חיה כנעני

חיה כנעני

פורסם בתאריך: 12-11-2017

נולדתי בווינה בשנת 1925. אבא היה רופא שיניים וגרנו במקום מכובד   SCHWEDENPLATZ 22 . ביום הארור הזה שנקרא "ליל הבדולח"  הייתי ילדה וראיתי איך סחבו את אבא מהמיטה בפיג'מה ויחף ולקחו אותו. למחרת, אני ואחי  הגדול הלכנו לחפש את אבא עם אוכל ובגדים. עברנו בתחנות משטרה שהיו בקרבה לדירתנו ומצאנו אותו באחת התחנות. אבא השתחרר ועם שובו הביתה הכריז מיד "לא נשארים כאן יותר". התחיל חיפוש קדחתני לאן אפשר להגר אבל  לא נמצא שום מקום שאפשר להגיע. זוכרת איך  עמדנו כל המשפחה בתורנות בתור הארוך בשביל לקבל פספורטים. עד היום יש לי  את הפספורט כשעל התמונה באוזן הימנית יש  J חותמת של הנאצים. פתאום הגיעה השמועה שאפשר להגר לשנחאי שהיתה אז תחת הכיבוש היפני. שנחאי דאז לא דומה לזאת של היום. הם חיפשו בשביל הילדה שלהם משהו טוב יותר וחשבו שאגיע עם טרנספורט ילדים לאנגליה. בינתיים הגיע יום הנסיעה שלהם ואני  עברתי לגור אצל דודתי. הורי לא רצו שאבוא איתם לתחנת הרכבת ובכל זאת קפצתי לטקסי ונסעתי איתם לתחנת הרכבת. עמדתי על הרציף, הרכבת נסעה ואבא צעק מהחלון  הפתוח "שמרי על השיניים שלך" אלה היו המילים האחרונות ששמעתי ממנו. אני כנראה איבדתי את העשתונות ומשהו קרה לי שעד היום אינני יודעת מה קרה. התעוררתי במיטה אצל הדודה.

לפני הנסיעה של הורי –  היה כסף  במשפחה שאי אפשר היה להוציא  מווינה אז אמא  קנתה ארגז ומילאה אותו עם הדברים שלי ועוד דברים  שיהיו לי בעתיד. ארגז זה נשלח לגנואה ושם נגנב ולא רק שלי כי זאת היתה אז השיטה באטליה.

אחי ובן דודי עברו את ההרים המושלגים לשוויץ אבל בשוויץ לא קיבלו אותם והם המשיכו לאיטליה, צרפת ולבסוף התגייסו לצבא האנגלי ושרתו במשך  מלחמת העולם השנייה כחיילים בריטים.

לאנגליה לא הגעתי וכנראה בהתערבות של  משפחתי בבלגיה (שעוד לא היתה כבושה) הגעתי לעלית הילדים של הנריטה סאולד והגעתי לפנימייה של ילדים בצפון תלפיות בירושלים. שם כבר היו ילדים מגרמניה ובודדים מווינה. המדריך שם היה בחור צעיר מגרמניה שלא הבין כלום מילדים ועוד מילדים שזה עתה נפרדו מהוריהם. את הילדים  מווינה הוא לא כל כך אהב ולי היה שם ממש רע. כשהגעתי לפנימייה לא היה לי כלום, לא בגדים ולא זיכרונות כי הכל היה בארגז.  הארגז הזה היה בשבילי הכל. כל מה שלא היה לי – היה בארגז. אני כולי חייתי בארגז זה שכמעט היה הבית שלא היה לי.

עין גב שבדיוק עלו  על הקרקע והתחילו לבנות את הקיבוץ וביקשו שהקבוצה הזאת מצפון תלפיות תגיע אליהם. הם היו אנשים צעירים וקיבלו אותנו עם המון אהבה ושמחה וזאת היתה הפעם הראשונה שהרגשתי שאני חיה בכלל ושייכת לארץ הזאת. הם בעצמם היו די דלפונים אבל דאגו לנו וחילקו איתנו הכל. עין גב עד היום הבית הראשון שלי בישראל וכל פעם כשאני יורדת לעמק הירדן אני מרגישה את זה ממש פיזית.

בתום שנתיים בעין גב הצטרפנו לקבוצת הצופים א'  שישבו בפרדס חנה וחלמו להקים קיבוץ של דייגים. בינתיים ההגנה בנתה בית חרושת תת-קרקעי (היום "מכון איילון") לתחמושת ברחובות וביקשו שנעבור לשם ונעבוד בבית החורשת ונחיה חיי קיבוץ רגיל  שהאנגלים לא יגלו.  מעניין לראות איך חיינו  אז תקופה לפני קום מדינת ישראל). החיים שם היו מאוד מאתגרים – מתחת האמדה ייצרנו כדורי סטן , מעל האדמה חיינו חיים רגילים. אני התחתנתי עם דוד כנעני ששרת בפלמ"ח נולדו לנו שני ילדים. ב-1949 עלינו להתיישבות במעגן מיכאל.

זה פרק בפני עצמו שגם הוא מעניין מאוד. מכלום מלבד חול ואבנים ורוחות הים ורוחות מהכרמל – קם קיבוץ לתפארת שמונה היום 2000 נפשות.

חיה כנעני (לפני זה LISELOTTE LAUB)

 

חיה כנעני 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *