יהודית היבנר/מאת רינה עוזיאל בלומנטל (א)

יהודית היבנר/מאת רינה עוזיאל בלומנטל (א)

יהודית היבנר מתגוררת בדירה נאה בשכונה ותיקה בירושלים. כאשר נדברנו להיפגש נשמע קולה באפרכסת הטלפון עליז וצחקני: אני אעשה לך שוויץ קטן,  אמרה, אני שכנה של הנשיא….
קטנת קומה, פנים בהירים, עגילים אלגנטיים לאוזניה וחיוך שמכווץ את עיניה בקמטוטי צחוק רבים. את כל כך גבוהה, היא מקדמת אותי בפתח המעלית. אני נותנת בידיה זר פרחים.
קריר בירושלים על אף שכבר אביב. אנחנו שותות תה מהביל בספלי חרסינה והיא מספרת:
נולדתי ב 19 במרץ 1921 בווינה. אבי, שרגא-פייבל (פיליפ) וינקלר ואמי, מרים (מניה) לבית ווינרב, נולדו שניהם בגליציה שבפולין. אמי היתה בת למשפחה חסידית בורגנית ואמידה. סבי, ברל ויינרב, היה סוחר צנוע אהוב על הכל. הוא הגיע לוינה בתום מלחמת העולם הראשונה ונשאר שם. אני לא זכיתי להכירו. כשאמא היתה בת שש עשרה חלתה אמה. "דמה הפך למים" אמרו. היום אנחנו יודעים שחלתה בלוקמיה. כאשר היתה על ערש דווי אמרה לסובבים אותה: אינני יכולה למות ביודעי שהקטנה(כלומר אמי) נשארת ללא אם. בנה הבכור, דודי זלמן, שהיה מבוגר מאמא בעשרים ושלוש שנים, התחייב לגדלה כבת. הוא עבר לחיות בוינה בסוף המאה ה תשע עשרה והיתה לו חנות משגשגת לטכסטיל. תחרה, משי ועוד. ילדיו היו כמעט בני גילה של אמא. אצל "אונקל זלמן" הקפידו על ערכי יהדות ועל שמירת השבת. אך המשפחה היתה  נאורה וליברלית. אחיו של דודי זלמן, אלי, היה במידה מסוימת "הכבשה השחורה" של המשפחה. כבן למשפחה יהודית דתית-חסידית מגליציה, הודיע שיש בדעתו להתקבל לאקדמיה הצבאית על שם הקיסרית מריה תרזה ולהיות קצין בצבא הקיסר וכך עשה! אף שהאקדמיה היתה כמעט סגורה בפני יהודים. כבר בראשית המאה העשרים, היה דודי אלי, לקצין גאה בצבא הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף. הוא הגדיל עשות כאשר הציג בפני אביו צלום של נערה יפת מראה והודיע שזו תהיה אשתו. היא היתה שחקנית!! סבא, שהיה איש פתוח ומהוגן, הגיב ברצון מאופק. הוא ביקש לדעת אם הנערה יהודיה שאם כן ברוכה תהיה בביתו. אלה פיכמן היתה שחקנית רצינית ואשה ראויה. היא ילדה לדודי אלי בת יחידה ושמה יולה.
את יולה פגשתי שוב, אחרי שנים ארוכות של נתק, בירושלים. ידעתי שאמה ברחה איתה לצ'כיה עם עליית היטלר לשלטון. יולה מרדה באמה הבורגנית אשר עברה להתגורר באנגליה, והפכה פעילה במפלגה הקומוניסטית הצ'כית כמתורגמנית. לימים, כאשר הזדמן לביתי בירושלים אורח מצ'כיה, ספרתי לו על יולה. הכרתי אותה היטב, אמר. היא היתה קולגה…..ברכתי בלבי את אמא שנהגה לומרשתמיד צריך לשאול ולהתעניין…
כאשר ביקרה יולה בירושלים, כבר נשואה לבעלה השני, יהודי, ואם לשני ילדים, נפלנו אשה בזרועות רעותה מתעלמות מנוכחות מארחיה הרבים. בחוץ רחש  חורף ירושלמי ובפנים הפשירו הדמעות הרבות את הלבבות.
אחותה הבוגרת של אמא, רוזה רחל, נישאה לברנרד (ברוך) דיקמן. היא היתה אשה ואם מופתית. שעות הפנאי שלה היו מוקדשים לצדקה ומצוות.
כאשר פורעים רוסיים רצחו את גיסו של דוד באנהרד, וילדיו נותרו יתומים גם מאם שמתה קודם לכן משחפת, נלקחו היתומים לביתב של טנטה רוזה ודוד ברנרד. כשחילקה טנטה רוזה פרוסות עוגה לכל ילדיה, שאלה בתה ג'ני שהיתה קרובה לי מאד למרות שבע השנים שהפרידו בינינו, מדוע ברתה, היתומה הקטנה מקבלת פרוסה גדולה יותר, ענתה לה הדודה: בדיוק מפני שהיא יתומה וזקוקה לחמימות רבה יותר… ברתה הקטנה גדלה להיות אישיות יוצאת דופן. היא היתה ציונית וגם קומוניסטית-נהילסטית .היתה אוטודידקטית משכילה. בסוף גלגוליה הרבים בארץ נותרתי לה רק אני. דאגתי לה למגורים בבית אבות בקרית מנחם בירושלים ובקרתי אותה בקביעות. יום שישי אחד התכוונתי לנסוע לבקרה אבל הרגשתי רע בשל החום הכבד ושבתי הביתה, דוחה את הביקור למוצאי שבת, אבל איחרתי את המועד. בשבת נמצאה ברתה ללא רוח חיים ליד מיטתה. כאשר ביקשתי לערוך את סידורי ההלוויה התברר שציוותה גופתה למדע, אלא שהמדע סירב לקבל את גופת ברתה, היא היתה זקנה מדי. כך קברתי את שארתי בהר המנוחות ועל מצבתה חקקתי: "אשה ישרת דרך שכל חייה היו מוקדשים לרעיון הציוני"

אלה הם רק חלק מכל הדמויות של נוף ילדותי. לא אלאה אותך בכולם אך דעי לך שכולם היו מאד וינאים, תרבותם ושפתם גרמנית אם כי בניב פולני….

כאשר נולדתי ביקשו לקרוא לי ינטל על שם סבתי. בווינה איש לא העלה על דעתו לקרוא לי בשם זה וכך נולדה יסי.
הייתי תלמידה מצטיינת. אמא כינתה את התעודות המצוינות שלי: "רקמה יפה" והתגאתה בהן בכל הזדמנות. ואני עימה שהרי ידעתי שאני ילדה חכמה ושכולם חושבים כך.  זה נעם לי. אמא נהגה להתפאר ברגישותי ובתבונתי מפני שפעם מצאתיה בוכייה בגלל שהעסקים בחנות היו בכי רע. ליטפתי את ידה ואמרתי לה שבדצמבר המתקרב, לקראת חג המולד החנות תשוב ותשגשג.
החנות של משפחתי היתה גדולה.היא שכנה בקרבת כנסיית סנט שטפן. בין 1920 ל 1936 ראתה משפחתי ברכה רבה מן החנות, אך לקראת האנשלוס ב 1938 המצב התדרדר. בכל פעם שאני בוינה אני הולכת לשם וחולפת על פני החנות שהפכה להיות חנות יפה ביותר לבגדים ואביזרי ספורט מאנגליה ורואה בעיני רוחי את חלון הראווה מקושט בבדי משי ומעשה תחרה, יבוא מברוז' שבבלגיה. מפירנצה ומפריס ואת עלית הגג בה נהגתי לבלות שעות ארוכות, ממיינת שאריות בדים יפהפיים, אותם לקחתי הביתה לתפור מהם שמלות לבובותיי. כאשר הייתי שם עם בתי, ספרתי לה על עלית הגג הקסומה ההיא ובאפי עלה הריח הכל- כך מיוחד של בדים אותו אני נושאת עד היום.
בתחילת שנות השלושים, בימות הקיץ, פתח דודי חנות נוספת בקארלסבאד שבצ'כיה, לשם הגיעו קייטנים רבים. אני זוכרת שישבנו אחר הצהרים אחד בבית קפה ואני שאלתי מתי יוצא יום כיפור השנה? אמא גערה נבהלת: אל תצעקי, לא כולם צריכים לדעת שאנחנו יהודים. בתגובה, עליתי על הכיסא וצרחתי בקול: הלו, הלו, אנחנו יהודים!…
היא צוחקת ועיניה הקונדסיות מתכווצות, שבה להיות הילדה ההיא.
אבל על אף ילדותי המאושרת והנינוחה, הייתי ילדה מסובכת. ביישנית, מסוגרת ובעלת רגשי נחיתות. אולי בכל זאת בגלל היותי יהודיה, לעיתים בודדה בין נוצרים. או בגלל שהייתי קטנת קומה, חיוורת, רזה  ולא יפה. כששיחקו בבית הספר " מחניים" חששתי מחד שיתעלמו מקיומי ולא יבחרו בי ומאידך הסתגרתי ולא התבלטתי. במשך הזמן הוכחתי לעצמי ולזולתי שאני שחקנית "שווה"  בגלל זריזותי על המגרש, ושכדאי לבחור בי. כן, זה בהחלט הרים את המורל שלי, אומרת יהודית בנחרצות.
.
אחותי האהובה אתל מלכה (אידית מרגיט) נולדה בשמונה עשר בינואר 1930. אני ידעתי שאמי בהריון עוד טרם סופר לי ואפילו ידעתי שלא החסידה מביאה את התינוקות….אבל כדי לרצות את הורי שיחקתי את המשחק עד הסוף והנחתי קוביות סוכר על אדן החלון לחסידה שתבוא ותביא לי אחות קטנה, לה כל כך השתוקקתי. בואה של אחותי שינה את מהלך חיי לחלוטין. אהבתי אותה מאד, היא היתה בבת עיני, אך יחד עם זאת חששתי בסתר ליבי שהיא תשכיח אותי מליבם של הורי ואפילו חיפשתי "הוכחות" לכך…הדואליות הזאת כאבה לי מאד אפילו כילדה בת עשר ובשל כך ובשל סיבות נוספות פיתחתי היפוכונדריה שרק בעלי יצחק, הצליח- ברבות הימים-  לגמול אותי ממנה. הורי, בעצה אחת עם רופא המשפחה, החליטו לשלוח אותי למחנה קיץ על יד וינה. היום אני יודעת שנהניתי שם מאד. היו שם רק ילדים יהודיים מבתים טובים. ולרגע אחד לא הניחו לנו להשתעמם. אבל אני הייתי מוטרדת כל הזמן בשאלה מדוע נשלחתי מן הבית? למה מבקשים להיפטר ממני? האם אני ילדה מאומצת ורק אחותי היא בתם האמיתית? כל  ה"הוכחות" שאספתי צפו במחשבותי וכבר הייתי בטוחה לגמרי שלא אני הייתי ילדתם האהובה וודאי שאני מאומצת בשיחות שניהלנו במחנה דברנו על ילדים מאומצים ואני חשבתי בליבי: אף אחד אינו יודע שאני כזאת…
כאשר תמו ימי החופשה, חלתה אחת הילדות בסקרלטינה. הוחלט להשאיר את כולנו במחנה לכמה ימי הסגר. העצה אחת עם אחת הבנות החלטנו לברוח וללכת ברגל הביתה. המרחק היה בערך כמו בין ירושלים לתל אביב….למזלנו ביטלו את ההסגר ושילחו אותנו לבתינו ואנחנו נאלצנו לגנוז את כל תכניות הבריחה המפורטות ואת כל המסלולים הבדוקים.

ימח שמם של אלה! היתה אמא אומרת בכל פעם שהתבוננה בגזיר עיתון נאצי ובו רשימה לעגנית בחרוזים על היהודים. משום מה התעקשה אמא לשמור את גזיר העיתון הזה ולהראותו במורת רוח ובכעס לאחרים. כך שמעתי את שמעו של היטלר בפעם הראשונה. "ראו מה קורה בגרמניה השכנה" אמרה אמא ואני הבנתי שאותו "נאציזם" עליו היא מדברת ואותו "היטלר" שהיא יורקת בבוז ובדאגה, קשורים זה לזה ואינם מבשרים טוב.
המורה לפסנתר שלי אהבה אותי מאד. בתה היתה חברתי. ערב אחד כשהלכתי ברחוב ראיתי אנשים רבים יוצאים מבית מרזח קרוב בו נערכו אספות בלתי חוקיות של המפלגה הנאצית שהשפעתה כבר החלה מחלחלת באוסטריה. בין האנשים המתקהלים ראיתי את המורה לפסנתר ואת בתה. טרודה, חברתי התנתקה מן הקבוצה המתגודדת ורצה בעקבות מכונית שבה ישב, קרוב לודאי המרצה, והגישה לו זר פרחים.
האם את זוכרת מה חשבת, מה הרגשת, כשראית את המראה ה…מוזר הזה
סיפרתי לאמא. אומרת בת שיחי במין החלטיות כאילו זה כל מה שהיא מוכנה לחשוף. אני מניחה לה.
אבל היא לא האמינה, היא טענה שהחשכה הטעתה את עיניי. אבל אחרי האנשלוס ב1938, כאשר כל בני משפחתה של המורה לפסנתר התמנו לתפקידים חשובים ברובע מגורינו, הבנו שעיניי ראו היטב ושאיש, אפילו מורה למוסיקה, אפילו בתה שהייתה חברתי, אינו חסין מפני המגפה הנאצית.
בבית הספר התיכון בו היינו כחמש עשרה בנות יהודיות וכל האחרות קתוליות ברובן. חלק מהן היו כבר חברות בתנועת הנוער הנאצית שאז עוד היתה בלתי חוקית באוסטריה, אך הנערות הבלונדיניות התמירות עם העיניים הכחולות היו כבר חברות בתנועת הנוער שלה. גרביהן הלבנים, "הסטוצ'ים" כפי שנקראו, סמלו את טוהר גזען. תינוקות שנולדו אז בוינה נקראו על שמם של גבורי המתגולוגיה הגרמאנית. לימים כאשר הגעתי לנורווגיה, שם שימשתי שגרירת ישראל, שאלו אותי איך אני מרגישה בארץ צפונית. נזכרתי בעירי הצפונית, השבתי שפרט לשמות הרחובות שנלקחו מהמיתולוגיה הגרמאנית, אני מרגישה כמו בוינה. הנורווגים כלל לא היו מודעים לכך שהם חולקים  מיתולוגיה עם הגרמנים……
בתי הספר והאוניברסיטאות היו מעוזי הנאצים בווינה. היתקלויות אנטישמיות שם היו מעשה יום ביומו. אני ידעתי על כך מבני דודי שלמדו באוניברסיטה. אמנם פעילות נאצית היתה אסורה אחרי רצח הקנצלר דולפוס ב 1934, אבל רבים התעלמו מכך ורבים מן היהודים התעלמו מן הסכנה ההולכת ומתהדקת על צווארם.
ואת, שגורשת משם, אני שואלת אותה, שכחת אותה, את וינה שלך? לא, היא עונה לי והחיוך הקונדסי בעיניה צבוע בצבעים של עצב ומבוכה, לא שכחתי רק ברוגז איתם. היא אומרת במבטא וינאי מובהק. כאשר הייתי שגרירה בנורווגיה סיפר לי השגריר האוסטרי ששגריר מקסיקו שאל אותו בתמיהה מדוע יש לאוסטריה שני שגרירים בנורווגיה….כן השפה הגרמנית, היא שפתי ואין מנוס, והשגריר האוסטרי היה ידיד. הוא נהנה אצלי מן הספק של מי שנולד אחרי המלחמה. לאלה יכולתי לנסות ולסלוח ביתר קלות. השגריר החביב ההוא היה כמו סמל לכל מה שהכאיב והכעיס ביחסים האמביוולנטים עם התרבות שהקיאה אותי אף שהייתי בשר מבשרה. הוא היה משכיל ומעניין, תרבותי ונעים. פעם שאל אותי אם באתי לישראל מתוך אידיאל או בגלל שגורשתי. כל כך שמחתי לספר לו שארץ ישראל היתה משאת נפש משפחתי מאז ומתמיד ובאתי אליה מתוך אידיאל. אבל גם בגלל היטלר שגרש אותי ממולדתי. אז איך, אם כך, היתה ארץ ישראל משאת נפש של משפחתך? שאל האיש.  כיוון שבמקום אחד קטן בנפשי ידעתי שאוסטריה אינה באמת ביתי, השבתי לו. באותו מקום קטן ידעתי שאני זרה שם, זרה במולדתי, כן.  רציתי לחיות במקום שלא אהיה בו זרה, שלא אצא דופן מפני ששמרתי את השבת ואת חגי ישראל, שכאשר אני ושכמותי יושבים סביב שולחן הסדר, כל הארץ עושה כך. אתה יודע, בבית הספר לפעמים עלתה שאלה היהדות ואני כמובן לא הסתרתי אותה, מעולם. האם אתה יכול להבין מה עובר במוחה של ילדה קטנה כאשר ילדה קטנה אחרת שיושבת לצידה ושומעת שהיא יהודיה פולטת בקול נחרד: יזוס  מריה ויוזף!! אני לא יכולה לשבת על ידך יותר אבא אמר שכל היהודים כלבים מלוכלכים. פתאום היתה בוינה עירי, חלוקה ביו אנחנו ואתם, שלנו ושלכם. לא, לא רציתי להיות שם יותר.
אבל, אמרתי לידידי השגריר האוסטרי, ב 1943 קבעה מוסקבה שאתם האוסטרים הייתם הקרבן הראשון של הנאצים….קורבנות או שותפים???

לידידתי יהודית היבנר יש לשון חדה ומלאת הומור. היא לא מסתירה אותה ולפעמים היא מצחיקה מאד. אלא שבין שורות הצחוק והשנינה מציצים כל הזמן העצב והכאב של הפרדה ההיא שאינה מתיישנת לעולם.

בשנות השלושים הגיעו שליחים מן הארץ לנסות ולהלהיב נוער יהודי לעלות לפלסתינה. שמות כמו "יסוד המעלה" ראשון לציון" "עיינות" הילכו עלי קסם. צעירים כמותי צפו בסרטו של ברוך אגדתי "זאת היא הארץ" שוב ושוב. רבים עלו בשנים ההן ואינני בטוחה אם הפחד מפני היטלר הבריח אותם או שמא הציונות הרומנטית משכה אותם בעבותות קסם. זכורני, בשנת 1937 הגיע איש צעיר, שליח מן הארץ לוינה. שמו היה ארנולד לדרברג. הוא היה כבן עשרים ושתים, אנחנו, הנערות היינו בנות שש עשרה. ארנולד לדרברג ניחן בכמויות עצומות של קסם אישי הוא שוחח איתנו, הקרין סרטים וסיפר על הארץ ועל הלילות הקסומים בהם יושבים ברפת ושרים שירי ארץ ישראל וכולנו היינו מלאות התפעלות. חברה טובה שלי התאהבה בו בפראות אך הוא לא השיב לה אהבה. לימים, יצאתי לשליחות דיפלומטית בחוץ לארץ במשרד החוץ פגשתי אדם בעל פנים מוכרים. שמו היה אהוד לדור. שאלתי האם הוא  ארנולד לדרברג והוא השיב שהוא בנו…פרקליט מחוז ירושלים.
נו, כן, היא מניעה את ראשה במין כובד ראש משועשע ושולחת בי מבט מושחז. כשהיא מחייכת נחשפים חניכיה ועיניה מתכווצות במתיקות ילדותית. אני שמחה לגלות בפניה ובחיוכה הקונדסי את חיוכה של חברתי המנוחה השחקנית והאשיות המופלאה רחל מרכוס.
גם לי היה מין "גבר אידיאלי" שכזה, היא ממשיכה ומספרת, שמו היה ד"ר חיים שיבר, הוא היה המורה לדת בבית הספר התיכון. כבן שלושים ואנחנו כבר עלמות עם שפתים צבועות ונעלי עקב. כולנו השתגענו עליו! ואני הייתי מאוהבת עד מעל לראשי אף שלאיש היתה אשה ובת…אבל כאשר אני חושבת עליו אני זוכרת כיצד הכיר את הארץ על כל שעליה, כיצד נהג לספר שבין ירושלים ליריחו גדלים שבעים סוגי צמחים אותם הראה לנו בשקופיות. הוא היה קוסם!! איש לא ידע דברים שהוא ידע. אבל למרות הקסם הרומנטי של ההגשמה הציונית רוב הצעירים דחו את עלייתם. לחלקם היתה הציונות ופלסתינה מין "תעודת בטוח" ממשית וגם מוסרית, שעזרה לצלוח את ההשפלות והאיסורים שהלכו ורבו. המשבר היה קשה במיוחד ליהודים שהיו וינאים משכבר הימים, יהודים שמוצאם היה מגליציה היו פחות מחוברים לאוסטריה ולא חוו את בגידתה בכאב גדול כפי שחוו אותו ה"וינאים". כאשר ב 1934 נבחר ד"ר דזידר פרידמן לראש הקהילה בוינה חל מהפך במבנה הקהילה. האיש היה מנהיג בעל עוצמה ושאר רוח אשר שם את הדגש במבנה הקהילה על בסיס ציוני איתן. אחרי האנשלוס, הוא קיבל סרטיפיקט לא"י אך סרב לנטוש את הקהילה שלו וסופו שנספה באושוויץ ואתו ד"ר רוברט שטריקר שהיה חבר הפרלמנט, מייסד מפלגת המדינה היהודית  (Judenstaatspartei ). ב1938 למרות ניסיונותיו של שושינג לערוך משאל עם באשר לשאלת הסיפוח, בעוד הוא מתכנן את צעדיו, בליל שבת, השנים עשר למרץ, הסבנו כהרגלנו לארוחת שבת שכבר לא היתה עליזה כל כך והנה נשמעו מבחוץ צעקות חזקות מן הרחוב רציתי לרדת אבל אמא אמרה: "את לא חסרה שם". בכל זאת מיהרנו אל השכנים וראינו את הרחוב מואר בלפידים שהחזיקו אנשים שצעקו מלא גרונם סיסמאות נגד היהודים ובעד היטלר והסיפוח. זה היה מאד מפחיד. למחרת זרחה השמש והרחובות מלאו בפרחים חזיתות הבתים קושטו בסרטים צבעוניים ודגלונים. צלבי קרס, אלא מה? פוערת יהודית את עיניה שאינן יכולות להסתיר את הכעס כאומרת את המובן מאליו שהוא כחרב חדה בליבה. אנשים רקדו, התחבקו והתנשקו מין אקסטזה היסטרית שעד אז לא ראיתי שכמותה. שכנתנו האלמנה, שליבבה אותי ואת אחותי וכיתה אונו נכדותיה, בכתה בדמעות שליש ומלמלה: תודה לאל שזיכני לראות את היטלר נכנס בשערי עירי וינה. מאותו היום לא בירכה אותנו אפילו לשלום ואחותי הקטנה, הנפש הטהורה, שאלה אם גברת ברתה ברוגז אתנו…היום אני חושבת שהתנהגותה לא נבעה מחשיבה פוליטית ואולי אף לא אנטישמית כי אם מתחושה אמוציונלית. אנשים פשוט איבדו את העשתונות למראה המרפסות המקושטות בפרחים צבעוניים, הדגלונים והאווירה החגיגית.
אנחנו המשכנו ללכת לבית הספר אפילו שזה היה לא נעים בהחלט. התלמידות החרימו אותנו והסתודדו בניהן בהפסקות. בין המורים היו כאלה שלא ענדו את צלב הקרס על זרועם והם נהגו בנו באופן מנומס ומוסרי. ביום בו נאלצתי להפסיק את לימודי בבית הספר קיבלתי ממורה שלי מילון גרמני לטיני. הוא אמר: "אינני יודע אם תשתמשי בו, אך זוהי מזכרת ממני" לאדם צעיר כמותי, שעולמו נהרס בבת אחת, היתה זו מחווה אצילה ומתנה יקרת ערך.
"בהתאם להוראות החוק, נמחקה התלמידה מרשימת התלמידים" נכתב בתעודה שקיבלתי בתום שנת הלימודים. היהודיות יכולות להמשיך את לימודיהן בבת הספר התיכון המיוחד על שם צבי פרץ חיות (Chaiyes Gymnasium ( בתנאי שתעודת הגמר של כיתה י"א טובה, והאב לחם במלחמת העולם הראשונה ו…שיש למשפחה אמצעים לתשלום שכר הלימוד. אני, שהייתי תלמידה מצטיינת, קיבלתי הנחה כאילו הייתי אזרחית אוסטרית. אף שהורי לא היו בעלי אזרחות. אבל פרשת הייסורים רק גברה. הודעות על הגבלות כאלה ואחרות הופצו מדי יום ביומו. נסיעה בחשמלית רק בשעות מסוימות של היום, התנכלויות בחשמלית ועוד כהנה. בבית הספר היהודי היה מעמדנו בכי רע. התלמידים לעגו לידיעותינו המועטות ביהדות ובעברית והמורים עלבו בנו בכיתה. אבל בית הספר סגר את שעריו עד מהרה. כיוון שבכל יום כאשר יצאנו מבית הספר בו למדנו בנים ובנות יחדיו, חיכו בחוץ בריונים נאציים שהפליאו את מכותיהם בנערים ואנחנו, הבנות הסתתרנו רועדות מפחד.
בבוקר העשרה בנובמבר יצא אבא אל החנות כמנהגו. הפרנסה היתה כבר מעטה אז, אבל אבא עוד הלך אל החנות מדי בקר. באותו היום, שב הביתה מוכה, חבול וחיוור כסיד ועוד טרם נסגרה הדלת מאחוריו, כמעט נפל מתעלף. אמא הצליחה להוציא מפיו שבפתח החנות המתינו לו בריונים מה s.a. והם בעטו בגבו במגפיים המסומרות והטילו אותו על הרצפה. רק אחר כך שמענו על "ליל הבדולח"
ואחר כך גרשו אותנו מדירתנו. השוערת הצ'כית שליבבה כל כך את אחותי הקטנה, מצאה דייר חדש והוא התייצב יום אחד בפתח ביתנו והודיע שעלינו לעזוב. עברנו לחלוק דירה אחת עם עוד שלוש משפחות
180000 יהודים חיו בוינה לפני המלחמה. 60000 נספו 120000ניצלו. 15000עלו לארץ ישראל, האחרים התפזרו לארבע כנפות תבל. שנחאי, קובה, סאן דומינגו, מקומות שכוחי אל מבחינתנו, שפתחו את שעריהן לתקופות קצרות יותר או פחות וכל מי שהיו בידיו אמצעים, נסע. לארץ ישראל אפשר היה לעלות רק עם סרטיפיקט שנופק על ידי המנדט הבריטי לאלו אשר היו בעלי אמצעים (אלף לישט) או במסגרת תנועות הנוער הציוניות והיתה עוד אפשרות: לעלות כסטודנט לאוניברסיטה העברית בירושלים. וכמובן תמיד היתה העלייה הבלתי לגלית, אותה פסל אבא מכל וכל. המשרד הארץ ישראלי הפך במשך הזמן מקום מפגש חברתי לצעירים יהודיים שלאט לאט נאסרה עליהם הכניסה לכל מקומות הבילוי.
ביולי 1939 שנה וחצי אחרי סיפוח אוסטריה פשטה שוב השמועה על חלוקת סרטיפיקטים. ניצבתי בפני גברת פיפס, הפקידה, בחיל ורעדה ולא האמנתי למשמע אוזניי. הגברת פיפס נתנה בידי מכתב שהגיע מטעם המזכיר האקדמי של האוניברסיטה העברית בירושלים!  – הננו מאשרים בזאת שהחלטנו לראות בגברת יסי וינקלר מועמדת ראויה לקבלת סרטיפיקט והעברנו את הבקשה למשרד הנציב העליון.
ובכן, אני יכולה להתחיל להתכונן לעליה!!! עוד שבועות ספורים!!!
העזיבה היתה כרוכה בבקשת אישורים מאישורים שונים ולא מעט הערמות מכשולים. בתור לקבלת דרכון לזרים, בארמון רוטשילד ברחוב הנסיך אויגן נפל בחלקי הכבוד המפוקפק לראות את אדולף אייכמן שנקרא ל"התייעצות" בהקשר למתן האישור. הוא שלח אלי מבט מלא בוז שלא היה דומה כלל למבט בעיניו כאשר ראיתיו בפעם הבאה בכלוב הזכוכית בירושלים.
הכרזת המלחמה תפסה אותי עם אמא במטבח. בחוץ שמענו היטב את רעש המטוסים לכיוון החזית הפולנית. שכן הרגיע אותנו באמרו: אל דאגה גב' וינקלר תוך כמה ימים האמריקאים יחסלו אותו. אבל תלושי המזון המוקטנים שקיבלנו כעבור ימים אחדים הבהירו לנו שהמלחמה כאן ולהרבה זמן.
שבוע לאחר מכן, ב 9 לספטמבר עברו אנשי ס.ס. מבית יהודי למשנהו ואסרו את כל הגברים גם אבא נלקח. אבא שלי התנהג בכבוד קר רוח אבל אמא געתה בבכי היא ארזה לו בגדים חמים אך אנשי הס.ס. אמרו בנימוס שאין בכך צורך. באצטדיון העירוני, שם אספו את כולם ראיתי את אבי בפעם האחרונה כאשר באתי לתת לו מעט מזון וחפצים. כיוון שלקחתי חבילה גם לבעלה של שכנתנו, פקדתי פעמיים את המקום בו היה עלינו להניח את החפצים שכן לא הורשנו להתראות עם יקירנו. ראיתי את אבא אוסף את החבילה שלנו הוא לא ראה אותי.
המלחמה גרמה לכך שבמשרד הארץ ישראלי נמצאה מודעה יום אחד על הקיר ובה נאמר שבעלי הסרטיפיקטים יוצאים עוד באותו הלילה לטריאסט. עוד באותו הלילה!!! אמא ואחותי עמדו אין אונים ובכו. בחוץ ירד גשם אבל הזמן לא עמד מלכת. מלאתי מזוודה ושלושתנו נסענו לתחנת הרכבת. מרוב מהירות לא סגרתי אותה היטב ושם, בתחנה נשפכה כל תכולתה על הרצפה. אמא היתה קרובה להתעלפות. אחותי הקטנה נתלתה על צווארי ובכתה: אל תלכי אל תלכי. קחי אותי אתך……
העיניים הקונדסיות של הגברת הגאה היושבת מולי מתלחלחות מעט. גם שלי. שוב עולה המחשבה הנוראה כיצד?? כיצד אפשר היה לשאת את כל אלה??
אני נושאת אתי את הד דברי אחותי מאז, אומרת יהודית ומרכינה מעט את ראשה שלא אראנה ברגע של מצוקה וצער.
בבקר עברנו את הגבול לאיטליה. שמש גדולה האירה את הרי הדולומיטים המושלגים. שלום לך אירופה מולדתי הבוגדנית.
בטריאסט חיכינו שבוע ימים לבואה של האניה "גליליאה"

כאשר ראיתי את חופי הארץ ואת הכרמל, הייתי כחולמת. בשעת הבוקר המוקדמת היו ההרים כחולים, עטופים במין ערפל רך. מישהו התחיל בהיסוס ואז עלתה שירת "התקווה" מפי כולם מעורבת בגעיות בכי שהיה עצור בגרוננו כל העת הזאת.
עליתי לירושלים. החיים לא היו קלים ובעיקר הבדידות והגעגועים. זכורני חג חנוכה ואני מהלכת ברחובות ירושלים שהיתה כה דלה בעיני, והנה קול שירת מעוז צור עולה מישיבת חברון. בושה גדולה מלאה אותי. הלא אירופה עולה בלהבות ואני כאן, בארץ חמדת אבות ובוכה?
ידידתי, פונה אלי יהודית היבנר ומניחה את כף ידה על אמת ידי. אני מודה לה' בכל יום לא רק על שמילט אותי מגיא ההריגה והביאני לארץ ישראל, אלא גם על כך שזכיתי לראות ולחיות בארץ ישראל של פעם….

בהסתדרות הסטודנטים קיבלתי הפניה לבית עולים ברחוב החבשים, שם קיבלתי חדר עם עוד שתי סטודנטיות וידעתי שלפחות יש לי מקום לישון. חברי היו רובם חברי "יבנה" (ברית סטודנטים דתיים). הם היו משפחתי היחידה. יצחק היבנר, בעלי היה חבר גם כן ב"יבנה". הקשר בינינו התחיל כאשר סיפר לי שאמו הודיעה לו באמצעות הצלב האדום על כך שאביו נרצח בבוכנוולד. אז עוד לא ידעתי שגורלו של אבי היה דומה, אבל הוא סיפר שממאות היהודים שנלקחו מוינה לבוכנוולד נותרו רק עשרים. כאשר שלחתי מכתב לוינה בו הודעתי לאמא ולאחותי על נשואי, קיבלתי מכתב חזרה מדודתי ובו נאמר שאמא ואחותי "נסעו" לפולין. אני כבר ידעתי את פשרה של "הנסיעה" הזאת.

לעומת זאת אמו של יצחק כתבה שמכרה את רכושה והצליחה להשיג מקום באוניה בלתי לגלית והנה עוד מעט והיא מגיעה. יצחק לא ידע את נפשו. ביום בו הגיעה נסענו לחיפה אבל בדרך הסתבר ששתי אניות בלתי לגליות אותרו על ידי הבריטים, אחת מהן ה"פטריה", פוצצה על ידי ה"הגנה" כדי למנוע גירוש היהודים(!) והשניה גורשה. אמו של יצחק היתה על סיפונה. היא הוגלתה למאוריציוס שם מתה מטיפוס.

למחייתי עבדתי עבודה חלקית במנזה כמלצרית ושוטפת רצפות, הייתי עוזרת בית אצל רב ידוע, מטפלת אצל ד"ר שרשבסקי, מלצרית במסעדה חלבית ברחוב בן יהודה. אני זוכרת איש שנראה כמו אוסקר ווילד שסעד שם ושתה חלב חמוץ מבקבוק. פעם הורדתי את הבקבוק מהשולחן כי סברתי שסיים והוא תפס את ידי והכה בה ואמר: "אדיוטית, עוד לא גמרתי לשתות" זרקתי לעברו חצי גרוש ואמרתי: "אני לא אידיוטית ואתה לך ותקנה לעצמך בקבוק חדש"…הסרתי את הסינר והתחלתי ללכת. בעלי המסעדה וגם האיש בעצמו רצו אחרי והתנצלו. האיש היה סטודנט למשפטים לימים אחד מעורכי הדין הידועים בעיר. וכאשר הייתי כבר אחראית במרשם התושבים הוא בא אלי שאסדר בשבילו דבר מה. הוא לא זיהה אותי וכאשר הודה לי, הזכרתי לו את ספור המעשה.  הוא רק אמר: "מתאים לי"……

אחרי נישואי עברנו לגור בחדר שכור אצל משפחת גרינוולד שהיתה לנו למשפחה אמיתית וכך תמו שנתיים ראשונות ללימודי באוניברסיטה. שכר הלימוד שולם על ידי קרן היסוד בוינה אך קשיי הפרנסה גרמו להפסקת הלימודים התחלתי לעבוד בקרן המסעדות של "הדסה" במחלקה להכשרה מקצועית לנשים. שם גם למדתי להיות אחות תזונאית מוסמכת ומורה לתזונה. אחר כך ניהלתי את המסעדה  ב"בית חנה" אהבתי לבשל ולנהל. זה היה אחד המפעלים היפים בירושלים שדאג בעיקר לאנשים מבוגרים ודלי אמצעים.
המסעדה נסגרה בערב מלחמת העצמאות. העיר כבר עטתה בגדי מלחמה.
ב"הדסה" שעל הר הצופים עבדתי כסגנית מנהלת המטבח הדיאטטי. חלקתי חדר עם אחות מתלמדת בשם חנה גרדי בוקר אחד ירדה חנה העירה במשוריין ולא שבה. הכדור חדר לראשה וכאשר הניחו אותה באולם הכניסה לבית החולים, ראשה חבוש לבל תראה הפגיעה הקשה, ראיתי בפעם הראשונה אדם קרוב מונח מת לפני. לדאבון לבי לא בפעם האחרונה. באחד הלילות הייתי בתורנות שמירה על גג בית החולים. יחד אתי הוצב איש צעיר, עולה חדש. הוא דיבר יידיש וסיפר לי על משפחתו שאבדה בשואה. דיברנו שעה ארוכה לתוך שיחתנו חדר קול נקישה אבל אני לא פסקתי מלדבר וכאשר ראיתי שהאיש הצעיר אינו מגיב לדברי, רכנתי ולזוועתי נוכחתי שהוא מת. צלף מן הכפר עיסוויה ירה בו והרגו. זה היה אירוע קשה בחיי אבל הנורא מכל היה ההתקפה על השיירה שעלתה אל ההר ב 13 לאפריל 1948. השיירה מנתה רופאים ואחיות שמגג בית החולים נראו לנו נעים כבמין סיוט סוראליסטי: רצים ונופלים. מטחי היריות, המשוריינים והאוטובוסים המותקפים, הכל נע סביבנו ולא יכולנו להושיע. מישהו אמר: עוד מעט יגמר. הבריטים לא יעמדו מנגד. "ההגנה" תבוא. אך איש לא בא עד הערב מתו שם שבעים ושמונה בני אדם.
המצור היה קשה. היה מחסור רב במזון והמים חולקו במשורה. מחלקי המים היו נתונים לא פעם להפגזות בשעת עבודתם ורבים קיפחו את חייהם. הירושלמים הלכו אל נקודות החלוקה עם "פיילות" וגיגיות ומשנחת פגז נהרג לעיתים המחלק ולעיתים המקבל ולעיתים שניהם גם יחד.
אני זוכרת את ר' מוישה באגד שהיה מוכר בשכונת גאולה. היתה לו שם חנות יין על יד מסעדת "וולגה". אשתו היתה אשה גבוהה ובעלת לב ענק. יחד חילקו מים בחירוף נפש ממש מבאר בחצר שמאחורי החנות. אני הערצתי את קור רוחם כאשר עסקו בחלוקת המים מבקר ועד ערב על אף ההפגזות לא פסקו ממלאכתם גם כאשר אנשים נמלטו לכל עבר, כאילו היו הפגזים טיפות גשם קל.
כולם חיכו להכרעה.
בכ"ט בנובמבר הייתי בטבריה בהבראה. כאשר התקבלה ההחלטה על הקמת מדינה יהודית רקדתי כל הלילה ברחובות העיר. לא כך בה' באייר תש"ח. יצחק ואני היינו ספונים בחדרנו. כאשר שמענו את קולו של בן גוריון מכריז על הקמת המדינה בכיתי כמו ילדה קטנה. עד היום מהדהדים הדברים ההם באוזניי. ואז, מיד אחר כך  התחילו ההפגזות ממנזר אליאס ומנבי סמואל.
בי"ט באייר תש"ח נכנע הרובע היהודי. הלוחמים וביניהם גם נשים נלקחו בשבי הירדנים ולא שבו אלא אחרי חודשים רבים, שאר האוכלוסיה הועברה אל העיר החדשה. אחרי הרובע היהודי נפל גוש עציון על ישוביו:  "כפר עציון", "משואות יצחק" "עין צורים" ו"רבדים". היו לי שם חברים רבים. חלקם נפלו על משמרתם אחרים הלכו בשבי ולא שבו אלא אחרי חודשים ארוכים.
האם הרגשת כמו הליכה לגלות? אני שואלת אותה
לא הגשתי ככה. להיפך, ידעתי שכל מה שקורה, הוא למעננו, למען העם היהודי. ידענו כבר מה מתרחש באירופה וזה היה מקומנו, כאן.
בהפוגה הראשונה, בחודש יוני 1948 התייצבתי במפקדת "משמר העם" וקיבלתי הצעה מאוסקר עוזיאל שמלץ (לימים פרופסור לסטטיסטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים) לעבוד אתו בהכנת מפקד האוכלוסין. שמאלץ היה יהודי וינאי תימהוני אך מבריק. ביחד עם פרופסור רוברטו בקי – סטיסטיקן בעל שם עולמי  — עשו את מפקד האוכלוסין הראשון במדינת ישראל. המשרד שלהם היה ברחוב יפו בבית אוקסהורן. הייתי חלק מצוות גדול שכלל גיאוגרפים, אדריכלים, סטטיסטיקאים ובעלי מקצועות אחרים. עבדנו תחת מטר הפגזות ובקושי שמענו את עצמנו. הקירות העבים של המבנה שמשו מקלט ובתוכו רחשה פעילות אינטנסיבית של  מתנדבים שלא גויסו מסיבות שונות. המפקד נערך בשמונה בנובמבר 1948 . בבוקרו של היום ההוא, יצאו פוקדים מצוידים בטפסים על אף העוצר ברחבי הארץ. העושים במלאכה פקדו את הערים, הישובים החקלאיים ואת מחנות העולים. נפקדים רבים ניסו להשתמט מחשש מפני השלטונות שכן תוצאות המפקד היו אמורים לשמש את כל יתר משרדי הממשלה, כפי שנהוג בכל מדינה מתוקנת. והיו כאלה בעלי הכרה לאומית אך לא דתית אשר התעקשו לדלג על משבצת ה"דת" ולמלא את משבצת ה"לאום" ב "יהודי". איש מן הפוקדים לא ביקש אשורים או מסמכים שיוכיחו שדברי הנפקדים נכונים. כל מה שנאמר, נרשם על פי דברי האומר. עד כדי מקרים מצחיקים בהם במשבצת " מצב משפחתי" היו שכתבו: "לא טוב"….או "הבעל מרביץ"…..וכמובן היו גם חרדים שמטעמי דת סרבו להתפקד את אלה הצלחנו לשכנע בעזרת תלושי מזון, קבלת דרכון או תעודת לידה. בירושלים נותרו אז כ 500 סרבנים.
אחרי המפקד עברתי למחלקה למרשם אוכלוסין במשרד הפנים. השנה היתה 1948 המחלקה הכינה פנקסי בוחרים על פי השיטה הנהוגה בהולנד. לכל אזרח תיק ובו מספר הזהות שלו כפי שמופיע בתעודת הזהות. מספר הזהות הקל על איתור האזרחים גם אם עברו להתגורר בעיר אחרת. ד"ר מרכוס, מומחה למרשם תושבים, עמד בראש המחלקה ואני הייתי ממונה על הכנת כרטסת לעולים שהגיעו לירושלים.

המשך >>>

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *