זכרונות ילדות על סבי אוטו ורבורג (1859-1938) ומשפחתנו/ פרופסור גבי ורבורג

זכרונות ילדות על סבי אוטו ורבורג (1859-1938) ומשפחתנו/ פרופסור גבי ורבורג

נולדתי ב-12 ביולי 1927 ברחוב פריזר, לא רחוק מ-"קודאם". עם לידתי פגשתי את אחותי הגדולה חנה-רות, שהצליחה להיוולד שנה לפניי ואשר, לפי היומן של אמנו-אילזה שנרשם בשנים המוקדמות ההן, שמחה מאוד לקבל אח תינוק לשחק איתו. גם אני אהבתי מאוד את חנה-רות וגם את הוריי זיגמונד ואילזה ורבורג, שהיו אנשים אדיבים ועדינים שמעולם לא היכו או פגעו בי, אפילו לא כשהשתובבתי והייתי ראוי לכך.

פרופסור אוטו ורבורג, הנשיא השלישי של ההסתדרות הציונית העולמית ורעייתו חנה

זיגמונד נולד בברלין ב-28 במאי 1896 כבנם השני של סבי פרופ. אוטו וסבתי חנה ורבורג (כהן), אח צעיר לאדגר. אילזה לאסק נולדה בקיל ב-14 ביוני 1904, כבתם הבכורה של גוסטב ואנה לאסק. משפחת זיגמונד ואלזה על שלושת ילדיהם התפצלו בדרכם ארצה ובעוד זיגמונד עולה בגפו לעבודה בהקמת המושבה החדשה נהרייה ולהכין בית למשפחתו, נדדה אמאאילזה על שלושת ילדיה ללונדון בה חכתה לה עבודה בעליית הנוער בהנהלת הנרייטה סולד.

לוטה שנולדה כשנה אחרי אילזה נישאה לאחיו הצעיר של זיגמונד, גוסטב ורבורג, בנם הצעיר של אוטו וחנה. כתוצאה מכך היו לנו שני דודנים כפולים בלונדון,  מייקל ורנטה. גוסטב ורבורג ובני משפחתו ברחו מהמבורג לאנגליה בעקבות רדיפות הנאצים בשנת 1933. נולדו למשפחת לאסק נולדו עוד שתי בנות ובן, אך היחידה מבני המשפחה שעדיין עימנו היא דודה קטי, שאת יום הולדתה המאה חגגנו בדצמבר 2007.

קצת קשה לזכור אירועים שהתרחשו לפני כ-80 שנה, אך אני זוכר את בית סבי, שהיה לא רחוק מביתנו. זה היה בניין בן ארבע קומות, ברחוב אולנד מספר 175, ובו חדרים רבים וגרם מדרגות רחב, שהיה שייך לאופפה אוטו ורבורג ואשתו אוממה חנה. אני זוכר בעיקר את הקומה העליונה של הבית הענק הזה, שנראה כמו ארמון בעיני חנה-רות ובעיניי. היה שם אולם גדול מחולק לכלובים קטנים בהם התגוררו חיות רבות. בעיקר קופים קטנים, ציפורים אקזוטיות וגם לטאות ונחשים, שהובאו מטוגו וחוף הזהב באפריקה הקולוניאלית בידי אוטו עצמו. הוסבר לנו שהחיות שוכנו בביתו ברחוב אולנד באופן זמני, עד שיהיו מוכנות לעבור לגן החיות של ברלין. פרופסור אוטו ורבורג, סבנו העשיר והמפורסם, כיהן בהנהלת גן החיות והובטח לנו שייקח אותנו לשם לביקורים מפליגים בחינם. המדרגות מהקומה העליונה לכניסה הראשית היו עשויות שיש, והמעקה היה מכוסה לוח שיש רחב עליו אפשר היה להחליק ובכך להימנע מן הטרחה של ירידה רגלית במדרגות.

אני זוכר את יום ה-30 במאי 1931, כשחנה-רות ואני יצאנו לטיול עם אבינו זיגמונד ואדגר, אחיו הגדול הרווק וחברתו פנְיה.אדגר נהג לבוא לביתנו לארוחות צהריים בימי ראשון, ולעתים לשמחתנו הוא הביא איתו את פניה ארוסתו. כך אני יודע שהם לא היו נשואים, רק חברים. באותו יום הלכנו לאזור בברלין שנקרא טירגרטן ואני זוכר שהגשם ירד ללא הפסק. פניה הגנה על חנה-רות ועליי במעיל הגשם שלה שהיה עשוי גומי, ושלטעמי היה ריח לא נעים. בסוף הטיול הגענו לרחוב אולנד 175 ונאמר לנו שנאכל שם ארוחת ערב ונישאר לישון, כדי שלא נפריע בזמן לידתו של אחינו תומי. כשהתעוררנו למחרת, בבוקר ה-31 במאי 1931, סיפרה לנו אוממה שאחינו תומי נולד הלילה והביא איתו שני כובעים מלאים בממתקים, כובע לכל אחד מאיתנו. כל מה שאני זוכר מהימים הבאים הוא קנאה. תומי הקטן הפך למרכז היקום. וַהורינו לא הפסיקו לדבר על אחינו הקטן, הבלונדי כחול העיניים המתוק. חנה-רות ואני הרגשנו זנוחים לחלוטין כי התינוק זכה בכל תשומת הלב.
.
זכרונות אחרים קשורים בעיקר לבקרים וארוחות הבוקר בבית ברחוב אולנד. זכור לי היטב שאופפה אוטו היה מקבל כמויות גדולות של דואר בכל בוקר והיה ממיין אותו בעוד אנו נהנים מהביצים הרכות שלנו (ארבע וחצי דקות בדיוק). הוא נהג לחלק את הדואר לשתי ערימות. הראשונה היתה "בשבילנו" והשנייה נקראה בפיו "אוטו השני". כשסיים התפנה לאכילת הביצים שלו. הוא העדיף ביצים ישנות שריחן היה נוראי. עבורו הן נחשבו למעדן, מאז הימים בהם חי מספר שנים במזרח הרחוק ולא היו ביצים טריות בנמצא. גם בביתנו ברחוב פריזר היו לפעמים ביצים רקובות כאלה, ומוטי היתה מבקשת שנשמור אותן עבור אופפה כפינוק מיוחד. הבחנתי בכך שהוא תמיד אכל לפחות שתי ביצים ולפעמים אף יותר, וגם בכך שהוא (אף פעם לא אנחנו) היה מקבל מאוממה כבד עוף שהכינה במיוחד בשבילו. מוטי שלנו, אילזה, אימצה את המנהג והכינה לווַאטי זיגמונד היקר שלנו כבד עוף בכל יום ראשון (בחיפה זה הפך לשבת) לארוחת הבוקר. עלינו נאסר לחתוך את ראשי הביצים הרכות, כי ואטי טען שהצליל גורם לו צמרמורת.

אך הבה נחזור לרחוב אולנד, שם אופפה סיים לאכול את הביצה השנייה או השלישית שלו, והתבונן בתשומת לב בשני נכדיו. אני תהיתי עדיין לגבי שיטת מיון הדואר שלו ושאלתי אותו מי זה "אוטו השני" והאם הוא קרוב משפחה שלנו. אופפה ענה לכל שאלותיי בשלילה והוסיף, ש"אוטו השני" התגורר גם הוא ברחוב אולנד אך הם לא נפגשו מעולם והוא לא שייך למשפחתנו. יצאתי בתחושה שחקירותיי הרבות נענו, והנושא לא שב להטרידני בשישים השנים הבאות.

עם זאת, בשנים 1991-1992 רחל ואני בילינו שנה במכון ללימודים מתקדמים בברלין וגרנו בווילה ולתר שבגרונוולד עם חברי אקדמיה אחרים. בשכנות אלינו גרו מוניק וטוני לונג, שהיו לחברים יקרים איתם בילינו לעתים תכופות. ערב אחד הצטרף לארוחה ידיד של מוניק בשם פיטר מאייר ויול והוצג בפנינו כאורח מאמסטרדם. הוא סיפר לי על ספר שיצא לאור אודות אחי אמו, הלא הוא אוטו היינריך ורבורג המבוסס על מכתביו, בשם "Ein Genie Irrt Seltener!" (גאון שוגה לעתים נדירות). כשחזרנו הביתה באותו ערב פתחתי מיד את הספר וחיפשתי באינדקס כדי לגלות מי הוא אותו אוטו?

במהרה גיליתי שהוא הזכיר את סבי אוטו באינדקס בעמוד 293, בצטטו מברק שנשלח על ידי א.ה. ורבורג למכון הביוכימיה בקיימברידג', בו נכתב כך: "תודה על התנחומים, מאוכזב למדי מההספד העלוב שלי". קראתי הלאה ותחת הכותרת "הספד מוטעה" גיליתי שמדובר בהספד אודות סבי אוטו ורבורג שפורסם ב"טיימס" הלונדוני לאחר מותו ב-10 בינואר 1938. במכתב לאחותו באמסטרדם התלונן אוטו היינריך על הפרסום השגוי של "ההספד שלו" ב"טיימס" בלונדון. הוא נפגע מאוד מכיוון שהיה בריא למדי והמשיך את מחקרו במכון לביוכימיה בברלין ללא הפרעה, בעוד ש"אוטו ורבורג השני, שצריך להיות בן מאה בערך", נפטר לאחרונה בברלין. הוא כלל גם מכתב שכתב לעמיתיו בקיימברידג' בהמשך למברק, בו התלונן שבהספד הם לא עדכנו את רשימת הפרסומים שלו וביקש שיקפידו לעשות כן, כאשר הוא באמת ילך לעולמו. לפחות, חשבתי לעצמי, ל"אוטו השני" יש חוש הומור.

הצעד הבא שלי היה חיפוש בספריה המרכזית של אוניברסיטת הומבולט (לשעבר אוניברסיטת קייזר וילהלם), שם הועסקו שני ה"אוטו" במשך שנים רבות, אופפה אוטו במאה ה-19 ו"אוטו השני" במאה העשרים. הייתי עסוק אז במחקר שלי על האיסלאמיזציה של עמק הנילוס וחיפשתי מקורות גרמניים בתחום הלימוד שלי. להפתעתי ולהנאתי הרבה גיליתי שפרסומיהם של שני ה"אוטו" קובצו יחדיו כאילו היה רק "אוטו ורבורג" אחד, בקטלוג האוניברסיטה. כמה חבל שאוטו היינריך לא הבחין בכך קודם. זה ודאי היה משעשע  (או מרגיז) אותו.

ולהמשך הסיפור שלי בברלין: אני זוכר שלעתים הייתי ברחוב אולנד כש"זרים" ביקרו את אופפה אוטו מסיבה זו או אחרת. אני זוכר את שמותיהם של כמה מהם, מפני שמאוחר יותר פגשתי אותם בפלשתינה-א"י, במהלך ביקורו של אוטו ורבורג ב-1936. אחד מהם היהמרדכי שנהבי מקיבוץ משמר העמק, אותו ביקרנו עם אוטו ב-1936, בתקופה בה נבנה המוסד החינוכי במשמר העמק.

השני היה גורא שליסר מקיבוץ שריד, בביתו ביליתי חופשת קיץ עם אחותי חנה. מבקר שלישי הגיע מתחנת הנסיונות החקלאית ברחובות ושמו היה אופנהיים. הוא הביא איתו אבוקדו שכנראה נקטף מעץ שאוטו שתל שם בעצמו כמה שנים קודם לכן.
ב-1936 אוטו לקח אותנו לביקור ברחובות ושם פגשנו שוב את אופנהיים ואף ראינו עצי אבוקדו נושאי פרי.                 .

בנימה אישית יותר, אני זוכר איך אהב לספר בדיחות  ולשיר לנו שירי ילדים ברחוב אולנד ולאחר מכן גם בחיפה, לשם הגיע באביב של 1936. אני זוכר את השיר אודות קצין גרמני שנשבה על ידי הטורקים במלחמת העולם הראשונה, והורשה לפנות אל הסולטאן הטורקי בבקשת חנינה. כדי להרשים את הסולטאן הוא איית במהירות מסחררת את המלה קונסטנטינופול באנגלית זאת בליווי מנגינה.
אשר להלצות אוטו סיפר לנו שהיה לו ידיד שהפך לצמחוני היות והאכילו אותו פעם אחת בבשר ארנבת אשר הגעילו! לשאלתנו האם הוא אכל אי פעם ארנבת? ענה בלאו מוחלט אך ציין כי: "Ich Habe Mal Neben einen Man Gesessen, und der hat Haasen Braten Seen Essen!"

הזיכרון הבא שלי ממנו, וכנראה האחרון, הוא הלוויה של אוממה ואוטו ורבורג בדגניה א בשנת 1938. אוממה נפטרה בשנת 1937 ואופפה אוטו נפטר בינואר 1938. אפרם הובא לפלשתינה על ידי בנם אדגר ופניה ורבורג. אבינו זיגמונד ארגן את הלוויה של הוריו, ולצורך כך הוא פנה אל יוסף ברץ, שהכיר את אופפה אוטו מאז 1907, כשזה עזר ליישוב החדשדגניה ברכישת אדמות ליד הכנרת. אני זוכר את הלוויה הזו משתי סיבות: ראשית, בזמן הלוויה, בעודנו עומדים סמוך לקברים, נעקצתי על ידי דבור וזה כאב למדי ובהיותי ילד בן עשר סביר להניח שבכיתי. שנית, קראתי את הביוגרפיה שכתב יעקב טהון אודות אוטו ורבורגלאחר מותו, בה הוא תיאר את הלוויה בדגניה כצנועה ביותר. לפיכך ביקרתי את הקברים של הורבורגים בדגניה יותר מפעם אחת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *