להפוך לזן חדש/ מאת דן בר-און

להפוך לזן חדש/ מאת דן בר-און

על דרכם של "ילדים טובים וינה", חניכי עליית-הנוער, שנחלצו מאוסטריה לאחר ה"אנשלוס" והיו לחלוצים שהקימו את בית-אשל בנגב ואת מושב היוגב בעמק יזרעאל (פרק ראשון בסדרה)

שישים נערים ונערות בני 15 – 16 ירדו מהאוטובוס במרכז המושב כפר ויתקין בתחילת ינואר 1939 וצעדו על פני החול לעבר בנין גדול-מימדים שקירותיו ערומים מטיח. את פניהם קיבלו גבר, קומץ נשים, הרבה ילדים ו – חמורים ( רוב המבוגרים היו טרודים בעבודתם). הגבר דיבר אליהם בשפה מוזרה שיש בה דמיון לגרמנית. הסתבר שהייתה אידיש. האיש קרא שמותיהם של הנערים/ות ושידך כל אחד ואחת מהם למי שיהיו מעתה הוריהם המאמצים. נציגי המאמצים ( בדרך-כלל נער/ה) לחצו בלבביות את ידיהם של המאומצים, עזרו להם להעמיס את המזוודות על גב החמורים והובילו אותם אל ביתם החדש, כשהם מאזנים אך בקושי את המזוודה המתנדנדת על גבו הצר של החמור. קושי נוסף התגלה כשהיה עליהם לעצור מדי פעם על-מנת לרוקן את החול מנעליהם . מה לעשות, בכפר ויתקין אין כבישים סלולים. אין גם חשמל והמטבח הוא בפחון צמוד לבית וכך גם חדר-האוכל ובית השימוש שנמצא בחוץ מאחורי הרפת. אך בעיקר אין כמעט כסף. משתמשים בפתקאות העוברות לסוחר רק בצרכנייה המקומית, בצריף שבמרכז המושב.

חבורה במקום משפחה
השינוי שבסביבתם החדשה לא הפתיע את הנערים. הם ידעו שניצלו מגורל לא ידוע. הרי היו מאז ה"אנשלוס" (סיפוח אוסטריה הנאצית לגרמניה הנאצית, 13 במרס 1938) חניכי תנועות נוער ציוניות שם התגלה לרובם פן בלתי מוכר להם בחברה היהודית: להיות יהודי גאה, לשאוף לבנות את המדינה שבדרך, להפוך את הפירמידה התעסוקתית והתודעתית כלומר להיות עובדי כפיים. מאז הועידו עצמם להיות שותפים למעשה החלוצי. ובכל- זאת העיק השינוי הגדול, הניתוק הפתאומי מיקיריהם והפגישה עם אנשים שאינם מכירים ואינם מדברים בשפתם. פני הכפר נראו פרימיטיביים והם צפו לפתע שינוי קיצוני בהרגלי-חיים מושרשים. אלא שבאין ברירה, אימצו במהרה את הביטוי החדש Di darfst dach zigewehnen , לאמור: תתאים את עצמך. כך אכן עשו. מי יותר ומי פחות. מעתה הייתה חברותם בינם לבין עצמם תחליף למסגרת המשפחתית וזו הלכה והתגבשה והחזיקה מעמד במסגרת ההולכת ומצטמקת עד ימינו.

רוצים להידמות לזן חדש
זו הייתה שיגרת יומם: קימה מוקדמת ( לפי מושגיהם) לעבודה במשק הקטן של ההורים המאמצים. זאת כללה מצד הבנים ניכוי יומי של הלול, האבסת פרה או שתיים וטיפול בחלקת ירקות ועצי פרי. הבנות עזרו כמובן ל"אמהותיהן" במשק הבית. שעות אחרי הצהריים, לאחר מנוחת-צהריים קצרה, הוקדשו ללימודים. הם חולקו לארבע כיתות, בהתאם לרמתם, בהם למדו עברית, היסטוריה (יהודית), תנ"ך, ספרות ועוד. היו להם מורים מעולים שגם ליוו אותם מחוץ לשעות הלימודים. בערבים הם התאספו בעיקר לפעולות חברתיות, כגון שירה ( הו, איזה שירים יפים ארצישראליים שרו למרות שלעתים לא הבינו את מילותיהם!) , משחקים, הרצאות. נערכו טיולים להכרת הארץ, לתל-אביב (איזו גאווה על העיר העברית הראשונה) טיול ארוך, חלקו הגדול בצעדה, לצפון הארץ וכמובן גם בסביבה הקרובה. הם התביישו לדבר בגרמנית, במיוחד לאור השנאה לגרמנים, אך התקשו לדבר עברית. קומץ מביניהם החליט בתום שנה להיותם בארץ לדבר אך ורק בעברית. כותב שורות אלה התמיד בזה, למעט בביקוריו אצל רופא השיניים הייקי (שאתו העדיף לא לקלקל יחסים אבל זה נשאר בגדר סוד). הוי, כמה רצו להידמות לצברים שהכירו לזן חדש של יהודי גאה. זקופים, נאים, שזופים, דיבור ישיר ולבוש פשוט, הבנים בחאקי, הבנות במכנסיים קצרים, בדרך-כלל כחולים, עם גומי בקצה המכנס. הוי, כמה שנאו את בגדיהם ה"גלותיים", כמה רצו שתהיה להם חולצת חאקי. אולם הפרוטה לא הייתה מצויה בכיסם. המאושרים שביניהם זכו ל"חולצה רוסית" בעל צווארון רקום, פרי מלאכת מחשבת של אחת הבנות. שיא החן! הם התגאו בתרומתם הצנועה לבנין המדינה היהודית הקורמת עור וגידים לנגד עיניהם והעתידה לקום ביום מהימים והם התחרו ביניהם על התואר "פועל טוב".

מכתבים "הביתה", לבית שכבר אינו בית
אכן, היו אלה שנתיים מאושרות. רק גורל יקיריהם "שם" העיב על חייהם. עדיין לא ידעו אלו שנים קשות צפויות להם.
מכתב של נערה להורים בגרמניה. כפר ויתקין 13.1.1939 (חודשיים אחרי פוגרום "ליל הבדולח")

שלום לכם הורי היקרים!
ובכן איפה להתחיל ואיפה לגמור, כשיש כל-כך הרבה לספר?! נו טוב, נתחיל פחות או יותר מההתחלה. כפי שאתם ודאי זוכרים יצאנו בחורף קר ומושלג מווינה, והנה, כאן, מזג האוויר ממש קיצי. בנמל תל-אביב המתין לנו אוטובוס, ובתוכו, הרשת המיועדת למזוודות – לא תאמינו – מלא תפוחי זהב! לקחת ולאכול ככל יכולתך! לכפר ויתקין אין כביש, ונסענו בדרכים משובשות בין פרדסים… בעלי הבית שלי הם אנשים חביבים מאוד וקבלו אותי בסבר פנים יפות. הצרה אתם שהם לא מדברים גרמנית, אלא, מה שנשמע לי כגרמנית מקולקלת, אבל אסור להגיד להם את זה, כי הם מאוד גאים בשפת האידיש שלהם והם סבורים שזו שפה יפה. לו יהי כן. הם, לדוגמה אומרים ל- Nudeln = לוקשן, כי אצלם Nudeln זה מחטים, אתם יכולים לתאר לעצמכם? פעם אחרת שאל בעל הבית את אחד הבנים שלנו :Du kenst arbeiten mit a
Zwang? ובכן, Zwang אצלם זה צבת. (בגרמנית 'מתוך אונס' 'בהכרח') לך תדע. אז הבחור ענה לו : Ich kann arbeiten auch ohne Zwang! " . דברים כאלה מצחיקים קורים כאן כל הזמן. כן ועוד משהו: לבעלי הבית שלי, כמו לכל יתר האנשים פה, אסור לקרא אדון או גברת, כאילו היו אלה מילים גסות, אלא חבר ( זכר) או חברה (נקבה) שפירושם בערך Genosse או ידיד. זה הכל להיום.
שלכם באהבה,הלנה, כיום אסתר
עיקר שכחתי: האם הדוד היינריך עוד כלוא בדכאו? האם שמעתם משהו מריכרד וארנה?
מרץ 1939
… אני נמצאת אצל משפחה שעובדת קשה מבוקר עד ערב. גם בערב. גם אני עובדת קשה. הם מעירים אותי מוקדם בבוקר, בשעה שש, תארו לעצמכם, ואני נכנסת ללול ומנקה, תארו לעצמכם, את הקקי של העופות. זו באמת עבודה גועלית, וכולי מסריחה במשך כל היום. אבל חשבתי לעצמי שהרי מישהו צריך לעשות את המלאכה פה, בארץ-ישראל, שזו הארץ שלנו, אז באין ברירה אעשה את זה בינתיים אנכי….. אחרי ארוחת בוקר אני יוצאת לעבוד בגינה. אתמול עבדתי בתות שדה שליד בית. עד הצהריים עישבתי שתי שורות של 4 מטר. יש שם הרבה עשבים שוטים ועד שבעלת הבית באה מאוחר יותר עם הבת הקטנה שלה לעבוד בחלקה גמרתי כבר את כל התותים. לאכול אני מתכוונת. היא נתנה לי להבין שככה לא מתנהגים. נדמה לי שהיא כעסה … שלכם באהבה, אסתר
והעיקר: מה הסיכויים שלכם לצאת? מה עם רישיון לאנגליה או הונג-קונג? אני מבינה שלארץ-ישראל אין סיכויים. חבל מאוד.

מתוך ה- MB יקינתון – מאי 2010, סיון תש"ע, גליון 240.

ביטאון ה-"MB יקינתון", בעריכת מיכה לימור, מופץ אחת ל 6 – 7 שבועות לחברים ולמנויים . לקבלת עותק לדוגמה הרשמו באמצעות "צור קשר" באתר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *