זיכרונות מקרית ביאליק/מאת אלה שטרן לבית הלפרין

זיכרונות מקרית ביאליק/מאת אלה שטרן לבית הלפרין

בתחילת אפריל 1936 עלינו ארצה-אמא, ואנחנו הילדים -אלה, מרדכי וחנה. אבא עלה חצי שנה לפנינו, הספיק לתור בארץ, להכירה היטב, הן מבחינת האקלים, האוכלוסייה, התברואה ,תנאי המחיה,  הצורך בהשקעות הון ומקצועיות לבנייה ופיתוח העתידית.
אבא התבסס מהר מאוד מבחינה חברתית וכלכלית, היה עמיל מכס במקצועו, היו לו משרדים ברחוב העצמאות {דרך המלכים} קרוב לכניסה לנמל, לקח שותף  יליד הארץ , שהתמצא  היטב במנהגים המקומיים. אבא ידע עברית, כמובן אנגלית וגם למד ערבית.

באותן שנים, תקופת העלייה החמישית, הייתה עבודה מרובה, ובנוסף עזר לעולים  בייעוץ, לא פעם הציל משפחות מהסתבכויות בחוק האנגלי, דבר שלא שכחו לו כל ימי חייהם. בין הורי היו חילופי מכתבים יום יומיים, כך שאימי הייתה מוכנה מבחינה נפשית, רוחנית וגופנית להתאקלם בארץ על אף השינויים הקיצוניים שהיו אז.

 

אבי הכין לנו את הבית בקרית ביאליק,  ובאותו חודש אפריל הוא ואימי ריהטו אותו לפי  הפריטים שאימי הביאה מגרמניה והותאמו למזג האוויר ותנאי המחייה המקומיים. אנחנו גרנו אותו חודש בהדר, אצל אותה משפחה שאבי התגורר עד אז. פעם אחת אבי לקח אותנו הילדים לראות את ביתנו העתידי, אני זוכרת שהתרשמתי מהחול משני צידי הרחוב {רחוב קרן-הקיימת} ושורות הבתים שבחלקם היו עוד בבניה, כולם דומים זה לזה, צבעם לבן, חלונות צרים הפונים למזרח ולצפון,  תריסים ירוקים ומספר מרפסות. חששתי שלא אזהה את הבית שלנו.

 

בחודש מאי עברנו להתגורר. טרם נכנסנו הבייתה, ילדי השכנים שלנו-חיה וחיים מרל שאלו את מרדכי ואותי אם ברצוננו לראות בור עמוק. כמובן, מולנו היה בית בבניה {של משפחת זקבך}, ובו שורת בורות. לבור הראשון שראינו קפצנו פנימה, בעודנו באוויר שמענו את חיה צועקת-לא תוכלו לצאת מכאן, מרוב פחד יצאנו לפני שנשקע בסיד. הכוונה שלהם הייתה כמובן לבור ריק. חזרנו למגרש של השכנים, והילדים שטפו מאתנו את הסיד בצינור המים , הם והצליחו להסיר את כל השרידים חוץ מהסנדלים מלאי האבזמים תוצרת גרמניה, כי אימא קראה לנו לארוחת הערב.

 

אבי ניקה את החצר מהעשבים השוטים, כדי להתגבר על הקוסב,  היה צריך לחפור עמוק מאוד, כי השורשים היו חדים ודומים לכידונים שהתפשטו מהעומק. אחרי הניקוי התחיל הגינון, בחלק הקדמי של הבית היה  בעיקר גן נוי, גדר חיה, דשא ,פרחים, מטפסים , עצי פרי כמו תפוחים ואגסים {איני זוכרת אם אי פעם היו להם פירות}, ביתר השטחים היו כל מיני ירקות, מקשת אבטיחים, מילונים, דלעת, שהגיעו לממדים ענקיים אם התנים לא הקדימו אותנו ליהנות מהיבול. ניסינו להגביל אותם בחבלים ומלכודות.

עבדנו, זרענו וקצרנו כל בני המשפחה, היבול היה טוב וסיפק את התצרוכת שלנו.

 

אימי ייסדה מקהלה בבית, ההשתתפות הייתה ערה, באו מביאליק מוצקין, חיים ומהקיבוצים שהיו בסביבה. היא הלחינה שירים, עיבדה אותם למקהלה, כל אחד קיבל חוברת עם תווים לפיהם שרו. אימא ניהלה את המקהלה והמלווה על הפסנתר היה אדון וולף מקיבוץ שדות ים ששכן אז בין קריית מוצקין לקריית חיים. בבית בין חדר המוזיקה והמגורים ובין המרפסת המוקפת חלונות, הייתה דלת מתקפלת, כשפתחו אותה נוצר  אולם. ברצוני להעיר, שלכל אדם פנו אז בנימוס אדון או גברת כנהוג היה בגרמניה, בשם פרטי פנו רק לקרובים וילדים. היו סבים וסבתות שכינו את נכדיהם בשמות חיבה שלא ערבו לילדים, אך  כולם השתמשו בהם.

השפה המדוברת הייתה כמובן גרמנית. הילדים העדיפו לדבר עברית, רוב ההורים שעבדו מחוץ לבית היו צריכים לדבר את השפה, ליתר זה לא היה נחוץ. רובם אמנם השתתפו בשעורי לימוד העברית, למדו אולי כמה מילים ודקדוק ושכחו מהר מאוד את אשר ידעו, הרי לא היה צורך בכך. עוד עשרות שנים היה תנאי להתקבל כמוכרים בחנויות שבקריה לדעת לדבר גרמנית.

 

כל משפחה כמובן הייתה צריכה להתפרנס, זאת הייתה בעיה. לבעלי מלאכה  כנגרים, שרברבים, סנדלרים, חייטים ,נהגים, חקלאים לא הייתה בעיה, לאקדמאים הרבים רק מעטים מצאו תעסוקה כמו בטכניון או מוסד אחר. היו כמה חנויות שבהם עבדו הבעלים וגם סיפקו את הסחורה הביתה  אחרי שבאו לקחת את ההזמנה. חלק מכובד עסק במסחר, למשל מחלק לחם באופניים כמו אדון מרל  שמאוחר יותר פתח חנות לממכר בגדים, קודם בביתו ,אח"כ בחנות. גברת יולס באה הביתה למכור קקאו, שוקולד ודברי מתיקה ולעתים הביאה את הבת שלה לשחק עמנו. היה אדון קרונמכר שמכר דברי תפירה כגון לחצניות, מחטים, כפתורים, גומי, סיכות, סיכות ביטחון. פעם בא כשאמא הייתה חולה. הכנסתי אותו הביתה כמו שאמא נהגה לכל, נכנסתי לחדר שלה ואמרתי שאדון קרונמכר נמצא, היא אמרה לי לקחת משהו, לא חשוב מה, אז הבנתי שהיא קונה לתמיכה. אדון רוזנפלד מכר נפט בעגלה מיוחדת רתומה לחמור ופעמון

בידו כדי להצטייד בחומר הבעירה לפתיליות או פרימוסים. אדון מנדל שגר בצריפים היה בא עם סל גדול מלא ביצים, לוקח ביצה ביצה, מסובב אותה מול השמש ובודק בעין אחת אם היא טרייה ללא כתמי דם.

אדון הרמן בא מקרית מוצקין לקחת הזמנה לדגים, גברת היימן מהקריה כנ"ל לבשר. אני זוכרת שפעם אימי שלחה אותי לאדון כץ שהיה לו פרדס גדול, לקנות ב-5 מיל תפוזים, הוא הכניס אותי למרתף ששם הייתה ערימה גדולה של תפוזים מהם קיבלתי כמות שלא קל היה לסחוב הבייתה.

 

אדון פרל, שהיה גר בשביל החלב {איני יודעת אם שם השביל קשור לחלב שאדון פרל מכר או לכוכבים},הוא היה מגיע אלינו באופניים פעמיים ביום לספק החלב. צריך לזכור שלא היו מקררים, ובחום החזק, החלב שהיו מרתיחים לפני השימוש  היה מחמיץ בקלות. פעם תפסתי את אדון פרל מוהל את החלב במים מהגינה שלנו לפני שמכר לנו אותו. סיפרתי לאימי, הוא תירץ שכלי המדידה נפל לחול ושטף אותו…
אדון נלקה מהחקלאים גם הגיע פעמיים ביום לספק לנו מוצרי חלב- לבן, קפיר, שמנת, חמאה גבינה לבנה שהייתה יבשה מאוד ואמא דיללה עם חלב וחמאה.

 

כשהיו חולים אצלנו הלכו להודיע לדר" הנקין. היא הייתה באה מיד מקרינה שלוה וביטחון. אמנם הייתה רופאת ילדים, אבל כאן הייתה צריכה להתמצא בעיקר במחלות זיהומיות כטיפוס,דיזנטריה וצהבת .

לטפל נגד הכשת נחשים ארסיים, עקרבים, חרקים שונים, מלריה, פציעות וכל מחלה שהיא.

בית מרקחת היה בהתחלה בביתם של משפחת ברגמן, כשהם התחילו לעסוק במכירת צמחים, בית המרקחת עבר לביתה של גברת  לוינסקי. התרופות אז הצטמצמו לכינין, שמן קיק, פחם, מלח אנגלי ונוזל בצבע וטעם של מרה.

 

שמירה על תברואה היה פרק חשוב במיוחד. את הירקות והפירות היו משרים משך זמן ממושך בקלי-תמיסה בצבע סגול  אשר מחטא הפרי.  החלונות, דלתות חיצוניות נוספות לדלת, היו גם מרושתות עם רשת מתכתית, נוסף לכך ישנו תחת כילה שעצרה האוויר, הוסיפה לחום הקיץ הארוך, כל זה להימנע  מעקיצות היתושים ,במיוחד ממלריה.

לא היו חסרים אורחים בלתי קרויים שחדרו הביתה והיו צריכים להפטר מהם,  אם במכונת פליט, רעלים, מלכודות או שפיכת נפט.

 

כדי לחמם מים לאמבטיה, היו צריכים לאסוף עצים, להכניסם לתנור מתחת למיכל המים המאונך, להבעיר קודם ניירות או קצת נפט עד שהעץ נדלק, להוסיף עצים עד שהמים התחממו. לקיץ היה לנו תא מיוחד למקלחת קרה, שלא ראיתי בבתים אחרים.

 

ימי הכביסה היו עמוסים במיוחד. ערב קודם היו משרים הכביסה הלבנה  [כמעט הכול היה לבן מכותנה] באמבטיה עם מים בו הוסיפו סודה לכביסה, את גבישי הסודה היו ממיסים קודם במים רותחים ואח"כ מוסיפים למים. למחרת אחרי שסחטו את הכבסים, העבירו אותם לגינה לדוד גדול נתמך על אבנים ומתחתיו אש מעצים שלקטו יום קודם. בדוד מים, ובו סבון כביסה של "שמן" מרוסק- זו הייתה קובייה  של 10×10 ס"מ.

 

אחרי שהכביסה התבשלה היטב במים הרותחים, הוציאו אותה ומכאן הכובסת כיבסה כל פריט בגיגית. לבסוף שטפו אותם כמה פעמים, לשטיפה האחרונה הוסיפו עמילן כביסה שמכינים כמו פודינג מבושל וכחול לכביסה. מכאן שוב סחיטה ואח"כ תליה על חבלים מתוחים בגינה . אחרי שהכבסים התייבשו, שני אנשים היו צריכים לתפוס בקצוות ולמתוח אותם. הכול היו מגהצים, מי שהיה יכול להרשות לעצמו מסר את החלקים הגדולים לגיהוץ במעגליה. לפני הגיהוץ היו מתיזים מעט מים על הכבסים, מגלגלים אותם כך שהרטיבות  תתפשט על הבגד ואח"כ הגיהוץ.

 

זמן קצר אחרי שהתבססנו בבית, התחילו המאורעות. לימדו אותנו לשכב על הרצפה כשנשמעות יריות. היה צריך להאפיל את הבית בחשיכה. הורי תלו שמיכה על החלון, העבירו כמה רהיטים למרפסת הסגורה, כך שהמקהלה יכלה להמשיך. בערבים ישבנו בחדרים שדרשו פחות האפלה.

בגלל המאורעות וחוסר הביטחון גייסו את הגברים לשמירות מחוץ לגבולות הקריה משך הלילות.

פעם אבי לקח אותי להראות לי את מקום השמירה  שלו. זה היה  בשדה מלא קוצים וחושך מוחלט.

אחרי שהתרגלתי לחשיכה  ולבודדות, הבחנתי באורות הגחליליות וקולות  הצרצרים.

 

אבא לימד אותנו להכיר את קבוצות הכוכבים, ולהתמצא לפיהם.

 

בתום המאורעות, התכוננו להתגוננות מפני מלחמת העולם. בבית  הספר היינו מתאמנים להתקפל מתחת לחלון : ב-1 קמים מהמקום ונעמדים לצד המושב, ב-2 צועדים שורה אחר שורה לחלון ומתכופפים.

קיבלנו הוראה {הילדים}, להכין שקית בד שמושחל בה חבל , ולהכניס בה כמה דברי לבוש ומזון כמו צנימים, לפי רשימה שקיבלנו,  לתלות את  השקית ליד המיטה [על קצה המקל שהחזיק את הכילה] למקרה שיהיה צורך לפנות אותנו.

גם קריית ביאליק התכוננה למלחמה- בנו מקלט לדוגמה, כל התושבים התבקשו לראותו, היה חפור כולו באדמה, נתמך עם קרשים משני צידיו ומכוסה בקרשים ועליהם שכבה עבה של חול. בפנים שני ספסלים לאורכו, בצדו האחד הכניסה

ובצידו  השני יציאת חרום. מקום המקלט חייב היה להיות מרוחק מהבניין, בקצה המרוחק ביותר של הבית. אבא חפר וחפר, עם הפסקות עד שמי התהום יתיבשו.

היה תמרון- ליד הבית, על גג המכולת של ירוסלב, שהיה גבוה  מיתר הבתים. העמידו גונג-טבעת מברזל בקוטר של חבית ומוט ברזל בו היכו לאות שחייבים להיכנס למקלט. באות  הרגעה היכו בשנית. כדי להגיע לגג טיפסו על סולם….   המציאות הייתה שונה.

 

זמן קצר אחרי התמרון, בחופשת הקיץ, ביום שני, כשהכבסים הלבנים תלו ליבוש, הגיעו 3 מטוסים איטלקיים והטילו פצצה אחת על טנק של איי.פי.סי.,הטנק התפוצץ ופיצץ עוד 7. הרעש היה  אדיר וממושך,אינסטינקטיבית מצאתי מחסה מתחת למיטה שלי ואימא שלנו אמרה שעלינו לרוץ למקלט.

כשיצאנו מהמקלט היינו מכוסים בענן שחור דביק שטפטף ממנו  זפת על הכבסים הלבנים שנשארו שם לעד.

בלילה הפך השחור לאש, פחדנו מאוד להישאר בלילה גלויים, כי היינו חיים כל הזמן בהאפלה.

כעבור שבועיים המטס חזר וגם בשלישית. גרוע מזה, כשהמטוסים הכבדים של הגרמניים באו. הם הגיעו בערך כל לילה שני ורוב ההפצצות היו בסביבה שלנו. בשדה, לצד רחוב אפרים, רק שורת בתים

הפרידה ביננו, עמדו התותחים של החיילים האנגלים שהיו יורים על המטוסים. על פי רוב רעש התותחים העיר אותנו ובישר לנו ריצה למקלט.  אבא היה סופר אותנו וחילק צנימים כדי לשמור על עור התוף.פעם מרדכי היה חסר. תוך רעש התותחים אבא רץ הבייתה להביא את מרדכי שישן. כשרק  הגיעו, אני עדיין זוכרת את השריקה של שתי הפצצות לפני שנפלו כל כך קרוב אלינו, הן נפלו בקצה של רחוב דגניה מולנו. כשחזרנו, ראינו שרסיס גדול חדר דרך התריס והחלון  של חדר הילדים,עף לקיר ממול ומשם דרך הכילה על הכרית של מרדכי.

 

אני זוכרת את הלוע הענקי שנפער. הייתה פעם פצצה שלא התפוצצה בין קרית מוצקין לחיים .כולם באו לראותה, באורך של 8 מטר על מטר וחצי. לאורך כביש עכו, בכל מרחק מסוים, היו בניינים שמהם יצא עשן להסוואה לשעת הצורך. לצידי הדרך,קרוב לבתי הזיקוק, היו קשורים בלונים גדולים שהועלו בחשכה סביב בתי הזיקוק, במטרה שאם יחדור מטוס, יסתבך בחבלים.

 

גם בבית הספר חפרו שני מקלטים מאוד ארוכים. אימנו אותנו להיכנס בהם ולשהות שם תוך עיסוק בתרגילי חשיבה.

בחופשות  נסעו חלק מהאימהות עם ילדיהם לקרובים בכפרים או בתי הבראה, לזכות בהפוגה כי רוב רובן של ההפצצות היו אצלנו, מידי פעם גם בחיפה.

בחופשת קיץ אחת אמא ומרדכי קיבלו דלקת ריאות מחילופי הטמפרטורה הליליים בדרך למקלט, ההחלמה הייתה קשה, ארוכה ומחלישה. אבא שלח אותי עם חנה לקרובים לבאר- טוביה.

היה נפלא להשתחרר מהלחצים, הפחד והמתח של שנים. למדנו את חיי הכפר שהיו כל כך שונים מהחיים שהכרנו. חנה חזרה עם דיזנטריה והייתה צריכה להתרפא ע"י שתית התרופה הירוקה והמרה.

 

ביקרנו בבית הספר בקרית מוצקין לפני שבנו בית ספר מקומי. לקיצור הדרך השתחלנו בין הצריפים שהיו בין שתי הקריות וזחלנו מתחת לגדר האחורית של ביה"ס. בדרך הבייתה  היינו חייבים ללכת "מסביב". הדרך הייתה ארוכה ומיגעת, לפעמים הנעמנו אותה בלעיסת מסטיק,או אמרדין [עשוי ממישמש מיובש] או פירות של מטפס שזימנו לנו בדרך. מזל היה לנו כשבדיוק האוטובוס לכוון נהריה עבר, ניגשנו לנהג,שתמיד היה  עם ארשת פנים חמוצות : " אדון שכטל, קח אותנו בבקשה לסביניה!" כמובן שלקח אותנו, אמנם לא עצר, אך האט, כך שקפצנו לחול.ירדנו ברחוב אפרים ושם פגשנו

חיילים הודיים חבושים תרבוש ובעלי "קוקו".הם היו תמיד נחמדים אלינו, הזמינו אותנו לאהלים שלהם, נתנו לנו מתנות. פעם קיבלנו סיגריות, ניסינו לעשן מהן בגינה, הניסיון היה איום ונורא שטפנו את הגרון וכך נגמלנו מהם לעד. פעם הבאנו מהם גבינה צהובה [מצרך, כמו נוספים, שלא היו במלחמה ] נכנסנו לחדר הילדים לזלול .אימי נכנסה לחדר, חקרה אותנו מאיפה הגבינה, מה עשינו שם, בקיצור אסרה עלינו לבקר אותם .

 

אמא תרמה הרבה לחיי התרבות.היא נתנה קונצרטים בקרית ביאליק וגם בחיפה. היא נתנה שעורים לפיתוח קול, הרצאות מוזיקליות, הלחינה הרבה שירים, גם למקהלה ותזמורת. מידי פעם השמיעו את השירים שלה בקול ירושלים. היא אהבה את קולו של אפרים די-זהב והתאימה את השירה לקולו.

היא הקדישה שיר לוילהלמינה מלכת הולנד, תהילים קכ"ו, עם מקהלה ותזמורת. השיר הושמע לה בכנסיה המלכותית. שגריר הולנד הגיע לביתנו במכונית מפוארת, נעצר בחול ומסר לאימי את ההוקרה של המלכה.

פעם, ביקשו מאמא לשיר בחגיגת החנוכה של ויצו קרית מוצקין משירי החנוכה שהלחינה.

במקום שהיא תשיר, החליטה שאנחנו וחברים שלנו נופיע. אבא ואמא למדו אותנו ריקודים מתאימים לכל שיר, שרנו ורקדנו, אמא לוותה אותנו בפסנתר. ההופעה הייתה כה מוצלחת שזכתה להרבה תשבחות.

תמיד היו לנו אורחים. מידי פעם קראו לנו [הילדים] לחדר המוסיקה לשיר מהשירים של אמא בפני האורחים. עמדנו זה ליד זה, אמא לוותה בפסנתר או בהרמוניום ואנחנו שרנו. אמא לימדה משירי הילדים שהלחינה  בגן  ילדים בקרית מוצקין. מאוחר יותר לימדה שעורי מוסיקה בגימנסיה ביאליק בחיפה. פעם,  אחת התלמידות נתנה לאמא שיר שהיא כתבה, אמא חיברה לו מנגינה ובשיעור  הבא התלמידים שרו אותו.

 

אבא תמך הרבה באמא. הוא היה מעורב בכל הנעשה בצורה פעילה. הוא היה ראש ועד ההורים בבית הספר שלמדנו, לחם בעבור כמה משפחות מקרית ביאליק לקבלת הנחה משכר הלימוד שלא יכלו לעמוד בו. אבא גם לחם לשיפור רמת הלימודים, נכנס לשמוע שעור של מורים שהתלוננו עליהם, היו שינויים בכוחות הוראה מקצועיים , ומאז היינו בפיקוח ביה"ס הריאלי.

פעם אבא לקח אותנו לסיור בבתי החרושת לראות את יצור המוצרים. בכל מקום קיבלנו מתנה מהתוצרת.

 

את כל החגים חגגנו באוירה מתאימה ויפה. בסוכות הורי בנו סוכה מעל החלק הגלוי של המרפסת הקדמית, מכוסה בעלי דקלים , וילונות מסביב, בפנים שולחן וכיסאות, הסוכה מקושטת עם שרשראות צבעוניות תוצרת עצמית וכל מיני פירות תלויים. בשמחת תורה ההורים הוסיפו פירות, כל הילדים שגרו בסביבה היו מוזמנים, בהתחלה כובדנו במזון ערב  ושרנו, אחר כך תוך משחק , כל אחד לפי תורו  עלה על כסא להוריד לו פרי, עד שכל הפירות הורדו.

באחד הלילות של סוכות, הגיע אדם אחד בשעה מאוחרת, אמר להורי שהוא ביקר את בנו במוסד אהבה, נעשה מאוחר ואינו יכול לחזור לחיפה, כשראה סוכה כה יפה החליט לבקש מקום לינה.

בסדר פסח השולחן היה ערוך כהלכתו עם כלים מיוחדים יפים, קראנו ההגדה ושרנו הרבה, אחרי הארוחה הנפלאה ,ברכת המזון וכל השירים הנוספים. השתדלנו שיהיה מאוחר וגם השתלטנו על תוכן כוסו של אליהו הנביא (כמובן בלא נוכחות ההורים). פעם כשהלכתי לישון אחרי הסדר ראיתי נדל ארוך על הכרית שלי. אותו לילה ישנתי עם הורי, מאז נמנעתי מלישון על כרית.

בשמחת תורה, לבושים בלבן, אוחזים למפיון בוער ביד או דגל גדול מקרטון, שעליו תמונה של ארון הקודש פתוח ובולטים ספרי תורה. כך הלכנו לבית הכנסת להמשיך בחגיגה. הנשים זרקו לנו סוכריות.

הרבה פעמים הורי הזמינו מכרים שהתארחו אצלנו לחג או ליל שבת. מידי פעם ההורים לקחו אותנו במוצאי שבת לחיפה, לטכניון, ששם היו הרצאות ושירה.

בל"ג בעומר הקמנו מדורה, היינו תמיד עם החברים שלנו, למדורה הכנסנו תפ"א שבסוף חסלנו אותם.

 

בבית שמענו הרבה על חזון של ארץ ישראל עצמאית. בבית הספר, אחרי הלימודים במשמרת השנייה לימדו אותנו מורס ואיתות, קצת עזרה ראשונה, תרגילי סדר, בימי ששי יצאנו לאימוני שדה, לפני התחלת הלימודים למדנו התגוננות (ג'יאוג'יצו)

 

ההורים עודדו אותנו לעסוק בספורט. בגינה שלנו קפצנו הרבה לרוחב ולגובה, אפילו קפצתי מגג הבית. אצל חיה וחיים התעמלנו על המתח. עם החברים שלנו היינו משחקים ברחוב לפני הבית שלנו במשחקים שעסקנו בהם בשעורי ההתעמלות בבית הספר: סמל, מטקה, עמודו, מחניים. מכוניות כמעט ולא היו. לפעמים אמא לקחה אותנו לכיאט ביץ (חוף דדו), או, שהלכנו ברגל לים, על חולות, דיונות, שעלינו ואח"כ התגלגלנו מטה. הדרך הייתה ארוכה,  בכל צעד שקענו בחול החם.

פעם מצאנו שם רפסודה, עלינו עליה והיא נשאה אותנו. הגיעו כמה חיילים אוסטרליים גבוהים  שחשקו בה ורצו לקחתה ממנו, לא נתנו להם. אז הם דחפו אותנו לעומק, לא ידענו אז לשחות, הים גלי מאוד, כך שכמעט החלקנו ממנה, נאחזנו באיזה מסמר, התחננו שיחזירו אותנו, בכינו, לבסוף נכנעו לנו והחזירו אותנו לחוף.

פעם, כשהים היה שקט, הצלחנו לשחות. מאז השתכללנו, למדנו להכיר את הים, להתרחק ממערבולות ולהתנגד לזרמים.

כל הזמן היו לנו חוגים להתעמלות, בדרך כלל על הדשא ליד הועד, השיעורים ניתנו ע"י תושבים מקומיים בהתנדבות.

הבחורים שחקו במגרש פנוי,שהיה ליד מוסד אהבה  בזמנם החופשי כדור אגרוף ,כדור יד או רגל .

 

בקריה ידעו גם לחגוג בטוב טעם ומאורגן כמתאים ליקים.

בשבועות הילדים התלבשו בלבן עם זר פרחים על הראש, נושאים סל ירקות תוצרת עצמית למכירה, והתמורה הלכה לקק"ל. אנחנו והחברים שלנו נסענו במשאית המקושטת של האדון פינקוס, נסענו בשיירה,על פי רוב היו עגלות, כולן מקושטות, בהם התושבים , החקלאים במיוחד, עם תוצרת עשירה.

כמובן כל הדרך שרנו שירי שבועות. כשהגענו היו דוכנים שלשם שמו כולם את סליהם היפים להסתכלות תחילה, לבסוף למכירה. בינתיים אירגנו משחקים שונים ותחרויות.

אני זוכרת שנכנסנו לשקים עם כתפיות,  וכך "רצנו" להתחרות.

לחגיגת 10 שנים להוסדות קרית ביאליק,  ערכו חגיגה גדולה במגרש הועד. שתי הבנות הבכורות של משפחת פידרליין הציגו מחזה נהדר, מלווה בשירה (מנגינה גרמנית), שהן חברו. היו דוכנים, נאומים, שירה ומצב רוח מרומם.

 

יום אחד הגיע אדון וירשופ  אל אימי, הוא גבה כספים לקק"ל לאדמות שגרנו עליהן. אדון וירשופ התעניין מאוד בשם המשפחה וחקר על בעל הבית. התברר שאבא והוא הכירו בצעירותם,והיו חברים טובים. הייתה שמחה גדולה, והחברות הותיקה התחדשה. אדון וירשופ גר עם משפחתו בירושלים .

 

זמן מה אחר שאמא הייתה בארץ, היא סבלה מאבן בכליה. האבן גדלה וגרמה להתקפי כאב חזקים. לבסוף התאפשר לה לנסוע לירושלים ולהנתח בבית חולים "הדסה". אבא היה כל הזמן איתה, הניתוח עבר בשלום , אחר כמה ימים קבלה דלקת ריאות ונפטרה. היה זה בשנת  1942 .

אבא צלצל למשפחת אברהם, להם היה טלפון. הם קראו לגברת מרל שתטפל בנו בהעברת הבשורה האיומה הזו. היא  אמרה לנו שאמא ביקשה שנבוא לבקר אותה. אדון מרל ליוה אותנו לחיפה והיה איתנו עד שנכנסנו לאוטובוס הנוסע לירושלים. הייתה זו פעם ראשונה שהיינו שם.

בהגיענו לשם קיבלו אותנו שתי קרובות שלא הכרתי, הן הובילו אותנו לאורך הרחוב , כשלפתע אנו רואים את אבא שבא מולינו, ובראותו אותנו מתפרץ בבכי. אבא, הגדול החזק, המרשים , החכם הגיבור בוכה? מיד הבנתי את האמת. הקרובות לקחו אותנו לאכול משהו כי אמרו שהיום יהיה קשה.

נסענו להר הזיתים, ביקשנו לראות אותה כי לא יכולנו להאמין שזה קרה, היראו לנו אותה עטופה בסדין.

הייתה ההלוויה, הרב רצה לנחם אותנו באומרו שהקבר מול בית המקדש, השתתפו שם הרבה אנשים שאבא הכיר. את הלילה עברנו אצל משפחת וירשופ.

למחרת חזרנו ללא אבא. בחדרה חכינו לאוטובוס נוסף. אדון הורטיג חכה שם גם כן. שאל אם ביקרנו את אמא, אמרנו רק שכן. לא היינו מסוגלים לומר את האמת. אבא חזר באותו יום.

ישבנו שבעה. באו כל הזמן אנשים לבקר אותנו. בא גם אדון קרונמכר עם כלי התפירה ,כשהוא שמע מה שקרה, הוא בכה כל כך קשה היה לו להאמין. הוא נכנס לחדר וסיפר לנו איזו אישיות  נהדרת הייתה. הנשים בקריה התארגנו כך שכל פעם מישהי מהן הביאה לנו לאכול. הן פינקו אותנו במעדנים מצוינים, אע"פ  שהיו אלו שנות מלחמה ולא היינו רגילים למותרות. היחס הזה הקל עלינו.

גברת פלוטקין התנדבה לתת לנו שיעורי פסנתר שקודם אמא לימדה אותנו.

חזרנו ללימודים ואבא השתדל לדאוג לנו כמה שיותר.

 

אבי הזמין אלינו את גברת וירשופ לכמה ימים. מרדכי ואני הכנו לכבודה ארוחה טובה- תפ"א וכרובית. היא הכינה דגים ממולאים שמעולם לא הכרתי ואפתה חלה נהדרת. מאוד נהננו ממאכליה, כולל כמובן אבא. היה נהדר נוכחות אישה בבית. היא עזרה לי בדרך עדינה מאוד לצרכים של נערה.

לחגים היינו מוזמנים אצל ידידי ההורים בקרית חיים, או אצל משפחת מרל. הם נתנו לנו הרבה תמיכה, והרגשנו אצלם כמו בבית.

כמובן בחופשות הייתי צריכה לעבוד בבית.

בחופשת הקיץ, נשלחתי לעבור קורס לעזרה ראשונה בבית הספר בקרית חיים.

בחופשה אחרת אבא הרשה לי לצאת עם הכתה לקיבוץ לעבודה. מאוד נהניתי מחיי הקיבוץ והחברה.

 

אבא המשיך לטפל בהשמעת היצירות של אמא,  ניסה לאסוף את התווים, בכתב ידה של אמא. עזר לנו בלימודים ,גם לחברות שבאו אלי. למדתי  בחיפה, הייתה לנו מסיבת כתה, היות ולא יכולתי בערב לחזור הביתה, בת כתה  שנתתי לה להעתיק את שיעורי המתמטיקה, הזמינה אותי ללון אצלה. אבא החליט להכיר את הוריה שהם מעדות המזרח, מצא שפה משותפת אתם , וכך התידדנו.  אימה ביקשה פעם מאבא להביא לה בד, והיא תפרה לי שמלה שמאוד הייתי גאה בה .נשארנו חברות קרובות ונאמנות לכל החיים.

 

אורחים היו לנו כמקודם, גם לארוחות. בשנת 1945 נגמרה המלחמה, אבא לקח אותי בתור בת זוג לחגיגה ממקום עבודתו.

 

1946, 4 שנים לאחר שאיבדנו את אמא,  לפתע אבא חלה.  קראנו לדר" הנקין. היא  קבעה שחלה בטיפוס בהרות, והעבירה אותו לבית חולים רמב"ם לבידוד בחדר יחיד. הייתה לו אחות לילה פרטית ואנחנו באנו לבקרו יום יום. יום אחד היה מחוסר הכרה, כשיצאנו בערב, הרופאים החליטו לנסות למחרת לתת לו פניצילין. אילו היו נותנים לו באותו ערב, לא היינו מוצאים חדר  ריק במצב של חיטוי.

ההלוויה הייתה באותו יום. העבירו אותו בתוך ארגז על משאית, אנחנו יושבים על ידו ,אדון מרל גם,   על יד הנהג הגברת שירנסקי מ"אהבה". קברו אותו על הר הזיתים קרוב לאמא. כל הסידורים אירגן האדון וירשופ.

עכשיו נשארנו יתומים מלאים. אבא תיכנן לנו את המשך הלימודים.

 

משנה לשנה גברה המתיחות בין היהודים לאנגלים. לעיתים קרובות הוטל עוצר, היו צריכים לפנות את הרחוב ולהיכנס לבית, העוצר היה נמשך עד לבוקר. כך קרה שבאו ללון אצלנו, או,היינו לנים אצל אנשים אחרים, מכירים או זרים.

ישבנו בערבים בכמה כיתות בבית הספר וצחצחנו כדורי רובה חלודים  שהיו קודם בסליק.

היו כמה בחורים שהיו מחוילים במלחמה, הם פרקו, ניקו והרכיבו את האקדחים.

מכל כיתה היה אחד יוצא לשמור מהאנגלים, אם הגיע משהו, הכתה קבלה סימן, והפכה לשיעור כמו שירה ,ציור,שפה  והנשק נעלם.

שלחו אותי ואת אלי דון לקורס הדרכה בעזרה ראשונה. יום יום רכבנו באופניים לחורשה קרובה  לתחנת הרכבת. בתום הקורס לימדנו את התושבים עזרה ראשונה. אלי הגברים, אני הנשים.

אותו זמן הייתי פעילה מאוד, ארגנתי שמירות ,יצאתי בעצמי לכל מיני מקומות שמירה, נזכרתי בשדה שאבי שמר, כך חוויתי זאת שוב.

באחת הפעולות אלי קיבל כדור טוטו לליבו ומת.  הייתי צריכה להדריך גם את הגברים.

מידי פעם הדרכתי גם בישובים  אחרים.

פעם נשלחתי למחנה עולים של ניצולים מהמחנות בקרית חיים, קרוב לרכבת. היה שם בית חולים ארעי. הגעתי בערב,  האחות אמרה  לי מקום מגורו של הרופא, אך ביקשה לא להפריע לו, כי עבד  הרבה משך היום. היא אמרה שתחזור בבוקר בשעה 7. בחצות אני שומעת קולות, "יענקל, מה עשית לי?"

תוך היסטריה זוג מגיע אלי, היא צריכה ללדת. חיבקתי אותה, שלחתי אותו לביתו ואמרתי לו לחזור בשעה 8 בבוקר, "כל כך הרבה זמן" הוא ענה והלך. ישבנו על מיטה,  הרגעתי אותה ושוחחנו. בהתחלה על המצב הביטחוני, שמסוכן לנסוע לבית חולים בחיפה, אח"כ שוחחנו על העבר שלה, שמחתי שהיא לא מתלוננת על כאבים ונהנית לספר עוד ועוד. היא לא ידעה שאינני יודעת לילד.

 

אדית ירקוני הפעילה אותי. היה גם צורך להתפרנס. השכרנו חדרים, רובם של הדיירים היו ניצולי המלחמה. אדית הציעה  לי לאפות עוגיות או עוגות ולמכור, כי יש לנו תנור אפיה חשמלי. היא דאגה שיום אחד    יגיע שק קמח מאדון שטיבל, כמה מצרכים נוספים מסיטונאים. אפיתי בחריצות והסתדרתי.

מרדכי היה אותו זמן נוטר.

ביום אחד הבאתי אקדחים לשעור, הכנסתי אותם לכיסים של המכנסיים והמעיל, בדרך באים מולי ארבעה חיילים אנגלים, שניים עוברים אותי מצד אחד ושניים מצד שני ואחר כך מגחכים.

מוטש , בחור בן 19 ניצול שואה שגר אצלנו, עבד בבתי הזיקוק. ערב אחד סיפר לנו מהמצב המתוח ששורר שם בין היהודים לערבים. בערב למחרת חבריו חיכו לו כי לא חזר. אותו ערב לקחו אותי רחוק לאיזה בונקר, שם נודע לי על הרצח המתועב של היהודים בידי הערבים. ביקשתי אופניים כדי להודיע לחבריו. למחרת הייתה ההלוויה. נסענו לחיפה, גם זה היה מסוכן, ראינו באיזו אכזריות תלשו איברים

מגופם. כשחזרנו , היו יריות, רצתי לבונקר שהיה במגדל המים, הקאתי בדרך מהגועל של היום.

 

הזהירו התושבים מפני יריות, רציתי לאפות, כשנשמעו מטר יריות קרובות. לקחתי את תיק העזרה ראשונה שלי כדי לרוץ למגדל המים. חנה שהייתה על ידי התחננה שאשאר, כמובן שרצתי . הייתי שם עם עוד כמה גברים וילד. שלחו את הילד לוועד כדי למסור לנו לנעשה, כשלפתע היה פיצוץ אדיר שהדהד זמן מה. כמה גברים הקיאו וכולם ברחו מיד. לקחתי שני רימונים, יצאתי גם ונעמדתי במקום מוסתר.

 

עמדתי שם זמן מה עד שנראה שחזרה רגיעה. הלכתי מבית לבית לשאול על פצועים, התחלתי ברחוב אפרים קרוב לבית כץ,  הנשים התלוננו שהשמשות התנפצו. אצלנו הנזק היה חמור יותר, קיר פנימי נטה לצד, רסיסי זכוכית, כגבישי סוכר , כיסו מבפנים וחוץ את קירות הבית, המשקופים יצאו ממקומם.

חנה אמרה שפחדה להישאר לבד בבית, בדרכה לשכנים היה הפיצוץ. הבית הגן עליה. אנשים שיבחו אותה שהלכה לבתים הקרובים ביותר לאסון, שנחרבו בחלקם, לקחה את זאב שוייג הפצוע למרפאה. היה ידוע בין הפעילים שמכונית תופת בדרכה לחיפה. כדי למנוע ממנה להגיע לשם, בחרו לארוב לה במקום בלתי מיושב, אך לא הצליחו, לכן תקפו אותה אצלנו במקום מיושב שגרם להתפוצצות. במקום נוצר לוע עד שהנציחו שם המאורע.

לילה לפני סדר הפסח, הייתי עם בלה בתורנות בבית החולים הארעי שהיה בחדר הקדמי של בית הכנסת. כל הלילה נשמעו רעשים חזקים ופיצוצים מכיוון חיפה. אותו לילה חיפה נכבשה. בסדר, אצל המכירים בקרית חיים, שררה שמחה והקלה. אחר הכרזת המדינה באומות המאוחדות, יצאנו כל הלילה לרקוד ברחובות ולחגוג. למדנו לירות ברובים אנגליים, השתמשנו בכדורים שצחצחנו, מתכוננים למכה, הכדור לא

פעל, גם לא השני, המתח ירד, אך השלישי פעל. הכינו אותנו כמו בטירונות.

 

4 שנים התגוררתי בירושלים. אמנם באתי לבקר בחופשות, ביקרתי את המכירים הוותיקים, חוויתי את כל השינויים ,הבניה, הפיתוח, והמסחר. שחזרתי , באתי להתחתן  עם יוסי שהיה בצבא. משך השבועיים  שהקדמתי למאורע, ערכתי כל ההכנות :לאדון מרכוס שילמתי 5 לירות לשריין את הגן בבית הכנסת, הספסלים קיבלתי מתוך הבניין, שולחנות ביקשתי ממנהל בית הספר (חודש אוגוסט), כלים- מחנות כלים, מפות שולחן -ממכבסה. הכיבוד המקובל אז  היה צנוע-עוגות ולחם עם ממרח.

אותה תקופה היה "צנע", קמח וסוכר אספתי לי מההקצבות, חברה מירושלים שנישאה לבעל מכולת נתנה לי 2 ק"ג מרגרינה בתור מתנת חתונה, 6 ביצים הקציבו לנו , ליוסי הייתה קופסת שימורים אחת עם אבקת ביצים ו- 2 קופסאות שימורים עם איזה דג מתובל בטעם איכסה. הלחם היה אחיד , במאפיה בהדר הזמנתי את הלחם האחיד אפוי בצורה מלבנית. גבינה לבנה , ירקות ופירות היו חופשי.

מהחומרים האלה אפיתי עוגות שונות השתמשתי גם בפירות, לממרחים הייתי צריכה מיקסר. ראיתי פעם בערב, כשטיילתי עם יוסי, מיקסר ארוז עדין, על ארון מטבח. בלילה חלמתי שהלכתי לאותו בית ,אמרתי שאני מתחתנת למחרת, ביקשתי המיקסר וקיבלתי אותו. זה היה רעיון מצוין כי כך גם היה. הכנתי ממרחים נהדרים, וכמה נשים עזרו בהכנות ובקישוטים. אחרי כן פזרו את המזון למקררי קרח למי שהיה.

היו 200 אורחים, רובם מקרית ביאליק, טנדר מלא חיילים וחברים. הרב היה ד"ר לוי.

 

גרנו בקרית מוצקין.  בכל הזדמנות באתי לטייל עם הילדים בקרית ביאליק, לבקר את המכירים הוותיקים, עדיין  בשפה הגרמנית. באתי להתעמל באולם ההתעמלות, הסתובבנו ביום העצמאות בין הדוכנים.

בית כץ, במקום פרדסי התפוזים, החורשה והנרקיסים, הפך להיות מועדון תרבות. יוסי וגם אני נתנו חוגים בהתנדבות, גם השתתפנו בפעילויות.

 

אנו גרים כבר הרבה שנים על הכרמל, זכיתי להיות רב סבתא, כל ביקור בקרית ביאליק ,בפרט בחלק הוותיק, מעורר בי זיכרונות ילדות ונעורים. אנו, כל המשפחה יחד, הפזורים בארץ, נפגשים לרוב אצלנו, בחגים, ימי הולדת, סתם בסוף שבוע ליהנות יחדיו.

אנו אוהבים לחגוג בכל הזדמנות, בין החברים שלנו ילדים ששיחקנו יחד, שהכירו את הורי, וכל פעם מזכירים חוויות שעברנו.

בביתנו הרבה אורחים, לנו חוג מכירים גדול, כולם מרגישים בנוח אצלנו- הכל בזכות ההורים שהיו לנו לדוגמה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *