יהודית היבנר/מאת רינה עוזיאל בלומנטל (ב)

יהודית היבנר/מאת רינה עוזיאל בלומנטל (ב)

עם תום כהונתו של ד"ר מרכוס התמנה לתפקיד משה אלופי אשר היה מנהל מעולה ואישיות בעלת מבט חודר. אלא שהוא נתפס בלקיחת שוחד מאנשים שביקשו לשקר באשר לגילם האמיתי על מנת להשתמט משירות צבאי. משה אלופי נדון למאסר והמשרד הוכה מכה קשה, במיוחד השר שפירא שלא העלה בדעתו שמעשים כאלה עלולים להתרחש במשרדו.

בשנת 1957, בתאום עם הנהלת משרד הפנים החלטתי לחזור לאוניברסיטה ללמוד משפטים. באתי לפרופסור רוזן והוא שאל איפה למדתי עברית. אצל ד"ר פטאי, השבתי. סיימת משהו? שאל,  לא, עניתי . אם כן עליך לעבור בחינה בעברית. נדהמתי. הלא הייתי כבר אחראית על מרשם האוכלוסין בירושלים וכמעט עשרים שנה בארץ והוא מבקש ממני בחינה בעברית??!! יש הוראות, קטע את ניסיונותיי להסביר וכך הגעתי אל האולם הגדול בגבעת רם שהיה מלא מפה לפה. על הלוח היה כתוב: זמן הבחינה שלוש וחצי שעות. לא האמנתי למראה עיניי. הבחינה היתה קשה אבל יכולתי להתמודד אתה פרט לחלק בו הייתי צריכה לנקד טכסט. התרגזתי. לקחתי את חפציי והתכוונתי לצאת אבל אחת המשגיחות, גברת ריבלין, שאלה אם כבר סיימתי. אני, כמובן, עניתי לה תשובה ניצחת: לא! זה לא בשבילי אני לא רוצה לעשות צחוק מעצמי. אבל כמעט סיימת, אמרה הגברת ריבלין, הלא אם תלכי זה כאילו נכשלת, אז מוטב לנסות להצליח ולא לוותר. אז נשארתי. חזרתי לכתוב את הבחינה, נזכרת שאם קוראים טקסט בהברה אשכנזית קל יותר להבחין בין צרה לקמץ ובין אות דגושה לאות שאינה דגושה….עברתי!
גברת ריבלין עשתה אותי משפטנית. בתי מרים חנה אשר נולדה בחודש שבט תשי"א כמעט באורח נס אחרי שהוכרזתי "עקרה רשמית" היתה בת שש ושתינו  חבשנו את ספסל הלימודים באותה שנה. הלימודים באוניברסיטה לא היו קלים. שקדתי עליהם בלילות ארוכים אך ב1962 קיבלתי תואר מוסמכת במשפטים. את עבודת הגמר במשפט הרומי עשיתי אצל פרופסור ראובן ירון.
רציתי לבקש חופשה מהמשרד כדי שאוכל להתמחות. באתי לסגן שר הפנים ד"ר בן מאיר לאשר את בקשתי והוא אמר לי: לא באת למשרד הזה כדי לעשות סטאג' במשפטים. שלחנו אותך ללמוד כדי שאנו נפיק תועלת מלימודייך. את יכולה כמובן ללכת, תקבלי פיצויים כחוק ולא מעבר לכך. הייתי מוסמכת למשפטים אך ללא רישיון עבודה, החלטתי להישאר.
בשנת 1966 זכיתי במלגה מטעם האו"ם להשתלמות בשיטות אדמיניסטרציה פנימית. המכרז בנוי על פי מידותייך, אמר לי ד"ר מאיר שוחטמן (שחם), סגן מנהל כללי למנהל במשרד הפנים.
זו היתה לי הפעם הראשונה שעזבתי את הארץ מאז עלייתי. בקרתי בשמונה מדינות אירופאיות לצרכי לימוד אמנם, אך לא פעם נמצאתי מלמדת. חוץ מאשר באנגליה, משיטותיהם השכלתי רבות.
האם גם אוסטריה היתה בין המדינות אליהן נסעת? אני שואלת.
ביקשתי לנסוע לשם וכן, נסעתי. עונה יהודית ושותקת לרגע. הוכיתי בתדהמה למראה החנות שלנו שעמדה כמעט כמו אז, על תילה. גם בית הקפה שאבא נהג לשבת בו ולקרוא את העיתון הנתון במסגרת עץ וידית ארוכה. זכרתי את קולו: "בשבילי, כרגיל מלאנג' ובשביל הגברת הקטנה קפה קטן ולחמניה קטנה" מסומרת על מקומי, לא יכולתי לעצור את הדמעות . עד היום בהגיעי לווינה אני מתפצלת באישיותי. כן, אני משתדלת להגיע לשם כמה שאפשר, נו, משהו מושך אל…
הביתה? אני שואלת
לא!! היא עונה נחרצת. כל נסיעותיי לווינה היו נסיעות בתפקיד. ןבכל זאת… בתחילה אני נרגשת ונתקפת געגועים לימי ילדותי שם ואחר כך עולה בי כעס קשה על אדישותם של האנשים שחיים את חייהם הטובים כאילו כל מה שאירע בעירם, לעירם, אינו מעניינם. זה לא צודק!! מתקומם בי אז משהו ואז כל רצוני הוא לשוב מיד הביתה.

ביום שישי, אחרי הודעתו הנרגשת של מוטה גור "הר הבית בידנו"  הייתי במשרד. לפתע נכנס אלי סגן השר בן מאיר ושאל אם ארצה להצטרף לביקור בכותל. לבי נחמץ מהתרגשות. אני אבכה, מלמלתי. כולנו נבכה אמר בן מאיר. איזו חוויה! הדרך היתה ריקה לחלוטין. ירדנו במדרגות ליד שכונת המוגרבים. הסמטאות היו שוממות. על יד הכותל התפללו גברים בקול חנוק. "שהחיינו" ברכנו כולנו. ימים ספורים אחרי החמישה ביוני 1967 התקיים בבנייני האומה קונצרט חגיגי לכבוד נעמי שמר. שולי נתן שרה את "ירושלים של זהב" אי אפשר לתאר את שהתחולל באולם. סערת רגשות סחפה את כל הנוכחים שעמדו על רגליהם ומחאו כפיים בלא הפסקה.

כחודשיים לפני פרוץ המלחמה התמניתי סגנית מנהלת משרד הפנים. המלחמה הציבה אתגרים חדשים בפני נושאת התפקיד הזה. למעשה הכל השתנה. אני גאה בכך שהייתי בין היוזמים והמנסחים של צו סדרי שלטון ומשפט שהסדיר את מעמדם של תושבי מזרח ירושלים, שהיו אזרחי ירדן. הכנסת קבעה שחוקי המדינה חלים על החלק המזרחי של ירושלים ומיד הייתי נתונה למתקפת עיתונאים מן הארץ ומן העולם: האם סיפחתם את ירושלים??  אחרי שתי יממות נרגעו הרוחות, אבל העבודה היתה רבה ומורכבת וכך גם ההכרעות. האם יקבלו תושבי מזרח ירושלים תעודת זהות ישראלית? זו היתה השאלה הראשונה שהועלתה על סדר היום. והאם הן תהיינה זהות לאלה של תושבי מערב העיר? האם 60.000 אזרחי מזרח ירושלים ירצו לקבל אזרחות ישראלית. בשום פנים ואופן לא התכוונו לכפות אותה עליהם. ומה יהיה גורלו של תינוק שייוולד במזרח ירושלים? ואביו, האם הוא יהיה אזרח?  אני ילידת ווינה להורים שחיו שם רוב שנות חייהם אך מעולם לא היו אזרחי הארץ, אמרתי באחת מישיבות העבודה, אז אולי לא נרחיק לכת. האמת היתה שאפשרנו לערבים לקבל אזרחות ישראלית אך רק כחמש מאות ניצלו אותה ולא מאהבת ישראל, כמובן. אך מיד אחרי המלחמה החלו להגיע לירושלים ערבים מחברון, רמאללה ומקומות אחרים. מה יהיה דינם? ומה יהיה על משפחות שנקרעו בגלל המלחמה. והיכן ילמדו הילדים, שהרי חוק חינוך חובה חל על כולם אפילו אם אינם אזרחים. הוקמה ועדה לאיחוד משפחות שהיתה בעלת השפעה עצומה ואחריות רבה. עמדתי בראשה ונלחמתי בחירוק שיניים על מנת לשמור על עמדה אובייקטיבית וצודקת לכל אורך הדרך ולא חסרו פיתויים ושידולים כאלה ואחרים. לא היה קל לסרב וצריך היה לכלכל את מעשינו בתבונה כדי לא להפוך את שכנינו החדשים לעוינים ומאשימים.  במשרד הביטחון הוקמה ועדה בין משרדית בראשות האלוף שלמה גזית לטיפול בנושאי הממשל האזרחי בגדה וברצועת עזה. הוועדה  התכנסה מדי יום שישי אני ייצגתי בה את משרד הפנים. האלוף גזית ניהל את הישיבות בתבונה, במנהיגות ובאובייקטיביות עם סדר יום מאורגן להפליא. הוא היה עושה דברו של משה דיין, מה שלא היה תמיד קל….אני זוכרת תקרית קטנה אתו. הוא לחץ עלי לאשר כניסה של משפחה ערבית לירושלים. המשפחה הזאת אינה עומדת בקרטריונים הדרושים, אמרתי לד"ר בן מאיר, סגן השר אתו התייעצתי. אם כן, דחי את הבקשה, ענה בן מאיר וכך עשיתי. אחר כך קיבלתי שיחה מדיין בה הרים את קולו וצעק: מרשעת!! אינך מבינה דבר!! זה היה ביום שישי והשבת שבאה אחריו היתה לי ממש "שבת שחורה"

גם הוצאת צווי גרוש היו בתוקף תפקידי. נושא לא פשוט מן הבחינה הפוליטית. למשל המקרה של מייקל רוהן האוסטרלי שתכנן לפוצץ את כיפת הסלע ב1969 . לי נודע עליו רק אחרי ששמו התפרסם בעיתונים. האיש לא היה שפוי ומשרד המשפטים חרץ גירוש. או המקרה של הבישוף היריון קאפוצ'י  שהיה איש כמורה רם דרג. הטיפול באנשים אלה היה בדרך כלל בידיו של הממונה על המחוז מר רפאל לוי. ביום שישי אחד הופיעו בביתי אנשי משטרה ובידם המלצה לגרש את הבישוף שניסה להבריח נשק במכוניתו. למדתי את התיק לעומקו ואכן צו הגירוש הוצא אל הפועל. הבישוף הנכבד עבר לרומא ואני מניחה שאינו נמנה על אוהבי ישראל. אבל לא רק בגירושים טיפלתי אלא גם ברישיונות כניסה לישראל, ליהודה, שומרון ועזה. צריך היה להבחין בין פליטי 48 לפליטי 67 . בקרתי במחנות חודשים ספורים אחרי תום הקרבות של 67 הסיעו אותי ברכב פתוח בין המחנות בעזה בחאן יונס בדיר אל בלח ואיש לא התנכל לנו. ערכנו שם מפקד אוכלוסין על פי הוראות משרדי בשיתוף הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. אנשים קבלו תעודות זהות והיו מרוצים. בעיקר מפני שכך יכלו לקבל תלושי מזון מאונר"ה וכן, הם הקפידו לדווח על הולדת ילדים חדשים למשפחה אך אף פעם לא דווחו על מוות במשפחה…

המסמך החשוב והבסיסי ביותר בנושא קיבוץ הגלויות במדינה – חוק השבות, התקבל בכנסת בב' תמוז תש"י . עיקרון החוק אומר: כל יהודי זכאי לעלות לישראל. אבל מיהו, בכל זאת, יהודי??
סיפורו של האח דניאל משקף את קשיי ההגדרה. הוא נולד בפולין בשם אוסוולד רופאייזן להורים יהודים. בצעירותו אף היה פעיל בתנועת נוער ציונית. ב1941 נתפס על ידי הגסטאפו, ברח והשיג תעודה של גרמני נוצרי  אפילו שימש מתורגמן במטה המשטרה. בקרקוב סייע ליהודים להסתתר לבסוף הלשינו עליו והוא ברח שנית. הפעם למנזר שם גילה את הנצרות ואחרי המלחמה התנצר. ב1958 הגיע לישראל וביקש להירשם כיהודי על פי ההלכה וכעולה חדש על פי חוק השבות. הבקשה הגיעה אל שולחני. דחיתי אותה. אבל האיש ערער בפני שר הפנים, איש דתי שיודע היטב שמומר הינו יהודי לכל דבר שכן "אף על פי שחטא ישראל הוא"  אבל הרי אין זה מתקבל על הדעת שאדם בגלימת כמורה, שצלב תלוי על צווארו, יוכרז כיהודי. ואכן שופטי בג"ץ פסקו לבסוף שבסעיפי הלאום והדת בתעודת הזהות שלו יוותרו ריקים.
האח דניאל חי חיים שלווים במנזר הכרמליטים אשר על הכרמל. כל חייו  סייע לנזקקים וכשהלך לעולמו ב1998 ליוו אותו יהודים רבים שהיו ידידיו. הוא אמנם נקבר בבית קברות נוצרי, אך אחיו שחי בקיבוץ אמר עליו קדיש…..

בשנת 1958 נדרש לסוגית מי הוא יהודי דוד בן-גוריון. הוא החליט לערוך מעין משאל בקרב חמישים אישים יהודיים בעלי שם. השאלה היתה האם ניתן להפריד בין השתייכות לאומית להשתייכות דתית? התקבלו ארבעים ושלוש תשובות. ארבעים קבעו שלא ניתן להפריד בין דת ולאום והמונח יהודי יקבע על פי ההלכה.
"כל יהודי זכאי לעלות לישראל".
כאשר החלה העלייה מברית המועצות, ראו צורך לבוא לקראת העולים מבלי להפריד בסטטוס החוקי של משפחות מעורבות. בכנסת הועלה אז הרעיון שחוק השבות יוחל גם על בני משפחה לא יהודיים ובלבד שתהיה להם קרבה לעולה יהודי. הוכנס גם כן תיקון לחוק מרשם אוכלוסין שקבע שכיהודי יירשם רק אדם שנולד לאם יהודיה או שהתגייר, מבלי שנאמר כיצד, אבן נגף רצינית עד היום.
התיקונים בחוק התקבלו ב 10 למרץ 1970 כתוצאה מפשרה. המגזר הדתי קיבל פחות או יותר מה שרצה ומאידך חוק השבות הורחב ללא יהודים בני משפחת יהודי. אבל הטעויות היו רבות שכן אפילו עורכי דין טובים לא תמיד הבינו מדוע זה מי שאינו יהודי יכול לעלות על פי חוק השבות אך לא להירשם כיהודי. נכון הוא שכך נמנעו הרבה מעשי רמייה אבל יחד עם זאת יהודי חב"ד באמריקה לא אהבו את התיקון ואפילו הכריזו שמשרד הפנים הישראלי רושם גויים כיהודים . אני הייתי נבוכה ופגועה שהלא עשינו כמיטב יכולתנו. להאשים אותנו היה פשוט לא צודק. אני יכולה להגיד במצפון נקי שבדקנו ושאלנו ככל שיכולנו. אפילו הצעתי לנסוע אל הרבי מלובביץ' ולהסביר לו את המצב, הוא סירב לקבל את פני.

בשנות השבעים, כאשר בריה"מ הקשתה על יהודים המבקשים לעלות לצאת יזמתי הצעה שהיתה אז חשובה מאד. יהודי בריה"מ וביניהם אסירי ציון יקבלו אזרחות ישראלית בעודם שם. הנושא הועלה לדיון עקרוני במשרדי הממשלה השונים וההצעה התקבלה. הענקנו אז מאות תעודות אזרחות ליהודי בריה"מ דרך שליחים ודרך השגרירות ההולנדית במוסקווה
כאשר הייתי שגרירה בנורווגיה הופיע באחת מקבלות הפנים אסיר ציון שהגיע לאוסלו הוא סיפר שהצליח לעזוב את בריה"מ במידה רבה בגלל האזרחות הישראלית שהוענקה לו עוד בהיותו שם. על התעודה שלו התנוססה חתימתי….
אמרת לו?
בטח!!

במבט לאחור אני יכולה לקבוע שמה שעשה את עבודתי למעניינת מאז 1967היו שלושה נושאים ראשית הפרושים לחוק השבות וביצועו, שנית שאלת מיהו יהודי ושלישית הטיפול בערבים בתוך ומחוץ לקו הירוק בעקבות מלחמת ששת הימים. את יודעת, פעם שאלה אותי עיתונאית אם הגעתי לתפקיד סמנכ"לית משרד הפנים בזכות קשריי עם ד"ר בורג שהיה השר. ילדתי, אמרתי לה, אני הייתי שם לפניו! כלומר לפני שמונה לשר. עבדתי תחת שבעה שרים חלקם כבר אינם בין החיים. למחרת קראתי בעיתון: עבדה תחת שמונה שרים קברה שבעה ורק אחד עוד בחיים…..
נו שיהיה, היא אומרת ועיניה מתכווצות בחיוכה המאיר של ידידתי המופלאה רחל מרכוס

בעקבות בקורו של סאדאת בירושלים ב1979 צורפתי למשלחות שיצאו למצרים לנהל את המשא ומתן לשלום בין שתי המדינות. להסכמי קמפ דויד היו שני חלקים: האחד הסדרת היחסים בין מצרים לישראל והשני מציאת פתרון ליחסי ישראל עם הפלסתינאים. מטרת המשלחת של משרד הפנים, בה הייתי חברה, היתה למצוא דרכים לניהול אדמיניסטרציה נכונה אם וכאשר יכנס הסכם עם הפלסתינאים לתוקף. בראשותו של חיים קוברסקי, מנכ"ל המשרד דנו על שלטון מקומי, על בחירות, על מרשם אוכלוסין, על חלוקת תעודות זהות. בחלק מן הנושאים נחשבתי בת סמכא. נסעתי למצרים חמש פעמים. ארבע פעמים לקהיר ופעם אחת לאלכסנדריה. גם המצרים הגיעו אלינו.
בקיץ של 1980 הגענו לקהיר ושוכנו ב"מינהאוז" בית מלון יפה במיוחד. חדרי היה מרוהט בסגנון קולוניאלי ועל הוילון הכבד היה כתוב באנגלית: נא לא לפתוח הוילון בערב בגלל יתושים. בבוקר כאשר הסטתי את הוילון נגלו לעיני במרחק מאות מטרים בלבד, הפירמידות. זה היה כמעט בלתי מציאותי. שוב הייתי הילדה הוינאית שבלעה בסקרנות את סיפורן של הפירמידות, שלא חשבה לרגע שאי פעם תראה אותן. כאן?? ממש לידן??
ישיבות הפתיחה החגיגיות של כל סדרת פגישות התכבדו בנוכחות ראש ממשלת מצרים מוסטפא חליל ושרים אחדים. מן הצד שלנו ישבו ד"ר יוסף בורג, שהיה היו"ר הישראלי לשיחות. אני הייתי יושבת ראש תת ועדה. פעם אחת מלאתי את מקומו של קוברסקי כראש ועדה. מאוחר באותו הלילה טלפן לחדרי אברשה טמיר – מתאם השיחות – ואמר בסגנון צבאי קצר: יהודית, היית בסדר גמור, לילה טוב…
באחת הישיבות נשאלתי על ידי עמית מצרי אם באמת ובתמים לערבים ישראלים יש תעודת זהות שווה לזאת של יהודי המדינה. כמובן, השבתי. והוא הקשה: אותה תעודת זהות? כן, השבתי. באותו הצבע? שאל האיש. אותו הצבע, אישרתי. אני רוצה לראות אמר, בפגישה הבאה הבאתי לו תעודת זהות לדוגמא אך נראה שלא האמין. גם לעובדה שהממשל הצבאי בוטל וערבי חופשי להגיע מנצרת לתל אביב, לא האמין.
המשא ומתן עם מצרים היה ללא ספק אחד השיאים בעבודתי במשרד הפנים. שמעתי משק כנפי היסטוריה באוזניי והייתי חלק מן התהליך.

סיפור התמנותי לשגרירה בנורווגיה התחיל מ..לא כלום. במסגרת תפקידי במשרד הפנים ובעיקר בעקבות המשלחות למצריים לשיחות השלום, רכשתי מיודעים רבים במשרד החוץ.
ביום שישי, בחודש אפריל 1983, ישבתי במשרדי כשהתקבל טלפון משוויץ. על הקו היה שגריר ישראל בשוויץ, ידידי הותיק מתתיהו (מכס) אדלר. הוא סיפר שיש בכוונתו לסיים את תפקידו שם ובביקור של ד"ר בורג שבוע קודם לכן בשוויץ הועלה שמי כמועמדת אפשרית לתפקיד. בעלי סרב בתקיפות. בגילנו נתחיל לנדוד? קבל. אבל אני רציתי בתפקיד, מאד, אף שהדרך להשגתו לא הייתה פשוטה, זכות ראשונים עמדה לאנשים מתוך משרד החוץ ורבים רבים לטשו עיניים לתפקיד, כך שכל העניין נראה לפעמים כמו עורבא פרח.
אבן נגולה מלבו של יצחק בעלי.
כאשר עמדתי לצאת לווינה כחברה בארגון נשים לכנס בינלאומי, בחברתו של יצחק בעלי, טלפן אלי ד"ר יהודה בן מאיר, סגן שר החוץ דאז. יהודית, אמר, יש לי בשבילך מקום טוב אחר , סעי לאוסלו. לאוסלו??? ההצעה נפלה עלי הר כגיגית שלא לדבר על תגובתו של יצחק. אין שם אוכל כשר, אין שם בית כנסת, קרא בהתרגשות. קר שם חשוך שם. בן מאיר שהיה עוד על הקו ושמע את זעקות השבר ביקש לדבר עם יצחק ואמר לו: יצחק ידידי, אמר, האם יתכן שאני, בנו של  הרב שלמה ישראל בן מאיר אשלח אותך למקום בו אין בית כנסת או אוכל כשר?
נסענו לווינה ושם התקבלה ההודעה על אישור המנוי שלי בוועדת המנויים כשגרירה בנורווגיה ואיסלנד. הידיעה הקפיצה את כל ידידנו ואכזבה מאד את טובה סנהדראי יושבת ראש "אמונה" שקיוותה שאחליף אותה בתפקיד לכשתפרוש.
ב"הארץ" כתב העיתונאי סלפטר על "מנויים פוליטיים" של אשה שכל הבנתה מצטמצמת בכתיבת דרכונים….
אחרי שלוש וחצי שנות שרות, בשובי מנורווגיה שלחתי לעיתונאי סלפטר מאמרים נלהבים על תקופת שרותי שם והוספתי בכתב ידי: עיתונאי רציני בודק טרם שהוא כותב ומפרסם…
הנשיא הרצוג נתן בידי את כתב האמנה. היינו אמורים להגיע לאוסלו באחד בנובמבר 1983. חששותיי היו כבדים ויצחק לא הקל כשאמר שאנחת בטריטוריה זרה בין אנשים שרובם מפאי"ניקים וכבר אינני צעירה וגם דתית. יצחק היה אז כבר גמלאי של האוניברסיטה העברית בה שימש כסגן דיקן הסטודנטים.
יצאנו טרם שחר. יצחק נשק למזוזה ואמר : מי יודע אם אשוב ואראה את הבית הזה. הוא צדק לצערי, הוא נפטר בניכר.
כל סגל השגרירות בא לקבל את פנינו. היו שם המזכיר הראשון דוד זוהר ואשתו נירה. אנשים לבביים במיוחד שדאגו לתת לנו הרגשה ביתית וחמה. אלא שבמשרד החוץ לא היו מודעים די הצורך לצרכים הדתיים שלנו כמו שתי מערכות אוכל ואחת לפסח, או בקשתנו המוזרה לגור נמוך כי בשבת איננו משתמשים במעלית. עוד מעט והיינו מוכרזים כמבקרים מן המאדים. בסופו של דבר התמקמנו בדירה נוחה והתחלתי לעבוד.

ביום הגשת כתב האמנה בפברואר 1984 הגיע ראש הטקס לבוש בבגדי שרד לאסוף אותי מביתי. מזג האוויר היה אפור וסגרירי. בכניסה לחצר הארמון ניצבו שתי שורות של אנשי משמר המלך. מכונית השגרירות שדגל ישראל התנוסס עליה נכנסה לאיטה. המשמר הצדיע. דמעות חנקו את גרוני. אירופה, שהקיאה אותי מתוכה, מזכה אותי בכבוד מלכים. אני מייצגת את ניצחון הציונות.
המלך הנורווגי היה בסיור ביפן, על כן הגשתי את כתב האמנה לידיו של יורש העצר. הוא היה איש תמיר. התיישבנו על פי בקשתו. היתה לנו חצי שעה רשמית לשיחה. האיש הצעיר שאל לגורל משפחתי בווינה וביקש לדעת את סיפור עלייתי לארץ. אחר כך דיבר על יפן, שם נמצא אביו. הוא אמר שאינו אוהב את שיטת החינוך הקשה והתחרותית הנהוגה ביפן והוא מקווה שאביו לא יושפע מהן… כשתמה מחצית השעה, התכוונתי להיפרד אך הוא אמר שאינו ממהר ואם גם אני לא, ישמח להמשיך לשוחח. דברנו שעה ועוד חמש עשרה דקות להפתעת שר הטקס.
ככה התחלתי את תקופת הדיפלומטיה שלי.
הממשלה הנורווגית היתה שמרנית עם נטייה לימין. יושב ראש הפרלמנט שלה היה ראש מפלגת המרכז הימנית. יהודי בשם ארנה בנקוב. כל בקשותיי להיפגש עמו נתקלו בקיר אטום. אנשים אמרו שהוא מסויג מאד ונשוי בפעם השניה ללא יהודיה. ידעתי שהוא בן למהגרים מרוסיה שהגיעו לנורווגיה בראשית המאה והתעקשתי עד שנעניתי. פגשתי איש חביב ביותר שגילה עניין בי ובארצי ובירושלים עירי. בקשתי את רשותו להזמין אותו ואת רעייתו אלינו והוא הסכים. באחד מערבי חנוכה בא להתארח אצלנו עם אנשים נוספים. הדלקנו נרות ושרנו "מעוז צור" אך כאשר הגיעו הלביבות נפרצו הסכרים והאיש לא ידע את נפשו כשאמר: אוי, לטקס כמו אצל אמא שלי…..

בשנת 1984 הוענקו לי שני עיטורים גבוהים על פי המלצת ניצולי שואה בישראל להם הושטתי יד לעזרה בתחומים שונים. עיטור אחד היה מגרמניה והשני מאוסטריה שני האותות הוענקו לי בטקסים חגיגיים על ידי שגרירי המדינות המדוברות. זה היה "הפוך על הפוך"  – כמו שאומרים הצעירים –  של האמרה הלטינית: כך חולפת לה תהילת עולם" במעמד ההוא חלפה לה ההשפלה.
בשנת 1986 התחלפה הממשלה הנורווגית בממשלה סוציאליסטית בראשות גברת ד"ר ברוטלנד. לחץ גדול הופעל עליה לפתוח משרד אש"ף באוסלו. אני נלחמתי כנמרה. לא היו לי לא יום ולא לילה, הפעלתי כל גורם שיכולתי. היו שביקשו ממני להרפות באומרם שהמשרד יפתח ואחר כך ישכח אבל אני לא הסכמתי  שהדבר יתרחש במשמרת שלי. כאשר צלצל הטלפון בביתי, הייתי חולה בשפעת. זה היה מנ"כל משרד החוץ הנורווגי אשר בישר לי שההצעה הוסרה ומשרדי אש"ף לא יפתחו באוסלו.
זה היה ניצחון דיפלומטי אישי.
יצחק, אישי, נפטר, כפי שהוא עצמו חש ערב עזיבתנו את הארץ, בביתנו באוסלו, בשעה שאירחנו אנשים וכך,
ב1987, כאשר סיימתי את תפקידי בנורווגיה חזרתי לירושלים לבדי. לא שבתי לביתנו המשותף. זיכרונות רבים העיקו עליו. כך נפרדתי שוב מבעלי האהוב ומפרק מרתק בחיי.

הקשר ההדוק שלי עם המפד"ל  ו"אמונה" נשמר וכששבתי מן השליחות, התכוונתי להשתלב ב"אמונה" אך טרם לכך פנו אלי מטעם "רעות –  שרות נשים סוציאלי המטפל בזקנים בודדים ונצרכים". הסכמתי להיות יושבת ראש ופעלתי שם כשנה.
ספרי לי על "אמונה"
"אמונה" ארגון הנשים של המפד"ל התחיל כ"ארגון הפועלות של הפועל המזרחי" בשנת 1935.הארגון פעל למען עולות חדשות דתיות. אחרי קום המדינה נפתחו סניפים גם באר"הב. ב56' כשאוחדו "המזרחי" ו"הפועל המזרחי" לחצו הרבנית שרה הרצוג והרבנית צופיה גורן למזוג תנועת "נשי מזרחי" ו"ארגון הפועלות של הפועל המזרחי". בשנת 1960 נחתם הסכם המזוג.
כיום זהו ארגון הנשים השלישי בגודלו בארץ אחרי נע"מת וויצ"ו. טובה סנהדראי ואחריה שרה שטרן קטן, עמדו בראש "אמונה" עד 1990 כאשר הובע רצון לשינוי ואני התבקשתי להציג את מועמדותי.
נכנסתי לתפקיד בארגון מסודר ופעיל והתחייבתי לקדנציה אחת בלבד. רציתי לחבר בין "ישן" ל"חדש". ע פי גילי הייתי "ישנה" אך תכניותיי היו בעלות גוונים "חדשים" . התקציב היה דל. מפ"דל לא היתה בקואליציה.
ואני נעזרתי באנשים יקרים שעבדו בהתנדבות בעבודה ובכסף כדי להמשיך ולתפעל עשרות מעונות יום וגני ילדים, מוסדות קליטה ותרבות,שבעה בתי ספר כולל מכללה גדולה בירושלים וכמובן מדרשת "אמונה" לאשה ולמשפחה היהודית בירושלים: אני מבקשת להזכיר את רו"ח חיים יואבי רבינוביץ', מר יצחק יגר ועו"ד יעקב נאמן ואנשי משרדו.
יש לאמונה מוסדות ילדים לתפארת ומנהלים מסורים ומוכשרים. חלק ניכר ממוסדות אלה הוקם בעזרת תרומות מחו"ל באמצעות "אמונה" העולמית. ילדים שנותרו ללא משפחה תומכת או קורת גג נקלטו במוסדותינו ללא הבדל היותם דתיים או חילוניים. כך למשל המוסד בנוה מיכאל שיש בו מרכז חירום לילדים נפגעים שלעיתים מובאים אליו באישון לילה מבולבלים והמומים. הם מתקבלים על ידי צוות המוסד מאיר פנים ומחבק.  ילדים אלה כאשר הם כבר מבוגרים, הם שבים ומבקרים. לא מעט נראים שם קצינים במדים שילדותם נתמכה ב"אמונה".
עם סיום כהונתי בשנת 1996 ואחרי שש שנים, העברתי את השרביט לידיה של רחל סילווצקי. אז הוחלט להעניק לי את תואר נשיאת "אמונה" ישראל, תפקיד שלא רק כבוד טמון בחובו אלא אף עבודה רבה.
מאז ומתמיד פעלה "אמונה" למען העלאת קרנן של נשים בעבודה, כלכלה, חינוך ותרבות. ה"פמיניזם" המובן מאליו של ראשית הישוב כאשר חלוצות עבדו לצד חלוצים ונמשך בחלק שנטלו הנשים בימי מלחמת העולם השניה כאשר התגייסו לחיל הנשים הבריטי או על פי צו המוסדות הלאומיים. אחרי המלחמה כבר היה מובן שהנשים תמשכנה לתרום את חלקן בעיצוב החיים במדינה החדשה. אחרי "הגנה" "פלמח" "אצל" ו"לחי" זו היתה כמעט עובדה מוחלטת. "אמונה" התמקדה בתרומתן של הנשים הדתיות לאומיות שאמונתן ואורח חייהן שונה מזה של נשים חילוניות. מחד שמירת המסגרת המסורתית ותפקידי האשה המסורתיים ומאידך רצון עז לתת דרור לרצונות ולהישגים ארציים ואף עולמיים.
בתקופת כהונתי הצטרפה "אמונה", לארגון כלל עולמי של נשים יהודיות הלוחמות להתרת עגונות ומסורבות גט. קבלת ההחלטות בארגון נתקבל אך ורק פה אחד וכך נשמר העיקרון שלא תתקבלנה החלטות שהן בניגוד להלכה. פעלנו רבות להוספת תנאי מוקדם לכתובת נישואין שימנע מצב של עגינות או מסורבות אם חלילה יגיעו דברים לידי גירושין.
נשים ב"אמונה" מקדישות עיתותיהן ללימוד תורה. זוהי מטרה מקודשת כמעט, כך גם הגיעו נשות "אמונה" לתפקידים "גבריים" שלפני שני דורות לא היו כלל מעלות על דעתן שיוכלו למלא. היום הן מכהנות כטוענות בבתי דין רבניים.

משך עשר שנים כיהנתי כחברה במועצת העיר ירושלים מטעם מפלגתי מפד"ל ו"אמונה" .
בשנת 1989 נערכו בחירות מוניציפליות. ירושלים נערכה לבחירות. במועצת העיר ישבו אז שלושים ואחד חברי מועצה מהן ארבע נשים. מפד"ל הציעה שרשימתה תכלול שלושה גברים ואשה אחת מטעם "אמונה". המקום הרביעי לא היה בטוח דיו והנשים החליטו לצאת ברשימה עצמאית ואני בראשה. לא הייתי בטוחה, חששתי מאד מפני כישלון. המועמדים הגברים עמדו בדרכנו ככל יכולתם. הם הודיעו שכל מי שמצביע עבורי שם את קולו על קרן הצבי. הם אף הפיצו שמועות שוויתרתי וימים לפני הבחירות הופצה שמועה על כך שאינני רצה עוד. אך בבחירות קיבלתי 5200 קולות. אלף ושמונה מאות קולות יותר ממה שנדרש כדי לעבור את אחוז החסימה למועצה. ניצחנו, אך כולן ידעו שרק בשל המאמצים הכבירים של הגברים להפיל אותנו, לא הצלחנו להכניס שתי נשות "אמונה" למועצת העיר ירושלים. כך או כך השמחה היתה גדולה מאד. למדתי מעמיתתי לויה סביון כיצד לפעול בפומבי וללא חת למען עצמי, מה שהיה זר לי עד אז לחלוטין. בדיעבד הסתבר שגברים רבים הצביעו עבורי מתוך מתינות פוליטית והזדהות עם רעיונותיה של "אמונה". סיסמתנו היתה "הראה שאתה גבר הצבע עבור אשה….." זה היה ניצחון פמיניסטי מובהק ומאד מספק. במועצת העיר פעלתי בעיקר בנושא הנשים מעמדן זכויותיהן ובעיקר קידומן. הייתי ממונה על האגף לבריאות הציבור בעירייה כולל תחנות  "טיפת חלב" בירושלים וכל זאת מבלי לזנוח את תפקידיי ב"אמונה" ואכן היו ימים בהם עבדתי יותר משתים עשרה שעות. ימים של סיפוק ועשייה .
טדי קולק ניהל את העיר כמו פטריארכל אירופאי של ימי הסוציאליזם באוסטריה ממנה הגיע ב1935. הוא היה אשף באסוף כספים וכל בנייני הצבור, הגנים בירושלים קמו אך ורק בעטיו ובשל מעורבותו  בעשייה התרבותית והאומנותית. כאשר התנועה למען ארץ ישראל הטובה העניקה לי את מגן האדיבות והסובלנות על גילויי אדיבות כבוד הדדי ואורך רוח למופת בדיוני מועצת העיר ירושלים, חשתי גאווה גדולה.

יהודית אני רוצה להיות הראשון שמבשר לך. את עומדת לקבל את עיטור יקירת ירושלים. כך אמר לי יום אחד אהוד אולמרט, ראש העיר ירושלים בטלפון.
בג' אלול,  3.9.2000 תשס הגעתי לתיאטרון ירושלים ושם, בין גדולי ונכבדי העיר קיבלתי את העיטור. זאת היתה זכות ענקית! היו שם שש נשים וששה עשר גברים. כל אחד מאתנו קיבל סיכת זהב ותעודת כבוד. "לגברת יהודית היבנר על שירותה הציבורי למופת ועל תרומתה הרבה לחברה במדינת ישראל . כך נאמר שם. ראית את את התעודה, כן? היא שואלת ומצביעה על קיר הסלון
היא תלויה שם ומרגשת אותי בכל פעם מחדש.
היא משפילה את מבטה כמו מבקשת מעיניה הקונדסיות להשתתק לרגע ואומרת: לאמא ואבא ואחותי האהובה שנותרו שם, זה לזכרם. וגם לנכדי מתן-יצחק ומאיה, זה לכבודם. היא נושאת את מבטה ואומרת: כששמעתי את המילים הכתובות בתעודה שוב חזרה תחושת החלום: אני, יסי  שגורשה מוינה, שכמעט הושמדה שם, יקירת ירושלים!!
ירושלים עירי, בירת ישראל אהבתי.

אחר כך הלכנו לאכול. היא הזמינה אותי למסעדה יהודית כשרה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *