ימי בראשית בארץ ישראל רופא יהודי ראשון בבאר שבע מאז אברהם אבינו/מאת ד"ר ראובן (ריכרד) מאיר. הביאה לאתר נורית יובל, ביתו של ד"ר ראובן מאיר

ימי בראשית בארץ ישראל רופא יהודי ראשון בבאר שבע מאז אברהם אבינו/מאת ד"ר ראובן (ריכרד) מאיר. הביאה לאתר נורית יובל, ביתו של ד"ר ראובן מאיר

ימי בראשית בארץ ישראל

רופא יהודי ראשון בבאר שבע מאז אברהם אבינו

מזיכרונותיו של האורתופד הירושלמי

ד"ר ראובן (ריכרד) מאיר

עלה מברלין בשנת 1933

 

 

באפריל 1935 הביאה אשתי את הידיעה שמחפשים רופא לעבודה בבאר שבע. קשה לתאר היום את משמעות הדבר: הנקודה הדרומית ביותר של הישוב העברי בארץ היתה המושבה באר טוביה. מעבר לה השתרע שטח של אלפי קילומטרים רבועים בהם רעו הבדווים את עדריהם. אנשי סמילנסקי וחברת הכשרת היישוב עסקו אז בהכנות להתיישבות עברית, והרעיון להיות הרופא הראשון שישרת את העובדים בהכנות אלה, ואולי גם את המתיישבים הראשונים, חישמל אותי. הוזמנתי לפגישה עם יהושוע חנקין ז”ל, מאבות הישוב, והתרשמתי מאישיותו: אדם גבוה, קורן כבוד, לבוש לבן ושערו ארוך ומטופח. דימיתי אותו כאחד מאבות האומה של ספר בראשית.

חנקין הסביר לי שבמקום נמצאים יהודים מעטים בלבד: נציגו חירם דנין עם אשתו, נציגו של סמילנסקי, עמינדב אלטשולר, העוסק בקניית קרקעות, קבוצת מודדים ושניים-שלושה טרקטוריסטים שחרשו את האדמות הקנויות. פעולה זו נדרשה על ידי החוק למען שמירת הזכויות. תפקידי היה לשרת את האוכלוסיה הבדווית תוך תקווה ששירות זה ייצור יחסי ידידות וייקל על רכישת הקרקעות. הוצע לי חוזה לשנה אחת במשכורת של 25 לירות, סכום נכבד מאוד באותם הימים. לשם השוואה אזכיר שרופא בירושלים השתכר אז שש לירות לחודש.

עם הבטחת עבודה והכנסה לתקופה של שנה לפחות החלטנו על נסיעה לחו”ל לפגישה עם הורי. רציתי לראותם ורציתי שיכירו את אשתי, אך בעיקר רציתי לשכנע אותם שחייהם בסכנה ושיציאתם מגרמניה הכרחית.

לא רציתי להיכנס לגרמניה ולכן קבענו פגישה בצפון איטליה. כיוון שטרם מלאו שנתיים לעלייתי ארצה, תקופה הדרושה לקבלת אזרחות ארץ ישראלית, הייתי עדיין אזרח גרמני. לאשתי לא היה דרכון משלה והיא נעשתה אזרחית גרמנית מתוקף נישואיה לי. היה צורך לקבל עבורה דרכון גרמני ונאלצנו לכבד בביקור את הקונסוליה הנאצית, ביקור בלתי נעים בנסיבות הקיימות. הפקיד שטיפל בנו היה עויין. בקבלת פרטיה האישיים של אשתי שאל למקצועו של אביה המנוח ומייד הוסיף בעצמו את התשובה: סוחר, כמובן. אשתי מחתה בטון שהתכוון להוסיף קללה עסיסית לו ולצאצאיו בדורות הבאים. בלי קושי עזבנו את הקונסוליה כאזרחים גרמנים ולא היתה בעיה לקבל רשות כניסה לאיטליה.

נסענו לויפיטנו, כפר קטן באלפים שנקבע כמקום המפגש עם ההורים. מין הרגע הראשון נוצרה כימיה ביניהם לבין אשתי יהודית. אבי הופיע ענוד ב‘צלב הברזל‘ שזכה בו במלחמה ולחש לי בגרמנית- יידיש: ”קבלתיהו בזכות הגבורה, ואני עונד אותו בגלל המורא.” הוא הבטיח לבקר בארץ ישראל כדי לבדוק את האפשרויות להשתקע ולהתפרנס בה, אך את אמי ראיתי אז בפעם האחרונה. הורי הזמינו את אשתי ללוות אותם לברלין כדי לפגוש בשארית המשפחה, אך אני התנגדתי לביקור זה. אפשר שהייתי מסכים אלמלא היה לה דרכון גרמני, אך בתנאים האלה פחדתי.

נפרדנו מהורי וטיילנו בצפון איטליה כשבועיים נוספים. באחד הכיכרות היתה תצוגה של כלי נשק עתיקים, ואשתי, שהיתה מפקדת באירגון, הסבירה לי את אופן הפעלתם. תייר גרמני התבונן בנו ושאל בנימוס מהי שפת הדיבור שאנחנו משתמשים בה.”שפת התנ”ך,” ענתה אשתי בגאווה, ”שפת התרבות העתיקה ביותר המדוברת היום”. השואל הסתלק ללא אומר ברגע שהבין במי המדובר.

 

באר שבע

בשובנו ארצה ארזנו את חפצינו המעטים ונסענו באוטובוס, ערבי כמובן, דרך חברון לבאר שבע. נפגשנו שם עם עמינדב אלטשולר ועם חירם דנין ואשתו שרה, שהיו נציגי חברת הכשרת הישוב והמנהלים במקום. החברה העמידה לרשותנו בית יפה, אולם כניסה רחב וחמישה חדרים. זה היה בית יוצא דופן, חדש לגמרי. הוא עמד מול משטרת הגמלים, מחוץ לעיר על גבול המדבר וסופות החול של שעה שתים בצהרים פקדו אותו יום-יום ללא רחם. (הבית משמש היום כ"בית האמנים" של העיר ועומד ברחוב האבות 55. נ.י.).

קבענו את המרפאה: חדר קבלה וחדר טיפולים. קנינו ציוד מתאים: מנורת לוקס, פרימוס ופתילית נפט לבישול, שעליה גם הרתחנו את המכשירים הרפואיים. על מדף גבוה העמדתי פח נפט וחיברתי אליו צינור כדי שישמש מקלחת.

באר שבע דאז היתה כפר פרימיטיבי מוזנח ומזוהם. הזבובים היו אורחים קבועים בכל מקום, די.די.טי עוד לא היה, ואת המים קנינו בפחים וטעמם היה מלוח. חסרו כל השרותים החיוניים שנזקק להם האדם, ולא מדובר במותרות אלא במצרכים כמו חלב או פירות.

הייתי עולה חדש מגרמניה, לא ידעתי אף מילה בערבית ואשתי היתה לי לעזר רב. כשהחולים היו גברים, עמד לרשותי בדואי צעיר ששירת קודם לכן אצל קצין אנגלי והתיימר לדעת אנגלית. את הנשים נדרשתי לבדוק כשהן לבושות ורעולות במלוא בגדיהן, והבעל עמד לצידי לפקח על כל תנועה.

החולים התחילו לבוא וטיפלתי בכל ענפי הרפואה: מחלות כלליות, מחלות עיניים, ניתוחים שונים, פצעים מוגלתיים, סתם פציעות, וגם קשישים שתלו בי תקוות לחידוש כוח הגברא שלהם. פה ושם נקראתי אל יולדת שהקשתה ללדת ומלתי ילדים אחדים בני שלוש-עשרה, ביניהם את בנו של עארף-אל-עארף מושל המחוז. באופן רשמי היה ממתנגדי הציונות אך ”למד לאהוב את הכסף היהודי”, כפי שאמר לי חירם, וגם התארח בביתנו.

בלילה חשוך אחד נקראתי למאהל בדואי רחוק לטפל בפצוע ראש. עוזרו הערבי של חירם דנין הסיע אותי לשם באין כבישים בדרך לא דרך. לא ניתן היה לטפל בפצוע במקום והבאנו אותו לבית החולים הממשלתי שהיה פרימיטיבי ביותר וחסר ציוד. אשתי עמדה לידי והחזיקה את מנורת הנפט להאיר לי את אזור הניתוח. הייתי מאוד סקפטי לגבי מצבו – מעולם לא נתנסיתי בניתוח בתנאים כל כך פרימיטיבים. האיש הבריא וראשו חזר לקדמותו ובית המשפט אף זיכה אותי ב25- גרוש עבור העדות שמסרתי בקשר למקרה. נא לא לצחוק, בחמישה גרוש אפשר היה לקנות עשרים ביצים באותם ימים.

היו עוד שני זוגות יהודים בעיר. שני הגברים היו הטרקטוריסטים של החברה. יחד עם בית חירם ושרה דנין וביתו של עמינדב נעשה גם ביתנו מרכז עבור קבוצת המודדים והפועלים שעבדו מחוץ לבאר שבע במדידה וחריש הקרקעות שנרכשו. הפועלים היו שוהים כל השבוע במדבר וחוזרים לבאר שבע ביום ששי על מנת להתפזר ממנה למקומות מגוריהם ברחבי הארץ עד ליום ראשון. פעמים שנשארו לשבת ואז היינו מבלים יחד. בבית עמינדב שיחקתי דומינו עם השייך של שבט עזאזמה, בדואי בעל הופעה נאה שקסמו לו הקשרים אתנו. מר דנין ועמינדב אלטשולר קשרו קשרים מצויינים עם אנשי המקום.

היו אינסוף אפיזודות על תגובות החולים. הם אהבו מאוד זריקות וה”איברה” היתה בעיניהם כל יכולה. אהבו גם תרופות לשתיה, רצוי צבעוניות. יום אחד נצטווה בדואי לקחת כפית מן התרופה שלוש פעמים ביום, אך טען שאין לו כפית. אשתי הביאה לו כפית ממטבחנו. פניו חוורו והוא אמר לה: אבל הרופא ציווה לקחת שלש כפיות ליום…

לא היה לבדואים מושג של זמן ושום דבר לא דחק. פעמים שהבדואי ’שלנו‘ היה הולך בשליחות של דקות וחוזר אחרי שעתיים, ומשתומם לשמוע שאמנם כבר עברו שעתיים. באחת מנסיעותינו באוטובוס לירושלים הניף בדואי בודד את ידו וביקש מהנהג לקחת אותו. כאשר שמע את המחיר התחיל להתמקח ומאחר שהנהג לא נעתר – ויתר על הנסיעה. מה יש? יגיע לתעודתו מחר או מחרתיים.

 

 

אבי ביקר אצלנו בשנת 1935 ולצערי לא היה הביקור מוצלח. הוא היה אז בגיל קרוב לששים שנה ובלתי מסוגל להתאים את עצמו לנסיבות שהשתנו באורח דראסטי. הוא נולד וגדל בשכונה אריסטוקראטית ’המערב העתיק‘ בברלין, למד בגמנסיה על שם הקיסר וילהלם בשכונה זו ושירת בצבא הגרמני בגדוד הפרשים הכבדים במחוז בוואריה, אשר בו בלבד הורשו יהודים להגיע לקצונה. הוא חי את חיי המעמד הגבוה של גרמניה הקיסרית, ומכאן היתה הדרך רחוקה אל יהודי מודע לשייכות לאומית בעלת ערכים נצחיים, והרוצה בשיקומה במולדת העתיקה. בברלין בת ארבעה מליון התושבים וחיי התרבות הפעילים הרגיש בתוך ביתו, ומכאן לעיירה הבדווית במדבר היתה הדרך רחוקה. הוא לא אהב את הגרמנים אך עוד רחקה הדרך אל אהבת היהודים. הוא היה איש המערב, ותהום היתה פעורה בינו לבין הקהל שאיכלס את הארץ בשנות השלושים, על הרגליו ונימוסיו.

ברור היה שסיכוייו להתפרנס ממקצועו בארץ היו אפסיים. הארץ היתה מוצפת רופאים שחיפשו ללא הצלחה שדה פעולה. גם הבדידות והפרידה מאשתו תרמו לכשלון. הוא עזב את הארץ ויותר לא ראיתי אותו בחיים.

היינו מקובלים מאוד על אנשי המקום הערבים. לפני שהאופה הגיש לנו פיתה הוא ניגב אותה היטב בבגדו המזוהם ’הַאדָא משאן אל חַכִּים‘ (זה בשביל הרופא). אבל בחודש מארס 1936 הרגשנו שהאווירה בעיר השתנתה. הביקורים הידידותיים של שכננו הקאדי ושל נכבדים אחרים פסקו. קבוצות של ערבים ישבו במעגלים בככר, ובתווך ישב יודע-קרוא שקרא באזניהם את דברי השיטנה והסית נגד היהודים ונגד הרופא. מספר החולים במרפאה הלך ופחת מדי יום.

יום אחד היינו צריכים, אשתי ואני, להיות בירושלים. לא היתה ברירה אלא לנסוע באוטובוס הערבי שהיה מלא, והאווירה בו היתה עויינת מאוד. בדהארייה נעצר האוטו להורדת נוסעים והעלתם וראינו למזלנו את הרופא הווטרינרי שהכרתי בירושלים ואשר עבד בשרות ממשלת המנדט. שאלנו אם נוכל להצטרף אליו ולחזור אתו לירושלים. הוא היה מוכן אך טרם סיים את ענייניו וביקש שנחכה ליד המכונית. מייד נתקבצו סביבנו כל השבאב וכשהאוטובוס זז צעקו אל הנהג: ’חוד אל יהוד מעכ!‘ קח את היהודים אתך, אנחנו לא רוצים אותם כאן. לולא חילץ אותנו הווטרינר אפשר שלא הייתי יכול לספר על כך היום.

ימים אחדים לפני ה19- באפריל, יום פרוץ המרד הערבי של 1938-36 בכל הארץ, יעצו לנו חירם ועמינדב לעזוב במהירות את באר שבע.

 

אפריל -1936ינואר 1941

 

חותנתי קבלה אותנו, את אשתי ואותי, לדירתה הצנועה בירושלים ובית חם ויקר זה שימש לי בסיס למאמץ לבנות את קיומנו מחדש בשעה שיהודית חיכתה ללידת בנינו הבכור תחת השגחתה האוהבת של אמה.

יצאתי לסיור בארץ, דברתי עם דר‘ ראובן כצנלסון מקופת חולים עממית בירושלים ועם דר‘ יעקב וינשל מקופת חולים לאומית בתל אביב. מיששתי את הדופק בקופת חולים כללית, שוחחתי עם מזכיר העיר בנתנהי (ידיד וותיק של יהודית ושל גיסי גרשוןֶ, חקרתי את האפשרויות בחדרה וחזרתי לבסיס, לירושלים. כאן היו התפתחויות ובינתיים, ביוםג‘, ג‘ בתמוז, בשעה טובה ומוצלחת נולד אמציה בני.

פרופ‘ הרמן צונדק, לשעבר מנהל מחלקה פנימית באחד מבתי החולים הגדולים של עיריית ברלין, אירגן מחלקה פנימית שנייה לצד המחלקה הקיימת שניהל דר‘ משה ניימן, רופא ירושלמי וותיק, בבית החולים ’ביקור חולים‘. צונדק היה מעוניין שתפעל על ידו מחלקה כירורגית בעלת רמה. המועמד לנהל אותה היה דר‘ גאורג וולפסון, כירורג מנוסה מברלין וידיד של אבי. צונדק הפעיל את כל השפעתו למצוא תקציב להעסקת עוזר כירורגי. הוא השיג בשבילי מילגה למשך שנה. שוב, כמו לפני שנתיים בתל אביב, ראיתי בזה בסיס לקיום. שכרנו דירה בשכונת הבוכרים וניסיתי לפתח פרקטיקה פרטית. הסתכלנו לקראת העתיד בתקווה שמצאנו את מקומנו. האווירה בבית החולים היתה ידידותית ומשפחתית וצונדק הזמין את רופאי כל המחלקות לסעודת ערב חגיגית לכבוד יום הולדתו החמישים. אך העבודה הכירורגית לא התפתחה ולכן עברנו באביב 1936 לתל אביב, אחרי שנתמניתי לרופא בית החולים ’הדסה‘. לא היתה זו הפעם הראשונה ולא האחרונה שתקוותינו התנפצו ונאלצתי להתחיל מחדש; בכל השינויים עודדה אותי אשתי והיתה מוכנה ללכת אחרי לכל מקום.

השנים 1940-1938 לא היו קלות. עבודת פרך בבית החולים ללא אפשרות להתקדם במקצוע, משכורת קטנה ששולמה בפיגור רב, פעם רק אחרי שלושה וחצי חודשים ופעם רק אחרי התערבות של מזכיר העיר, יחס אישי לא ידידותי של הממונים עלי, מלחמת מרפקים בעיקר של ילידי מזרח אירופה נגד ה‘מסתננים‘ בני העלייה החמישית – מה עוד נחוץ כדי שאדם יקדם בברכה אפשרויות אחרות? הרבה יותר מאוחר, כשכבר הייתי בעמדה מכובדת בשרות מדינה ישראל, אמר לי ידיד וחבר, גם הוא רופא בכיר בשרות הממלכתי: ”אתה ייקה ואני פרענק, אינני יודע מה יותר גרוע במדינה זו!”

בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם. עוד באותו חודש פנתה אלי ממשלת המנדט ושאלה אם אני ”מוכן להציע את שרותי במקרה של שעת חרום”. קַבַּלָת תשובתי החיובית אושרה בתודה (המנהג לאשר קבלת מכתב היה נהוג בכל העולם המערבי ורק ישראל סרבה לאמץ אותו). בכל זאת עברה שנה ולקראת 1940 פנה אלי קצין רפואה ראשי של כוחות הוד מלכותו מלך בריטניה בארץ ישראל והזמין אותי לשיחה במפקדתו, בקומה הששית של מלון המלך דוויד. כתוצאה מפגישת הכרות זו הוצע לי להתגייס לצבא הוד מלכותו ולעבור קורס קצינים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *