קהילת הייקים

גבי שנפל בגולן / מירי לנסקי

ארגון יוצאי מרכז אירופה

לזכר אחי גבי שנפל בגולן
מאת: מירי לנסקי

מבעד לתמונה נשקף סיפור חיים
שלא כך נועד לחיותו.
המפה הרקומה – מסגירה חיים סדורים
נוחים ובעלי משמעות –
חריצות, צניעות וצריכת תרבות היה סדר יומם.
סבא, יום יום, אחרי עמל בית החרושת
הניח מאחוריו טרדות החומר
פתח את כנף הפסנתר
והפליא לנגן.
לידו, סבתי – המגוננת ובוטחת,
לימים היתה לנו עמוד התמיכה
אשר עליו נִשענּו בּנְחוֹת מכות הגורל.
גבי עונד את סיכת חזק ואמץ של הצופים,
סמל לשייכות,
כיסוי לבדידות חולמנית,
לעולם פנימי חבוי ואולי חבול.
ילד טוב עם נפש הומה.
חוש הצדק קרב אותו למרחב ארצות ערב.
הוא חלם על השתלבות בעולם הזה.
ואני התמימה,
לא חוששת, לא חושפת
ולא תאבה. מקבלת ונותנת.
שרדתי.

הדמויות שבתמונה:

רחוב הגת 6, רמת-גן, בערך 1949 .
סבא הרמן הירש, אלטנבורג 1877, נפטר ב 1949 ברמת גן. עזב את לוקנוואלדה ב 1938 יחד עם סבתא, הורי ואחי, לתל אביב
סבתא גרטרוד הירש לבית שניידר, נולדה בלוקנוואלדה 1882, נפטרה ברמת גן ב 1973
גבי הירש, נולד ב 1937 בלוקנוואלדה, נפל במלחמת ששת הימים ב 9 ביוני 1967

מרים לנסקי לבית הירש, נולדתי בתל- אביב ב 1939, גרה ברחובות

3 תגובות

  1. לכבוד יום הזיכרון לחללי צה"ל כתב צבי בוגר, חברו הקרוב של גבי הירש, מכתב לחברים שלמדו איתם בבית הספר התיכון העירוני א'. החברים עדיין בקשר, ונפגשים אחת לחודש בתל אביב. צבי כנראה לא ידע עלייך מרים ולכן הוא כתב שגבי היה בן יחיד. את מרים מוזמנת למפגש הבא, לאחר שמגפת הקורונה תסתיים, ואז תוכלי להיפגש עם עוד חברים הזוכרים את גבי:

    גבריאל "גבי" הירש חברי הטוב בזמן לימודינו בתיכון עירוני א'. בן יחיד לאימו, מורה לאנגלית בבית ספרנו.
    עירית תל-אביב הקימה ארגון מתנדבים מבין תלמידי בתי ספר תיכונים עירוניים בשם "נוער לנוער", שנועד לעזור לילדים נכים או הגרים באיזורי מצוקה, אליו הצטרפנו, גבי ואני, עם תלמידים נוספים מהכיתה.
    במסגרת זו זכורה לי הדרכת תלמידים בשחמט ביפו, הבאת ילדים נכים בכיסאות גלגלים לצפות ב"מצעד שלא צעד" ובאירועים נוספים. העיריה דאגה לגיבוש קבוצת המתנדבים. קיבלנו מרכז חברתי – המשורר אנדד אלדן, חבר קיבוץ חפציבה, וגם מדריך לריקודי-עם. בפגרות ובחופשות נסענו לקיבוץ חפציבה ל"מחנה עבודה". בצרנו ענבים ומדי ערב הוסענו על גבי פלטפורמה נגררת לרחצה בבריכת הסחנה.
    באחת החופשות נבצר מגבי וממני להצטרף למחנה. בשלב מסוים החלטנו לבקר את החברים שיצאו לשם. עשינו את הדרך מתל אביב לחפציבה על אופניים. בתום הביקור החלטנו לרדת ולטבול בכנרת, שטרם הכרנו. ירדנו בחדווה במורד הכביש דרך עמק בית שאן. הדרך חזרה הייתה קשה – לאופניים לא היו "מהלכים" ובעליות התלולות דחפנו אותן ברגל.
    ארגון "נוער לנוער" לא השתייך למפלגה כל שהיא, וכאשר עלה הרעיון שכולנו נתגייס לנח"ל, הקיבוץ היחיד הלא-מפלגתי היה קיבוץ שדה-בוקר, אליו פרש דוד בן-גוריון. יצאנו אליו למחנה עבודה במטרה להכיר את חיי הקיבוץ לפני הגיוס. בערבים היינו נפגשים לשירה וריקודים, ופולה בן-גוריון הייתה גוערת בנו על שאנחנו מפריעים ל"דוויד" לישון.
    הורי לא ראו בעין יפה את שרותי העתידי כנח"לאי, במיוחד שלא הראיתי שום התלהבות לעבד את ערוגות הירקות שגידלנו בחצר ביתנו בתקופת הצנע. שוכנעתי להצטרף לעתודה האקדמאית, מסגרת דחיית שרות צבאי שאפשרה לימודים באוניברסיטה העברית ובטכניון תמורת התחייבות לשרת שנים נוספות בצבא הקבע כקצין אקדמאי. מנהלי בתי הספר התיכונים התבקשו להפנות מועמדים לעתודה מהמגמות הראליות, לראיון על ידי אנשי ארגון שנקרא "מפעלי פיתוח". בדיעבד למדנו שזהו שם כיסוי לוועדה הישראלית לאנרגיה אטומית. כאן המקום להזכיר את חזונו של בן-גוריון שראה צורך, כבר בתחילת שנות החמישים, להכשיר צוות של מדענים ומהנדסים למשימה הגרעינית.
    במאמר מוסגר, לימודי ההיסטוריה עניינו אותי בזמן לימודי בתיכון. קבלתי מחמאה ממורנו הקפדן להיסטוריה, בן-צבי, שחבל שאני מתכוון ללמוד בטכניון ולא ללמוד היסטוריה. כיום, כגמלאי, אני קורא הרבה ספרי היסטוריה, במיוחד על מלחמת העולם השנייה. באחד הספרים קראתי שבריטניה ראתה צורך אסטרטגי לקשור במסלול יבשתי את בסיסיה הצבאים במצרים ובעיראק, דרך הנגב הישראלי וממלכת עבר-הירדן. לצורך זה הוכן מבצע "אלפא" שבו חיל האוויר הישראלי יושמד בתקיפת פתע של שדות התעופה שלו, והצבא הבריטי יקרע את הנגב ממדינת ישראל. יתכן שבן-גוריון היה מודע לכך, וניצל את היריבות המסורתית בין צרפת ואנגליה במזרח התיכון לקבל מצרפת את הידע והציוד להקמת הקריה למחקר גרעיני – קמ"ג.
    כאשר התקבלתי לעתודה האקדמאית, בחרתי ללמוד הנדסה כימית בהשראתו של המורה המעולה שלנו בתיכון עירוני א', שלמה להב ז"ל. הוא היה מהנדס כימאי במפעלי ים המלח ,שמסיבות אישיות גר שנתיים בתל-אביב. לאחר מכן חזר לעבוד במפעלי ים המלח ונרצח ע"י מחבלים בנסיעתו לעבודה שם. מצבת גלעד לזכרו הוקמה במורד הכביש מדימונה לים המלח.
    גבי ואני לא הצטרפנו למחנה העבודה בשדה בוקר, ושוב החלטנו לבקר את חברינו שם. שמענו שפעמיים בשבוע יוצאת משאית כבדה מסוג "טיטניק" להביא אספקה לאילת, עוברת ליד קיבוץ שדה בוקר והנהג לוקח טרמפיסטים. בדרך זו הגענו לשדה בוקר, עבדנו מספר ימים באיסוף בצל מהשדות. משם המשכנו בנסיעה לאילת כאשר אנו יושבים על המטען בארגז המשאית. באותן השנים אילת כללה כמה בתים בודדים בחוף הריק של המפרץ, מעגן קטן של חיל הים ומחנה צבאי קטן על הר סמוך.
    המפגש האחרון עם גבי היה בקייץ 1958, כאשר שנינו היינו סטודנטים להנדסה, ונדרש מאתנו לרכוש בחופשת הקיץ ניסיון בעבודה במפעלים כימיים. הופניתי לעבוד במפעל הנחושת בתמנע, שהיה אז בהרצה השנייה שלו. ההרצה הראשונה נכשלה, מפני שהנהלת המפעל לא שעתה לאזהרות מהנדס התפעול הראשי, בעל ניסיון בעבודה בדרום-אפריקה. עבדתי שם כחודשיים כמהנדס משמרת מתלמד. בתקופה מסוימת גבי עבד איתי שם, ויחד וויסתנו באופן ידני את ספיקת החומצה הגופריתנית להמסת עופרת הנחושת ע"י קשירת סמרטוט "סימון" למיקום פתיחת ברז החומצה.

    בסיום הלימודים בטכניון גוייסתי לצה"ל ואחרי הטירונות הופניתי לעבודה בקמ"ג. נשלחתי להשתלמות במעבדות הנציבות הצרפתית לאנרגיה אטומית ליד פריס ואז נותק הקשר עם גבי. רק לאחר מלחמת ששת הימים שמעתי על נפילתו כלוחם בג'יפ תול"ר ברמת הגולן.

    יהי זכרו ברוך.

  2. למירי שלום,

    תודה על התמונה של גבי.

    באם לא ראית את תיאור הטיולים שלי עם גבי, שלחי לי את כתובת הדוא"ל שלך, ואענה לך,

    בברכה,

    צבי בוגר

  3. קראתי בענין רב את סיפורו של צבי בוגר.
    בילדותי היה לי העונג לבלות את חופשת הקיץ בקייטנה של שושנה הירש לגור בביתה ולהנות במחיצת המשפחה המקסימה.
    גבי הי"ד לקח אותי לשבט הצופים, לשובך היונים ועם כל ילדי הקיטנה נסעתי להנות בחוף בת-ים, בפיקניק על גדת הירקון ועוד ועוד.
    תמונות רבות שצולמו בעיקר ע"י שושנה נמצאות באלבומי ומעלות זכרונות מעת לעת.
    אני מקווה לקבל ממירי "קריאת כיוון".
    גדעון (רוני) רונן (רוזנר)
    תל אביב (לשעבר, ראשון לציון)
    054-4450265

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Search
Generic filters
דילוג לתוכן