראשון בבוקר סייסים היו מביאים את הסוסים אל יער ה-Grunewald ואז אבא ואני, לפעמים גם חברים נוספים, היינו רוכבים לאורך ולרוחב היער הנפלא הזה. הרכיבה הסתיימה תמיד בארוחת בוקר עשירה במסעדה או בביתם של חברים שרכבו איתנו. הסייסים היו מחזירים את הסוסים לאורווה.

אבא היה גם חבר במועדון הגולף שהיה ממוקם ליד אגם ה-Wannsee. למדתי אז לשחק גולף ואהבתי את המשחק ואת הבילוי במועדון; במיוחד נהניתי מהמסעדה הטובה.

אינני זוכר מתי זה קרה בדיוק, אך כאשר בגרתי והצטרפתי ל-"תנועה", זנחתי את הפעילות הספורטיבית "הבורגנית" וימי ראשון היו מוקדשים לטיולים עם התנועה. היום אני מתגעגע לפעמים לאותם ימים, במיוחד לרכיבה.

בגיל עשר עברתי לגימנסיה הצרפתית (Collège Français) בברלין. שפת ההוראה במרבית המקצועות הייתה צרפתית. אהבתי את השפה הצרפתית והשליטה בה עיצבה במידה רבה את מהלך חיי שנים רבות לאחר מכן. השפה הצרפתית הייתה ונותרה השפה החביבה עליי. בדרך כלל הייתי תלמיד מאוד בינוני, במיוחד במקצועות שלא אהבתי, כגון לטינית ויוונית. היום אני מיצר על כך צער עמוק.

בית הספר שכן ברחוב Reichstagsufer מס' 3, על הגדה השמאלית של נהר
ה- Spreeוממערב, בשכנות מידית ל- Reichstag. אני מציין את המקום, מאחר וכל מי שביקר בברלין מכיר אותו. בשנת 1933 צפיתי במו עיניי בשריפת ה-Reichstag, היה זה המאורע המכונן לכל מה שאמור היה להתרחש בשנים הבאות. חזרתי לשם בשנת 1951, אחרי המלחמה; מבית ספרי נותרה רק ערימת לבנים אדומות וברלין דמתה אז לאתר בנייה ענק, כאשר פינוי ההריסות נראה על כל צעד ושעל.

אבא היה בנקאי, הבעלים, עם עוד שני שותפים, של בנק פרטי. בארץ אין כמעט בנקים פרטיים, אך בגרמניה וברחבי אירופה היו קיימים, וקיימים גם כיום, מוסדות רבים כאלה. הם עסקו בעיקר בניהול רכושם של לקוחותיהם.

על אף המצב הכלכלי הטוב שלנו, דמי הכיס שקיבלתי כל חודש או כל שבוע, והשתנו כמובן עם התקדמות גילי, נועדו לכיסוי הוצאותיי האישיות, כולל כרטיסים לאופרה, ולא העליתי אף פעם על הדעת לבקש תוספת. עוד דבר האופייני לאותם ימים והנשמר עדיין בבתים יקיים בארץ. לא היו "נישנושים" (למרות שמקור המילה העברית הוא במילה הגרמנית (naschen. היה מספר ארוחות קבוע ביום ואיש לא העלה על דעתו לפתוח את המקרר או את המזווה בין הארוחות.

דוגמה נוספת יכולה לשמש המכונית: לבנק הייתה מכונית מרצדס עם נהג, אשר שירתה לכאורה את שלושת השותפים, אך בעיקר את אבא. בכל שנותיי בבית הספר לא קרה אפילו פעם אחת, בחורף ובקיץ, בשלג ובגשם, שהוסעתי לבית הספר במכונית. איש לא העלה אפשרות כזאת על הדעת. נסעתי בתחבורה ציבורית ובשנים האחרונות גם רכבתי לבית הספר על אופניי, גם בימי גשם. שם הנהג היה Karl Peipmann. הוריי וגם אני מעולם לא קראנו לו בשמו הפרטי. עבורנו הוא היה Herr Peipmann.

חיי באותן שנים התנהלו בשני מוקדים עיקריים – מצד אחד בית הספר, שהיה עבורי הכרח לא אהוב במיוחד ומצד שני "התנועה", על כל מה שידעה להעניק לצעיר מתבגר – חיי תרבות עם חיי חברה, רעיון, טיולים ומסעות. התנועה הייתה ה-WERKLEUTE, שהתמזגה בישראל לאחר מכן עם השומר הצעיר אשר, למיטב ידיעתי, לא היה קיים בגרמניה. אנשי ה-WERKLEUTE הקימו את קיבוץ הזורע.

עזבתי את בית הספר מרצוני עם גמר כיתה י"א והתחלתי "לקראת ההגשמה" בלימודי מסגרות מעשיים בבית המלאכה של בית חרושת גדול לקרטונים ואריזות. עד היום אני אוהב את מכונות הדפוס ואת תהליכי התיכנון והייצור של אריזות. נכדתי שני ממשיכה היום מסורת זו, אך ללא קשר ומודעות לכך שגם סבה עבד פעם בתחום הזה, אמנם רק כמסגר מתלמד.

מבחינה יהודית וציונית היה ביתנו ליבראלי ומתון. אבא לא שמר על כשרות ועל השבת, אך בחגים הלכנו לבית הכנסת הגדול ב-Oranienburgerstraße, שם היה לאבא מקום שמור ושם גם נערך טקס הבר-מצווה שלי.

התחלתי לאהוב אופרות וללכת לבית האופרה בברלין, כנראה בגיל 14 או 15. כמה פעמים בכל חודש ובכל מזג אוויר רכבתי על אופניים בימי ראשון בין השעות 5 ל- 6 בבוקר מדירתנו במערב ברלין אל ה-Deutsche Staatsoper שהייתה (ועדיין) ממוקמת במרכז ברלין בשדרה המפורסמת Unter den Linden. בימי ראשון קופת האופרה הייתה נפתחת בשעה 10:00 ומכרה כרטיסים לשבוע הקרוב. בתור, יחד איתי, עמדה תמיד חבורה של חובבי אופרה שהעבירו הערכות וביקורות על המופעים, המנצחים והזמרים. קניתי לי תמיד כרטיסים למספר מופעים במחיר הזול ביותר – מקומות עמידה ביציע הרביעי.

בשנים האחרונות חזרתי שוב ושוב לאותו בית אופרה, רק שכיום אני יכול להרשות לעצמי כרטיסים טובים יותר. גם בביקורינו בחו"ל אנו מנסים לנצל כל הזדמנות לשמוע אופרה טובה וכמובן, היה לנו מנוי לאופרה בתל אביב, המעלה בדרך כלל מופעים מצוינים.

ארשה לעצמי לסטות בהמשך מהסדר הכרונולוגי – פחות או יותר – של סיפור חיי ולשלב הערות מספר בתחום יחסיי לאמנויות. אהבתי למוזיקה לא הצטמצמה לתחום האופרה ודי מהר כללתי בתפריט המוזיקאלי שלי גם קונצרטים של תזמורות ושל הרכבים קאמריים. מוזיקה קאמרית היא מוזיקה נטו, טהורה, ללא אפקטים תיאטראליים. על סקאלת האפקטים ניצבת האופרה בקצה האחד; המוזיקה הינה רק חלק בה, חשוב אמנם, אך אינה חזות הכול. הליברית, המשחק, התפאורה והתלבושות גם הם מרכיב חשוב.

המוזיקה הסימפונית עומדת בסקאלה זו באמצע והמוזיקה הקאמרית ניצבת בקצה השני של הסקאלה. גם המוזיקה הסימפונית אינה חפה מאפקטים כעין תיאטראליים, המוסיפים לפופולאריות של היצירות ויש להם חלק באהבת הקהל הרחב ליצירות אלה. היום אני מבכר מוזיקה קאמרית על כל סוג אחר של מוזיקה.

מכאן, מאהבתי למוזיקה קאמרית, אני רוצה לעבור בקצרה לאמנות הפלסטית. אינני זוכר מי פקח את עיניי בתחום הזה, אך כבן 15 כבר התחלתי להתעניין באמנות. גם בתחום זה של האמנות הפלסטית אני צופה ואיני יוצר. אני זוכר תערוכות שראיתי בצעירותי בברלין, במיוחד תערוכה של יצירות הצייר Matthias Grünewald )המאה ה-16), שתמונותיו וצבעיו חרוטים עד היום בזיכרוני. גם לציירת הגרמנייה Käthe Kollwitz היה מקום של כבוד באוסף שלי. כאן השפיע בוודאי גם האספקט הסוציאלי של עבודתה – דמויות של אנשים קשי יום.

באחד מהמוזיאונים החשובים של ברלין יש אגף המכונה Kupferstichkabinett (מוזיאון לתחריטי נחושת ורישומים) ובו האוסף הגדול ביותר של רישומים ותחריטים באירופה ואולי בעולם. בתערוכות של ציורים שוררת בדרך כלל מהומה רבתי, אתה ניצב רק במרחק מה מהיצירה כאשר משמאלך, מימינך ומאחוריך עומדים אנשים זרים שאינם תורמים במיוחד להנאתך. ב-Kupferstichkabinett הכול שונה: באולם גדול מוצבים שולחנות שסביבם יושבים מספר מבקרים, לרוב סטודנטים לאמנות; על גבי דוכן מוגבה יושב המנהל / המפקח. אינך יכול להיכנס לאולם לבוש במעיל, עם תיק כלשהו ואפילו עם עט של דיו. רק עפרונות מותרים בהיכל הקודש. ראשית דבר, עליך להציג תעודה מזהה הנרשמת בקפדנות פרוסית ביומן. לאחר מכן שואל אותך המנהל מה ברצונך לראות. עליך לדעת מראש ולפרט במדויק מה אתה רוצה, לדוגמה – Rembrandt, תחריטים של דמויות, קבצנים או נופים וכד'.

אז אתה מתבקש לשבת ליד אחד השולחנות וכעבור רגעים מספר מביאים לך על גבי עגלה קופסת קרטון אחת או שתיים, כל אחת מכילה כ- 20 תחריטים מקוריים, כאשר כל אחד נתון במסגרת קרטון המכונה “passe partout”. מעמידים לפניך מתקן מעץ להצבת התמונות ואתה מקבל הדרכה מדוקדקת כיצד להוציא את התמונות – להרים מבלי לשפשף את התמונה שמתחת, להוציאה בזהירות מקופסת הקרטון, להציב אותה בזהירות על המתקן ולאחר מכן, להחזירה באותו האופן – תמיד בזהירות. מנהל האולם, ממרום שבתו, מפקח בשבע עיניים על כך שאתה אכן ממלא אחר ההוראות.

כאשר אתה יושב מול שכיות החמדה המקוריות הללו, שנשמרו מאות בשנים ומתייחד עם היצירות הנפלאות אתה מבין, מעריך ומכבד את הטקס הנראה לך מוזר במבט ראשון. אני ממליץ לכל ידידיי אוהבי האמנות ושוחריה לא להחמיץ חוויה זו.

1933-1937 החיים במשטר הנאצי

בישראל של ימינו המשטר הנאצי קשור בתודעת רוב האנשים קשר הדוק, כמעט בלעדי, לזיכרון השואה. אך יש לזכור שהגליית היהודים למזרח והשמדתם (גם הצוענים וההומוסקסואלים) נכנסה לתנופה מלאה רק לאחר פרוץ המלחמה, בתחילת שנות הארבעים. בשנים הראשונות שאף המשטר הנאצי לדחוק ביהודים לעזוב את גרמניה. הפגיעה הרצינית בבתי כנסת, בנכסים ובחיי היהודים החלה למעשה עם ליל הבדולח בנובמבר 1938.

בשנים הראשונות של המשטר הנאצי אי-אפשר היה עדיין לשער את עוצמת האירועים ולאן יובילו ובמיוחד, לצפות את התוצאות המחרידות של "הפתרון הסופי". אך מי שהיו לו עיניים בראשו ראה וידע שאין עתיד ליהודים בגרמניה. בן דודי סיפר לי פעם שכאשר ביקש אז עצה מאבי, הוא אמר לו: "ברח מגרמניה ורחוק ככל האפשר".

השנים הראשונות של המשטר הנאצי מאופיינות, כידוע, בחקיקה אנטי-יהודית, פגיעה פיזית, מחנות ריכוז, החרמת רכוש, פיטורין ועוד, במטרה להצר את צעדי היהודים ולגרום לעזיבתם את גרמניה.

בניגוד לדעה המקובלת ולניסיונם המר של רבים, כולל מכרים של משפחתי, חוויותיי וניסיוני האישי עם המשטר הנאצי משנת 1933 עד 1937 היו יחסים שהייתי מגדיר כ-"דו-קיום זהיר". ידעתי שמצבנו כיהודים הולך ומחמיר, בעיקר במישורים הכלכלי והחוקתי, אך מעולם לא חוויתי רדיפה או פגיעה אישית, לא בגימנסיה ולא ברחוב. לדוגמה, כל השיעורים בגימנסיה התחילו ב-Heil Hitler, מחנך הכיתה שלי היה קצין ב-SS שהגיע לבית הספר במדי SS, חברי לספסל הלימודים היו, כמובן, כולם חברים ב- Hitlerjugend, אך היחס שלו ושל חברי לכיתה אליי, היהודי היחיד בכיתה, היה הוגן וחברי. איש לא ניסה לפגוע בי, בהוריי או במכריי בצורה כלשהי עד לעזיבתנו את גרמניה בשנת 1937. חיי החברתיים התנהלו ב"תנועה" ללא הגבלות, כולל כנסים, טיולים ופעילויות אחרות.

זו הייתה אמנם תקופה שבה היהודים הוגבלו ונרדפו בתחומים רבים, אך הייתי מגדיר אותה כתקופת טרום-שואה, שבה עדיין לא שיערנו במלואו מה יקרה בעתיד. הרדיפה הפיזית – בעיקר מאסרים ושליחה למחנות ריכוז – התרכזה בקומוניסטים ובמתנגדים אחרים למשטר הנאצי ופחות ביהודים. לכן, יחסי אל גרמניה של אז, וגם של היום, נקבע בעיקר במישור ההיגיון והשכל ולא מפעמים בי אותם רגשות סוערים וכנים ברובם, שהם מנת חלקם של אלה שחוו את הרדיפות באופן אישי, על גופם ועל משפחותיהם בתקופת השואה.
רק לאחר פגישתי עם רעייתי רחל, אשר איבדה אב ושני אחים בשואה בצרפת, נפתחתי גם אני להיבט הרגשי של האובדן בשואה.

אבי היה פעיל מאוד בארגונים יהודיים סוציאליים, בעיקר במוסד הסעד המרכזי של יהדות גרמניה – Zentralwohlfahrtsstelle. הציונות שלו הייתה בעיקרה תוצאה של מסקנתו המפוכחת שליהודים אין עתיד בגרמניה ושפלשתינה היא הפתרון המעשי היחידי. להט הנעורים הציוני שלי היה כמובן הרבה יותר חדור באידיאולוגיה.

 

1937-1948, חיפה – משמר העמק

מכאן מתחיל מסלול חיי השני, שרקעו וסיסמתו היו "הגשמה". היה לי ברור שאלך לקיבוץ ושאעבוד בעבודה גופנית-מעשית (עיין ערך "הפירמידה ההפוכה"). הצעד הראשון היה השלמת לימודיי המקצועיים. בזכות לימודיי בגימנסיה בגרמניה וניסיוני המקצועי הקודם, התקבלתי לכיתה ג' של מסלול הלימודים הארבע שנתי בבית הספר המקצועי שליד הטכניון בסמ"ת בחיפה. תנאי מוקדם היה לימוד השפה העברית בתוך חודשיים, עד גמר החופש הגדול. מנהל בית הספר קישר אותי עם חבר לכיתה לעתיד, שלקח אותי לידיו. יום-יום ירדתי להדר הכרמל ב"שביל החמורים", ביליתי אצלו שעות של לימוד אינטנסיבי ולאחר מכן עליתי שוב ברגל לכרמל ולמדתי בבית עד מאוחר בלילה. כעבור חודשיים שלטתי היטב בשפה ויכולתי ליטול חלק מלא בלימודים.

רבות דובר ונכתב על קשיי הקליטה של עולי גרמניה – היקים – בארץ. אולי בזכות הלימוד המהיר של השפה העברית, הלימודים בבסמ"ת והפעילות בתנועת השומר הצעיר, הפכתי במהרה לחלק אינטגראלי של שכבת בני הנעורים. גם הוריי למדו עברית ובבית עברנו די מהר מגרמנית לעברית. הייתי בגיל הנכון לשמר את השפה והמטען התרבותי שהבאתי מארץ הולדתי ובמקביל, להיפתח לשפה העברית ולתרבות המקומית של אותם ימים.

אני מתאר זאת לפעמים בחצי-צחוק: "הייתי די מבוגר כדי לשמר את התכונות הרעות של היקה אך די צעיר כדי לרכוש את התכונות השליליות של הצבר".
אבי Otto Eskeles הגיע ארצה שנה אחרינו, לאחר שחיסל את ענייניו בגרמניה.

בשנות הארבעים והחמישים היה, בין היתר, פעיל ב-HOG ונאמר לי שבבית ההורים ברחוב התשבי בחיפה, (היה) קיים לוח לזכרו.

עם תחילת שנת הלימודים (1937/38) הצטרפתי לקן חיפה של השומר הצעיר ובשנתיים עד לסיום בית הספר, חיי נסובו סביב בית הספר והתנועה. עם גמר הלימודים התחלתי לעבוד בבית החרושת "נעמן", תחילה בעבודה שחורה בתהליך הייצור ובהמשך כרתך של חביות. בהמשך עזבתי את בית החרושת "נעמן" ונתקבלתי כרתך בהקמת בתי הזיקוק בחיפה. בתי הזיקוק נבנו ע"י חברה קבלנית אמריקאית גדולה KELLOG. היה לי עוזר / נושא כלים ערבי בשם מוחמד סעיד עביד מהכפר הערבי סילת-אל חרתייה שליד ג'נין. בנוסף לתפקידו המקצועי, הוא היה המורה הראשון שלי לערבית. הוא התפאר בכך שהוא בן-דודו של אבו-דורה, ראש כנופיה ידוע בימים ההם. יחסינו היו טובים והוא הזמין אותי לביקור בביתו. אך הן לאור השם המפוקפק מבחינה ביטחונית של כפרו והן בגלל ייחוסו המשפחתי לאבו דורה, התחמקתי בנימוס מהזמנתו.

עזבתי באותה תקופה את בית הורי, לא בגלל עירעור היחסים המשפחתיים אלא מתוך רצון לעמוד ברשות עצמי. תחילה שכרתי חדר בהדר הכרמל ולאחר מכן, כאשר הוקמה "הקומונה" של השומר הצעיר בחיפה, הצטרפתי אליה. כל חברי הקומונה עבדו והשתכרו, מי פחות ומי יותר, אך הקופה הייתה משותפת. אני הייתי גאה להיות המרוויח הגדול כי בבתי הזיקוק השתכרתי שתי לירות סטרלינג בחודש, שכר ענק עבורנו באותה תקופה.

בשנת 1941 נפגשנו, מספר חברים מגדוד 'משמר העמק' של קן חיפה, בבית קפה קטן במרכז המסחרי הישן של חיפה תחתית עם בוריה לינקובסקי מקיבוץ משמר העמק – הוא ברוך לין המיתולוגי, שעל שמו נקרא המרכז הרפואי לין בחיפה – וסיכמנו שהשיכבה שלנו, שבמקרה נקראה גם 'גדוד משמר העמק' , תגיע למשמר העמק כ- "השלמה", שם שדבק בה עד היום.

אני זוכר לטובה את 14 השנים בהן חייתי במשמר העמק. ראשית, הצלחתי להגשים את שאיפת נעוריי – חיי עמל ושיתוף, השיבה אל האדמה וכל הרעיונות הנשגבים, שאליהם מתחייסים בימינו לפעמים עם קורטוב של זלזול ואולי חמלה. בעיני היו אלה תמצית החיים. אז למדתי, ואני מחזיק בדעה זו כל חיי, שאין עבודה בזויה, כל עבודה מביאה כבוד לעובד אם היא מבוצעת במלואה וכראוי. חברי הקיבוץ היו מקבץ של אנשים נפלאים, אינטליגנטים, מסורים, חדורי הכרה ואידיאולוגיה. בקיצור, חיי היו מלאי סיפוק, רק האוכל בקיבוץ היה קטסטרופה.
1948 – 1954

מאז שעליתי ארצה הייתי פעיל בהגנה. הייתי חניך בקורס מ"כים בקרית ענבים בפיקודו של יגאל ידין ובינואר 1948 יצאתי לקורס קצינים. אין בכוונתי לסקור את תולדות מלחמת העצמאות שעליה נכתבו כבר ספרים למכביר, כי אם להתרכז בעיקר בהיבט האישי שלי.

חניכי אותו קורס קצינים, הראשון של צה"ל, שמפקדו היה חיים לסקוב, הוטלו במהרה לתוך הקרבות האכזריים שהתנהלו בכל החזיתות. כעבור שנה, מתוך 360 חניכי הקורס רק 180 נותרו בחיים. במקביל להצלחות ולכישלונות ולניסיון הקרבי שנרכש בקרבות של אותם ימים התנהל תהליך אכזרי, אך מבורך, של ניפוי מפקדים ותיקים, ירושת ההגנה, וגם של קצינים צעירים יותר, שלא עברו בהצלחה את מבחן הקרבות. אני זוכר תקופה זו, מלחמת העצמאות, כאחת התקופות הקשות, אך גם המוצלחות של חיי. בשבילי, מפת ארץ ישראל אינה רק נופים, אתרים ושמות, אלא זיכרון לקרבות רבים: משמר העמק, זרעין (יזרעאל), לג'ון (מגידו), אום-א-זינאת (אליקים), סג'רה, ג'נין, פקועה, מוקבלה, חירבת מעין, משלט 106, באר שבע ואחרים.

אני מבקש כאן לציין ולהדגיש שכל האמור להלן על מלחמת השחרור אינו מתיימר להיות היסטוריה צבאית נאמנה, אלא רשמים וזיכרונות אישיים בלבד וייתכן מאוד שעם חלוף השנים והחלשות זכרוני התבלבלתי בתאריכים ואולי הקדמתי את המאוחר. אך תיאור המאורעות מהזווית האישית שלי הינו נכון ומדויק, על אף שבוודאי אינו נותן תמונה היסטורית שלמה.

חשוב לדעת ששנת 1948, ובמיוחד מחציתה הראשונה, מתאפיינת במעבר מההגנה לצה"ל. אציין רק את הידוע לי אישית על אזור הצפון, אך המצב היה דומה בכל הארץ, פרט לפלמ"ח. ה"הגנה" התבססה על מערכים איזוריים. היה מנהל נפה שהפך ב-1948 למפקד גדוד, שתקשר בטלפון או בקשר רדיו עם המא"זים המקומיים. הכוחות הניידים היו בעיקר כיתות כוננות מקומיות. לרוב, נשקן היה שייך לקיבוץ ששלח אותן. בתחילת שנת 1948 הוקמה חטיבת גולני על בסיס איזורי ה"הגנה" בצפון. מפקדה הראשון היה משה מן מקיבוץ מרחביה, אשר הוחלף לאחר מכן ע"י נחום גולן. גדוד 14, אליו השתייכתי, היה הגדוד של עמק יזרעאל המערבי, גדוד 13 היה הגדוד של העמק המזרחי, גדוד 12 היה הגדוד של הגליל התחתון. במרבית שנת 1948 לחמה חטיבת גולני בצפון, בסוף 1948 ירדה החטיבה לנגב.

ב-15 אפריל 1948 סיימתי את קורס הקצינים שהתקיים במחנה דורה שבנתניה וחזרתי למשמר העמק. היה זה ביום העשירי או האחד-עשר לקרב על משמר העמק. היות והכביש ממשמר העמק לחיפה היה חסום, נסעתי לכפר ברוך ומשם, לפנות ערב, הלכתי דרך השדות למשמר העמק. במרחק של כמה מאות מטרים מהקיבוץ עמד משוריין של צבא קאוקג'י אשר ירה פגזים "טו-פאונדר" לעבר הקיבוץ. התפעלתי מכדורי התותח הנותבים האדומים שטרם ראיתי כמותם. עקפתי את המשוריין בכבוד ובמרחק הראוי והגעתי לקיבוץ.

למחרת בבוקר, למרות שהייתי ת"פ (תחת פיקוד) של גדוד 14 מחטיבת גולני, הטיל עליי המא"ז, לובקה יבזורי, לגרש כוח ערבי שנצפה ב-"הר הגעש". יצאתי לשם עם כיתה, יוסף עופר ממשמר העמק ירה כמה פגזי מרגמה 2" והערבים הסתלקו. ה"מיני-קרב" הזה היה הניסיון הקרבי הראשון והיחידי שהיה לי עד אז.

היו אלה הימים של טרום-מדינת ישראל, והימים הראשונים של צה"ל כצבא ולא כהגנה מרחבית. כמ"מ צעיר בדרגת סגן לא הייתה לי מחלקה מסודרת עם נשק אישי ומחלקתי. המחלקה הייתה מורכבת מכיתות מקיבוצים שונים, אשר הגיעו עם נשקם מהקיבוצים והתחלפו כל כמה ימים. שליטה במחלקה מתחלפת כזאת, שלוחמיה טרם עברו אימוני שדה סדירים, דרשה כושר אלתור רב.

באותו ערב עברתי עם מחלקתי (המאולתרת) ת"פ הגדוד הראשון של הפלמ"ח, מפקד הפלוגה היה איש חביב ואמיץ – אלכס בניה, "אלכס הקטן" בפי כל. הגדוד אמור היה לכבוש את זרעין, היום קיבוץ יזרעאל. על מחלקתי לא הוטל כל תפקיד ונשארנו מאחור. הלילה היה בהיר, השמיים מלאי כוכבים ואני התפעלתי מאלפי הכדורים הנותבים הזוהרים, שטרם ראיתי כמותם, מתעופפים בשמים בשני הכיוונים. ההתקפה נכשלה.

אחרי זה בא "כיבוש" אום-א-זינאת (צומת אליקים). לאחר טיפוס מייגע במעלה ההר הגענו לכפר, מוכנים לקרב, אך לא היה מה לכבוש. הכפר היה עזוב, פרט לאיש זקן ללא שיניים שלא פגענו בו.

הקרב הממשי הראשון שבו נטלתי חלק פעיל היה כיבוש משטרת לג'ון (מגידו). בקרב זה נהרג קצין החבלה הגדודי עמוס פיין, בנסיון לפרק מוקש שהיה טמון בשטח. במו ידיי אספתי את שארית גופתו והטלתי אותה בארון.

 

פקועה 1948

זמן קצר לאחר מכן, קיבלתי הודעה ממפקד הגדוד שלי לנסוע למחנה מנסורה (צומת התשבי) ולקבל פיקוד על פלוגה ב' של הגדוד. התהליך של העברת הפיקוד היה אופייני למצב ששרר באותם ימים ולכן, אתאר אותו בפרוטרוט.

הנוהל הצבאי ההגיוני היה מחייב העברת פיקוד מסודרת מהמפקד היוצא אל המפקד הנכנס בפיקוח המג"ד, אך באותם ימים היו הדברים רחוקים מלהיות מסודרים.

נסעתי למנסורה ונדהמתי לגלות את המחסנים הגדולים (שהוקמו בידי הצבא הבריטי ועברו לאחר המלחמה לחברת סולתם) כשהם מלאים בשלל, ריהוט וציוד ביתי שהפלוגה הספיקה 'לאסוף' בכפרים שנכבשו ו/או פשוט נעזבו ע"י תושביהם. במקום הייתה חוליה עורפית קטנה של הפלוגה שתפקידה היה, בעיקר, לשמור על "הרכוש". שאלתי על מפקד הפלוגה ונעניתי שהוא נסע הביתה. איפה נמצאת הפלוגה? בפקועה, ערבונה ומוקבלה.

עליתי על הג'יפ שלי – לא היה לי אז נהג – ונסעתי לפקועה, כפר ערבי במרומי הגלבוע. המחזה שנגלה שם לעיניי היה מדהים ומפחיד כאחד: חיילים עיראקיים ומאות ערבים משולהבים וחמושים ברובים מכל הסוגים עמדו בראש ההר שעליו בנוי הכפר, צרחו בקולי קולות "אללה הוא אכבר" ו-"אידבח אל יהוד". במורד חנתה מחלקה מסכנה אשר סבלה כבר פצועים והרוגים בשלבים המוקדמים יותר של הקרב וניסתה נואשות להחזיק מעמד מול איום ההסתערות. מפקד המחלקה שלט בקושי במצב הנורא.

כפי שכבר תיארתי לעיל, הניסיון הקרבי שלי באותה עת היה עדיין דל מאוד, אך הייתי מוכרח לקבל החלטה וגם לא היה לי עם מי להתייעץ או ממי לקבל הוראות. מאחר והיה לי ברור שאין כל סיכוי להדוף את התקפת ההמונים ולמנוע את שחיטת החיילים, החלטתי על נסיגה. הוריתי להעמיס את הפצועים ואת הנשק המחלקתי על המשוריין היחיד, דגם 1948, שהיה במקום ועל הג'יפ שבו הגעתי, להורידם לעמק בדרך שעדיין הייתה פתוחה, וארגנתי את הכוח לנסיגה. הודעתי בקשר לשני מפקדי המחלקות האחרות להתכונן לנסיגה ושאאסוף אותם במהלך הלילה. החזקנו מעמד עד הערב ועם חשיכה התחלנו לסגת. לקחנו איתנו את כל הנשק והציוד האישי. עברנו דרך הכפרים ערבונה ומוקבלה ואספנו את שתי המחלקות האחרות. לפנות בוקר הגענו למעיין חרוד, שם קיבל את פנינו אברהם יפה שהיה אז מג"ד 13. הוא נשם לרווחה כאשר ראה אותנו וחיבק אותי חיבוק חזק, כי כולם חרדו מאוד לגורלנו. ברמת הפיקוד הגבוהה יותר הייתה תמימות דעים כללית שבנסיבות הללו החלטתי על נסיגה הייתה נכונה.

אינני יכול להבין עד היום כיצד הצלחתי לנווט בלילה, בשטח שלא היכרתי, ולעבור את המרחק מפקועה למעיין חרוד ללא כל טעות. ההסבר היחיד לאחר מעשה הוא, כנראה, שהלכתי סמוך לאפיק הוואדי, אשר הוביל אותנו אל היעד.

בזאת לא נגמר הסיפור של פקועה. בהפוגה הראשונה בקשתי לחפש את הגופות של שניים או שלושה לוחמים שנהרגו בקרב עוד מוקדם יותר ונותרו בשטח. קצין המודיעין הגדודי   אירגן לי אפשרות לצאת לשטח.

בבוקר של אחד מימי ההפוגה הראשונה, נסעתי לפקועה, לבדי וללא נשק. שם פגשתי קצינים עיראקיים, אשר איפשרו לי לסייר בשטח כרצוני. לצערי, חיפושיי במשך שעות רבות לא העלו דבר. כאשר נפרדתי מהקצינים העיראקיים, אמר לי הקצין הבכיר שביניהם (רס"ן) שהוא רוצה מאוד לבקר בישראל. הבטחתי לברר ואכן, כעבור מספר ימים נמסר לי שהביקור בישראל אושר, במגבלות מסוימות, כמובן. יש לזכור שהיינו עדיין בהפוגה הראשונה.

ביום ובשעה שנקבעו נסעתי ב-VAN עם חלונות מושחרים למקום המפגש במבואות ג'נין. הנהג היה בוודאי איש מודיעין שתפקידו להאזין לשיחותינו וגם לפקח עליי. נסענו למלון / קפה וונדרוב בעפולה, שתינו קפה, דיברנו על דא ועל הא ואז החזרתי אותם לג'נין.
פקועה מאי 2014

בתחילת חודש מאי 2014 ערך לי נכדי עמית פסח, לבקשתי, סיור בגלבוע בו השתתפו גם כמה בני משפחה, וגם שניים מן הנינים שלי. ברצוני היה לראות שוב, בערוב ימיי, את הכפר פקועה, מאחר שלא ביקרתי בגלבוע מאז מאי 1948. עמית הוביל אותנו אל גבעה מול פקועה והכפר היה פרוס לנגד עינינו בכל הדרו, על בתיו ומסגדיו, על הגבעה מולנו במרחק של כ- 400 מ' מעבר לגדר ההפרדה. אמנם נוספו מאז שנת 1948 מבנים חדשים במדרון הקדמי אך יכולתי לראות את המקום שבו שהתה ולחמה המחלקה ואת השטח הגבוה יותר שבו התרכז ההמון הערבי המשולהב. בהמשך, נסענו בצד הישראלי של גדר ההפרדה לאורך התוואי שבו הלכתי עם הפלוגה 66 שנים קודם לכן.

 

1949 – קרבות הנגב

בתחילת שנת 1949 ירדנו לנגב. הבסיס שלנו היה ליד קיבוץ גבולות. בצפון נלחמנו במקומיים ובעיראקים ובשילוב ביניהם. בנגב, האויב היה הצבא המצרי. מכל הקרבות – בעיקר השתלטות על מוצבים של הצבא המצרי – אזכיר רק מקרה אחד, שהיה חשוב במיוחד עבורי. פלוגתי, שהייתה פלוגת זחל"מים / חרמ"ש (חיל רגלי משוריין) הייתה בעתודה לגדוד 13, אשר היה אמור לכבוש את משלט 106. הרבה נכתב על קרב זה, שנועד לשמש הטעיה לפריצה של כוחות הפלמ"ח במקום אחר. הוא מתואר, בין היתר, בספרו של ישראל זמיר מקיבוץ בית אלפא "לכבות את השמש". קרב זה גבה קורבנות רבים – מיותרים לדעת רבים. במשך היום התברר שהמצב כל כך נואש, עד כי לא היה כל טעם להטיל גם את הפלוגה שלי לקרב. נותר לי רק לצפות אל השטח ולשמוע את רעמי התותחים ואת ההתפוצצויות של פגזי המרגמות.

בשעות הצהריים קיבלתי הודעה ברדיו שאפרים ריינר מוטל פצוע בשטח בין גבעה 106 למקום בו עמדתי. לקחתי ג'יפ ונכנסתי לשטח. באמצע הדרך חשתי פתאום חבטה חזקה ביד ובבטן. התברר לי שרסיס מרגמה חדר דרך כף היד אל הבטן. אני מודה לבושתי הרבה שתגובתי לא הלמה את מעמדי, תפקידי וחומרת פציעתי. סובבתי את הג'יפ וחזרתי אל הפלוגה, קיבלתי עזרה ראשונה ולאחר מכן פוניתי לבית החולים הדסה בבאר שבע.

פינו אותי במשוריין פתוח שנהפך לאמבולנס, יחד עם פצועים אחרים שהובאו ממשלט 106 לתחנת ריכוז פצועים שהייתה, כמדומני, בגבולות. שכבתי על אלונקה בקומה העליונה כאשר גשם שוטף יורד על בטני וגבי טובל במים שנקוו על גבי האלונקה. הנסיעה ארכה כארבע שעות; הנהג לא ידע את הדרך ונאלצתי לכוון אותו ממרום משכבי על פי זיכרוני, מבלי שיכולתי לראות את הדרך וסביבתה. בגבולות העבירו אותנו לאוטובוס שנהפך לאמבולנס, שלרוע מזלנו נתקע בשיטפון בוואדי באר שבע. לבסוף, כאשר הגענו בלילה לבית החולים הצבאי של "הדסה" הייתי קפוא לחלוטין. הזריקו לי זריקת מורפיום שעשתה נפלאות ואני זוכר את ההרגשה הנפלאה הזאת עד היום. התברר שהפציעה לא הייתה חמורה כל כך. שמו לי את היד בגבס והרסיס שוכב עדיין לבטח עד היום בבטני. כעבור יום ברחתי מבית החולים וחזרתי לפלוגה.

עם תום הקרבות נפגשתי במשמר העמק עם אפרים ריינר והתוודיתי בפניו שנהגתי כמוג-לב והפקרתי אותו. אפרים השיב שהוא מבין אותי היטב וסיפר לי שבנסיגה ממשלט 106 הוא הלך יחד עם הסמג"ד עמנואל ברשי, כאשר התפוצצה על ידם פצצת מרגמה. התברר מאוחר יותר שברשי נהרג מן הפצצה. אפרים ריינר זכר רק שהוא נס על נפשו, ואפילו לא בדק מה קרה לברשי. אני הפקתי מהפרשה לקח אישי ובפציעה הבאה שלי, בתום מלחמת ששת הימים, כבר נהגתי כראוי. אפרים ריינר נפטר בנובמבר 2009.

בשנת 1950 סוכם בין צה"ל לצבא צרפת על השתלמות של קצינים ישראליים בבתי ספר צבאיים של חיל הים וחילות היבשה של צרפת. לאחר הכנה מסוימת בארץ יצאה בתחילת שנת 1951 קבוצת קצינים לצרפת. ארבעה קצינים ואני ביניהם נסענו לבית הספר לשריון בעיר SAUMUR. בית הספר שילב, בנוסף ללימודים הטקטיים הצבאיים – אימוני הצוות ולימודים טכניים בסיסיים בטנקים – גם את המסורת של חיל הפרשים הצרפתי ובין היתר רכיבה על סוסים ועל אופנועים.

SAUMUR היא עיירה נחמדה ומנומנמת שאין בה שכיות חמדה מיוחדות, יש בה, כמובן, טירה כפי שקיימת בכל מקום בצרפת המכבד את עצמו ואת עברו, אך הסביבה – עמק נהר ה-Loire – מקסימה. הקדשנו את כל מרצנו ללימודים כי היינו מודעים לאחריות הרובצת עלינו כשליחים של צה"ל, אך ניצלתי עד תום את חופשות סוף השבוע ואת חופשות החגים לטיולים ובעיקר, לבילוי בפאריז. באתי מארץ הצנע וידעתי להעריך את המטבח הצרפתי הנפלא וליהנות ממנו.

בשובי ארצה התמניתי למפקד קורס קציני שריון הראשון בצה"ל. נשארתי בצבא עד שנת 1953. עזבתי כאשר מפקד גייסות השריון הודיע לי שכחבר מפ"ם אין לי כל סיכוי להתקדם ולהיות מג"ד. השתחררתי מצה"ל וחזרתי לקיבוץ ולמסגרייה. בשנת 1955 קרא לי אותו מפקד גייסות השריון וביקש שאחזור לשירות – הזמנים השתנו, כנראה! הקיבוץ לא הסכים שאחזור לצבא, אולם אני לא ויתרתי, חתמתי על שירות קבע בצה"ל ובסופו של דבר אסיפת החברים הוציאה אותי מהקיבוץ או, כפי שנאמר באותם ימים – שע"י צעדי זה הוצאתי את עצמי מהקיבוץ. עד היום איני נוטר טינה לקיבוץ; ידעתי שאלה הם כללי המשחק והעדפתי לראות את הטוב והיפה שבחיי הקיבוץ למרות פגמים מסוימים. רחל רעייתי ואני רוצים להיקבר שם, לסגירת המעגל.

 

רחל "סנונית"

בשנת 1952 היכרתי בטיול לסחנה את רעייתי לעתיד, רחל מקבוצת "סנונית" במוסד החינוכי במשמר העמק. היא הרשימה אותי: בחורה יפה ומלאת שמחת חיים, הליכתה זקופה וגאה כשל איילה, ששרה את כל השירים הצרפתיים היפים מרובי הבתים ושלטה בצורה מדהימה בצרפתית ובעברית. היא עמדה לפני גיוס. מאחר והבאתי איתי הרבה חומר מצרפת והייתי זקוק למתרגם, הצעתי לה לשמש כמתרגמת במסגרת אותו קורס קציני שריון וכך היה. היחסים בינינו הלכו והתהדקו למרות תחרות קשה מצידם של קציני הקורס, שהיו ברובם רווקים צעירים ונחמדים. נישאנו בשנת 1952 בתל עדשים אצל השוחט ששימש גם רב.

 

1952/53 – יפו

בסתיו של שנת 1952 נשלחה רחל ע"י הקיבוץ ללמוד גננות בסמינר הקיבוצים בתל אביב.

לצה"ל היו באותה עת מספר דירות ביפו, כנראה דירות שבעליהם הערבים נטשו בזמן מלחמת השחרור. בדירת שלושה חדרים שהועמדה לרשותנו ע"י צה"ל גרו יחד איתנו קצין מהפרקליטות הצבאית עם אשתו ורב סמלת בקבע. המטבח והשירותים היו משותפים. היחסים בינינו, חמשת הדיירים, היו מצוינים ולא זכורה לי כל מריבה למרות החיכוך הטבעי הנוצר בין חמשה אנשים בדירה קטנה.

בסוף שנת הלימודים חזרנו למשמר העמק (רחל כחברה ואני כ"בעל של"). שילמתי לקיבוץ עבור המגורים והכלכלה שלי. אז נולדו אילה (1953) וטליה (1954). כאמור, עוד בשנת 1953 חדלתי להיות חבר קיבוץ ובשנת 1955 עזבנו את משמר העמק ועברנו בשלב הראשון למושב ביצרון שליד גדרה, עד להשלמת הבית הדו-משפחתי ב- "שיכון חיסכון לבניין" שרכשנו באשקלון. באותה עת, חבר שעזב את הקיבוץ לא קיבל דבר ולכן, 14 שנות החברות שלי בקיבוץ ירדו מבחינה כלכלית לטמיון. "בזכות" העובדה שב-"צריף הקצינים" שבו גרנו במשמר העמק היו רק ארונות קיר, הסכים הקיבוץ לשלם לי 100 לירות ע"ח הארון שלא קיבלתי וזאת, בנוסף למיטתנו הזוגית שאותה בניתי במסגרייה.

בדרך לביצרון קנינו את הציוד הביתי הראשוני – כיריים ותנור, מכונת כביסה, כלי בישול ואוכל. רכישת הדירה באשקלון הייתה הצעד הראשון שלנו בתחום הנדל"ן. לאורך כל השנים, אף הקשות ביותר מבחינה כלכלית, שמרנו על הנכס הנדל"ני היחיד שלנו כעל בבת עינינו.

חיינו אז בתנאים כלכליים קשים מאוד. מרבית המשכורת ששולמה לי ע"י צה"ל הוצאה על תשלום המשכנתה וההלוואות שלקחנו, ולמחיה השוטפת נותר רק מעט. ניסינו להשלים את החסר ע"י תרגומים עבור הוצאת "מערכות" ובאותה תקופה תירגמנו מאמרים ומספר ספרים מגרמנית ואנגלית לעברית. בחופשות רחל לקחה ילדים בפנסיון מלא – תרומה נוספת לאיזון התקציב המשפחתי. אני זוכר את התקופה באשקלון כתקופה הקשה ביותר מבחינה כלכלית, אך יפה מאוד מבחינה משפחתית וחברתית. אוכלוסיית "אפרידר", השכונה שבה חיינו, הייתה מורכבת בחלקה הגדול מעוזבי קיבוצים, אנשי צבא קבע (של אותם ימים …), רובם אנשים צעירים ומשכילים.

 

1957 – בשערי עזה, הפעם הראשונה

המבחן הראשון שלי כמג"ד טנקים היה מבצע "קדש" בשנת 1956. צוות הקרב הגדודי שלי, שקיבל את השם הצה"לי הרשמי "כוח אשכולות", היה חוד החנית בכיבוש עזה, כאשר יתר הגדודים של החטיבה נסעו באוטובוסים בעקבותינו. זו הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי במחנות הפליטים ובהמוני האדם החיים בהם, מבלי שהבנתי עד אז את המשמעות המלאה של קיומם. בהמשך לכיבוש עזה פתחנו את הציר לרפיח, שהיה ממוקש. יש לזכור שאז עוד לא יהיה חמאס, האויב היה הצבא המצרי.

 

AMX

באותה תקופה רכש צה"ל את הטנקים AMX מצרפת ואני מוניתי למפקד גדוד טנקי

ה- AMX, לאחראי לקליטתם ולהדרכה המקצועית. הצרפתים אמנם מכרו לצה"ל את הטנקים אך, משום מה, לא סיפקו את החלפים הדרושים לאחזקתם ובעיקר, לאימונים. מאחר וכל "שעת טנק" מחייבת כמות מוגדרת של חלפים, לא התאפשר אימון הצוותים.

במענה למחאת צה"ל הציעו הצרפתים לאמן את צוותי הטנקים במתקן האימונים של דיביזיית השריון הראשונה שלהם בעיר TRIER, שהייתה אז באיזור הכיבוש הצרפתי שבגרמניה. יצאתי עם צוות מדריכים ל-TRIER ואחרי הכנה, הוטסה מהארץ פלוגה אחר פלוגה ל- TRIER והתאמנה שם במתקני הצבא הצרפתי.

באותה עת זכתה רחל לפיצויים מגרמניה – בסך 1,000 מר"ג. לא רצינו לבזבז סכום זה בגלל חיסרון הכיס הכרוני שלנו והחלטנו להשקיע אותו בנדל"ן. בחברת אפרידר אמרו לנו שבדיוק באותו היום נחום גולדמן (ראש הסוכנות הציונית באותם הימים) החזיר מגרש נהדר שהיה בבעלותו והציעו לנו לרכוש אותו תמורת 3,000 לירות, שכמובן לא היו לנו.

החלטנו לקנות את המגרש; לקחנו הלוואה נוספת על כל ההתחייבויות שכבר היו לנו. בכך עשינו את צעדנו השני בתחום הנדל"ן. האדריכל שבחרנו תכנן עבורנו בית פשוט ויפה ובנינו אותו בניהול עצמי, כמובן בעזרת הלוואות ומשכנתא נוספות.

באותה תקופה, הייתי ראש ענף תורת חש"ן במפקדת גייסות השריון, קיבלתי הזמנה מצה"ל – איני זוכר כבר כיצד התגלגל הדבר – להכין מילון מונחים צבאיים בשפות עברית, אנגלית, צרפתית וגרמנית. היו לנו אז שתי מכונות כתיבה נישאות HERMES, האחת עם אותיות עבריות, השנייה עם אותיות לטיניות. הדפסנו כל מונח עברי על כרטיס נפרד, כאשר אחריו מצוין התרגום לשלוש השפות האחרות. אני מעלה את הקוריוז הזה מן העבר הרחוק כי בימינו הממוחשבים קשה להעלות על הדעת שיטה כל כך פרימיטיבית לעריכת מילון. אינני יודע אם צה"ל הפיק אי-פעם תועלת מן המילון, אך עבורנו הייתה זו תוספת ברוכה לתקציבנו הדל.

 

1967 בשערי עזה – בפעם השנייה

כל אותה עת, כלומר מאז שיחרורי משירות קבע בצה"ל בשנת 1963, היה לי מינוי חירום של מג"ד טנקים AMX במילואים. בשנת 1967, בתקופת ההמתנה לקראת מלחמת ששת הימים נקראתי שוב "אל הדגל". תחילה הועברתי עם גדוד הטנקים שלי תחת פיקוד של חטיבת הצנחנים והמח"ט מוטה גור. המשימה הייתה כיבוש אל-עריש. הצוות הגדודי שלי אשר שוב קיבל את השם הרשמי "כוח אשכולות" היה אמור לנחות מהים, הצנחנים אמורים היו להגיע מהיבשה. התאמנו בנחיתה מהים בחוף פלמ"חים וחיכינו לפקודה. ברגע האחרון בוטלה הפעולה, חטיבת הצנחנים הועלתה לירושלים וכוח אשכולות הופנה לכיבוש עזה – המפגש השני שלי עם ג'בל עלי-מונטאר, הגבעה השולטת ממזרח על מבואות עזה. יש לזכור שגם בשנת 1967 החמאס לא היה קיים עדיין והאויב היה הצבא המצרי ששלט ברצועה.

ערב ההתקפה על עזה התקיימה "קבוצת פקודות חטיבתית", שבה נמסר המודיעין האחרון, פורטו דרכי הפעולה ונעשו התיאומים האחרונים. התפקיד של כוח אשכולות היה זהה למה שכבר עשיתי בשנת 1956 במבצע קדש עם טנקים מסוג שרמן, ואילו עכשיו הטנקים היו מדגם AMX.

במטה הגדוד שלי שירת קצין מודיעין צעיר וחמוד, "יפה הבלורית והתואר". במטה החטיבה הייתה קצינה צעירה, גם היא יפה ונחמדה. חיש מהר החלו ניצוצות מתעופפים ביניהם בחשיכה ואני מניח שאף אחד מהם לא שמע הרבה מקבוצת הפקודות.

עם שחר החלה ההתקפה והתחלנו לנוע קדימה. הצבא המצרי הגן על עזה, בין היתר ע"י שדות מוקשים, ועל הגבעה המכונה 'ג'בל עלי-מונטר 'השולטת על מבואות עזה, הייתה מוצבת עמדת מקלע כבד. החלטתי לא להתעסק עם שדה המוקשים והנחתי מראש שטנקים אחדים יעלו על מוקשים, וכך אמנם קרה. אך למרות זאת, חלקו העיקרי של הכוח חצה את שדה המוקשים ללא פגע. אני פיקדתי על הכוח מתוך זחל"מ פתוח שנסע לפנים, מיד אחרי הטנק הראשון. עמדתי בקדמת זחל"מ הפיקוד ובסמוך אלי עמד קצין המודיעין הנ"ל ומאחורינו ד"ר גבי רוזן, הרופא הגדודי. קשה לתאר את התחושה ברגעים כאלה. אתה מנצח על עוצמה אדירה, חדור החלטיות לבצע היטב את תפקידך ולפרוץ לתוך מתחם האויב, כאשר הקשר שלך עם מפקדי הפלוגות, המחלקות והטנקים הוא קשר עין וקשר רדיו בלבד. כולם נעים "חשופים בצריח", רואים אותך ושומעים את קולך במכשיר הקשר ואתה נמצא בריכוז עילאי.

פתאום ניתך צרור של מקלע כבד מעלי-מונטר. אני מתעלם ממנו אך תוך דקה ניגש אליי גבי רוזן ואומר לי "דניאל נהרג, הצרור פגע בו ישר בראש". אני זוכר היטב שאפילו לא הסתובבתי לאחור כי הייתי מרוכז כל כולי לפנים וגם לא הפנמתי את המאורע באותו הרגע. המשימה בוצעה בהצלחה, עד כמה שזכור לי היה זה הקורבן היחיד באותו קרב. הצטערתי צער עמוק על חיים צעירים שנקטעו באיבם, אך נחמה פורתא הייתה בכך שדניאל בילה את שעותיו האחרונות בזרועותיה של עלמה צעירה וחמודה. יחסי הגומלין בין מוות ואהבה הם נושא מרתק, עליו חשבתי רבות. ייתכן וסכנת המוות האורבת לך או לזולתך מוחקת מחיצות הקיימות בימים רגילים והיא מאיצה תהליכים אשר, בדרך כלל, אורכים זמן רב.

 

תעלת סואץ

עם תום הקרב על עזה קיבלתי פקודה להעביר את הפיקוד על כוח אשכולות לסגני, לרדת לתעלת סואץ ולמלא את מקומו של סמח"ט חטיבה 11 שנפצע. הגעתי בלילה ושכבתי לישון במכונית. כאשר התעוררתי עם אור הבוקר גיליתי בטנדר שחנה לידי "צוות הווי" ובין חברי הצוות "אפרוח" אחד שלא היכרתי עד אז – חווה אלברשטיין. במשך חודש הייתי עסוק בתעסוקה המבצעית של החטיבה ששלטה במרחב שממזרח לתעלת סואץ.

בתקופה זו היו לי שתי התנגשויות עם הרב הצבאי הראשי "בעל התקיעות" גורן. הראשונה, כאשר 'רבננו' גורן הורה להחזיר מסוק שבו טסתי לביקור באחת היחידות ודרש להטיס אותו ואת מלוויו אל משלט שבו רצה לעשות את השבת. אני סירבתי ואמרתי לו שיסע בג'יפ בדרך היבשה. הוא טען שהוא עלול להגיע אל יעדו רק לאחר כניסת השבת, אך עניתי לו שלפי החישוב שלי יש לו מספיק זמן. הוא נפרד ממני כועס וזועף ואני המשכתי לפי התוכנית המקורית שלי. ההתנגשות השנייה עם 'רבננו' גורן הייתה במסדר הסיום של החטיבה, אך על כך בהמשך.

באחד הלילות ניסו המצרים לחצות את התעלה מזרחה. אינני יודע עד היום אם כוונתם הייתה לבצע פשיטה בלבד או אם הייתה להם מטרה יותר רצינית. יצאתי עם צוות חטיבתי צפונה לאורך התעלה כדי להדוף את הפולשים. היינו תחת אש חזקה למדי, בעיקר של מרגמות ואחד הרסיסים מצא את דרכו אל ראשי, ליתר דיוק לתוך הסינוס. כמו בכל פציעות ראש זרם דם רב, אך למוד ניסיון מפציעתי הראשונה במלחמת השיחרור, ספרתי קודם כל עד שלוש (אולי עד 10?) ואז התברר לי שהשד אינו נורא כל כך ושאני מסוגל להמשיך לתפקד ולפקד. בבוקר, לאחר שניקינו את השטח מהפולשים חזרנו לבסיס החטיבה, לשם הגיע בינתיים גם הרמטכ"ל חיים בר-לב.

הוטסתי לבית החולים תל השומר ובאותו זמן טסה רחל רעייתי לתעלה כדי להצטרף אליי לטיול מתוכנן לסנטה קתרינה. הטיול נדחה תחילה לאור המצב, אך התקיים מאוחר יותר, בלעדי, לאור המצב הביטחוני. רחל זכתה לראות את מדבר סיני ואת סנטה קתרינה.

בתל השומר התנהלה התייעצות בין מחלקת העיניים למחלקת אף, אוזן וגרון למי שייך הרסיס שלי, כלומר מי ינתח אותי ויוציא אותו. לבסוף התקבלה החלטה לטובת אאו"ג. שאלתי את הרופא מהו זמן האשפוז. תשובתו הייתה שבוע ימים. הודעתי לו שאין לי זמן עכשיו והודיתי לו.

משם נסעתי לבית החולים "העמק" בעפולה אל ד"ר גבי רוזן, מנהל מחלקת אאו"ג, שהיה הרופא הגדודי שלי בכיבוש עזה לפני חודש. אמרתי לו שאין לי זמן לאשפוזים. גבי בדק אותי ואמר לי שאני יכול לחזור ליחידה ולבוא אליו לניתוח עם גמר התעסוקה המבצעית בעוד חודש, אך זאת בתנאי אחד: כל עוד הרסיס "מונח על משכבו בשלום" לא נשקפת כל סכנה, אך אם ארגיש שהוא מתחיל "לטייל", יש לנתח מיד.

חזרתי לחטיבה לחודש נוסף. בתום התקופה, לפני שיחרור החטיבה, התקיים טכס מסדר הסיום וכאן אירעה ההתנגשות השנייה עם הרב גורן. עד אז אמרו בצה"ל וגם באזכרות אזרחיות "יזכור" המתחיל במילים "יזכור עם ישראל את …". 'רבננו' גורן חיבר עבור צה"ל "יזכור" חדש המתחיל במילים "יזכור אלוהים …" והכניס עוד כל מיני פסקאות דתיות. אני לא הסכמתי שייקרא בטכס ה-"יזכור" "האלוהי" שלו וקבעתי שייאמר הנוסח "האזרחי / חילוני" המקורי. הרב גורן רתח וכמעט התפוצץ מכעס. בקרב זה אמנם ניצחתי, אך במלחמה ברב גורן ובמורשתו הפסדתי, ללא ספק. הויכוח בנושא זה נמשך עוד שנים ולבסוף צה"ל חזר לנוסח החילוני המקורי.

אחרי טקס הסיום חזרתי אל גבי רוזן. בעמל רב ורק בעזרת מגנט חזק הוא שלף מהסינוס רסיס בגודל של ציפורן. מן האשפוז ההוא אני זוכר רק שישנתי כמעט שבוע ימים ללא הפסקה וללא אוכל, למרות תחנוניה של האחות היפהפייה אשר הופקדה על הטיפול בי.

 

1967 – הרצאות בשווייץ

לאחר מלחמת ששת הימים פנתה אגודת קציני המילואים בקנטון VALAIS של שווייץ אל צה"ל וביקשה לשגר קצין שירצה בצרפתית על מהלך המלחמה. יש להעיר כאן שצבא שווייץ הוא כמעט כולו – פרט לגרעין קטן של אנשי קבע – צבא מילואים אשר שימש לצה"ל בתחילת שנות החמישים דגם להקמת מערך המילואים שלו. בכל קנטון קיימת אגודה כזאת של קציני מילואים. צה"ל הטיל זאת עליי וכמובן, נעתרתי ברצון. ההרצאה התקיימה בעיר SIERRE. כאשר נודע לאגודת הקצינים בעיר BERN דבר ההרצאה, פנו אליי וביקשו שארצה גם בפניהם, אם אפשר בגרמנית. נעניתי, כמובן, ברצון.

 

הספר GENEALOGY ESKELES THE

אינני זוכר מתי בדיוק התחלתי לעסוק בתולדות משפחת ESKELES. זה התחיל, כנראה, לאחר שובי מניגריה בשנת 1983. הייתה זו מלאכת איסוף ומחקר ארוכה ומתישה, מאבק עיקש בעשרות פקידים גרמנים שאת עצלותם ואדישותם הסתירו מאחורי "השמירה על סודיות הנתונים" ((Datenschutz, נדנוד למשפחות קרובות ורחוקות להמציא לי סיפורים, מיסמכים ותצלומים ולבסוף, ביקור בכל בתי הקברות בגרמניה שבהם קבורים בני משפחת אסקלס לדורותיהם, עיבוד וריכוז החומר והוצאתו לאור. התוצאה הייתה ספר מקיף, יסודי ומפואר אשר לדעת רבים, וביניהם פרופסורים מהאוניברסיטה, יש מעטים כדוגמתו.

אם יש דבר שהנחלתי לדורות הבאים, הוא הספר GENEALOGY ESKELES THE.

 

אוגוסט 2014

זאב אשכולות

3 תגובות “זאב אשכולות – תולדות חיי

  1. שלום זאב

    אני זוכר היטב את אוטו אסקלס את פאולה את דוד ואת שוש אחותך החורגת
    במלחמת השחרור בילינו זמן מה בביתכם בכרמל עקב ההפצצות על נהריה
    אשמח ליצור אתך קשר עלי בלוםelib38@gmail.com 0524779787

    עלי

  2. למשפחת זאב אשכולות: אבקשכם למחוק את התגובות שבטעות הכנסתי להודעת האבל של קיבוץ משמר העמק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *