זיכרונות מחיפה 1948 / אורי אוסטרייכר

זיכרונות מחיפה 1948 / אורי אוסטרייכר

זיכרונות מחיפה 1948  – פורסם  קהילתון" (ינואר 2018) בעריכת מיכה לימור – כתב עת בהוצאת ארגון "פסגות הכרמל" חיפה

הדוד קלמן מסתתר על הגג. הבריטים מחפשים אותו בגלל שזרק פצצה באיזשהו מקום. ביום הוא יושב אצל גולדה ושותה תה. בלילה נכנס לישון במחבוא הסודי שלנו- חבורת הילדים – שבנינו מקרשי הסוכה של הרב. הקרשים, מיום שאני זוכר את עצמי היו שעונים אל קיר חדר המדרגות עד שחוברו מחדש לסוכה בחג. כך, לשמחתנו, וביחד עם הילדים של הרב, בנינו מחבוא מסתור לקבוצה סודית שקראנו לה "ציון" מפני שהילדים של הרב רצו כך והם היו הרוב. היתה שם כסת ישנה שעליה יכולנו להתרווח ולדמיין מעשי גבורה ותוך כדי להשגיח שהבריטים לא יכנסו לחצר, פתאום.

הגג פרש לפנינו את הנוף מבתי הזיקוק ועד ראש הנקרה המלבין בקצה האופק וממנו לימין התכרבלו זה על זה הרי הגליל. בקצה הגג השני, צמרת עץ התאנה עברה את הכרכוב. אותה התאנה שנשברה לשניים כשאבא טיפס עליה לקטוף תאנים וקפץ ברגע האחרון לגג. אח"כ אבא חיבר את השברים וקשר בחוט ברזל. אבא היה חזק מאד, אלוף ספורט בווינה, התאבקות וכדורגל משהו כמו "הכח וינה". מישהו אחר היה נופל עם העץ.

בעיקר הדליק אותנו מראה הנמל עם האוניות הנכנסות ויוצאות וכל שרידי אוניות המעפילים שנקשרו לשובר הגלים. במפרץ עצמו עגנו אניות המלחמה הגדולות. אמא פחדה להרשות לנו לשחק בצד עם המעקה הנמוך. בצד של הרב היה המעקה הגבוה ושם גם בנינו את המחבוא, אלא שסוליות הנעליים המסומרות עם הברזלים בפינות דפקו לגב' גרסטנפלד על הראש והיא הייתה עולה עם מטאטא לסלק אותנו. קראנו לה "המשוגעת".

בצד שלנו אמא וגולדה היו תולות כביסה. הדוד הענקי עמד ליד הקיר. פעם עודד ויונה הפכו אותו והתחבאו בתוכו כשהיה נדמה שהבריטים עולים לגג אחרי שזרקו עליהם זיתים, במעלה רחוב בלפור. לגדולים היתה שיטה יותר מתוחכמת. צינצנת לבניה קשורה בחוט מדוד למרכז הכביש בדיוק, אלא שהשיטה הזו התאימה לרחוב תל חי השטוח. הדירה שלנו, שמונה נפשות, שתי משפחות, מטבח אחד ואמבטיה אחת לכולם. דוד עצים לחימום מים ביום שישי. האסלה צופה לאש ואפשר לדאוג לפרנסה בעצים או בקוביות שנאספו מהנגריה. עד שריפתן שמשו לבניית טירות ומצודות במרפסת ביחד עם חיילי העופרת. האש בתנור היתה מדליקה את דמיוני בישיבה על האסלה עד שכולם היו דופקים על הדלת הסגורה בוו. פעם יצא מתוך האש תיקן ענק לבן כולו. צרחתי כמו משוגע. אבא פרץ את הדלת והחטיף לי כהוגן. הוא לא ראה את התיקן הלבן שהסתלק בינתיים.

המרפסת שלנו הייתה מול זו של הרב שהייתה עמוסת כביסה תמיד. בין שתי המרפסות צמח עץ הזית הזקן שעכברושים היו מטפסים עליו עד אלינו. המדרגות התחילו מהחצר עצמה. שביל מוגבה הוליך מהרחוב. החצר היתה כל עולמנו. בחורף אגם בוץ ענקי שלא היטיב איתנו הילדים ביחוד עם אלו שנעליהם היו חתוכות בחרטומן להרוויח עוד שנה את כף הרגל הגדלה. יום אחד ציפו את החצר באספלט והסיוט נגמר. עכשיו היה אפשר לשחק בלי פחד מ"המשוגעת" שהרעש הפריע לה תמיד ושפכה עלינו מים. הגדולים ציירו עיגול בגיר על קיר המכבסה שנכנס לגור בה "הדוד הטוב". זה היה הסל לקלוע. מהמכבסה נמשכה גדר שעליה גדל שיח יסמין משכר שאפשר היה לרכב עליו ובעונה למצוץ את הצוף מהפרחים. כשהגדולים היו משחקים כל הקטנים גורשו לאחורי הבית סביב התאנה הגדולה. שם גם גידלנו את הצבים שאספנו מההר. הגדולים היו בתנועת נוער. חולצות כחולות בימי החול וחולצה רוסית בשישי ושבת. כמה יפים היו, מעוררי קנאה.

אבא שעבד בבתי המלאכה של הרכבת הפסיק לעבוד שם אחרי שהערבים הרגו את כל העובדים היהודים. אבא ניצל כי הערבי שישב לידו בהסעה דחף אותו החוצה מהקרונית בחליסה אחרי שלחש והזהיר אותו שלא להמשיך. אבא אהב את העבודה ברכבת עוד מהתקופה שעבד עם רוטנברג בנהריים, והקפיד שלא להחסיר יום. אמא לא נתנה לו אפילו לחשוב על חזרה והוא מצא עבודה כמדריך בביה"ס המקצועי. זה לא הספיק לנו ושוב מצא עבודה בחרטות אצל בלאו ברחוב סטנטון. ירדתי איתו פעם אחת אח"כ אמא לא הרשתה. אז נלוויתי אליו כשהלך לייצר אקדחים עבור ההגנה, במרתף ברחוב החלוץ. בדרך היינו עוברים עמדת שקים גדולה שנשמרה ע"י "הכלניות". משום מה הם היו מאד חביבים אליי תמיד. בזמן שהיה צורך, כשהגיעה אונית גירוש מעפילים, ההגנה היתה פוקדת על אבא לעמוד בצומת בלפור – מסדה, ליד מגדל המים ולהסיט את התנועה המעטה שהייתה לכוון הנמל כדי לחסום משהו שמה. כשלא עבד או כשנהיה מסוכן בסטנטון ישב בנגריה של שטרודלר שבמקלט ושיחק שחמט. שטרודלר בנה ספינה ענקית בסטנטון וגילה שלא יוכל להוציא אותה בלי להרוס את קשת הכניסה לחצר. הסירה עמדה שם גם לאחר המלחמה אלא שנסתמה בגרוטאות ובזבל.

באותם הימים היה קשה לכולם. בערב שבת אחד אבא הביא הביתה ענק בלונדיני שזוף. זה היה תום, מלח אוסטרלי שחיפש מישהו בהדר ואבא מצא אותו. אמא כמעט התעלפה. מה תגיש לאורח? חוץ מתה וחלה לא היה כלום בבית. ישבנו לשולחן השבת, חלה פרוסה ותה. אנחנו הילדים מוקסמים. תום חייכן וחברותי. כזה ענק. פתאום קם ויצא. אמא נשברה בפראות וירדה רצח על אבא המסכן וכולנו הלכנו לישון במיטות המתקפלות שנמשכו מהקיר. לפנות בוקר שבת דפיקות בדלת. הלכתי לפתוח, בטח מחפשים את קלמן. בדלת עמד תום מזיע ואדום כולו. ביד אחת מחזיק שוק פרה שלם, קפוא, עטוף ביוטה ובזרועו השניה קופסת פח גלילית עצומה מלאה קפה. חלום ליל קיץ משוגע. מתחילה התרוצצות בין הבתים. אבא שלח אותי לרב לדווח. חושך בחוץ, הרב הרדום והרבנית מקשיבים לסיפור. הרב חושב ומחליט תחלקו למי שצריך אבל בשקט גמור. כך ניסרו אבא והשכן את הבשר לחלקים כאלו שניתן יהיה לשמור במקררי הקרח ואני מדדתי כוס קפה ריחני אמיתי. האורות סביב החצר בכל הבתים נדלקו דירה אחרי דירה. פיז'מות, חלוקים ותחתונים צצו מכל מקום. בבוקר הכל נגמר. תום שצפה במתרחש כלא מאמין נפרד. הוא לא יוכל לשכוח. כנראה שגם אנחנו וכל השכנים לא ישכחו.

הרבה לפני שנהיה מתוח ועשן שריפות נראה מהגג – החצר הייתה שוקקת חיים לפי הסדר שלה כמין יצור קדמוני טוב לב הנותן להשתעשע על גבו. בבקרים היה מגיע יהודה הדייג מסירקין ומכריז על מה שבסליו. כל הקודמת זוכה חוץ מאלו ששמר עבורן. לפעמים הייתי הולך לרב לבדוק תרנגולת לאחר השחיטה אצל השוחט ברחוב מסדה. הרב בדק בקפידה תמיד, חוזר לספרים ובודק שוב. תמיד מאשר, ידע היטב מה המצב אצל כולם. אל הרב של החסידים לא הלכנו. תמיד היו שם הילולות ושיכורים. בצהריים היו באות שתי ערביות להחליף כוס סוכר בכוס אורז. יושבות תמיד בסוף השביל מהרחוב. אחה"צ לסירוגין כשמזג האוויר הרשה היו באים אדון אנגל ואדון פומפרניקל, שזה לא היה שמו בדיוק אבל דומה, רוכלים בסדקית וקונפקציה וכל מה שצריך לאמא. בעיקר באו לשתות תה ולדבר. בערב, בערב היה מגיע "הרביד" כך אמא קראה לו. מלווה בריבית פולני שרשם הכל בפנקס השחור שלו. לפעמים הביא את אמא לבכי עם דמעות ממש. לפומפריניקל היו גם "פרסים" דמויות מהאגדות מצופות בשכבות עבות של לכה. אמא הבטיחה שאם נהיה ילדים טובים נצחצח נעליים ונציג אותן בחלון- יבוא מלאך ויתן לנו "פרסים". ניסינו וזה עבד! אפשר להיות ילדים טובים ולקבל פרס. כך עד שגילינו שההפתעות ממוחזרות וחזרנו להיות פרועים.

אצל יורם נכנס כדור (רובה) למרפסת ועשה חור בקיר. התפעלנו כל הילדים. ניסינו במסמר לחורר חור כזה גם אצלנו במרפסת, לא משנה שהבית ממול בדיוק היה של שמחה. יורם גר בבית השכן בקומה העליונה. אבא שלו היה רופא שיניים. פעם בזמן העוצר תלה דגל ישראל במרפסת. בריטי אחד ירה רקטה אדומה לחלון הקליניקה שלהם. החלון האיר כולו באור אדום נפלא לעינינו המשתאות. בקומת הקרקע גר המאירי. היו לו שתי בנות שנקראו בשמות הלקוחים מסיפור המחתרת בזיכרון יעקב- שרה ונילי. היה עסקן של "המזרחי" ותמיד בחליפה אפורה ומגבעת. פעם תפסתי אותו מוריד את העוגה של גולדה שהניחה אותה לצינון במרפסת. באו לו אורחים פתאום. המאירי נשלח לאמריקה, שליחות ציונית, עם כולם. גם האלמנה הצ'כית ממול, עזבה לאמריקה, כשהתחילו העניינים, יריות והתפוצצויות- היה יותר מדי בשבילה. הספיק לה מה שעברה באירופה. אמא קנתה ממנה המון קריסטלים וכאלו.

אבא היה בהגנה. רוב הזמן היה לבוש בגדי עבודה. פעם ישב בכלא עכו בגלל שחבט בפרצופו של שוטר ערבי. חוטר ישי, העו"ד, שחרר אותו עם אף שבור מהמכות שקיבל שם. בסוף רצו לתת לנו בית שלם בשכונה הגרמנית. אמא פחדה ולא הסכימה. מאיר החבר האהוב של אחי גדעון נהרג. הם היו בני 16 כששלחו אותם לתלות כרוזים- "זהירות, האויב רואה אותך!" אז האויב ראה אותם וירה עליהם. מאיר נהרג מיד. גדעון לא היה יכול לדבר הרבה זמן. לדירה של המאירי באו "מעפילים". אבא אמא וילדה. האבא נראה זקן ועייף. האימא מקושטת וצבועה. תמיד לא בבית. השכנים לחשו שיש לה חברים קצינים במועדונים. האבא היה עם הילדה בבית. לא היו לה חברות ולילדים היתה מראה את התחתונים מתי שרצו.  גם לחדר המכבסה נכנס "מעפיל"- הדוד "טוב". קראנו לו כך כי זה כל מה שיכול היה להגיד בעברית "טוב, טוב". למשפחת שטוק בא ילד מגרמניה. קראנו לו "חדשי" כי חוץ מגרמנית ואנגלית לא ידע לדבר אתנו. בינתיים, השנה לא נסענו "לקבל צבע" אצל המשפחה בקרית חיים. אהבנו להסתובב יחפים בחול שלהם. כשהתחילו לשים רשתות מגן בחלונות האוטובוסים, אמא לא הסכימה שניסע. הנסיעות בשבת לאכול שניצל ונקניקיות בנהריה הפסיקו מזמן כל כך ששכחנו מהן.

בגלל המצב באה משפחה חדשה מיבניאל. אמא עבדה שם בהכשרה ומיד התידדה עם גלילה ואני עם הבן יורי שהיה קטן ממני והשגחתי עליו. הם גרו בבית של מילר הסייד שהיה שומר את הסולם שלו ואת פחי הסיד על קיר המכבסה מאחור. הייתי צריך להזהיר את יורי שלא לעבור בדיוק מתחת למרפסת של "המשוגעת" שלא תשפוך עליו מים. אבל קצת הלאה, בכניסה למטבח של שרה "התורכיה" היה כבר בטוח ותמיד אפשר לקבל אצלה כל מיני עוגיות שאפתה. בעלה, משה, היה נהג מונית וכשקיבל כדור בירך באנו כולנו לביה"ח רוטשילד לבקר אותו.

בבית שלנו מתחתינו גר שמואלי. אבא קרא לו "מוותיקי הישוב". נולד בארץ ועבד בחברת החשמל. לבת שלו, לוסיה, הייתי מביא חוברות של "הרומן הזעיר" מדוכן העיתונים של מגדל המים. לוסיה הייתה יפה מאד. אמא שלה לעומתה הייתה עצבנית וצעקנית, מפלצת. החזיקו בשתי כלבות לבנות. אחת נושכת ואחת לא. שמואלי רצה שאצייר אותו אחרי שכל כך הצלחתי לצייר את השכנה לאל'ה. אבל לא יצא לי טוב. בבקרים בדרך לטכניון היה עובר ברוב חשיבות לאורך השביל האדריכל גרסטנפלד. לבוש מעיל קורדרוי חום ומעשן מקטרת. לחשוב שאשתו היא המשוגעת מהגג והוא כזה מכובד. גם המנהל יונגרמן לא נראה הרבה. אבא לפני שנים אסף את הבת שלו מהרחוב בלילה בגלל שלא רצתה לחזור. נתנו לה לישון אצלנו בדירה. שמענו שלא עבר הרבה זמן וטיפלו בה ב"בלומנטל".

בסוף החורף הבנו שמשהו קורה. שיירות ירדו מהכרמל ואנחנו לא זרקנו עליהם זיתים. קלמן חזר לדירה שלו בבת-גלים. מחיפה סולקו הערבים וראינו מהגג איך מפוצצים להם את הבתים בבורג'. המון בחורים התרכזו בחצר הטכניון מחכים למשאיות ואוטובוסים שייקחו אותם. הלכנו לראות אותם מהגדר של דר. המבורגר, הרופא של כל הילדים, שהייתה ממול. השכנים דיברו שהבריטים עוזבים בקרוב ותהיה לנו מדינה. יופי, נהיה חופשים ומאושרים. בבוקר אחד כשהשכנות ישבו על גדר הבטון בחצר באו שני אנשים וחיפשו את שמואלי. אשתו פרצה בצעקות נוראות ורצה במעלה המדרגות לדירה. זה היה בשביל איתמר הבן שנפל. עד היום שומע את הבכי מאריק מאריק. אחרי זה לא ראינו אותה ואת לוסיה יותר. שמואלי התכווץ לבדו בדירה.

שמחה אותת לי מהמרפסת שגם הבן של השכנים ממול, יהודה, נהרג. היתה להם מרפסת ענקית סביב כל הדירה ותמיד תריסי העץ היו פתוחים לרווחה. עכשיו הכל נסגר ושקט מוזר שרר שם. הם גרו מעל לסייד מילר ויהודה היה מהגדולים הטובים שלא גרש אותנו הקטנים כששיחק כדורסל עם עיגול הגיר שעל קיר המכבסה. הבן של מילר הסייד, איציק, חזר משותק. נפצע בגב. איציק היה כל כך יפה, שזוף עם שפם מחודד. גם הוא מהגדולים הטובים. באתי אליו עוד זמן מה. ניסה להסתדר עם קביים. בסוף לקח את הסולם בין המרפסת שלו והגג של המכבסה, קשר חבל והפיל עצמו למטה.

המאירי בא לביקור. שרה ונילי סיפרו לנו על אמריקה ושהם יעברו לגור בכרמל. עמדנו ודיברנו מתחת למרפסת שממנה המאירי לקח את העוגה של גולדה. טרומן היה הנשיא באמריקה ושרה ידעה הרבה עליו. לי הוא לא אמר כלום רק חשבתי שגם אנחנו נעבור בקרוב לרחוב בר גיורא. מתחתנו החצר שקטה, מאוד שקטה. האספלט ששקע כי לא חידשו אותו חשף אבנים וסלעים שהיו שם קודם. כעבור שנים באתי לראות שוב את המקום והוא קטן מאוד. גם שיח היסמין מת. חזרתי לשם עוד פעם אחת להלוויה של גולדה.

המסך ירד. התיאטרון כיבה אורות, השחקנים נעלמו. רק הד קריאת האזהרה- לברוח, המשוגעת שופכת מים- מסתובב בחלל וחוזר מכל הבתים שעומדים סביב לחצר שהייתה פעם עולם מלא.

התפרסם גם ב"יקינתון" בעריכת מיכאל דק – כתב עת בהוצאת ארגון יוצאי מרכז אירופה

הקלידה: תם נבט

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *