חצור אריה – סיפור חיים

חצור אריה – סיפור חיים

צייר הציפורים

אריה חצור מאיירהוף נולד בשנת 1907 למשפחה יהודית אירופית מיוחדת במינה.

האם נמלטה עם משפחתה- סוחרי פסנתרים- מהפרעות שנערכו ביהודים ברוסיה הצארית.

האב ייצג במצרים את עסקי  משפחתו- משפחת בנקאים ובעלי רכוש מגרמניה.

הוריו הכירו זה את זו ונישאו במצרים. שם נולדו אריה ואחותו. בימי מלחמת העולם הראשונה גורשה המשפחה- בהיותם נתיני ארץ אויב –לגרמניה, והתיישבה בעיר וירצבורג שבדרום המדינה.

אריה הילד שבגר בגרמניה של אחרי מלחמת העולם הראשונה, גילה כישרונות מגוונים ונטיות לתחומים רבים. הוא גילה ענין פחות בנושאים שהיה אמור ללמוד בגימנסיה הגרמנית.

מכיוון שאביו נפטר ממחלה ואמו ירדה מנכסיה, לא התנגדה המשפחה שיפסיק את לימודיו וילמד מקצוע.  הוא החליט ללמוד את מקצוע הצבעות .

המייסטר שאצלו עבד, כל כך התפעל מהציורים והעיטורים שתכנן וביצע תוך צביעת פנים של מוסדות חינוך וציבור, עד שהמליץ עליו בפני האקדמיה ללימוד אמנויות.

האקדמיה לא רק שקיבלה אותו אלא גם העניקה לו מילגה והוא למד באמצעותה

כשנה וחצי ציור.

השנים היו שנות הפריחה של בית הספר לאומנויות- הבאוהאוס-שרוחו שרתה גם על בתי ספר לאמנויות בגרמניה ובמערב אירופה בכלל.

הקשר בין אמנות למלאכה, לתיפקוד, הקשר בין התפתחות הטכנולוגיה לביטוי האמנותי,

והקשר בין השקפת עולם וביטוי אמנותי העסיקו גם את הסטודנטים באקדמיה בברלין.

אריה נסחף למעורבות חברתית ולתחושת שליחות חברתית שליוותה אותו כל חייו.

ההתלבטות האידאולוגית ובוודאי גם השפעת ההיטלריזם שכבר הורג היטב ברחוב הגרמני הביאו אותו לציונות, לקבוצת ההכשרה החלוצית הראשונה בגרמניה "חרות"(על שם מאמר בשם זה של מרטין בובר בו ראתה הקבוצה מורה רוחני).

אריה עוזב את האקדמיה ויוצא , עם חברים להכשרה, אצל איכר גרמני ומתחיל להתלבט לבטים שלא יעזבו אותו, האם נכון עשה כשנטש –לא רק את האקדמיה לאמנויות, אלא גם את היותו אמן כדרכו בחיים.

אריה (מאיירהוף עדיין) עולה ארצה עם חלוצי קבוצת "חרות" ויחד הם מצטרפים לפלוגה "  ליטאית"  שכבר עלתה לקיבוץ עין- חרוד על יד רחובות הלא היא גבעת ברנר".

בקיבוץ הוא נישא לחברתו אסתר שיפמן ונלכד  בקסם חיי הקיבוץ המתהווה , אותם הוא תופס תפיסה נרחבת ביותר.  בצד ההתמכרות לעבודות קשות שבקשות כגון חפירת בארות (בידיים) – הוא מתחיל לרקום במוחו בקדחתנות את העתיד.

הוא הגה מחשבות מפורטות על  תכנון היישוב שנקרא "נקודה" .תכנון כולל המקיף אזורים שונים, דרכים, גינות עצי פרי .ומרכז  שירותים  וחברה:

השקיע מחשבה רבה בעיצוב החגים, הטכסים לכל חג וחג, כשהוא מייחס חשיבות מיוחדת לנושאים החוזרים על עצמם בכל שנה ולביטוי הצורני של ההוויה המתרקמת.

תכנן סמל לישוב דגל , שער לעלון, את צורת הקברים מאבני המקום בבית הקברות ואת סוג האותיות החקוקות בהן. חשב על תחבורה פנימית (בישוב שטרם נבנה ובו צעירים בלבד).

על הכול חשב בקדחתנות בלי להעלות כלל על הדעת אפשרות שקיבוצו לא יהיה קיבוץ גדול ובו גילאים מטף ועד זקן.  הוא הסתובב "במחנה" בקומתו הגבוהה ובמראהו הנהדר.

תמיד מרושל מכולם אך תמיד מסוגנן מאוד ויורד לפרטים בסיגנון רישולו.

פיתח יכולת אוטודידקטית מופלאה. שקד על התקדמותו בתחומי מדעי הטבע, הארכיטקטורה התיאטרון ושיפר כמה שפות אירופיות שהכיר ועוד ערבית .

גבעת ברנר של אותם ימים שפעה על גדותיה אנשים מיוחדים במינם עם תימהוניים לא מעט

וביניהם התהלך אריה ועירבל את רעיונותיו "ושיגעונותיו" במעבדה האנושית המופלאה, סיעור מוחות מתמיד ואינסטקטיבי, הכל בתנאי אקלים קשים לעולים צעירים מאירופה המזרחית והמערבית ותוך מחסור שכלל רעב, ממש רעב עם אידאה כפי שכינה זאת באותם

אנצ'ו סירני. מהקטליזטורים המופלגים במעבדה האנושית ששימש הקיבוץ בראשיתו.

בכל התחומים אותם העריך כחשובים, גם פעל והשפיע  הרבה מעבר לתפקידיו הפורמלאליים. עסק בחינוך והתמסר בעיקר להדרכת חברת הילדים. היה חבר שנים רבות בוועדת התכנון ותבע את חותמו על תחומי התכנון והבניה. התמסר לענייני ביטחון והיה בין המגוייסים הראשונים לפלמ"ח ואף נאסר על ידי הבריטים כשנתפס עם חברים ברכישת נשק, ל"הגנה". היה שליח של קבוצת "החוגים" במעין חרוד בתקופת המשברים שפקדו אותם לפני עלייתם לבית השיטה.

היה שליח למחנות המעפילים בקפריסין- והכל בסגנון מיוחד במינו. תמיד בסנדלים במכנסי קורדרוי ממועכים, תמיד שיחות נפש בלילות והתפרצויות זעם בימים.

תחומי התעניינותו ועיסוקיו, יספיקו לא רק לסיפור חייהם של כמה אנשים, אלא גם של אנשים שונים זה מזה. כי אריה היה אישיות רבת  פנים וגם רבת סתירות.

החרדה פן תסטה היצירה המופלאה אך השבירה כל כך, ששמה קיבוץ מן הדרך הנכונה, הביאה אותו לא פעם לעמדה של נוטר חומות, וכך היה אפשר לתפוס אותו בביטויי רוך והתרגשות מיופי, בצד קיצוניות נוקשה, וראיית "הדרך" בלבד. היו בו נפש הרפתקנית עם ביטויי שובבות ילדותית, שנאבקה בנוקשות שהכתיב לו- לפי הבנתו –ההגיון.

בתוך המערבולת של חשיבה ועשייה שבמרכזן ניצב התלבט  כל השנים בדבר ייעודו כאמן ומהות האמנות.

במישור המעשי פתר את ההתלבטות על ידי גיוס כישרונותיו ודחפיו האמנותיים לצרכי החברה המידיים. צייר ושכפל חוברות לצביעה עצמית של הילדים הקטנים (בטרם היות ילדים גדולים.). המציא "וייצר" משחקים שונים, ביים הצגות בהן גם צייר את התלבושות וצייר ובנה את התפאורות, לימד ציור בבית הספר, ביצע קישוטים עצומי ממדים לכל חג וחג צייר תוויות מסחריות ופרוספקטים למוצרי התעשייה המקומית ופרוספקטים למוצרי התעשייה המקומית. וכמובן הגדות לפסח.

תמיד שילב את היצירתיות במלאכה. חרט על "הסטנסיל" המציא ועירב צבעים ניסר והתקין  תפאורות . מאוד השתדל לתת לפעילויות שנבעו מכישרונותיו אופי חולי של דברים שיש להתקין אותם. אבל בלילות היה מצייר  "סתם". תוך ביקורתיות רבה לגבי התוצאות אבל בלי לחדול, ממש כאילו בעל כרחו. כמובן שלא הסכים בשום פנים  ואופן לקבל    "ימי ציור" שהיו

באותן שנים גאוות התנועה הקיבוצית שהעניקה "ימים" כאלה לאמניה.

אבל משהו מהאחריות הכפייתית שחש לכל מה שנעשה סביבו לא הרפה ממנו גם כשצייר "סתם". ציוריו הראו כישרון טכני ומיומנות גרפית נדירה –אך לא ביטאו את מערבולת הרגשות הסותרים שהסעירה אותו. מהם התחמק כאילו על ידי ציור מדויק עד קיפאון.

ההצעה שהציעה לו הוצאת הקיבוץ- המאוחד לצייר את ציפורי החולה בטרם תתייבש

בשנות החמישים הראשונות, התקבלה על דעתו אולי מפני שגם כאן הייתה משימה.

הוא היה אז חבר בחוג הצפרים של החברה הזיאולוגית (שהצטרפה לחברה להגנת הטבע כשזו נוסדה) וחשב כנראה לצייר ציורים זיאולוגים מקצועיים.

אבל ההזדמנות בפעם הראשונה בחייו בבהיותו כמעט בן חמישים להקדיש את עיתותיו לציור בלבד בלי אחריות לשום דבר אחר הביאה אותו אולי לראשונה – אל הרכות שבאישיותו:

הביאה בפניו את ההנאה החושית מיופי שבא לביטוי בציורי הציפורים ובעיקר בסקיצות שרשם, כשהוא רובץ בבוץ בין הקנים וכל מעייניו בגוזל בוקע או באם דאגנית השטה בביצה בראש שייטת אפרוחיה. אולי לראשונה נסגר מעגל בין כשרונו והדחף שלו לצייר ובין ההוויה שבה הציור, בעת הציור הוא הדבר היחיד שקיים.

הציורים לא יצאו לאור בשעתם הפרדת הצבעים הייתה תהליך יקר מידי, או אולי סיבה אחרת מנעה את השלמת המלאכה.

ספק אם העדנה שהייתה לאריה בציור הציפורים שבה. אריה כמי שהתייסר בביקורתיות לציוריו לא שב לצייר בשנותיו האחרונות, אבל המשיך לביים הצגות מקומיות.(כולל אופרה עם אחת מכיתות הבר מצוה). צייר בפעם המי יודע כמה את שבעת המינים לחג הביכורים, את גיבורי המגילה לפורים, את אחי גיבורי התהילה לחנוכה , סיסמאות לאחד במאי, הגדות לפסח וליום העצמאות שגם עיצב בהן  כל אות ואות וגם התרוצץ בגינן בין צינקוגרפיות ובתי דפוס.  עד יומו האחרון ממש כשנפטר ממחלה בשנת 1968והוא כבן שישים בלבד.

לאריה היו פנים רבות והשפעה  עצומה על עיצוב הזהות הייחודית של גבעת ברנר. אבל כצייר – נראה שנכון לזכור אותו כצייר הציפורים.

כתב: עמוס רודנר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *