טאובר פליקס שלמה – סיפור חיים

טאובר פליקס שלמה – סיפור חיים

אבי פליקס טאובר 21/11/1914  –  26/4/1994

אבי פליקס (שלמה) טאובר היה הומניסט בהשכלתו ובהשקפת עולמו. יחסו לזולת התאפיין  בכבוד והגינות נדירים עם רצון טוב  לעזור  בעצה ובמעשה מבלי לחשוב על טובה אישית כזו או אחרת  שעשויה הייתה  לצמוח לו  מסיועו  לאדם הבודד או לקהילה. כציוני אמיתי וכחלוץ   ממייסדי שדה ורבורג גאותו הייתה על תרומתו להקמת ולשגשוג המושב אותו אהב.

בעבודתו באגף להתיישבות המעמד הבינוני של הסוכנות היהודית השתתף אבי בתכנון והקמת יישובי גדרות (גוש בשיט)  הרחבות של יישובים ותיקים ביסוד המעלה ובאילניה (סג'רה) וגולת הכותרת הרחבת שדה ורבורג ב1957.

את השכלתו ההומניסטית רכש בגימנסיה  בעירו קרויצבורג בשלזיה עילית  ,יוונית עתיקה , לטינית וגם עברית ותנ"ך  האחרונים מידי כומר קתולי  שתלמידיו היו היהודי היחידי בכיתה ועוד נער קתולי שלימים הפך לכומר ישועי. ספרות ותרבות גרמנית היו כמובן חלק חשוב  בלימודיו ואבי  היה בעל ידע נרחב ומעמיק  בתרבות זו.

את השקפת עולמו של הגינות , כבוד ועזרה לזולת קיבל מאביו מוריץ טאובר. סבי מוריץ היה סוחר עשיר שסייע בדרך כלל במתן בסתר לנזקקים, בין אם היה מדובר בבן עניים שנזקק למימון לימודיו או לפליטים מפולין שנזקקו לעזרה בדרכם מפולין לאמריקה.

אבי ציטט  תמיד את אמרתו של אביו "יותר טוב שאהיה  השוטה  הטוב  מאשר השוטה הרע, כי שוטה  אהיה בין כה וכה"  היום צריך רק להחליף את  המילה שוטה במונח הישראלי "פראייר" והדברים  ברורים.

עם עלית  הנאצים לשלטון פנה אבי לציונות והתחיל בהכשרתו כחקלאי, תחילה אצל איכר גוי בשלזיה עילית ,בהמשך בוורקדורפ של התנועה הציונית בהולנד.עם שובו לגרמניה מהולנד נקרא  להדריך ולנהל את תנועת החלוץ בשלזיה עילית .במסגרת זו  הדריך בני נוער יהודי והכינם לעליה ארצה במסגרת עלית הנוער. המסגרת זו  הכיר את אמי רות  שהדריכה יחד אתו  בני נוער  לקראת עלייתם ארצה. הורי הכשירו את עצמם  לקראת עלייתם ארצה  במרכז הכשרה של תנועת החלוץ בבויטן בשלזיה עילית ועלו יחד  כזוג נשוי  ארצה והיו ממייסדי המושב שדה  ורבורג ב1938.

יחד עם השכלתו הפורמאלית רכש אבי השכלה מוסיקלית יסודית הוא ניגן בחלילית , מאוחר יותר אף לימד  בשנותיו הראשונות בארץ , והיה פסנתרן מוכשר. בשבתות חורפיות היינו יורדים יחד לבית משפחת פינטוס   להם היה פסנתר . פטר בעל הבית חבר טוב של אבי ניגן בכינור ושניהם יחד היו מנגנים יצירות לכינור ופסנתר,סונטות  של מוצרט. כילד קראתי ביוגרפיות של מלחינים ,כתובות לילדים. נתקלתי בסיפור על כעסו של בטהובן  על גרוש שאבד. בטהובן  שהיה קמצן לא קטן כתב בגטלה  קצרה  הנקראת הזעם על הגרוש שאבד. בלי כל בעיה אבי ניגן לי את היצירה החביבה בפסנתר בבית פינטוס. ב1959 לאחר נפילתו של ראובן פינטוס  בשרותו הצבאי פסקה הנגינה  המשותפת ואבי לא חזר יותר לנגן.  האהבה למוסיקה הקלאסית  אותה הנחיל לי אבי  מצאה  את ביטויה  ברכישת פטפון ותקליטים  אוסף שגדל וצמח בהדרגה.יצאנו גם לקונצרטים ברמות השבים , בבית יצחק שמענו את תלמה ילין ואת לורנד פניבש בחמישית השמך של שוברטבקונצרט קאמרי בבית יצחק  אם זכרוני אינו מטעה  שמענו באותה מסגרת את החלילן הצרפתי הנפלא ז'אן פייר ראמפאל. מאוחר יותר היה לנו מינוי לתזמורת הפילהרמונית וזכור לי רסיטל עם הכנר האגדתי  דויד אויסטראך בהיכל התרבות בתל אביב.  עד היום כאשר אני בקונצרט או מאזין לתקליטור קלאסי אני  נזכר באבי שהוריש לי את ההנאה בהאזנה למוסיקה קלאסית.

 את  אהבתו הגדולה לתרבות הקלאסית והגרמנית העביר לי אבי עוד בהיותי ילד קטן. בשנות ילדותי המוקדמות הייתה  לנו רפת עם 6-7 פרות חולבות. אבי היה יושב על שרפרף  וחולב ותפקידי היה להחזיק  את זנב הפרה שלא תפליק לאבי ושלא  תזהם את החלב בדלי.  בד בבד אבי  סיפר לי את סיפורי המיתולוגיה היונית ואת סיפורי האחים גרים. אהבתי במיוחד את הסיפור על  העז ושבעת הגדיים. אבי העביר את העלילה  לשדה ורבורג של אותם הימים , הגדי הקטן-חנן- התחבא מאחורי האורלוגין של סבתא(אומה) וולטר  והזאב לא נהרג מידי הצייד אלא  כל פרוותו גולחה ע"י ספר הכפר וברח  כי התבייש להסתובב ערום במושב. בשנים מאוחרות יותר הקריא לי אבי את  הרומנסרו של היינה עם השירים על יהודה הלוי, הנסיכה שבת והויכוח ,את נאומו של מרק אנטוני מיוליוס קיסר של שייקספיר , אמנם בתרגום לגרמנית. מאוחר יותר למדתי את המחזה בשפת המקור בשיעור האנגלית בתיכון.  אבי רצה בימי נעוריו ללמוד ארכיאולוגיה ואהב היסטוריה.עלית היטלר לשלטון סיכלה את תוכניות אבי ללימודים גבוהים והוא עבר הסבה לחקלאות שבימים ההם לא הייתה רק מקצוע אלא ערך ציוני ומרכיב חיוני בבנין הארץ. את כל אלה שילב  אבי באהבתו לטייל תחילה ברגל בשבתות בשדות שדה ורבורג ובשנות עבודתו בסוכנות בנסיעות עבודה לישובים ולהרחבות שבטיפולו. באביב בדרך כלל לפני פסח הצטרפתי לאבי לנסיעה  כזו לגליל ויחד נהיינו מיפי הנוף והפריחה האביבית. אהבתו ליופי ולטבע  לא הצטמצמה רק לטיולים ברחבי הארץ , גם שקיעה יפה שנצפתה מחצר המשק בשדה ורבורג הלהיבה את אבי.אחרי מלחמת ששת הימים הרבה אבי לנסוע לטייל ולצלם ומאוחר יותר להסריט את הנופים החדשים הישנים בארץ.  הידע הרב של אבי בהיסטוריה וארכיאולוגיה שימש אותו כאשר ליווה קבוצות של קנייני פרי הדר שהיו אורחי המועצה לשיווק פרי הדר , שאבי היה מחבריה.

עם אבי יכולתי לשוחח על כל נושא. גישתו לחיים הייתה אופטימית בד"כ  יחד עם זאת מעשית עם אהבה גדולה לארץ עם ביקורת על התופעות השליליות כל זאת מבלי לאבד את אמונתו הציונית. בית הורי היה בית פתוח וגם חברי מבית הספר לרפואה נהנו לבוא לביתנו ולהחליף דעות עם אבי.  ככל שהשנים עוברות ואני הולך ומתבגר שלא לומר מזדקן  אני אסיר תודה לאבי על הדרך  שהוא התווה ועל החלונות התרבותיים הרחבים  שהוא פתח בפני. יהי זכרו ברוך.

חנן טאובר 9/3/2009

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *