חנה ומשה שטרן/ראיינה נעמי אגמון

חנה ומשה שטרן/ראיינה נעמי אגמון

ולדתי ב23.8.1925 בברסלאו שבגרמניה. להורי דבורה ובלה בנימין שטרן. הייתי הילד התשיעי מבין עשרת האחים: היינו שמונה בנים ושתי בנות.  הורי היו ילידי הונגריה מהעיר הוסט שבאזור הקרפטים. ב1900 הם נישאו ועברו לגרמניה. עד 1933 הם היו בברסלאו.

אני נולדתי בשם Meinhard . למדתי בבית ספר יסודי בכתה א' מבלי שידעו שאני יהודי. עם עלות הנאצים לשלטון הגיעו אלינו כמה נציגי המפלגה הנאצית לחפש את אחי אגמונד בן ה 16, שהיה חבר בנוער הקומוניסטי, למזלו הוא לא היה בבית.  בעקבות זה, הורי החליטו להבריח אותו להונגריה – לבודפשט.

אבא נסע אתו. בבודפשט פתח סנדלריה עם אינטרסול ושם ישנו. היות והייתה להורי אזרחות הונגרית, אמא הצטרפה אליהם יחד איתי , עם אחי הצעיר Armin ועם האחותLotte . אבא שכר עבורנו חדר ובו מיטה אחת עבור ארבעתנו. אמא רשמה אותי לבית הספר לכתה ב'. זה היה קשה עבורי כיון שלא ידעתי הונגרית. הייתה שם מורה שהסכימה ללמד אותי בערב הונגרית וכעבור שנה כבר הרגשתי הקלה כי ידעתי את השפה. סיימתי 4 שנות לימוד ביסודי ועוד 4 שנים בחטיבת הביניים. בהונגריה היו שעורי דת ואני השתתפתי בשעורי דת יהודית. כל יום היה עלינו להישבע לנאמנות לארצנו הונגריה.

אחרי 8 שנות לימוד הפסקתי בלימודי כיוון שלהורי לא היה כסף להמשך. במשך 3 שנים הייתי חניך אצל כובען נוצרי. שם עבדתי וגם התקדמתי בדרגה עד להיותי "עוזר כובען". במסגרת האגודה המקצועית של כובענים יצאתי לטיולים.

לימים הצטרפתי למפלגה "הסוציאל דמוקרטית" והתנדבתי להפצת העיתון: "קול העם". בשנת 1933 עלה אחי Villi ארצה.   כעבור שנתיים הצטרפו אלינו להונגריה אחותי גיזי והאחים: אלכס וארטור. האח Deshi חי בפרג. האח הבכור Eugen שנשאר בגרמניה נאלץ לעזוב בשנת 1938 יחד עם אשתו ובתו והם עברו לארה”ב.

ב1944 נכנסו הגרמנים להונגריה. היה עלינו לענוד טלאי צהוב. בבניין בו גרנו היו בעיקר דיירים נוצרים ואנו היהודים נאלצנו לעבור לבית יהודי. אחי, זה שאבא הבריח מגרמניה, גויס לצבא, לפלוגות כפייה. כשההונגרים הצטרפו לגרמנים, הוא ניספה ברוסיה. בקרב סטלינגרד.  אחי השני היה בפלוגות עבודה בבודפשט.

ב1944 נכנסו הגרמנים להונגריה. היה עלינו לענוד טלאי צהוב. בבניין בו גרנו היו בעיקר דיירים נוצרים ואנו היהודים נאלצנו לעבור לבית יהודי. אחי אגמונד שאבא הבריח מגרמניה גוייס לצבא לפלוגות כפייה. כשההונגרים הצטרפו לגרמנים במלחמתם נגד הסובייטים, אחי נספה ברוסיה בקרב ב Ostrogosk. אחי ארטור היה בפלוגות עבודה בבודפשט שהתאכסנו בתוך בית ספר בעיר.

ב 1944גם אני קיבלתי צו קריאה. התייצבתי בעיירה שליד סולניק. באותו זמן הייתה הנחיתה של צבא ארה"ב בנורמנדי. בעקבות זה הופצצו כל צומתי הרכבות על מנת לבלום את מעברו של הצבא הגרמני מהמזרח למערב.   היחידה בה שרתי הופקדה על שיפוץ הרכבות. הייתה זו עבודת כפיים הכרוכה בסחיבת פסי רכבת בידיים ועל הכתף. גרנו בקרונות פתוחים. כעבור 24 שעות הרכבת שבה ונסעה כעבור זמן מה הועברנו לתחנת רכבת נוספת.

ב1938, נכנסו הגרמנים לחבל הסודטים. בו חי  אחי Deshi הוא ברח לפרג, ומשם להונגריה. הוא הגיע לבודפשט ושם גוייס לפלוגות עבודה בעיר.  הוא פנה לשגרירות השוודית והוציא טופס חסות על שמו של ארטור. הוא לקח גם טופס מולנברג ורשם בו את שמי ושלח אותו אלי לפלוגות העבודה. אחי אלכס נאצר ביום כניסת הגרמנים להונגריה, הועבר למחנה מעצר ומשם נשלח לאושוויץ ושם הושמד.

משקיבלתי את המסמך מאחי, הראיתי אותו למפקד על מנת לשכנע אותו שאני אזרח שוודי. באותו זמן החלטתי לברוח. נכנסתי לרכבת מבלי לרכוש כרטיס, בדרך עצרו אותנו ואני הראיתי תעודת לידה שהיה בה צלב קרס. כך עברה הביקורת והגעתי לבודפשט. אחי Deshi הוציא גם תעודות חסות מן השגרירות הספרדית: להורי, לאחי הצעיר ולשתי אחיותיי.    בבודפשט הוקם גטו בו גרו יהודים בעלי חסויות שונות. היה זה גטו בינלאומי , לא סגור או מגודר. אמי הסבירה לי שאינני רשאי ללון שם היות ואני לא רשום. כך הצטרפתי לאחי ארטור וישנתי לידו בביה"ס בעיר וביום הגעתי למשפחה בגטו.

באוקטובר 1944 הונגריה החליטה להיכנע, המפלגה הנאצית עלתה לשלטון אך יהודי הונגריה הועברו עוד קודם למחנות, פרט ליהודי בודפשט. ב 29 בנובמבר 1944 הסתבר לנו שהצבא ההונגרי סגר עלינו והיה עלינו לעבור  לתחנת הרכבת. הכניסו אותנו לרכבת משא שאמורה הייתה לצאת לכיוון גרמניה. ברכבת הייתי יחד עם אחי המבוגר ממני ב 15 שנים. לפתע שמענו צעקות: "מי שיש בידיו דרכון שוודי, יוכל לצאת מן הרכבת". פתחנו את הדלתות וברציף לפנינו עמד וולנברג. היצגנו את המסמכים שאישרו את שמו של אחי ששוחרר, אבל שמי לא היה ברשימה ונדרשתי לשוב לרכבת. הרכבת עצרה באוסטריה, שם קיבלנו אוכל. תוכננה עבורנו עבודת בניה והגנה על וינה – בניית תעלה אנטי טנקית בפיקוד חיל ההנדסה הגרמני. עבדנו וזכינו לשלוש ארוחות ביום.

יום אחד, בעודנו מחכים לרכבת, הייתה הפצצה של הרוסים, מיד התהלכו שמועות שהצבא הגרמני חוזר להונגריה. הצטרפתי לכמה מחברי שהחליטו לברוח. לא יצאנו לעבודה וצעדנו ברגל לכיוון הונגריה. הגענו לחווה הונגרית סמוך לגבול.

שותפי לבריחה הוגו, הציע שנבקש ללון אצל מכר שלו אך הלה סרב. היינו קרוב לחיזית, ליד כל בית ראינו מכונית של הצבא הגרמני. כנסנו לאחד הבתים ןביקשנו רשות ללון והמשפחה הסכימה. התירוץ ששכנע אותו היה שאנחנו ברחנו מן הרוסים בדרכנו לחפש את המשפחות שלנו. בבוקר התברר לנו שהמקום מוקף בצבא חמוש אנו נתפשנו בטענה שאנו חשודים כמרגלים.

הסברנו שאנו יהודים בעלי חסות והועברנו לגסטפו. שם נחקרנו וממול איים עלינו כלב, תעודת הלידה שלי נלקחה ממני והכלב קבל פקודה להתנפל על חברי. נלקחנו לכלא, היינו שרויים בהלם והרגשנו שסופנו הגיע למחרת קם חברי כששער ראשו היה לשיבה. כדי לזכות בארוחת בוקר היה עלי לקום ולקרוא בקול: "אני מינהארד שטרן, יהודי מסריח מתייצב בהכנעה". עבדנו בחפירות שנועדו להגן על המכוניות שלהם.

אחד הקצינים קרא לי כדי שאהיה מעין משרת אישי שלו. כשהסברתי לו שרגלי קפאו מקור והן נפצעו, הוא לקח אותי למרפאה בה טיפלו ברגלי. למחרת, נתבקשתי ללכת לביתו של הקצין ולהדליק את התנור כדי שהבית יתחמם, עשיתי כמצווה, ובנוסף, הדלקתי את הרדיו והאזנתי  ל C.B.B. שם שמעתי על נסיגת הצבא הגרמני ועל התקדמות צבאות בנות הברית במערב ובמזרח. נתקבלה הוראה לעבור לעיר בסמוך לגבול האוסטרי. החבר שלי הציע שלא נתפנה אלא נסתתר עד שהצבא הרוסי יגיע. אני לא קיבלתי את הצעתו כי פחדתי מן הרוסים. נפרדנו בדרכנו ואני המשכתי בנסיעה לכיוון גרמניה. חברי הצליח לברוח ואני נשלחתי למחנה של יהודי הונגריה אעסוק בסבלות. נסעתי במשאית צבאית, ישבתי ליד הנהג ואנו שוחחנו. כשהגענו למחנה הסתבר שהמקום ריק ואין בו איש. הנהג הזמין אותי להצטרף ליחידת תובלה שלו. נשלחתי לכרות עצים. הייתי גם עוזר לטבח, אתו גם התיידדתי. יום אחד נתקבלה פקודת פינוי ויחד עם הטבח חיברנו את המטבח למשאית ויצאנו משם בשיירה. בעודנו במכונית, הצביע הטבח על בית באומרו שיש בו יהודים ומומלץ שאצטרף אליהם בבית היו בתי מלאכה ומשפחות יהודיות מהונגריה. למחרת נכנס הצבא האמריקאי לעיר והיינו משוחררים. נתבקשתי לבוא בדברים עם אמריקאי על מנת שיעזור לי לשוב להונגריה אך הוא הסביר לי שהם עוזרים רק לאלה שעזרו לבנות הברית במלחמה, ואילו ההונגרים עזרו לגרמנים ואין זה משנה שאנו יהודים. התחברתי ל 7 חברים וניסינו לטעון שאנו צ'כים,אוטובוס של הצלה האדום הצ'כי בא לקחת אותנו אך הסתבר להם שאינני דובר צ'כית, אז אמרו לי לנסוע לפרג ולפנות לשגרירות ההונגרית.

בשגרירות קיבלתי תעודה הכתובה ב 3 שפות בה מתבקשים לעזור לי לשוב לבודפשט. בדרך עצר אותי קצין רוסי שהעביר אותי למלון שהג'וינט הקדישו לאחסון יהודים.  הגעתי לברטיסלאבה ומשם המשכתי לבודפשט בבית היו: הורי, שתי אחיותיי ואחי הצעיר. (אחי ארטור היה במחנה שבויים רוסי).

בגרמניה פגשתי בחור שהיה חבר בתנועת "השומר הצעיר", החלטתי להצטרף לתנועת נוער. ביוני 1945 הגעתי לתנועת "דור הבונים". במחנה קיץ של התנועה הכרתי את חנה קליין – לימים רעייתי.

 

בארץ

יונה רוזן, השליח מקיבוץ מעגן שכנע אותנו להצטרף לעולים ארצה. יצאנו במסגרת קבוצתית לגבול יוגוסלביה אבל הנציג שאמור היה לקבל אותנו לא הגיע. כעבור חודש הגענו לזגרב בלוויית פרטיזנים. שם שהינו במחנה צבאי במשך חודש.

עלינו על אניית המעפילים "הגנה", והגענו לנמל חיפה. במשך שבועיים נשארנו באנייה וממנה הורדנו לעתלית. היה זה יום לפני החלטת הבריטים להעביר את המעפילים לקפריסין. בעתלית הפרידו בין גברים לנשים, אך היות וחנה כבר הייתה בהיריון, שוחררנו כעבור שבועיים.  אחרי שהות קצרה בקיבוץ חפצי בה הצטרפנו לקבוצה שלנו בעין גב.    בשבועות הראשונים הייתי מעין "פקק" במקום העבודה, אחר כך עבדתי בייעור. אני חליתי והועברתי לבית חולים "שוייצרי" בטבריה שם נקבע שחליתי בשיתוק ילדים. כשהודענו לקיבוץ שבהונגריה החלטנו להקים קיבוץ חדש בארץ, נדרשנו לעזוב את עין גב ועברנו להכשרה בכפר גלעדי. התקבלנו שם באווירה אפרורית ושוכנו בסוכות. אני , שהייתי משותק, הוכנסתי לסוכה ללא שירותים, חנה נאלצה לגרור אותי לשירותים, איש מלבדה לא התנדב לעזור בכך. בכפר גלעדי הייתה חברה שאביה היה מנהל בית חולים ברמות השבים, כשהוא ביקר בקיבוץ, הוא פגש אותי והבטיח לקבל אותי לבית החולים: "בית פינסטון" . כשהתפנתה מיטה עברתי לרמת השבים, שם זכיתי לטיפול נאות.    חנה הורשתה לבקרני אחת לחודש אך באחת מנסיעותיה

באחת מנסיעותיה הורדה חנה מהאוטובוס ע"י הבריטים ונעצרה. השם "שטרן" הפחיד אותם אך הנהג חיכה לה עד ששוחררה. מנהל בית החולים שיקם אותי בביתו, שם עסקתי בריפוי ועיסוק ובלימוד עברית. עקב מוגבלותי הגופנית למדתי להיות מנהל חשבונות. ב 1948 שבתי לכפר גלעדי בלוויית משוריין. תחילה הייתי תצפיתן ולאחר מכן שבתי לעבוד במטעים. עקב סכנת ניתוק אצבע הגליל, הילדים והנשים פונו לחיפה. עם סיום מלחמת השחרור הגיעו קבוצות ההשלמה מהונגריה ואנחנו עברנו לקבוצת כינרת.

ב1949 יצאנו להקים את קיבוץ "בית העמק". אני הייתי מזכיר הקבוצה והיה עלי להכין את העלייה לקיבוץ (בכפר ערבי בשם כוויכאת, ליד אבו סנאן). כמזכיר וכגזבר היה עלי לנסוע לתל אביב ולירושלים. מאוחר יותר עברתי לעסוק בהנהלת חשבונות ונשארתי בבית. כ 15 חברים מקבוצתנו החלטנו לעזוב, והועברנו באופן זמני ליגור עד שיימצא עבורנו מקום מתאים. החלטנו על קיבוץ "אייל" ולשם נסענו. שם עסקתי בהנהלת חשבונות, באייל היינו שנתיים וחצי. שם ילדה חנה את בתנו אביטל.

ב1952 עברנו לכפר גלים. אני הייתי שם מזכיר ומנהל חשבונות ואביטל ביקרה בגן הילדים. בכפר גלים גרנו 13 שנים. שם נולד גם בננו יגאל. כדי לעזוב ולרכוש דירה לא היו לנו די אמצעים, אז נאמר לנו שאם אעבוד בעוד מקום כחצי שנה אקבל פיצוים על תקופת עבודתי. מצאתי מודעה שדרוש נגר בכפר ביאליק אצל מר גרשון שלם, הוא קיבל אותי לעבודה.   ואמנם בעזרת הדוד של חנה רכשנו דירה בקרית מוצקין.

ב1965 עברנו לקרית מוצקין. ועבדתי כמנהל חשבונות של הנגרייה שבכפר ביאליק. רכבתי לעבודה באופניים. בתנו אביטל חלתה מאוד וב1967 נפטרה.  ב1979 עברנו לקרית ביאליק ופתחתי שם משרד להנהלת חשבונות. למדתי "יעוץ מס" וקיבלתי רישיון. אחרי מותה של אביטל הוצע לנו להיות "משפחה אומנת" ולטפל בילדה בשם נעמי. היא הייתה בביתנו שנים אחדות ואחר כך שבה לאביה בקרית ים. יגאל למד בקרית מוצקין וסיים שם 8 כיתות אחרי זה למד פקידות קבלה ועבד בעכו במלון "חוף התמרים" כפקיד קבלה. כעבור כמה שנים חלה יגאל באותה מחלה כמו אביטל (סיסטיס פיברוסיס), הוצע לו לעבור השתלת לב-ריאה בלונדון אך הוא לא זכה לזה ו ב1963 נפטר בגיל 35.

יצאתי לגמלאות בגיל 71. כדי להתגבר על האסונות שלנו, חנה ואני נהגנו לנסוע לחו"ל לעיתים קרובות. את יום הולדתי ה 80 חגגנו בכפר הנופש בראש הנקרה. אחי צעיר Allan הוא היחיד שנותר וגר רחוק ממני בארה"ב.

ב2013 הגענו לדיור מוגן למגדלי הים התיכון נורדיה, ביוזמתה של חנה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *