חנה פלוסר – גמלתם טוב ולא רע כל ימי חייה/ מאת- יוחנן פלוסר

חנה פלוסר – גמלתם טוב ולא רע כל ימי חייה/ מאת- יוחנן פלוסר

חנה פלוסר  נולדה בשנת 1920 בהמבורג שבגרמניה להורים מבוגרים יחסית שגידלו כבר שתי בנות מבוגרות ממנה.  בגיל חמש החלה לחפש ואף למצוא את עצמאותה ודרכה. בתחילת לימודיה בבית הספר היסודי התחברה מאוד לרעיון הציוני. סבה, רופא מכובד ד"ר ברוך לויהתכבד בפתיחת הקונגרס הציוני בהמבורג בשנת 1909 שם אמר בין השאר "אנו רוצים להיות שותפים בעבודה זו – עם כל העוצמה הרוחנית והפיזית. עם כולכם אנו רוצים להתגאות ביהדות שלנו. אתכם אנו רוצים להצהיר בגאווה כלפי כל העולם: אני עברי ,אני משתייך לעם הקטן , הנרדף, אשר חזק באמונתו , אשר גדול ברמתו הרוחנית והמוסרית – העם היהודי" !  חנה פלוסר נכדתו התחברה מאוד באורך חייה לדבריו אלה  של סבה והחלה את דרכה הציונית בפעילות בתנועות הנוער ולא רק בתנועת הנוער שלה , זה לא הספיק לה  , אלא גם בתנועת הנוער של אחותה הבוגרת גרדה. עמם נסעה למחנות קיץ בדנמרק ובמקומות אחרים. כילדה התרשמה מאוד מכל אדם שהגיע מארץ ישראל ובעיקר מביקורו של גרשם שלום שהגיע לביקור בביתם שכן באותם ימים היה נשוי לבת דודתה בירושלים.

בגיל שש עשרה עזבה לברלין שם למדה  גננת. ליל הבדולח קיצר את לימודיה שאותם סיימה בשנת 1939 ואז החליטה  כי עליה לעלות לארץ . בדרכה להולנד ביקרה את הוריה בפעם האחרונה והגיעה להכשרה בפרנקר שבהולנד  , שם עברה תקופה קשה וארוכה וגם הכירה את משה הלר אהוב ליבה ושותפה לחיים ולחלומות של אוהבים צעירים, אך תקופה זו הייתה קצרה מאוד. בימי ההכשרה תכננו שניהם את חייהם בארץ ישראל בה יינשאו ויעסקו במקצועם : הוא כחשמלאי ומעצב חלונות ראוה והיא כגננת ומפעילת צהרון להשלמת הכנסתם .  משם נשלחו שניהם למחנה וסטרבורג ושם המליץ להם מפקד המחנה שבתחילה היה הולנדי כי יינשאו במחנה על מנת שיבטיחו לעצמם  כי יישארו יחד . תעודת נישואין זו ותעודות אחרות נשמרו עד היום. לאחר שנישאו  הועברו שניהם בשנת 1944 לטרזנשטט שם נשארה חנה עד סוף המלחמה ואילו משה נשלח לאושוויץ למחרת יום הכיפורים יחד עם עוד אלף גברים. משה הפציר בה כי לא תענה בחיוב להצעות יזומות מצד הגרמנים  וכך באמת שבוע לאחר שילוחו הוצע לנשים להצטרף אל הגברים שהועברו זמן קצר קודם  ל"מחנה עבודה אחר". מספר ימים מאוחר יותר  נקראה לטרנספורט לאושוויץ אך נותרה על הרציף כי הרכבת הייתה מלאה. למחרת בשעה ארבע בבוקר התייצבה לטרנספורט הבא , אך לא נקראה , יתכן ושמה הושמט בטעות יום קודם. חנה עבדה במחנה עבודות כפיה קשות כיוון שהנשים שנותרו שם הועסקו בעבודת הגברים שנשלחו לאושוויץ. במהלך שהותה במחנה סייעה לכל מי שניתן היה לסייע , החל מסיוע בגידול הבנות של פרופ' זליגמן שגמל לה עם משפחתו מאוחר יותר בארץ בהיותה שנים רבות לבדה ועד לסיוע לקשישים במצבים קשים ביותר במחנה. היא עצמה חלתה מאוד בטרזנשטט  ועברה ניתוח חירום שהציל את ידה מזיהום קשה ומסוכן. בעלה משה עבר את מצעדי המוות והגיע עד לברגן בלזן. חודש לפני תום המלחמה נרצח ע"י אסירים אחרים בשל פיסת לחם קטנה וחלקי לבוש שקיבל מאסיר אחר שזיהה אותו. מידע זה הועבר אליה רק לפני כשלושים שנה בעת שהתארחו בשבת באחד הקיבוצים הדתיים לרגל הרצאות שבעלה דוד פלוסר הרצה במקום. עם תום המלחמה נסעה חנה לחפש את בעלה משה באמסטרדם שם הצליחו הוריו למצוא מחבוא, אך הוא לא שב.

בשנת 1945 עלתה כמעפילה בלתי לגאלית לארץ והגיעה לקיבוץ שדה אליהו שם חי אחי בעלה הראשון  , משם המשיכה לאחר שנה למקומות שונים בארץ בנדודים שונים מצפת ועד כפר חסידים. לבסוף הגיע לירושלים שם למדה אחות ילדים בביקור חולים ולאחר לימודיה עבדה כאחות ילדים עם אוכלוסיות  מורכבות  במשק ילדים מוצא בירושלים ועם חולים כרוניים קשים בכפר השבדי.

שנת 1955 הייתה שנת המפנה עבורה כשטיילה ברחוב בלווית חברה טובה ופגשה במקרה את מי שיהיה בעלה לאחר פחות משלושה חודשים: דוד פלוסר שבאותם הימים היה ללא פרנסה וללא קורת גג. לימים הפך להיות אחד החוקרים הידועים בעולם בתחום חקר מדעי היהדות של תקופת בית שני וראשית הנצרות, חתן פרס ישראל וחתן פרס רוטשילד. בפגישה מקרית זו התאהב הרווק בן השלושים ושבע בחנה וידע כי היא תהיה אשתו לעתיד. כיוון שלא היה ברור לחנה מה יהא עתידם וכיצד יוכלו להתקיים החליטה להיוועץ עם פרופ' שמואל הוגו ברגמן בעניין. רעייתו של הוגו הייתה בת דודתה ,  קרובת משפחתה האחרונה בירושלים זאת לאחר שבת דודתה השנייה  רות לוי , שהייתה לה כאחות תאומה נהרגה בשנת  1948 מפגיעת פגז ישיר בירושלים בדרכה לגן הילדים שבו עבדה כגננת. פרופ' ברגמן הרגיע את חנה ואמר לה כי הוא צופה עתיד טוב למי שמבקש להינשא לה. וכך מספר שבועות מאוחר יותר נישאו בגינת הבית של משפחת ברגמן  .

חנה שחוותה את אובדנם של ארבעה דורות מבני משפחתה בשואה נקשרה במשך השנים מאוד לאחותה הבכורה רות שעלתה לפני המלחמה והקימה משפחה בכפר ידידיה. בפורים 1959 ביקרה רות את משפחת פלוסר הצעירה בירושלים ובדרכה חזרה נהרגה בתאונת דרכים, האחרונה ממשפחתה. אירוע זה היה לה קשה מכל אך תמיד שמרה על אופטימיות ומעולם לא התלוננה גם בשעותיה הקשות.

נישואיה עם דוד פלוסר היו ונותרו לאורך כל השנים  Win win situation. הרווק הלא צעיר שלא היה רחוק מלהיות כמעט "חסר בית"  קרא עשרים וארבע שפות והיה אוטודידקט בתחומי תרבות ובעיקר אומנות ומוזיקה , מדעי הרוח ואף מדעי הטבע , אך לא ידע כלל לדאוג לעצמו. החיבור בניהם הביא את החתן הטרי אל מחוזות חדשים ולמקומות שמהם החלה פריחתו המדעית והמחקרית. באותה שנה התאפשרה כניסתו כמרצה מתחיל לאוניברסיטה לאחר שגרשם שלום שאל אותו אם מוכן הוא ללמד ראשית הנצרות ? כך גם נמצאה  קורת גג שסייעה לזוג הטרי.

כאילו ולא הספיקו מאורעות העבר: הזוג הצעיר נכנס להתגורר בדירה בבעלות ורטן מטוסיאן , ארמני פליט השואה הארמנית שהפך לאחר חינוך גרמני נוקשה בבית ספר הגרמני שנלר,  להיות נאצי של ממש בלב ירושלים והחזיק בספרייתו בטלביה כתבים נאציים רבים ובניהם את הספר מאיין קאמפף של אדולף היטלר שאלמנתו הציעה במתנה לדוד פלוסר עם מותו אך הוא סירב. ביום כניסתם לדירה שבבעלותו , הגיע בעל הבית מטוסיאן עם אשתו ושוטר , סגר לזוג הצעיר את המים וצעק על חנה בגרמנית "אתם צריכים לצאת מכאן מייד". אימי אמרה כי מעולם לא שמעה גרמנית כה גסה בעת שהותה במחנות הריכוז. בסופו של דבר נשארה חנה בדירה זו עד יומה האחרון.

עם לידתו של הבן הבכור אורי , החליטה האמא המאושרת כי עליה להישאר בבית ולדאוג למשפחה, החלטה שכנראה הייתה קשורה גם ליכולותיו הלא כל כך מעשיות בלשון המעטה  של הבעל הטרי בתחומי הדאגה לעצמו ולבית . אך אמא לא נטשה את הדאגה לאחר וטיפלה בקרובי משפחה כמו הורי בעלה  שעלו מפראג בתחילת שנות השישים,  וגם בבני משפחה רחוקים ומזדקנים  והתנדבה למעלה משלושים שנה בבית החולים שערי צדק. נתינתה בחיים החלה כאמור במחנות הריכוז שם עשתה כל דבר שסייע לאחרים ובעיקר לזקנים ולילדים.

החלטתה להתמסר לבית אפשרה להפוך את הבית  לבית פתוח לאורחים מהארץ ומחו"ל ולבית מדרש פתוח עבור מאות סטודנטים שלמדו בסמינרים קבועים בבית במשך עשרות שנים. סופרים, משוררים, מוזיקאים אנשי רוח וסתם אנשים שכולם רצו לחוות שוב ושוב את המפגש עם דמותו הייחודית של  פלוסר הידוע. לכל אלה פתחה חנה את ביתם  ואירחה את כולם ועל כך חשים הם הערכה ומוקירים לה תודה. הם הגיעו מכל היבשות והארצות, מאפריקה ומהודו, משבדיה ומפינלנד. הסופר הידוע דירמאט , המלחינים מארק קופיטמן ואובה שולץ הגרמני, אגב לאחרון גיליתי  בסעודת שבת כי על פי ההלכה הוא יהודי שכן סבת סבתו הייתה יהודיה מצד אמו. אביה של אנא פרנק, בישופים ובהם הבישוף פייק שלא הגיע לארוחה כיוון שבאותה שעה היה מוטל מת ברכבו במדבר יהודה. עשרות סיפורים כגון ליוותה חנה פלוסר בחייה ואף אפשרה לכל מי שנדבק בסינדרום ירושלים להגיע ולהיפגש עם פלוסר ולקבל סיוע רוחני ולעיתים חומרי וקבוע בבית מיוחד זה. גם אנשי רוח מהארץ הגיעו או נפגשו עם פלוסר וכך  זכתה חנה להיות בחברתם של עגנון , בובר וכל ענקי הרוח , המדע והאמנות ובניהם  ידיד האמת של המשפחה  הצייר יהודה בקון ששמר על קשר מתמיד עד יומה האחרון. מכל המדינות  דווקא הקשרים עם הולנד וגרמניה הלכו והתהדקו. מעולם  לא חשבה כי תחזור אי פעם לגרמניה ובוודאי לא דמיינה כי בין חבריה הטובים בערוב ימיה יהיו דווקא גרמנים בכל הגילאים. החל ממתנדבי "אות הכפרה" ששמרו עמה קשר מתמיד ואף אחת מהן דאגה להצבת אבני שפה לזכר משפחתה בהמבורג, וכלה בחברות אמת שליוו אותה בשיחות טלפוניות גם בשעותיה הפחות נוחות ובימיה האחרונים.

לבעלה השני דוד פלוסר היה חשוב מאוד לתת מקום למשפחתה שנספתה בשואה ובעיקר לבעלה הראשון משה הלר שהפך להיות דמות חיה  במשפחתנו. כך למשל בפברואר 1985 עבר פלוסר החייאה ממושכת וכשהתעורר פנה אל רעייתו חנה ואמר לה: "חנה, ניסיתי למלא את מקומו של משה כל השנים ואני מקוה כי עשיתי זאת כראוי ואם לא סלחי לי על כך". אגב מייד עם תום המלחמה בשנת 1945 נסעה לאמסטרדם  לחפש ולהמתין לשובו אך לשווא. למעשה היא מעולם לא נפרדה ממנו.   לפני שלוש שנים נפתח מעגל קשר משפחתי חדש ומרגש עם אחייניו  של משה: משפחות הלר משדה אליהו ומחולון  , קשר שסגר לאמא מעגל כואב שהיה עבורה  חשוב  ומרגש מאוד.

לדמותה ואישיותה מתאימה ההגדרה של "צניעות רועמת". היא ליוותה את אבא דוד פלוסר הידוע באהבה גדולה בכל עניין ודבר ואין  ספק כי פלוסר שהיה רעב ללחם חמש שנים  בארץ לא היה מגיע למימוש העצמי הייחודי שלו ללא התמיכה, הגיבוי, והליווי שלה בארץ ובחו"ל והאהבה שהייתה בניהם. ספק אם כל תחום המחקר והתרומה הייחודית של דוד פלוסר למדעי היהדות  הייתה מתממשת בלעדיה. אהבתו אליה הייתה שלמה : אמא הייתה היחידה בעולם שלא קיבלה ממנו "הערת שוליים" ולא הערה אחרת מלבד קריצה  ותזכורת כי "התחתנתי עם יקית".

חנה פלוסר הייתה שתקנית בהשוואה לאבא אבל גם בכלל. היא קראה המון והיו לה ידיעות רבות מאוד שרק בהבזקים כאלה או אחרים הושמעו. לאורך האשפוזים הקשים קראה את הספר סיפור על אהבה וחושך של עמוס עוז. בערב האחרון במחלקת טיפול נמרץ הרופא ניבא לה שחורות. למחרת בבוקר נכנסתי בחיל ורעדה לחדר שהיה לתדהמתי ריק מהמיטה עליה שכבה ערב קודם (כמובן שהחסרתי כמה פעימות) ואילו היא ישבה על הכורסא. היא פנתה אלי  ובקשתה היחידה הייתה כי אחזיר לה את הספר של עמוס עוז על מנת שתוכל להמשיך לקרוא בו. לאחר שחרורה סיימה כמובן קריאה זו בבית. לאחרונה דווקא הרשתה לעצמה יותר דיבור, אם בתחום האומנות ואם בתחום הספרות אבל גם בתחומים אחרים. ערנותה הייתה מוחלטת לכל דבר ועניין. ההתבוננות אצלה הייתה חזקה יותר מכל. הצניעות המשיכה עד תום. גם במצבים המורכבים ביותר ובמחלתה הקשה , לא התלוננה. תמיד שמרה למרות הסבל על אופטימיות לא זהירה מהולה בחוש הומור רב גווני ועמוק,  הכול על פי הנסיבות: מציניות ועד השתובבות והלצות ובכלל זה  על מצבה הבריאותי המורכב.

השנה דאגה כי המטפלת המדהימה פרטימה תרכוש נרות חנוכה במועד מוקדם קצת מהרגיל. בכל יום היא הדליקה נרות בעצמה כשאנו מלווים אותה בשירה ואף מידי פעם בנגינתה של נכדתה רחל בחליל צד. כל יום כוחותיה פחתו והלכו , אך היא עשתה כל מאמץ על מנת שאיש לא יחוש בכך. ביום האחרון של החג היא הדליקה נרות כמו בימים הקודמים ואף שרה בשקט את כל חמשת הבתים של מה עוז צור. ביום השמיני של חנוכה בשעת אחר הצהריים נפטרה והנר כבה. היא זכתה בשני בנים, שבעה נכדים ובנין ראשון.

כשנולדו שני הבנים דאגה לגדל אותם בסביבה עשירה הכוללת בעלי חיים שונים. הכוכבים הראשיים היו החתולים אותה גידלה וחיבבה מאוד. בשנים האחרונות לחייה גידלה חתולה מקסימה שאליה נקשרה מאוד שליוותה אותה עד יום מותה. בכל פעם שמצבה הבריאותי התערער נצמדה אליה החתולה מוקי. עתה מוקי מחפשת בעלים חדשים עמם תוכל לחלוק את אהבתה לסביבה האנושית.

למרות שחנה פלוסר היתה  תאוות חיים היא הייתה מוכנה לפרידה מהעולם  וציפתה למה שכינתה "להיות כבר עם שני הבעלים שלי". במזמור "אשת חייל" מציינים את היחס הטוב של האישה לבעלה כשהיא גומלת לו טוב כל ימי חייה. על מצבתה הטריה של חנה פלוסר נחקק הפסוק בשינוי המתבקש "גמלתם טוב ולא רע כל ימי חייה". יהי זכרה ברוך.

תגובה אחת ב“חנה פלוסר – גמלתם טוב ולא רע כל ימי חייה/ מאת- יוחנן פלוסר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *