לודוויג טיץ (1897–1933) – מנהיג הנוער הנשכח/ ד״ר רוני כוכבי-נהב

לודוויג טיץ (1897–1933) – מנהיג הנוער הנשכח/ ד״ר רוני כוכבי-נהב

פורסם בתאריך: 31-07-2017

תעלומה ואולי השתקה מעיבים על זכר האיש שבעת מותו, ברביעי בנובמבר 1933, התאבלו עליו כל החוגים ביהדות גרמניה ואף מחוצה לה, בלא הבדל השתייכות תנועתית או מפלגתית, חילונית או דתית, אישית או אחרת. הכול ביכו את אובדנו של האדם החשוב והיקר הזה. בין הדוברים על קברו – הרב ליאו בק, יוליוס ברודניץ,  גיאורג לובינסקי, והרמן-מנחם גרסון, מנהיג תנועת הנוער "ורקלויטה", שטיץ היה מקורב אליה. בעיתונות היהודית ברחבי העולם התפרסמה עובדת מותו הפתאומי, רבים הביעו זעזוע עמוק ובין המתאבלים כל גדולי יהדות גרמניה והעולם.

עם השנים, כשלו כל הניסיונות להנצחתו וכיום האיש נשכח לחלוטין. בכוונת רשימה זו להחזיר את זכרו אל הזיכרון הקולקטיבי ולהזכיר מעט מעשייתו.

חיפוש מקוון על לודוויג טיץ, בעברית ובגרמנית מביא אל "קדמת הבמה" ספר לזכרו, שנערך על ידי גוסטב הורן וראה אור בגרמנית ב-1980 ואת בית הספר למלאכה שהוקם בקיבוץ יגור ונשא את שמו. מעט מאוד ניתן למצוא על האיש עצמו, וקצת יותר – בספרי מחקר שעניינם יהודי גרמניה בשנות העשרים וראשית שנות השלושים. בארכיון קיבוץ הזורע מצוי כנראה האוסף הגדול והעשיר ביותר על פועלו של טיץ – והוא מסתכם בכמה תיקי קרטון עם מסמכים וצילומים.

 

משפחת טיץ – בעלי בתי הכולבו הגדולים

מוצא משפחתו המסועפת של לודוויג טיץ הוא בירנבאום במחוז פוזן – שם נוסד ב-1813 בית המלאכה של "האחים טיץ" למוצרי תחרה ואִמְרוֹת. העסקים היו טובים ובמשך שני דורות נוסדו בערים שונות ברחבי גרמניה בתי מסחר שנשאו את אותו השם ובהמשך נמנו על אימפרית בתי הכולבו הגדולים הקשורים במשפחת טיץ. רשת בתי הכלבו "טיץ", מיסודו של ליאונרד טיץ [1849–1914], שבמשך הזמן התפתחה לאימפריה של למעלה מ-40 סניפים ברחבי גרמניה, הפכה עם ה"אריזציה" ב-1938– כלומר העברת הרכוש היהודי לידיים אריות – לרשת "קאופהוף" (Kaufhof). בית הכולבו הראשון של משפחת טיץ בברלין נחנך ב-1900 ברחוב לייפציג (Leipzigerastr.) על ידי אוסקר טיץ [1858–1923] ונחרב ב-1944. בית המסחר "הרטי" נוסד בגֶרא (Gera), על-ידי אוסקר טיץ והדוד הרמן טיץ [1837–1907], (Hertie ראשי תיבות של הרמן טיץ). אביו של לודויג, ברטולד טיץ [1858–1923] ואחיו גיאורג (שלא מצאתי תאריכי חייו), חנכו את הבניין החדש של "האחים טיץ" בברלין ב-1906. עם ה"אריזציה" – נסגרו למעשה כל בתי המסחר היהודיים, אם כי השמות הרטי וקאופהוף המשיכו להתקיים.

הבניין של הכולבו "האחים טיץ" בבעלות אביו של טיץ ואחיו גיאורג, נמצא עד היום ברחוב קלוסטר 64 (Klosterstrasse) באיזור ה"מיטֶה", תוכנן ע"י הארכיטקט גיאורג לוי. הכתובת "ברלין – אחים טיץ – אָנָאבֶּרְג", חקוקה באבן החול שממנה נבנה, אף שהבעלים התחלפו והוא הפך לבניין משרדים.

ב-15 באוגוסט 1913 נערכו חגיגות במלאת מאה שנים לייסוד החברה "האחים טיץ" וחוברת חגיגית ובה נאומו של מנכ"ל החברה, מר יונאס שטאהל, שנשמרה עד היום, מלמדת על החברה ועל בעליה. בסיום נאומו הודיע שטאהל, כי הבעלים = ברטולד וגיאורג טיץ, ייסדו קרן של 100 אלף מארק, כביטוח תאונות עבור העובדים – מעשה-רווחה חלוצי במושגי הימים ההם, המעיד על בעלי הבית ומעורבותם החברתית.

האב, ברטולד טיץ, היה שופט לענייני סחר ופעיל מאוד בשורה של ארגונים יהודיים (בין השאר בחברת "עזרה" וב"אגודה המרכזית של אזרחים גרמנים בני הדת היהודית" C.V.). הוא נפטר ב-1923 ממחלת הסרטן, בן 65.

האם, גרטרוד טיץ לבית סימונסון (1871–1954), התמסרה לחינוך הבנים ולניהול הבית הגדול ברחוב לנדהאוס. בשנים הגורליות של התבססות הנאציזם ועד להגירתה ללונדון ב-1938, פעלה בארגוני העזרה לקשישי הקהילה היהודית בברלין.                     

 

מהלך חייו של לודוויג טיץ

לודוויג טיץ נולד ב-5 במרץ 1897 בברלין, בנם השלישי של ברטולד וגרטרוד טיץ. אחריו נולדו עוד שני אחים, שהצעיר ביניהם נפטר בילדותו. לודוויג השלים את לימודיו בגימנסיה ע"ש וילהלם בברלין, ועמד בבחינות בגרות חיצוניות. את לימודי הרפואה נאלץ לקטוע ב-1915, כאשר הגיע לגיל גיוס והוא שירת בחיל הרפואה. במהלך המלחמה נפצע ופרק אגודלו העליון נקטע. פציעה זו גרמה לו כאבים רבים ואת הגדם הסתיר בכיסוי עור שחור כל ימיו. (בצילומיו הלא רבים ניכר שהוא מסתיר את ידו השמאלית). במהלך המלחמה נפגע מהרעלת גז שהזיקה לריאותיו ועצביו.

ב-1919 נרשם להמשך לימודי רפואה באוניברסיטת פרייבורג. את עבודת הדוקטורט השלים ב-1923. לאחר הסמכתו עבד שנים אחדות כמתנדב וכאסיסטנט למחלות פנימיות במרפאות שונות בברלין, והתמחה במחלות ריאה.

ב-1924 חלה בשחפת ומדי פעם שהה לתקופת החלמה בסנטוריום בארוזה (שוויץ). בשובו מהאשפוז הראשון, התמנה טיץ כרופא ראשי בבית המרפא "באדנווילר" בגרונוולד. המאמץ העצום שנדרש ממנו, כדי לעמוד בדרישות התפקיד וכן בהתמודדות עם הכאבים שהותירה פציעתו, גרמו בהדרגה להתמכרותו לסמי הרגעה ואלה שוב הוציאו אותו מהפעילות לחודשים אחדים לצורך גמילה, שלאחריה חזר במלוא המרץ לפעילותו בכל התחומים.

ב-1929 קיבל את הסמכתו מטעם שירותי הבריאות של ברלין, כרופא מומחה בתחום הריאה. בראשית 1931 פתח טיץ מרפאה פרטית, יחד עם ד"ר סמואל שפירו ושניהם הוכרו על-ידי מוסדות הביטוח הממלכתיים כנותני שירות לציבור.

מרגע חידוש לימודי הרפואה בסיום המלחמה, ובמקביל להתפתחותו המקצועית כרופא, הוא הקדיש מזמנו לפעילות ציבורית בקהילה היהודית. תחילה באגודה המרכזית (האגודה המרכזית של אזרחים גרמנים בני הדת היהודית – Central Verein deutscher Staatsbürger Jüdischen Glaubens, CV) כחבר הנשיאות שלה, אחר כך היה פעיל בייסוד "ארגון סטודנטים ארצי של אזרחים בני הדת היהודית" ועמד בראשו (1921). בראש מעייניו היה הטיפול בצעירים ובארגוני נוער, הן כרופא אך בייחוד כמדריך וכמורה דרך.

טיץ, שלא היה ציוני, ראה עצמו כנציגם של כל בני הנוער היהודיים – בלא הבדל ההשתייכות האידיאולוגית ולכן, ב-1924 היה בין המייסדים של "חֶבֶר הנוער הכלל יהודי" (DJJG – Deutsch-Jüdisch Jugend -gemeinschaft), שביקש לייצג את תנועות הנוער היהודיות. פעילותו בשני הארגונים האלה, הפכה אותו עד מהרה לנציג הרשמי הבולט ביותר של ארגוני הנוער, וכולם ראו בו את נציגם.

המשבר הכלכלי הגדול של שנות העשרים הגיע לשיאו ב-1929 ובגרמניה עלתה האבטלה בשיעורים מבהילים. בין הראשונים שנפגעו היו השכירים היהודיים ובני הנוער היהודיים, שנמנעה מהם הכשרה מקצועית. מאותה שנה ואילך התמקדה פעילותו של טיץ בפתיחת מוקדי סיוע לנפגעי המשבר הכלכלי. עיקר המאמץ כוון לסיוע במציאת מקומות עבודה חלופיים ויצירת מסגרות להכשרה מקצועית עבור צעירים. במקביל וביתר שאת – נפנה טיץ יחד עם מנהיגי הקהילה, ציונים ולא ציונים, כמו לובינסקי וברודניץ ואחרים – לעורר את הקהילות היהודיות בארצות אירופה השונות לתמוך ולעזור הן במימון והן בפתיחת אפיקי קליטה של מהגרים יהודים מגרמניה, כל עוד ניתן. במסגרת זו ניתנה גם עדיפות והכרה להגירה לפלשתינה. במקביל פותחו חוות הכשרה ברחבי גרמניה ואף הוקמו יישובים חקלאיים במחשבה על עתיד מתמשך בגרמניה.

במסגרות הפעילות הקהילתית הזו נפגש טיץ עם וילפריד ישראל והתיידד עמו, על אף יריבות עסקית לכאורה בין שתי המשפחות, שלשתיהן בתי מסחר גדולים בברלין ומחוצה לה. כמו וילפריד ישראל, גם לודוויג טיץ ראה חשיבות עליונה בפעילות למען הנוער וחינוכו. אך בעוד שווילפריד ישראל הזדהה עם הציונות ואף הצטרף כחבר לתנועת ה"וורקלויטה", התקרב טיץ אל הציונות רק בהדרגה, ועם זאת פעל בנחישות להקמת מוסדות שישרתו מטרות אלה.

זהותו היהודית, הלא ציונית בהכרח אך רואה כמטרה עליונה תמיכה בכל התארגנות יהודית, קירבה את טיץ אל בוגרי תנועת ה"וורקלויטה", שאף הם פנו לציונות רק לאחר עליית היטלר לשלטון. היה זה וילפריד ישראל, שהפגיש בין טיץ לבין חברי ה"וורקלויטה". מעורבותו האישית בחייהם של בוגרי התנועה גרמה לרבים מהם לראות בו ידיד, יועץ, מנטור וכתובת לכל צורך. בעוד הם ראו בו חבר, הוא נשאר סגור, שמר את כאביו לעצמו ולא חשף את צפונותיו אפילו לקרובים שבידידיו. אין ספק כי עבור חברי ה"וורקלויטה", היה טיץ סמל לזהות יהודית ולסולידאריות.

הן לודוויג טיץ והן וילפריד ישראל היו פעילים במימון ובייסוד "עליית הנוער" של רחה פראייר:

בוועידה שנערכה לקראת סוף 1931 בנושא "מצבו של הנוער היהודי בגרמניה", קבע גיאורג לובינסקי, עובד סוציאלי יהודי, ציוני וסוציאליסט, שהנסיבות הכלכליות והפוליטיות דוחפות את הנוער בהמוניו אל ארגונים קומוניסטיים, תוך התרחקות מהקהילה היהודית. […]

גם טיץ וגם לובינסקי, שפעלו למען שיפור מעמדם של היהודים בתקופת ויימאר, עתידים לתרום לייסודה של עלית הנוער בגרמניה. ב-1931 טיץ הציע תוכנית בת שלושה שלבים לקהילות היהודיות: ייסוד מרכזים למובטלים ומציאת תשתית חלופית לפעילות החברתית שהתבטלה עם אבדן מקומות העבודה, וכן פיתוח קורסים להכשרת מקומות עבודה חלופיים וקידום מאמצים ליצירת משרות לזקוקים ביותר (Amkraut 2006, 23).

אמקראוט אף טוען כי לתמיכת טיץ בעליית הנוער הייתה השפעה אדירה על המנהיגות הלא ציונית של יהדות גרמניה.

 

 

השנתיים האחרונות בחיי טיץ עמדו בסימן של תחושת בהילות, מתוך הבנת התהליכים המתפתחים במציאות הגרמנית: לצד עבודתו בקליניקה הפרטית הוא קידם יוזמות לעשייה בארגוני הנוער השונים ובארגוני הקהילות היהודיות. הארגון האחרון, שתמך בהקמתו – כתגובה ליום החרם באחד באפריל 1933 – הוועד המרכזי לעזרה ולשיקום Zentral-Ausschuss für Hilfe und Aufbau [ZA])) נוסד למעשה ב-17 בספטמבר וב-2 בנובמבר זכה להכרה מצד "הנהגת הנוער של הרייך", בתור מייצג יחידי של כל ארגוני הנוער היהודי בתחומי גרמניה. טיץ, וכל המעורבים בפעילות הנוער היהודי בגרמניה, ראו ב"וועד המרכזי" סיכוי להמשך פעילות הסיוע וההצלה ליהודי גרמניה.

יומיים לאחר ההכרה בארגונו, ששימחה אותו מאוד – נפטר לודוויג טיץ.

 

חידת מותו של לודוויג טיץ

על נסיבות מותו של לודוויג טיץ קיימות שתי גרסאות ושתיהן קבילות באותה המידה, ועם זאת האחת – המציינת את סיבת המוות כשטף דם, הולמת את דמותו של האיש במהלך חייו; השנייה – הקובעת כי טיץ התאבד, תמוהה ומפתיעה, ואין לה הסבר מניח את הדעת. עם זאת, דווקא הקרובים לו ביותר העידו בזיכרונותיהם כי בחר במוות מרצונו החופשי ואולי הם ידעו משהו שאנחנו כבר לא נדע.

יום לאחר מותו, 5 בנובמבר 1933, הופיעה ב"דבר" ההודעה:

לודוויג טיץ מת

ברלין 4 [בנובמבר]. לודויג טיץ, מנהיג הנוער היהודי, חבר "צנטראל-פֶרַאיין" ו"הילְפְס-פֶרַאיין", מת היום מיתה חטופה מלחץ דם. בן 37. (סט"א).

למחרת ההלוויה שהתקיימה בבית הקברות היהודי ווייסנזה בברלין ב-8 בנובמבר, התפרסמה בעיתונות היהודית ברחבי העולם בשם סוכנות הידיעות היהודית JTA (Jewish Telegraphic Agency), ההודעה הבאה (באנגלית, תרגום שלי):

טקס הלוויה נערך לד"ר לודוויג טיץ

10 בנובמבר 1933

ברלין (9 נוב')

מאות מראשי יהדות גרמניה ומשלחות מכל מחוזות גרמניה נכחו בהלוויתו של ד"ר לודוויג טיץ, רופא ידוע ומנהיג של ארגוני הנוער היהודי בגרמניה, שהתקיימה אתמול בבית הקברות וָויְיסֶנזֶה ליד ברלין. הרב ליאו בק מברלין וד"ר יוליוס ברודניץ, מנהיג איחוד קהילות יהודי גרמניה, נשאו הספדים. ד"ר טיץ מת פתאום בשבת כתוצאה משטף דם. שעות אחדות לפני מותו התמלא ד"ר טיץ שמחה כשנודע לו כי ממשלת גרמניה הכירה באופן רשמי בארגון הנוער היהודי, כגוף רשמי של הנוער היהודי בגרמניה. מאז עליית משטרו של היטלר הוא הקדיש את כל כולו כמעט אך ורק לדאגה לנוער היהודי בגרמניה והיה המנהל של "הוועד המרכזי לעזרה ולשיקום" (Zentral-Ausschuss für Hilfe und Aufbau (ZA.

כך גם בארבע השורות שהוצמדו לצילום הסטודיו שהובא לעיל (מוזיאון השואה בוושינגטון) נאמר:

לודוויג טיץ (1897–1933) היה רופא נודע, שאחרי עליית הנאצים לשלטון הקדיש את רוב זמנו לנושאים של סיוע וסעד ליהודים. הוא שירת כחבר בארגון המרכזי של אזרחים גרמניים בני הדת היהודית והיה המנכ"ל של הוועד המרכזי של יהודי גרמניה לעזרה ולשיקום. ביוני 1933 בעת ישיבת ועדת העזרה, הוא נעצר עם עוד נציגים בישיבה, על ידי ה-SA. הם שוחררו מאוחר יותר. ד"ר טיץ מת בן 37, ב-4 בנובמבר 1933 כתוצאה משטף דם.  

לעומת זאת, כך מתארת את הלילה האחרון ידידתו של טיץ, תיאה נתן:

"[…] הוא היה משוכנע שהמצב רק ילך ויחמיר ובאותו ערב דיבר איתי על העתיד שלי, ואמר שעלי לעבור לשוויץ […]. הוא הבטיח שמאוחר יותר יבוא גם הוא ואז, כך אמר, יהיה לו לאן ללכת. לפנות בוקר הוא התאבד. אני חושבת שהוא ירה בעצמו. היה לנו ערב מאד יפה ולא היה לי מושג מה עומד לקרות. […]. […] למדתי מזה הרבה. איך את יכולה להיות כל כך קרובה למישהו, לבלות איתו ערב קודם, ולא להרגיש מה עומד לקרות. באותו ערב הרגשתי רק חמימות מיוחדת ופתיחות".

גם אם התאבד וגם אם לאו – הגורמים למותו היו מצבו הגופני הירוד, המתח הנפשי האדיר שבו פעל ואף ליל מכות במרתפי ה-SA ביוני 33, כאשר נעצר בעת ישיבת עבודה של הוועד המרכזי לעזרה ולשיקום (ZA). אשר לאפשרות כי טיץ התאבד, יש לזכור כי רבים בחרו בפיתרון זה כנגד היאוש וחוסר האונים מבין יהודים או "אויבי משטר" אחרים, לאחר עליית הנאצים לשלטון. אלא שבאשר לטיץ, ספק אם אכן מדובר בהתאבדות. ראשית – משום שביומו האחרון, שהיה גדוש פעילות ציבורית, כמעט שלא היה לבדו ואיש לא  חש בסימני מצוקה מצידו; שנית – משום שלא השאיר מכתב, שלישית – משום שסדר היום הגדוש ביום זה שידר מבט לעתיד. ארנסט שטילמן (יוסף שתיל) חבר "ורקלויטה" ממייסדי הזורע, שנלווה אליו במהלך היום תיאר יום זה מ-09:00 בבוקר ה-3 בנובמבר ועד 07:30 בבוקר המחרת. להלן תיאורו לשעות האחרונות:

בערב נסע לודוויג ללובינסקי. גם וילפריד ישראל בא לשם, פולדי הנהג חזר בשעת לילה מאוחרת הביתה והמתין ללודוויג, אבל הוא לא הגיע. פולדי שכב לישון ולא שמע כשלודוויג הגיע… כשהעוזרת מרתה באה עם בוקר עדיין היה אור בחדר הרופא ובעלותה למעלה ראתה את לודוויג בפיג'מה בספרייה. כעבור שעה התעורר פולדי מרעש של נפילה. לודוויג שיצא מהספריה התמוטט בפרוזדור. הוא היה ללא הכרה וניסיונות ההחייאה לא צלחו. בבית החולים כבר לא היה מה לעשות (Horn 1980, 236-237).

 

מאמצי ההנצחה

שנים אחדות לאחר מותו של טיץ הוקם בקיבוץ יגור "בית הספר למלאכה ע"ש לודוויג טיץ". את הבניינים תכנן ובנה אריך מנדלסון, אחד האדריכלים החשובים ביותר שפעלו בארץ, ואת המימון להפעלתו תרמה יהדות גרמניה. רבים מהחניכים בשנים הראשונות עלו מגרמניה ובכל שנות פעילותו היה בית הספר קשור עם "עליית הנוער". בית הספר נחנך ביולי 1937 ופעל כ-13 שנים עד סגירתו ב-1949.

 

   

 

השלט הגדול שהוצב בחזית המבנה הוסר, הבניינים נמכרו לקיבוץ יגור ובית הפנימיה הוסב לבניין משרדים, ומשמש עד היום כמשרדי מזכירות הקיבוץ. בתי המלאכה שולבו והוטמעו בין מבני בית החרושת "לגין". בית הספר למלאכה על שם לודוויג טיץ היה אמור להיות מוסד שיתקיים לדורות. כוונת יוזמיו ומתכנניו הייתה כי באמצעות מוסד חינוכי, שעיקר תכליתו הכשרה מקצועית לנוער יהודי – ימומש אותו "חוב של כבוד" לזכרו של לודוויג טיץ, מחוות הנצחה ממשית, ברוח העקרונות שלאורם פעל. ואולם – המוסד נסגר לאחר שנים מעטות.

ב-1943 – עשור למותו של לודוויג טיץ – נחנך ביער הזורע "גן לודוויג טיץ" – סמוך לבית הקברות של הקיבוץ. משחדלו לקבור בבית הקברות הישן ב-1963, נעזב הגן ונבלע ביער. מצבת האבן הנושאת את שמו נשחקה, עד שכמעט לא ניתן לקראה, ומכל מקום אין היא מספרת דבר על האיש שלזכרו הוצבה שם.

         

 

גוסטב הורן (1911–1989), ממייסדי הזורע, שפעל בקרבתו של טיץ בארגוני הנוער השונים, עמד מאחורי נטיעת הגן ובמשך השנים היה בין היוזמים לאזכרות ללודוויג טיץ, שב וקרא למצוא דרכים להנציח את זכרו, אך נחל אכזבה ותסכול. וכך, במלאת 40 שנה למותו של טיץ ב-1973, פנתה לקיבוץ הזורע ה"קרן על שם לודוויג טיץ" (שכנראה הוקמה לתכלית זאת בלבד), בתביעה לשחרר את גוסטב הורן לעשרה ימים בחודש, לשם הכנת ספר הנצחה, כדי לפרוע "חוב של כבוד לאיש ופעלו" (Horn 1980).

אף כי לא היה איש ספר וגם לא היסטוריון, פנה הורן למלאכת הוצאת הספר, ובו כינס מכתבים מלודוויג טיץ ואליו ומכתבים שהתקבלו לאחר מותו; רשימות של טיץ משנות פעילותו בארגוני הקהילה השונים; הספדים ורשימות זיכרון. הספר: "נוער יהודי במעבר – לודוויג טיץ, חייו וזמנו" ראה אור בגרמנית, ולמעט פרק המבוא, לא תורגם מעולם לעברית. עם פרסומו עורר הספר הדים, בעיקר בעיתונות יהודית גרמנית ובארגונים של יוצאי יהדות גרמניה. אחת התגובות היא זו של רות בונדי ב"דבר", המתייחסת לתקוות גוסטב הורן, כי ילדים שיעברו ליד מצבתו של טיץ ישאלו מי היה: "ולי קשה להאמין שיש מי שישאל ואם ישאל, שיהיה גם מוכן לשמוע תשובה: 'חוב הכבוד סולק, אך החשבון נסגר, עובר ולא שב' " (בונדי 1985).

הצדק עמה. כמו לודוויג טיץ, כך כל בני הדור שהכירו אותו, אף הם כבר נאספו –

…ּ אֶל תּוֹך לֵב הָעוֹלָם

לוּטֵי אַדֶּרֶת הַשִּׁכְחָה

וְהָיָה חֻקָּם הַתָּמִיד בְּלִי אֹמֶר.

             ("אשרי הזורעים" אברהם בן יצחק).

 

ברשימה זו אני מבקשת להשיב את זכרו של טיץ אל הזיכרון הקולקטיבי, כחוב של כבוד לו ולדור-הוֹרַי וחבריהם. אולי כתוצאה מכך יטופל גם גן לודוויג טיץ ביער הזורע, ואולי בשלט ההנצחה בקיבוץ יגור, מול מבני "בית הספר למלאכה על שם לודוויג טיץ" לשעבר, תימסר מעט אינפורמציה על האיש שהשפיע על רבים כל כך בשנות חייו המעטות.

 

רוני כוכבי-נהב

הזורע, יולי 2017

© כל הזכויות שמורות

 

מקורות

 

אוריאל, חנה (2006)

"תיאה נתן: מראשוני הפמיניסטיות ומעצבת העבודה הסוציאלית בארץ", יקינתון MB, 216. (אוגוסט 2006).

בונדי, רות (1981)

"נוער יהודי על סף תהום", "סימני דרך", דבר (31.7.1981), עמ' 23.

 

הורן, גוסטב, עורך (1980)

"נוער יהודי במעבר – לודוויג טיץ חייו וזמנו", מבוא. הוצאת ביטאון, תל אביב.

 

ניר, יונתן (במאי),

מפיקים: נעם שלו, אופיר בר, יונתן ניר

2013: וילפריד ישראל – המציל מברלין (סרט, 35 ד', היילייט סרטים.

2016: "האיש הנעלם – סיפורו של וילפריד ישראל", 71 ד', היילייט סרטים.

 

נתן, תיאה [2003]

"אמא מספרת על חייה", תדפיס (15 עמודים). נדפס והופץ לבני המשפחה על-ידי רחי בִּתָּהּ של תיאה נתן, במלאות חמש שנים למותה (ארכיון משפחת בר-חיים, באדיבות חנה אוריאל).

 

שפהרד, נעמי (1989)

וילפריד ישראל – שגריר ללא ארץ, מוסד ביאליק, ירושלים.

 

שצקר, חיים (1985)

"הוועד הארצי של אירגוני הנוער היהודיים בגרמניה", מורשת ה', עמ' 195–198.

 

שריג, גבי ושרה כוכבי (2005)

טיץ – סיפורו של בית-הספר להכשרת בעלי מלאכה, יגור 1936–1949, שחרית עיצובים 2005, יגור.

 

Amkraut, Brian (2006)

Between Home and Homeland: Youth Aliyah from Nazi Germany. The University of Alabama Press, Tuscaloosa, Alabama.

 

Goeschel, Christian (2009)

Suicide in Nazi Germany. Oxford University Press, Oxford.

 

(2010): "Suicide in Nazi Concentration Camps", 1933-9, Journal of Contemporary History, Vol. 45, No. 3, (pp. 628-648) Published by: Sage Publications, Ltd.

 

Horn, Gustav, Ed. (1980)

Jüdische Jugend im Übergang Ludwig Tietz 1897-1933. Sein Leben und seine Zeit. Leo Baeck Institute Jerusalem & Biaton, Tel Aviv.

 

Nir, Yonatan (Director) )2016)

Producers: Yonatan Nir, Noam Shalev & Ophir baer

Essential Link, The: The Story of Wilfrid Israel. 71 min. Highlight Films (2016.(

 

Shepherd, Naomi (1984). 

Wilfrid Israel, German Jewry’s Secret Ambassador. Weidenfeld and Nicolson, London.

 

לודוויג טיץ 1928 (אתר מוזיאון השואה USHMM)

בניין הכולבו של "האחים טיץ"

המשפחה. לודוויג משמאל (ארכיון הזורע)

טיץ בטקס הנחת אבן פינה לבית בהכשרת גרוס גאגלו Groß-Gaglow), 1931).

טיץ לצד בן-גוריון בעת "הקונגרס הראשון לא"י העובדת", ברלין נובמבר  1930.

בית הספר למלאכה על שם לודוויג טיץ, אז. 

בית הספר למלאכה על שם לודוויג טיץ, היום. 

בית הספר למלאכה על שם לודוויג טיץ – השלט

שער החוברת החגיגית שנדפסה לרגל חנוכת בית הספר ע"ש לודוויג טיץ למלאכה ביגור,

שלט ההנצחה לבית הספר מטעם המועצה לשימור אתרים.

יער הזורע "גן לודוויג טיץ", אז

יער הזורע "גן לודוויג טיץ", היום

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *