זיכרונות ילדות מפראג / חנה בן שחר-דיירת בבית הורים ע"ש פנחס רוזן

זיכרונות ילדות מפראג / חנה בן שחר-דיירת בבית הורים ע"ש פנחס רוזן

פורסם בתאריך: 27-09-2016

נולדתי ברובע היהודי של פראג להורי קלרה וד"ר פאול לוי. בת זקונים. לאחר זמן מה עברנו לרחוב בשם השדרה הלאומית (בצ'כית: Narodni Trida ) הבניין שבו התמקמנו היה ארמון מהמאה ה-14, שופץ במאה ה-17 על ידי אדון PLATYZ אשר שמו המוזהב מתנוסס מעל השער שבו נכנסים לחצר. אנחנו גרנו בקומה השנייה שמחלונותיה ראיתי את התהלוכות הססגוניות של תושבי הכפרים לבושים בבגדים המיוחדים להם. במיוחד אהבתי את כסוי הראש של הנשים שנקראו "יונים" בגלל צורת הסרט שמזכירה זנבות של יונים. מאותו חלון ראינו גם את מצעד הגרמנים בפראג. אני הילדה הקטנה לא הבנתי מדוע אמי בוכה.

בצד האחורי של הבית היה שער נוסף שדרכו יצאתי דרך ה"ככר של העיר הישנה" (תרגום מצ'כית) בכיכר היה שוק ובו נהגו למכור קישוטים מזכוכית. הורי לא הסכימו שאקנה קישוטים המיועדים לחג המולד של הנוצרים. מהכיכר הייתי מגיעה במהרה לבית הספר היהודי.

בבית הספר למדתי חמש שנים. ביתנו היה בית ציוני ומסורתי, ואני הייתי בתנועת נוער ציונית. השתתפתי גם במחנה קיץ באזור כפרי. בחורף, כאשר הנהר קפא, החלקנו עליו בסקטים, ובקיץ רחצנו בבריכה שנבנתה בנהר. ערכנו טיולים לפארקים ובמיוחד נהניתי באביב מפריחת העצים במורדות הירוקים של הגבעה.

אבי, שהיה עורך דין וסגן ראש הקהילה, לקח אותי מידי פעם לבית הקהילה כשהיו לו שם "סידורים". במיוחד אהבתי את חופשות הקיץ. עברנו למשך שני חודשי הקיץ לבית שכור בעיירה בצפון המדינה, הבית היה ממוקם קרוב ליער. יצאנו אליו ללקט פטריות, פטל, אוכמניות ותותים. בריכת השחייה שלנו היתה גיגית הממוקמת במרפסת. גם בחורפים נסענו לאותו האיזור לעשות סקי.

כל זה נקטע עם כניסת הנאצים לפראג. לעולם לא אשכח את הגבעה המושלגת שעליה התמקם הגסטפו. שם קיבלנו את האישור לעזוב את צ'כיה לצמיתות. בפרידה מכיתתי ישב אחד הנערים וניגן בצ'לו את ה "התקווה".

בינואר 1940 עלינו ארצה בטרנספורט האחד לפני האחרון שעזב את צ'כיה.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *